חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית, חסאם ח'צ'ר, הנוהג למתוח ביקורת על שחיתותה של הרש"פ, פרסם גילוי דעת בו הוא קורא לערפאת לטהר את המערכת השלטונית של הרש"פ מאנשים הנגועים בשחיתות. ח'צ'ר תבע מערפאת "לקיים אינתיפאדה אמיתית... נוכח הרתיחה, המיאוס והייאוש [שחש] הציבור מהמשך קיומם של המושחתים בראש הפירמידה השלטונית"

"אינתיפאדת אל-אקצא" החריפה את המשבר החמור הפוקד את "אגודת השלום של קאהיר" מאז מות מייסדה, לוטפי אל-ח'ולי, בשנת 1998. זאת בשל חילוקי דעות פנימיים, שינוי המדיניות המצרית כלפי ישראל בעקבות האינתיפאדה וכן "הזעזוע מעמדת כוחות השלום הישראלים" הנתפשת כ"קרובה יותר לעמדות ממשלת ברק מאשר להחלטות הבינלאומיות ולרצון אמיתי להשיג שלום"

בעקבות ההוצאות להורג ברש"פ נתפרסמו ידיעות כאילו הרשות עומדת לגזור דין מוות לעוד כעשרים משתפי פעולה המצויים בידה. הרשות, מצדה, הכריזה על ארכה של ארבעים וחמישה יום, במהלכה יכולים משתפי פעולה עם ישראל להסגיר עצמם ובכך להבטיח ש"החוק הפלסטיני יתייחס אליהם כאל קורבנות של הכיבוש ולא כאל פושעים"

פואד ג'רג'ס, פרופסור ליחסים דיפלומטיים ובינלאומיים באוניברסיטת סארה לורנס בניו יורק, פרסם ביומון הלונדוני "אל-חיאת" מכתב פומבי ל"נשיא הנבחר", ג'ורג' וו. בוש, ובו הוא תובע מבוש להתחשב בהצבעת הערבים האמריקאים בעדו בשעה שהוא מעצב את הרכב ומדיניות הממשל הבא של ארה"ב

העיתונאית הלבנונית, הודא אל-חסיני, המתגוררת בלונדון, כותבת ביומון "אל-שרק אל-אוסט": בשעה שהארגונים הבינ"ל פועלים להצלת הילדים-החיילים מפניהם של מנהיגי מיליציות המשליכים אותם לכור מלחמת הכנופיות, בעיקר באפריקה, באים כמה מנהיגים פלסטינים ומחליטים לחסל את הילדים עד האחרון שבהם

במאמר שכותרתו "אין תחליף לשלום" פותח האינטלקטואל התוניסאי אל-עפיף אל-אח'צ'ר, בציטוט דברי ג'ורג' קלימנסו: "קל לעשות מלחמה מלעשות שלום".לדבריו, "[המזרח התיכון] מסובך... משום שהוא עדיין נשלט על ידי יחידים ולא על ידי מוסדות ובשלטון היחיד עליך להיות פסיכולוג רב יכולת כדי לפרש את התקפי יצריו והתלהמותו

פעיל זכויות האדם הותיק ומנהל "מרכז אבן ח'לדון למחקרים בתחום הפיתוח" פרופסור סעד אל-דין אבראהים, נעצר באחד ביולי 2000, על ידי שלטונות מצריים, יחד עם רבים מעובדי המרכז. נטען כלפיו, כי "קיים קשרים עם מדינות זרות וסיפק להן מידע הפוגע באינטרסים של מצרים

הדיון במצרים בפרשת הורשת השלטון בסוריה מחאפט' אסד לבנו בשאר התנהל בסימן השאלה, האם תופעה זו עלולה להתרחש גם במצרים. כמה פובליציסטים מצרים נזכרו בימים האחרונים בח'ליפה מעאויה בן אבי ספיאן, מושל דמשק ומייסד השושלת האומיית, שהיה למנהיג האסלאמי הראשון שהוריש את השלטון לבנו, יזיד

העורך המדיני של היומון הלבנוני "אל-חיאת", חאזם צאע'יה, מדמה את הדברים אשר, לדעתו, צריך היה שליט סוריה החדש להבטיח לבני עמו:  "אזרחים יקרים,  העולם השתנה, וכך גם אנו או שעלינו להשתנות כדי שנוכל להתפנות לבעיותינו האמיתיות ולפצות על שנים בהן עסקנו בבעיות שעיכבו את כלכלתנו ואת התקדמותנו..."

פואד אבו חג'לה, בעל טור יומי בביטאון הרשות הפלסטינית, אל-חיאת אל-ג'דידה, כותב:  "בשאר אל-אסד יורש את שלטון אביו בסוריה. אין אצלנו כל חדש, והעולם הערבי חי בטוב. למזלה של הערביות, גם הרפובליקות הופכות לרפובליקות דינסטיות בהחלטות קונסטיטוציוניות המתקבלות על ידי ועדות פרלמנטריות מיוחדות תוך מחצית השעה

העיתון אל-שרק אל-אוסט פרסם ראיון נרחב עם בשאר אל-אסד זמן קצר לפני מות אביו. חלק מן התשובות ניתנו בציטוט ישיר, וחלק אחר היה שלא לייחוס ונרשם ע"י המראיינים תחת התואר "המקור הסורי". את הראיון העתיק היומון הירושלמי אל-קדס מתאריך 13 ו- 14 ביוני

תחת הכותרת "המדינה והשלטון בסוריה - התנהגות שרירותית כלפי החוקה, המפלגה והחברים הותיקים" מותח עדלי צאדק ביקורת חריפה על התיקון המהיר בחוקה הסורית שאפשר את מינוי של בשאר אל-אסד לנשיאות: "...לא היה זה הגיוני לשנות את החוקה תוך חצי שעה על מנת שתתאים להורשת ראשות הרפובליקה לבנו של חאפט' אל-אסד.

ראש ממשלת סוריה עד לאחרונה, מחמוד אל-זועבי, שם קץ לחייו בירייה, כאשר אנשי ביטחון סוריים באו לביתו במטרה לעוצרו במסגרת מה שתואר כ"מסע נגד השחיתות" בסוריה. רבים פירשו את המהלכים שננקטו נגד אל-זועבי כטיהור של צמרת המשטר בסוריה ממתנגדיו של בשאר אל-אסד

במהלך שנות התשעים התפתח במצרים מערך רחב של קבוצות, אישים ומוסדות פעילים במגמות של פתיחות כלפי המערב ואימוץ ערכיו המסורתיים והמודרניים. גורמים אלה עומדים תחת לחצים כבדים בתקשורת מצד החוגים האינטלקטואליים הלאומנים והאסלאמיסטיים המסורתיים המייצגים את התפיסות הנאצריסטיות והמתנגדים לישראל ולנורמליזציה עמה

ב-2באפריל 2000 הותקף השר הפלסטיני לאיכות הסביבה, יוסף אבו ספייה, במשרדו, על ידי מנכ"ל המשרד, חמדי אבו ר'רבייה, ומקורביו – כולם חברים מרכזיים בתנועת הפת"ח. הרקע לתקרית – מאבק כוח על מעמד וסמכויות. בחלוף יום, הוכה יו"ר ועדת הפיקוח על זכויות האדם במועצה המחוקקת, חבר המועצה קדורה פארס

 הויכוח הפנימי בקרב האינטיליגנציה הסורית בנוגע לתהליך השלום זוכה רק לעתים רחוקות לביטוי תקשורתי.  דיון פומבי נדיר בין אנשי רוח סורים התנהל לאחרונה מעל דפי היומון הערבי אל-חיאת והתמקד ביחסה של האינטיליגנציה הסורית לתהליך השלום עם ישראל ובקושי להביע עמדות בנושא זה בתקשורת הסורית הפנימית

תחת הכותרת "קריאה לאינתיפאדה פלסטינית פנימית נגד השחיתות" כותב מחמד כרישאן: במקביל לפריחה מעוררת הפליאה של התשתית, ניתן לראות את האדם, שלמענו מוקמים כל השירותים האלו, כשהוא מובס ברבות מאמונותיו בתקופת המאבק. אדם זה אובד עצות נוכח השגיאות הרבות הקופצות מול עיניו מדי יום באופן בולט ופרובוקטיבי

בטורו השבועי ביומון "אל-איאם" מותח הפובליציסט חסן ח'צ'ר, פעם נוספת,  ביקורת על הדמוקרטיה הערבית: "... הממשלות הערביות עשויות להפליג בדיבורן על הדמוקרטיה השוררת בארצותיהן מעבר למה שאומרות הדמוקרטיות המערביות הותיקות...  אולם, למרות זאת – אין דמוקרטיה בעולם הערבי

תחת הכותרת "ההתנהגות הדמוקרטית" מנתח ד"ר מאזן אבו בכר, רופא במקצועו, את נושא הדמוקרטיה בחברה הערבית: הסיבה לכישלונה של הדמוקרטיה ברוב המדינות המתפתחות נעוצה בכך שהיא מקוצצת ומצטמצמת לעניינים פורמליים בלבד הרחוקים מן המהות...

תחת הכותרת "מורשת העבר היפה" כותב הפובליציסט חסן ח'צ'ר ביומון אל-איאם: "... איננו יכולים לחיות ללא רעיון מאחד. מקור קלוננו ואובדן ביטחוננו בחמש השנים האחרונות מתבטא בהעדר רעיון זה, אשר ילכד את הפלסטינים בכל מקומות המצאם וילהיב אותם בלהט המתוק הזה שחווה כל מי שחי בראשית שנות השבעים

בגיליון אוגוסט 99' של הירחון 'חקוק אל-נאס' [זכויות האדם] התפרסם מאמר ביקורת חריף של ד"ר איאד אל-סראג' הידוע בפעילותו למען זכויות האדם' בו טען כי הרש"פ "גמרה אומר לנפץ את החברה האזרחית ואת הארגונים הבלתי ממשלתיים ולהרוס - במיוחד - את הארגונים הפועלים להגנת זכויות האדם"

השמחה לאיד שאחזה בתקשורת הפלסטינית בעקבות הפסדו של נתניהו בבחירות בישראל פינתה את מקומה במהירות לדיון בדמותו של ראש הממשלה הנבחר אהוד ברק ובעתיד המשא ומתן. 'ארבעת הלאווים' עליהם הכריז ברק לאחר היבחרו, גרמו מורת רוח ודאגה ברשות הפלסטינית

מאז פרסום תוצאות הבחירות מתמקדת התקשורת הפלסטינית בהשלכותיו הצפויות של השינוי הפוליטי שחל בישראל על הפלסטינים ועל תהליך השלום. אולם, בשולי הדיון הפוליטי מתייחסים הכותבים גם למהותן של בחירות במדינה דמוקרטית. כותבים אלו משבחים את הדמוקרטיה בישראל ואף מביעים את קנאתם בה

הקדמת הבחירות לכנסת ה-15 התקבלה במגזר הערבי בתחושה מעורבת; מצד אחד שמחו כל המפלגות הערביות על קיצור ימיה של ממשלת נתניהו. מצד שני, אין המגזר הערבי מאוחד דיו על מנת להפיק את מלוא כוחו האלקטורלי

הפלסטינים מבהירים כי משמעות הכרזת המדינה במאי 1999 היא בראש ובראשונה הכרזה על פרישת הריבונות הפלסטינית הלכה למעשה במדינת פלסטין שבגבולות הארבעה ביוני 1967, כולל ירושלים המזרחית כעיר הבירה. מעת לעת ישנן התייחסויות לגבי אופייה של המדינה העתידית