כללי

דיון בעיתונות הפלסטינית על רקע גל האלימות: מה עדיף - מאבק מזוין או מאבק עממי?

 

הקדמה

העלייה בפיגועי הטרור היוצאים מהגדה המערבית נגד ישראלים, הופעתן של מיליציות טרור חדשות כדוגמת "גוב האריות" בשכם ו"גדוד ג'נין" בג'נין, וכן הייאוש מהסיכויים לחידוש התהליך המדיני, עוררו בשבועות האחרונים דיון בעיתונות הפלסטינית סביב אופי המאבק העדיף נגד ישראל.

 

מחד, בעיתונות הפלסטינית התפרסמו מאמרים שהיללו פיגועים נגד ישראלים ושיבחו את מבצעיהם "הגיבורים" – בין אם הם מחבלים בודדים או חברי מיליציות חמושות, זאת בדומה לשיח שמקדמות הרש"פ ותנועת פת"ח בחודשים האחרונים.[1] מאמרים אלו קראו להמשיך את המאבק המזויין וטענו כי זוהי "הדרך היעילה ביותר" להשגת עצמאות לאומית ואף שחרור כל פלסטין, "מהים עד הנהר".  אחד הכותבים אף קרא ל"ציר ההתנגדות" בהובלת איראן לסייע צבאית לפלסטינים וכן לחזק את "ההתנגדות התרבותית", שתספק לעם הפלסטיני בסיס איתן להמשך מאבקו.

 

מנגד, התפרסמו בעיתונות הפלסטינית גם מאמרים שמתחו ביקורת על המיליטריזציה של המאבק נגד ישראל, וטענו כי הוא גובה מחיר דמים יקר מהפלסטינים ולא מקדם את עניינם.[2] כותבי מאמרים אלה טענו כי דווקא התנגדות עממית בלתי חמושה היא שתניב לפלסטינים הישגים, משום שהיא תתיש ותסבך את ישראל, תגדיל את הלחץ הבינלאומי והתקשורתי עליה ותחזק את הסולידריות עם הפלסטינים. חלקם אף הציעו כי חברי הקבוצות החמושות החדשות יובילו את העם למאבק מסוג זה, של אינתיפאדה עממית כוללת ברוח האינתיפאדה של שנת 1987.

 

כמה כותבים, כדוגמת השר הפלסטיני לשעבר אשרף אל-עג'רמי, טענו כי ההתנגדות הפלסטינית תניב תוצאות רק לאחר רפורמות פוליטיות ברש"פ וקיום בחירות להנהגה חדשה שתגבש חזון מדיני חדש, במקום תוכנית אוסלו.

כרזה בחשבון טוויטר המזוהה עם תנועת פת"ח: "הפתרון: קלצ'ניקוב"[3]

 

דוח זה יציג קטעים ממאמרים שפורסמו בעיתונות הפלסטינית שמשקפים דיון זה.

 

מאמרים בעיתונות הפלסטינית: המאבק המזוין - הדרך היחידה להתמודדות עם ישראל ולשחרור פלסטין

כאמור, מאמרים בעיתונות המתפרסמת ברש"פ הביעו תמיכה ברורה בארגוני הטרור בגדה המערבית ובמחבלים שביצעו פיגועים נגד ישראלים. מאמרים אלו הטילו על ישראל את האחריות המלאה לאלימות, תוך השחרה ודמוניזציה שלה וטענו כי רק אבדות קשות בנפש של ישראלים יובילו לשחרור האדמות הפלסטיניות "מהים עד הנהר". 

 

בכיר פלסטיני לשעבר: רק התנגדות חמושה שתגרום כמה שיותר אבדות לאויב תשיג לנו עצמאות

אסעד עבד אל-רחמן, חבר לשעבר בוועד הפועל של אש"ף, פרסם מאמר ביומון אל-קודס תחת הכותרת "האם הצגת השלום הסתיימה?", בו טען כי העצמאות והשחרור של הפלסטינים יושגו רק באמצעות מאבק מזויין. הוא כתב: "... הכיבוש [הישראלי] נושא באחריות המלאה והישירה לפשעיו, המגיעים לרמה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הוא זה שבהתנהגותו דחף את הצעירים הפלסטינים להאמין כי הדרך היעילה ביותר [להתמודד עימו] היא לחזור אל הנשק, כי לא ניתן יותר לקבל את התירוצים למתקפותיו המתמשכות, וכי עצמאות במשמעותה האמיתית כרוכה ואף מותנית בהתנגדות החמושה וזולתה...

פלסטינים וערבים רבים האמינו במשך שנים ארוכות בהסדר מדיני, למרות שבמהלכן המשא ומתן בין הפלסטינים לבין הישראלים נכשל, ולא הצליח לשחרר [ולוּ] שעל אחד מהאדמות הכבושות. ישראל הרי פועלת רק באמצעות הכוח ואינה דבֵקה בחוזים, באמנות ובהחלטות בינלאומיות. היא רצתה להפוך את 'תהליך השלום' לתיאטרון אבסורד שבעקבותיו יונצח הכיבוש. בהקשר [זה], הגיע הדור הנוכחי והוא מדגיש מחדש כי ההתנגדות הצבאית היא הדרך לשחרור, וכי מה שלא יתחיל עכשיו, לא יסתיים בעתיד. [הדור הזה מדגיש כי] מפעל ההתנגדות חייב להימשך, וכי הפלסטינים לא יקבלו דבר אלא באמצעות ההתנגדות החמושה וזולתה, תוך גרימת כמה שיותר אבדות בנפש לאויב הציוני...

 

ההיסטוריה מלמדת אותנו כי כל העמים שהותקפו בידי גורם זר, חיפשו את זהותם ואת עצמאותם מתוך אמונה כי זכויות [לאומיות] נלקחות בכוח ולא מוענקות [בחינם]. אַל להתנגדות על כל סוגיה להיות מצב חירום זמני, אלא עליה להימשך כל עוד הגורמים האחרים רוצים למחוק את הזהות הפוליטית והתרבותית של העם הפלסטיני..."[4]

 

מאמר ביומון אל-קודס: הפלסטינים דבקים בהתנגדות החמושה כדי "לסלק את הסכין של שיילוק מצווארם"

בדומה לכך, פרסם היומון הפלסטיני אל-קודס מאמר של רשיד חסן, שפורסם יום קודם ביומון הירדני אל-דוסתור. במאמר, שכלל גם הערות אנטישמיות, העלה חסן על נס את אופציית המאבק המזוין, וקרא לעודד ולחזק מגמה זו: "עוקבים [ברשתות החברתיות], חוקרים ומכוני מחקר, מסכימים לגבי עובדה אחת, אותה הדגישו העם הפלסטיני ומהפכתו המהוללת, והיא: הדבקות באופציית ההתנגדות החמושה, הנחישות להמשיך את האופציה הזו וכניסה לכבשן מערכת השחרור כדי לסלק את הציונים הפולשים, לשחרר את כל האדמה מהים עד הנהר... המהפכה המהוללת הזו שהתלקחה בכל פלסטין כאש בשדה קוצים, הדגישה את התנגדותו של העם הפלסטיני ל[הסכמי] אוסלו, למדיניות הפקרת העקרונות [הפלסטינים] ולוויתור לציונים הפולשים על האדמה.

 

אין חולק על כך שפלסטין שייכת לעם הערבי הפלסטיני בלבד. זוהי אדמתו ואדמת אבותיו ואבות אבותיו מאז שאללה ברא את האדמה הזו ואת יושביה, מאז הערבים הכנענים והיבוסים שבנו את העיר ירושלים... [אדמה זו] לא נתונה למו"מ ולמיקוח ואינה ניתנת לחלוקה בין שניים או יותר. כל הפקרה ולו של גרגיר אחד מהאדמה הקדושה הזו היא בגידה חמורה שראויה לעונש הקשה ביותר...

 

הלוואי שהאומה [האסלאמית] כולה, מג'קרטה ועד רבאט, תאזין לתגובות עמנו בַּ'פְּנים' [פלסטין] למהפכה הזו ולעימות האמיץ [המנוהל בידי] הפדאא'יון ואריות המהפכה הזו, דוגמת הגיבור השהיד עודיי אל-תמימי[5] שהצליח... לצעוד ממכוניתו בשיא קור הרוח, לירות לעבר מחסום של חיילי האויב מול הכניסה למחנה שועפאט, להרוג חיילת ציונית, לפצוע חייל אחר ולסגת בשיא הביטחון והכישרון. מאמצי מדינת העושק למצוא את הגיבור נכשלו במשך אחד עשר יום ולבסוף הוא הפתיעם בהתעקשותו להתעמת עמם פנים אל פנים מול התנחלות ציונית. עם נשקו האישי, אקדחו, הוא התייצב נגד יחידה גדולה של צבא האויב, פצע מאבטח ומת כשהיד כשהוא תוקף את האויב ולא נס מפניו.

 

המוני עמנו הנאמן הריעו בגאווה רבה ללוחם מחרף הנפש הגיבור הזה וסברו כי התייצבותו נגד האויב בגבורה שכזו, היא הפעולה הפלסטינית האמיתית שחייבת להימשך, כדי לסלק את הציונים הפולשים... וכדי להגן על אל-אקצא והמקומות הקדושים ולסלק את הסכין של שיילוק מצווארם של בני עמנו[6]... אלו הם ימים של עוצמה, תהילה וגאווה. אריות ג'נין, שכם ושועפאט החזירו את הכבוד של עמנו, השיבו לחיים את רצון ההתנגדות ורצון העמידה האיתנה וסיכלו את מסלול אוסלו הרשלני... התהילה וזרי הדפנה והניצחון לעם הנפילים ולאריות העם הזה ששואגים בירושלים, בג'נין, בשכם ובכל הערים, הכפרים ומחנות הפליטים.[7] הם זורעים פחד בקרבם של צאצאיהם הלא יוצלחים של יהודי ח'יבר,[8] ומבשרים בוודאות את בוא השחר. אללה אכבר, אללה אכבר, מהרו אל ההתנגדות."[9]

 

בעל טור ביומון אל-איאם: על "ציר ההתנגדות" לסייע להתנגדות הפלסטינית

מוחמד יאר'י, בעל טור ביומון אל-איאם, פרסם מאמר תחת הכותרת "פלסטין וציר ההתנגדות" בו קרא לציר ההתנגדות בהובלת איראן, לסייע לפלסטינים מבחינה צבאית ולתקוף את ישראל בתגובה לכל פגיעה בפלסטינים. הוא כתב: "מספר האבדות הפלסטיניות בנפש עולה בעוד מספר האבדות של הכיבוש לא עולה באופן שיגרום לו לעשות בחינה מחודשת ולהבין שעלות השמירה על הכיבוש גבוהה מעלות פירוקו. כדי שהמחיר [שהכיבוש ישלם] יהפוך לרווח מדיני [עבור הפלסטינים], ההתנגדות הפלסטינית לבדה אינה מספיקה ויש צורך לערב את מה שמכונה ציר ההתנגדות בפעילות ההתנגדות. אנחנו יודעים היטב שיש תיאום, אימון ואולי אף חימוש בין הצדדים בציר הזה, אבל בעימות הישיר הזה מול ישראל כל צד מתנהל באופן עצמאי מול מדינת הכיבוש...

לפיכך, הפתרון טמון באחדות של הציר הזה כך שכל מתקפה על אחד ממרכיביו תהווה התקפה על כולם. כשחזבאללה יגיב על מתקפותיה של ישראל נגד הפלסטינים, וכשאיראן תגיב על מתקפותיה של ישראל נגד סוריה וכשפלגי ההתנגדות בפלסטין, בעיראק ובתימן יגיבו על המתקפות נגד איראן – אז ייפסקו מתקפות אלה וישראל תבחן היטב את שיקוליה בטרם תיגש להרוג פלסטינים, להרוס נמל [תעופה] בסוריה או לפוצץ מפעל באיראן.

 

הפלסטינים הם חוד החנית בהגנה על אדמתם, זו האמת, אך הזמנים השתנו, ואין זה מספיק שמאות מהם ימותו כשהידים למען שחרור אדמתם, כשהכי הרבה שיש להם זה רובה שמישהו מהם גנב, קנה או מסר ללוחמי ההתנגדות. הציר הזה אינו צריך לדבר הרבה על קיומו בתקשורת, אלא לקרום עור וגידים במעשים ברורים שמטרתם לשנות את מאזן הכוחות ולבסס מאזנים חדשים לטובתו".[10]

 

ההתנגדות החמושה צריכה להיות מלווה בתרבות של התנגדות

במאמר אחר טען יאר'י כי "ההתנגדות התרבותית" צריכה להיות הבסיס לכל סוגי המאבק נגד ישראל, כולל המאבק המזויין. הוא כתב: "ההתנגדות החמושה אינה הצורה היחידה של מאבק נגד הכיבוש. ישנן צורות נוספות שחשיבותן אינה פחותה מההתנגדות האלימה, כגון: התנגדות עממית שמגנה על האדמה מפני ההתנחלות, תהלוכות בלתי אלימות שמפגינות את דבקותו של העם בזכויותיו ונוכחות [עממית] מסיבית באזורים שהכיבוש מעוניין להפקיע. ישנו גם המרי האזרחי, שהוא הסירוב לציית להנחיות הכיבוש ולחוקיו, כגון כניסה לאדמות שהופקעו והצבת אוהלים בהן, או הגעה ל[מסגד] אל-אקצא בימים בהם מחליט הכיבוש לנעול את שעריו... ישנו גם החרם המסחרי, שניתן לנצלו כדי לוותר על סחורות [ישראליות] שניתן לייצרן באופן מקומי [ובכך] להחליש את הכלכלה הישראלית ולחזק את הכלכלה הפלסטינית... ישנה גם ההתנגדות התקשורתית, שעליה להתמקד בחשיפת פשעי הכיבוש ובהפרכת הנרטיב הכוזב שלו, הן בנוגע להיסטוריה של האזור ולסכסוך [המתנהל] בו, והן בנוגע לאירועים היום-יומיים שמתרחשים בו. למעשה, המחיר שגובים כל סוגי התנגדות אלה מהעם הפלסטיני אינו נמוך מהמחיר של ההתנגדות החמושה. הניסיון ההיסטורי [מלמד] שכל מהלך נגד הכיבוש נענה בדרך כלל באלימות קשה מצדו... ותוצאתו היא שהידים ופצועים – בדיוק כפי שקרה באינתיפאדה הראשונה, שכללה את כל סוגי ההתנגדות הבלתי אלימה.

 

אולם, כדי להפעיל את כל צורות ההתנגדות האלה, עלינו לחזק את עמנו באמצעות העלאת קרנו של ערך ההתנגדות בעיניו. לא ניתן למנוע את [מימוש] תוכניות הכיבוש... ללא הפעלת אחת מצורות ההתנגדות החשובות ביותר, הלא היא ההתנגדות התרבותית... כוונתי היא להפחת רוח בעמנו באמצעות: אִזכור ההיסטוריה של ההתנגדות שלו ושל עמים אחרים; הפיכת השהידים שלו – הן הבכירים והן האנשים [הפשוטים] – למופת עבורו; הפיכת משורריו ודגלי התרבות הבינלאומיים שלו לאייקונים מעוררי השראה עבורו; קשירתו להיסטוריה הערבית, האסלאמית והנוצרית. אין עם שיש בכוחו לשאת את כל הדיכוי הזה שממנו סובל העם הפלסטיני, אם אינו נשען על תרבות איתנה שמסייעת לו לשאת את הסבל ונותנת לו תקווה להמשיך את ההתנגדות ולסרב להיכנע לכיבוש הזה. זה לא יהיה יותר מידי אם נקרא לכל רחובות פלסטין על שם השהידים של העם הזה. בכל שכונה, מחנה [פליטים], כפר ועיר יש מאות רחובות ויש מאות שהידים. קריאת הרחובות הללו על שמם אינה רק הוקרה להם, אלא גם אזכור למי שחיים כי השהידים הללו הקריבו את חייהם למען שחרור המולדת הזו וכי המשימה לא הושלמה עדיין. קריאת הרחובות על שמם תגרום גם לכך שרבים מעיתונאי העולם ישובו להתעניין בסוגיה הפלסטינית, לאחר שחלה נסיגה בהתעניינות בה כתוצאה מההתמקדות ב'תהליך השלום הכוזב' ומההתייחסות אל הסוגייה שלנו כאילו יש לנו כבר מדינה והבעיה שלנו היא רק אי היכולת לנהל אותה בשל אי קיום הבחירות או בשל הפילוג...

 

ההתנגדות התרבותית היא החומה הבצורה של העם הפלסטיני, שעליה יתנפצו כל שיטות הפעולה של הכיבוש. לפיכך, אנו זקוקים לשבוע ואולי אף לחודש בכל שנה, כדי להזכיר [לעם הפלסטיני] את שיריהם של מחמוד דרויש, סמיח אל-קאסם, תופיק זיאד, תמים אל-ברגותי, חוסיין אל-ברגותי, מוריד אל-ברגותי, איבראהים טוקאן, פדוא טוקאן, עבד אל-רחים מחמוד, כמאל נאצר, עז אל-דין אל-מנאצרה, ועשרות [משוררים פלסטיניים] אחרים... משמעות ההתנגדות התרבותית היא חיבור ההווה שלנו להיסטוריה הקדומה שלנו ולהיסטוריה של ההגנה על הארץ הזו, מאז כניסת [הח'ליף] עמר בן אל-ח'טאב לעיר ירושלים בשנת 637... הדבר מחייב לקיים סדנאות תרבותיות באמצעות יצירת מאות מועדונים וסלונים תרבותיים שישובו ויזכירו [לפלסטינים] את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של האדמה הזו. על כל פלסטיני לדעת מהי הנכבה וכיצד התרחשה, ומהו סיפור הסכסוך על האדמה הזו במהלך מאה השנה האחרונות... עלינו ליצור את החומה התרבותית המבוצרת הזו, שבלעדיה אין ניצחון."[11]

בעל טור נוסף באל-איאם: האינתיפאדה הנוכחית משלבת התנגדות עממית ומזוינת; יש לחמש את כל העם הפלסטיני

רג'ב אבו סריה, בעל טור ביומון הפלסטיני אל-איאם, פרסם מאמר תחת הכותרת "הפלסטיני מפליא לעשות בהתנגדות לכיבוש", שבו התפאר כי ישראל היא מדינה חלשה, שאינה מסוגלת להתמודד עם "ההתנגדות הפלסטינית". בסיום המאמר, הוא כתב: "... החשוב מכל הוא שהאינתיפאדה השלישית שילבה בין שיטות [המאבק] של שתי האינתיפאדות הקודמות: היא [אינתיפאדה] עממית – כלומר, [אינתיפאדה שבה] כל האזרחים מתעמתים עם צבא הכיבוש במהלך פלישה לג'נין ולשכם...; והיא [גם] חמושה, אך הדבר [השימוש בנשק] לא מוגבל לחיילים ולשוטרים של הרש"פ, כפי שהיה בשנת 2000, אלא הוא כולל גם את הקבוצות הצבאיות, הן את אלה השייכות לגא"פ כמו בג'נין, הן יחידת שטח של כל הפלגים כמו גוב האריות בשכם והן בודדים שמבצעים [פעולות] התנגדות על דעת עצמם, כמו עודיי אל-תמימי [שביצע את פיגוע הירי במחסום שועפאט]".[12]

במאמר נוסף, קרא אבו סריה לחזק מגמות אלה באמצעות חימוש העם הפלסטיני כולו: "... למעשה, המשטרים באזור ואף הקהילה הבינלאומית, יגלו הבנה גדולה יותר כלפי ההתנגדות הפלסטינית, כולל זו שאינה בלתי אלימה, לאור האופי הגזעני והפשיסטי של הממשלה הישראלית הבאה. אולם ההתנגדות האזורית והבינלאומית הזו לממשלה הישראלית הזו תהיה תלויה בהתנגדות הפלסטינית בשטח. לכן, הדבר הראשון שיש לבצע מיד הוא להכריז על אחדות [פנים-פלסטינית] בשדה הקרב לפחות, ולא להמתין לתוצאות [של שיחות הפיוס הפוליטי בין הפלגים הפלסטיניים] באלג'יר...

יש להכריז על אחדות לוחמת על פי שיטת 'גוב האריות בשכם', ולהתחיל להכשיר את העם כולו, לשלבו ולארגנו בוועדות ההתנגדות השונות, להתחיל מייד לחמש את העם ולארגן את שורותיו. הגיעה העת לעימות כולל שיאחד את כל הדרגים בהתנגדות לישראל הגזענית והכיבוש הפשיסטי שלה – הדרג הרשמי, דרג הפלגים והדרג העממי".13]]

בעל טור בביטאון הרש"פ במאמר בשבח המחבל עודיי אל-תמימי: "מודל נשגב של מתקפת פתע"

בעיתונות הפלסטינית התפרסמו גם מאמרים בשבח מבצעי פיגועים. כך למשל יחיא רבאח, בכיר בתנועת פת"ח ברצועת עזה ובעל טור ביומון הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה, פרסם מאמר בשבח המחבל עודיי אל-תמימי, שהפך לאחד מסמלי גל האלימות הנוכחי. כך כתב: "... השביתה הכללית ביום חמישי שעבר [20.10] נועדה כפי שפורסם, לציין את מותו כשהיד של עודיי אל-תמימי [שביצע פיגוע ירי] במחסום בשועפאט בירושלים... הפעולה השנייה שגיבורה היה הצעיר עודיי אל-תמימי [הכוונה לפיגוע השני שהוא ביצע בכניסה למעלה אדומים], היוותה מודל נשגב של מתקפת פתע, והנה שמו של עודיי אל-תמימי נחרט בזיכרון הפלסטיני. השביתה הכללית הזו נערכה מתוך אהבה, הצדעה והערצה [לאל-תמימי] מצד עמו, וכשבועה בשם אללה ריבון העולמים כי אתם, הכובשים הישראלים, לא תראו מצד פלסטין אלא את מופתי הגבורה המופלאים שלה [דוגמת אל-תמימי], אשר יובילו בסופו של דבר לתבוסתכם.

 

באשר אליך, עודיי אל-תמימי, כתבת את שמך בזוהרה של האש הקדושה, ומעתה ואילך נכתוב את שמך אשר יוענק לעשרות אלפים מילודינו בפלסטין... שמך, עודיי אל-תמימי, יבקע בין אלפי השמות החדשים במולדתך פלסטין..."[14]

 

מאמרים בעיתונות הפלסטינית הקוראים לאמץ מודל של התנגדות עממית בלתי אלימה

מנגד, כאמור, התפרסמו בעיתונות הפלסטינית מאמרים שקראו לתעל את האנרגיות ברחוב הפלסטיני דווקא לכיוון של התקוממות עממית בלתי אלימה נגד ישראל, בטענה כי זה הדבר שיקדם את העניין הפלסטיני, ולא הפיגועים.

 

עיתונאי פלסטיני: המאבק המזוין גובה מחיר יקר; יש לאמץ התנגדות עממית לא חמושה שתתיש את האויב

כך למשל, העיתונאי עאמר אבו שבאב, תושב רצועת עזה, פרסם מאמר ביומון אל-קודס שקרא לדה-מיליטריזציה של המאבק הפלסטיני, ולאימוץ מודל של מאבק בלתי אלים שיביך את ישראל ויחזק את הסולידריות עם הפלסטינים. הוא כתב: "... בטווח הקצר והרחוק, המשך התשת צבא הכיבוש באמצעות התנגדות עממית בלתי אלימה יהיה הדבר המשפיע ביותר על כוחות הכיבוש ויהווה לחץ ממשי עליהם להתמודד עם המוני מיידי האבנים ועם תהלוכות עממיות... בנוסף, סוג זה של התנגדות יזכה לנוכחות תקשורתית ממשית שתפעיל לחץ על מדינת הכיבוש, ו[יבטיח] תמונות משפילות של צבא שהתאמן על עימותים צבאיים, ולא על התמודדות עם צעירים וצעירות, מעצר ילדים וריצה אחריהם. הדבר החשוב ביותר הוא שחשבון הדמים של צעירינו יהיה נמוך יותר, במסגרת מאבק שמצריך אורך רוח כחלק מחזון מדיני רציני.

 

צבא הכיבוש מוצא את עצמו במצב טוב יותר כאשר הוא מתמודד עם תופעה [של התנגדות] צבאית. במצב כזה הוא פועל כדי לנפּחה כך שתיראה שקולה [כביכול] לכוחו שלו, והוא מציג לחברה הישראלית ולעולם [מצג שווא לפיו] הוא נמצא בעיצומה של מערכה צבאית עם חמושים, ולא עִם עַם כבוש המתמודד עם מלחמה פתוחה [נגדו] שנועדה למחוק את זהותו, להפקיע את אדמתו, לשלול את חירותו ולרסק את זכויותיו. כבר למדנו מניסיון העבר שצבא הכיבוש זקוק תמיד למטרה צבאית כדי להוציא את ארסנל הנשק הצבאי שלו ולהוביל עימות רצחני שעמנו משלם עליו מחיר יקר, כפי שקרה בכל סבבי [האלימות] מאז אינתיפאדת אל-אקצא לפני 22 שנה. זכורה לנו המערכה בג'נין [בשנת 2002], כאשר לוחמי ההתנגדות מקרב בני מחנה הפליטים התאחדו עם אנשי מנגנוני הביטחון בעמידה איתנה ומיתולוגית, אך עמנו שילם על כך מחיר יקר.

 

נכון שזכותו החוקית של עמנו לנהל מאבק מזוין נגד הכיבוש... אך ניסיון העבר ואופי הכיבוש מחייבים אותנו לגבש טקטיקה אחרת, כדי להשפיל את צבא הכיבוש ולא כדי להביסו. עלינו לשאוב השראה מניסיון האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 – הרחק מכל גילויי מיליטריזציה... על הכוחות הלאומיים לרסן את זעמו של הרחוב ולאחדו במסגרת התנגדות עממית, הרחק מגילויי הנשק והמיליטריזציה, כדי להאריך את משך המערכה ולנטרל את התירוצים הישראליים לסגר על הערים ולשימוש בלחץ כלכלי... יש לנטוש את המערכות קִצרות הרוח ואת הרווחים האגואיסטיים המפלגתיים המדומים ולצאת לדרך לאומית שוחרת חירות ושיתופית, שתוסיף לנקודות [הזכות] של עמנו במסע המאבק שלו רווחים חדשים ממשיים ותעלה את מפלס הסולידריות הבינלאומית ואת תשומת הלב הערבית..."[15]

 

שר פלסטיני לשעבר: יש לנצל את המומנטום שנוצר ולהניע אינתיפאדה עממית כוללת שתסבך את ישראל

אשרף אל-עג'רמי, לשעבר השר לענייני אסירים ברש"פ, קרא גם הוא לפתוח בהתקוממות עממית כוללת ובלתי חמושה נגד ישראל וקרא לקבוצות החמושות החדשות להוביל את המאבק הזה, במקום לעסוק בפיגועים. הוא כתב: "במשך שנים ארוכות, סברו שלטונות הכיבוש הישראלי כי המצב בגדה המערבית הכבושה התייצב לחלוטין, להוציא אירועים [אלימים] חולפים וזמניים שמתרחשים מעת לעת... אך ההתפתחויות שהיו [לאחרונה] בגדה המערבית היוו הפתעה גדולה ומדהימה, ובפרט היווצרות תופעה של קבוצות פלסטיניות לוחמות... באזור ג'נין ושכם. הממסד [הביטחוני] הישראלי סבר כי ניתן לחסל את הקבוצות האלה עם הזמן, שכן רוב חבריהן מוכרים ומבוקשים על ידו, וכוחות הכיבוש רודפים אחריהם בעיקר כדי להורגם, או לפחות לעצרם. אלא שצמיחתה של קבוצת 'גוב האריות' הדליקה נורה אדומה אצל מנגנוני הביטחון והדרג המדיני בישראל... הבעיה כבר לא טמונה במה שחברי ההתארגנות הצבאית הזו יכולים לבצעי כיחידים או כקולקטיב – שלפי נתוני ישראל מונה 30 חברים בלבד – אלא בכוח השפעתה של הקבוצה על צעירים אחרים להצטרף למאבק המזוין, או להשתתף בעימותים נרחבים בעלי אופי עממי... 

 

[אולם,] אם הקבוצות הפלסטיניות החמושות [החדשות הללו] ימשיכו להתקיים כפי שהן היום, ללא פעילות עממית רחבה, משך חייהן יהיה קצר והן תיעלמנה כפי שנעלמו קבוצות [חמושות] רבות במהלך שנות האינתיפאדה השנייה. אך אם הן יהפכו לאמצעי עממי עצום, הן יכניסו את ישראל למצב קשה בכל הרמות. זאת, משום שעימות של צבא הכיבוש החמוש בכל סוגי נשק ההשמדה וההרס עם המון עממי בלתי חמוש שונה לחלוטין מעימות עם קבוצת לוחמים חמושים... אם הפלגים הפלסטיניים רוצים לשרת את עמנו וכן את הצעירים האלה, עליהם להניע [את המצב] לכיוון אינתיפאדה עממית כוללת בהשתתפות כל העם הפלסטיני, על כל יכולותיו. הדבר יפלג את החברה הישראלית ויגדיל את הלחץ [הבינלאומי] על ישראל..."[16]

 

לצד פעולות ההתנגדות, דרושה הנהגה חדשה שתייצר אופק מדיני במקום תוכנית אוסלו

במאמר נוסף שפרסם, קרא אל-עג'רמי להנהגת הרש"פ לנצל את המומנטום שנוצר עקב התרחבות ההתנגדות כדי לגבש חזון חדש שישרת את בניית המדינה, שיכלול חיזוק של המוסדות הדמוקרטיים, הפסקת החקיקה באמצעות צווים נשיאותיים, קיום בחירות כלליות, שיתוף העם בקבלת ההחלטות, והשבת האמון בין העם הפלסטיני לבין הנהגתו. הוא כתב: "העם הפלסטיני נמצא בתקופה רגישה ומורכבת מאוד, בעקבות פריצת הגל האחרון של ההתנגדות החמושה, עליית התופעה של 'גוב האריות', והתפשטות ההתנגדות – על שני חלקיה, העממית והחמושה – באזורים שונים בגדה המערבית... ברור כי גל זה מבטא את הייאוש שפוקד את עמנו, נוכח חסימת האופק המדיני... למרבה הצער, פעילות פלסטינית נרחבת זו בשטח, לא מלווה באף התפתחות ברמת העשייה המדינית, ואיננו רואים שום תוכנית או יוזמה פלסטינית בעלת משמעות, מלבד חזרה על הדרישות המדיניות [הקבועות], שכבר נמאס לשמוע ואינן מועילות עוד כהוא זה...

 

מצב מיוחד זה מחייב גיבוש חזון כולל, שיוביל בהדרגה לשינוי המצב, באופן שישרת את רעיון העצמאות הלאומית ואת בניית מוסדות המדינה, ו[שיוביל] בייחוד להיפטרות מהנטל הכבד של הסכם אוסלו. מה שנדרש הוא לא להפוך את השולחן או ליצור מצב של כאוס, אלא תכנון נבון ושקול של הדרך להיחלץ ממצב זה לעבר ביסוס הזכויות הפלסטיניות בשטח, קידום ההתנגדות העממית הבלתי אלימה, והפצתה לכל השטחים הכבושים.   

 

על החזון הזה לכלול את מערכת החוקים והחקיקה הפלסטינית, שחייבת לבסס את עקרון המדינה הפלסטינית העצמאית ואת משמעויות הריבונות הלאומית – על כל תכניו והפרקטיקות שלו – [וזאת] במקום חקיקה באמצעות צווים [נשיאותיים], ש[הציבור הפלסטיני] לא רואה בעין יפה, אפילו אם חלקה מוצדק... כשנגבש תוכנית שבהכנתה ישותפו כל שכבות העם... וכשנתחיל ליישמה, נדבך אחר נדבך, יבין העולם כולו – כולל ישראל – כי אנו רציניים, כי איננו מדברים בסיסמאות וכי איננו מאיימים בצעדים שלא ניישם מהם דבר[17]... כשהעם יהיה סמוך ובטוח כי מה שעושה הרש"פ הוא חלק מתוכנית לאומית כוללת להשגת החירות והעצמאות הלאומית המיוחלת – הוא יתמוך בה ללא צל של ספק.

 

האזרחים מביטים היום בחשדנות רבה על כל צעד שמבצעת הרשות המבצעת [קרי, ממשלת הרש"פ בראשות הנשיא מחמוד עבאס], ואף סבורים כי היא שואפת להשתלט על כל המערכת הפוליטית, לבטל את מושג הפרדת הרשויות, ולקבל שלטון אבסולוטי על כל [קבלת] ההחלטות והמשאבים [הלאומיים]. לכן יש צורך דחוף לבנות מחדש את היחסים בין ההנהגה לבין העם ומרכיבי החברה השונים, ולהשיב את אמון האנשים. האירועים האחרונים... מספקים הזדמנות פז עבור הדרג המדיני [הפלסטיני] להפיק מהם תועלת ולהתבסס עליהם כדי להשיג הישגים מדיניים ולאומיים מוחשיים.

 

אין זה ראוי שקורבנות העם יהיו לשווא, ושנשוב למשבצת הראשונה לאחר כל גל [אלימות], שמחירו כבד ויקר מאוד בחיי אדם, בדם ובסבל. הלקח הראשון שחובה להפיק בשלב זה הוא ללכת לקראת בחירות כלליות מלאות [קרי, בחירות לכל המוסדות הפלסטיניים]... המודל של 'גוב האריות' חייב להעניק השראה לאחדות לאומית מלאה וכוללת. זוהי ראשית הדרך לשינוי המיוחל, שמציב את דרגי ההנהגה בפני רמת אחריותם..."[18]