כללי

שר לשעבר ברש"פ: האינתיפאדה המזוינת היתה טעות חמורה; יש ללמוד לקח מטעויות העבר ולגבש חזון מדיני חדש

 

אשרף אל-עג'רמי חבר פת"ח ושר לענייני אסירים לשעבר ברש"פ, פרסם לאחרונה מאמר ביומון אל-איאם, בו מתח ביקורת חריפה על ההתנהלות המדינית של הרש"פ במהלך 20 השנים האחרונות. לטענתו על הפלסטינים להכיר בטעויותיהם המדיניות ולגבש מחדש חזון ותוכנית פעולה מדינית מחושבת. מבין טעויות אלה ציין אל-עג'רמי את הפעילות המזוינת הפלסטינית במהלך האינתיפאדה השניה, גם לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, כאשר היה כבר קונצנזוס בעולם נגד הטרור. מדיניות זו, לדבריו, היוותה עילה לישראל להקמת גדר ההפרדה; גרמה לאבדות כבדות לפלסטינים בנפש ובכסף והניחה את  היסודות להשתלטות חמאס על עזה.

 

טעות מדינית נוספת לטענת אל-עג'רמי היתה אי הפרכת הנראטיב הישראלי "השקרי" שהטיל את האשמה לכישלון התהליך המדיני על הפלסטינים. זאת לדבריו בשל רצון המנהיגים הפלסטינית דאז להפגין שרירים ולהיראות כמי שעמדו בלחצים והתנגדו להצעות מדיניות לא מספקות כדוגמת הצעתו של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד ביולי 2000 או הצעת אולמרט מספטמבר 2008.

 

כראיה "לשקר ולזיוף הישראלי" הזכיר אל-עג'רמי את מאמרו של יוסי בן ארי, בכיר לשעבר במודיעין הישראלי, בעיתון "הארץ" מה- ב-26.9.20 שבו האשים גורמים במודיעין הישראלי בהעלמת מידע המנקה את ערפאת מאחראיות לאינתיפאדה השניה שערפאת לדבריו לא תכנן, אלא הצטרף אליה רק לאחר שלא הצליח להרגיעה. לדברי אל-עג'רמי, ישראל הצליחה - "בתמיכת כלי תקשורת מערביים שחלקם שייכים להון היהודי" - לשכנע גורמים בינלאומיים רבים בצדקת הנרטיב שלה, בדיוק כפי שעשתה כאשר המציאה נרטיב היסטורי כוזב הקושר אותה מתמיד לפלסטין, חרף היותו מנוגד לחלוטין "לנרטיב ההיסטורי המוכח", של בעלות העם הפלסטיני על אדמתו.

 

את מאמרו סיכם אל-עג'רמי בקריאה ללמוד לקח מטעויות העבר ולגבש "חזון ומבט עתידי" במקום חזרה על הסיסמאות מדיניות חסְרות כיסוי.

אשרף אל-עג'רמי[1]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"במאמר שפורסם בעיתון 'הארץ' [26.9.20] חשף קצין המוסד לשעבר [תא"ל בדימוס ובכיר לשעבר בקהילת המודיעין הישראלי] יוסי בן ארי, מידע שהיה בידי מנגנוני המודיעין הישראליים במהלך האינתיפאדה השנייה והוסתר מדרג מקבלי ההחלטות ומהדרג הביטחוני. לפי מידע זה, הנשיא המנוח יאסר ערפאת לא יזם את השימוש בנשק והוא היה מעוניין בהצלחת מאמציו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון ובהשגת הסכם מדיני. מידע זה יצא במסמך שהכין בן ארי בשנת 2000. אותה עמדה נקטו אז ראש השב"כ אבי דיכטר, סגנו יובל דיסקין וראש הזירה הפלסטינית [בחטיבת המחקר] באגף המודיעין אפרים לביא. מנגד, עמוס גלעד ראש [חטיבת המחקר ב]אגף המודיעין הצבאי נקט עמדה שתאמה את הגרסה [הישראלית] הרשמית והעלים [מהדרגים המדיני והביטחוני] את עמדתו של פָּקוּדו [אפרים לביא] הממונה על הנושא הפלסטיני.

 

ערכו של המידע שאותו חשף בן ארי טמון בחשיפת השקר והזיוף בגרסה הרשמית הישראלית באשר לאחריות על אובדן ההזדמנות להשיג שלום ובאשר להטלת האחריות לאלימות באינתיפאדה השנייה על ערפאת, הגם שישראל [עצמה] השתמשה בסוגי האלימות הקיצוניים ביותר נגד הפלסטינים מהרגעים הראשונים של פרוץ האינתיפאדה, אם באמצעות הרג מפגינים בירושלים, או בהר הבית ובמיוחד ובעזה, ואם בכל מקום בשטחים הכבושים, בַּהמשך.

 

ישראל הרשמית הצליחה לשווק במישור הבינלאומי את המסר המדיני והתקשורתי [שלה, לגבי האינתיפאדה השנייה] המטיל על [יאסר] ערפאת ועל ההנהגה הפלסטינית אחריות בלעדית לעימותים בינה לבין הפלסטינים ולפעולות הפלסטיניות נגד מטרות ישראליות אזרחיות וצבאיות, לרבות הפיגועים שהביאו להריגתם של כ-1000 ישראלים ולפציעתם של אלפים, לעומת כ-4000 שהידים פלסטינים וכ-32 אלף פצועים, בנוסף לאלפי עצורים.

 

השקר והזיוף הישראלי הזה אינו חדש. הוא החל בהמצאת נרטיב היסטורי כוזב של ההיסטוריה של פלסטין, המבוסס על הזיוף הידוע לשמצה, שאותו הצליחה להפיץ במידה רבה ולשכנע רבים בעולם לגביו, עד כי גורמים בינלאומיים רבים מאמצים את הנרטיב הזה, חרף היותו מנוגד באופן מהותי להחלטות האו"ם ולנרטיב ההיסטורי המוכח של פלסטין ההיסטורית [ו]של העם הפלסטיני על אדמת מולדתו. ישראל הצליחה באמצעות חזרה רצופה ומתמדת, לצייר את הפלסטינים כמי שדוחים את כל היוזמות וההצעות המוצעות להם. בהקשר זה, אפשר לשמוע ישראלים וזרים החוזרים באוזנינו בכל הזדמנות על כך שדחינו את ההצעה הנדיבה שהציע לנו ראש הממשלה אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, כפי שדחינו את ההצעה של אהוד אולמרט. זאת, למרות שהאמת שונה, שכן לאחר כשלון קמפ-דיוויד, התערב נשיא ארה"ב ביל קלינטון והמו"מ נמשך בטאבה והיה קרוב להגיע לפריצת דרך ממשית, אלא שברק הפסיקו ויצא לבחירות מוקדמות. אשר לאולמרט, גם הוא הפסיק את המו"מ בשלב מכריע למרות ההתקדמות [שחלה בו], בשל העמדתו לדין באשמת שחיתות. 

 

אולם הזיוף הישראלי המקצועי והשימוש במכונת התקשורת המפותחת והעצומה שלהם - הנתמכת בידי כלי תקשורת מערביים שחלקם שייכים להון היהודי, התומך בישראל בכל מצב - אינו פוטר אותנו מלהכיר בטעויותינו באינתיפאדה השנייה, שבימים אלה אנו מציינים את יום השנה ה-20  לפריצתה [ב-28 בספטמבר 2000], ובראש ובראשונה בטעות שביצענו בפסגת קמפ-דיוויד כאשר לא הצגנו את גרסתנו באופן תקיף וברור, כדי להפריך את הגרסה הישראלית המזויפת והשקרית לגבי האחריות לכישלון הפסגה. מה שעניין את המנהיגים הפלסטינים באותו הזמן, היה להעמיד פני גיבורים שהתנגדו להצעה של ברק ועמדו אֵיתן בפני הלחצים.

 

טעות חמורה נוספת היא המשך הפעילות המזוינת לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. היה עלינו אז להפסיק, לאלתר, את השימוש בנשק לאחר המהפך שחל בעמדה הבינלאומית כלפי תופעת הטרור וגיבוש מעין קונצנזוס נגדה. היה עלינו לבדל את עצמנו ולא להקל על אויבינו לטרוף את הקלפים ולכרוך אותנו יחד עם ארגוני הטרור הבינלאומיים. זאת, בנוסף לאבדות הכבדות, בנפש ובכסף, שהסבו לנו [פעולות אלו], שפגעו בתשתיות של הרש"פ, החזירו אותנו שנים רבות אחורה וסיפקו לשרון תירוץ להקים את גדר ההפרדה הגזענית ולפלוש לערים הפלסטיניות. [פעולות אלו] הניחו את היסודות להפיכה של חמאס בעזה ולהשתלטותה עליה, אִפשרו לימין הישראלי לעלות לשלטון וחיסלו את השמאל [הישראלי] ואת רעיון ההסדר המדיני בדעת הקהל הישראלי... היה על ההנהגה לנקוט עמדות מכריעות ברגעים גורליים המחייבים החלטות נחרצות, מתוקף האחריות ההיסטורית שלה.

 

נושאים אלו ואחרים נדונו בהרחבה במהלך 20 השנים שחלפו, אך נותרה השאלה המהותית: האם למדנו [לקח] מהניסיון המר שלנו ומהאבדות הכבדות שנגרמו לנו? התשובה הראשונית אומרת שלא למדנו ושאנחנו ממשיכים לאלתֵר ומה שהכי מדאיג הוא הנכונות לחידוש הכאוס. גם ההסכמה שהושגה בין כל הפלגים, להישען על ההתנגדות העממית[2] לא תורגמה [למעשים] בשטח, בשל הפער העצום הקיים בין הנהגות ה[פלגים] לבין הרחוב ובשל אי השתכנעות האנשים ביכולתם של המנהיגים לממש את היעדים המיוחלים. חסרים חזון ומבט עתידי נוכח המורכבויות שאנו חוֹוִים ברמות השונות, כך שהסיכויים שלנו לא ברורים עדיין והאופציות שלנו לא לגמרי מגובשות, למרות הסיסמאות חסְרות הכיסוי שאנו משמיעים יומם וליל.

 

הלוואי שאחרי 20 שנה לפרוץ האינתיפאדה השנייה נפעל בהיגיון, נפיק לקח מהניסיון ונכיר יחד את המציאות שלנו ואיך להיחלץ מהאסונות הרצופים שלנו." [3]