בעלי טורים ביומון הירדני אל-דוסתור בשבח הפיגועים בגדה המערבית ומוכנות הפלסטינים למות כשהידים
על רקע הפיגועים האחרונים שהתרחשו בגדה המערבית וציון יום השנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, פרסמו בעלי טורים ביומון הירדני אל-דוסתור מאמרי שבח להתנגדות החמושה של העם הפלסטיני וטענו כי ההתנגדות היא הדרך היחידה שתושיע את הפלסטינים. לדבריהם, ההתנגדות שברה את מחסום הפחד של הפלסטינים, מחדירה פחד בקרב הישראלים, מחזירה את מאזן האימה הרצוי ותביא לבסוף לסילוק הכיבוש והמתנחלים. אחד הכותבים אף שיבח את נכונותם של הצעירים הפלסטינים למות כשהידים למען המולדת.
להלן תרגום קטעים ממאמרים אלה:
היומון אל-דוסתור
עיתונאי ירדני: הפיגועים תוכננו במקצועיות ובתבונה; הלוחמים הפלסטינים מחזירים את מאזן האימה הנדרש
בעקבות רצף פיגועים בגדה המערבית פרסם העיתונאי כמאל זכארנה ב- 12.12.18 בטורו ביומון הירדני אל-דוסתור מאמר בו העלה על נס את המקצועיות ואת התבונה שאפיינו את הפיגועים האחרונים בגדמ"ע והנחיתו סטירת לחי מפתיעה לאויב הישראלי, שמגיב בצעדים כושלים וחסרי ערך, רק כדי לרצות את המתנחלים. לדבריו, המפגעים אמנם הצליחו להפר את מאזן האימה, אך שומה עליהם להמשיך לחזק את ההרתעה שלהם כדי לרוקן את ההתנחלויות "מחיות הפרא שבהן" ולסכל את עסקת המאה. הוא כתב:
"...ההסלמה הצבאית החדשה בגדה המערבית הכבושה מכוונת בראש ובראשונה נגד המתנחלים, כפי שעולה בברור מהפעולות הצבאיות ויעדיהן. פעולות אלה ממוקדות ומתוכננות היטב בצורה מקצועית ובתבונה, ב[מתכונת של] תקיפה, נסיגה והיעלמות, שהחלה [בפעולות] רגליות, עברה לשימוש במכוניות ולאחר מכן באופנועים. האויב הישראלי עלול להיות מופתע מסטירת לחי חדשה שתאלץ אותו לתגבר את חייליו הכובשים, כדי לחפש אחר מחט בערימות השחת הפזורות בפלסטין הכבושה.
מבצעי הפשיטות והמעצרים, שכוחות הצבא והמשטרה ומנגנוני הביטחון של הכיבוש מבצעים יומם וליל בערים, בכפרים ובמחנות הפליטים הפלסטינים, נועדו בעיקר להעלות את המורל הירוד לחלוטין של המתנחלים ולהעביר להם מסר שהעניינים לא ייצאו משליטת הכיבוש. כמו כן [צעדים אלה] נועדו להפגין נוכחות מול הפלסטינים ו[להוכיח להם] שיד הכיבוש יכולה להגיע אליהם בכל עת. אך, כל הצעדים הללו כושלים וחסרי כל ערך ומשמעות, כל עוד מבצעי [הפעולות הפלסטינים] מתכוונים להמשיך לפגוע במתנחלים עושקים. על נתניהו להתכונן לקבל סטירות לחי נוספות.
ממעקב אחר האירועים בפלסטין הכבושה בימים האחרונים מתברר כי היעדים שתקפו הלוחמים נבחרו בקפידה יתרה. הם הוכיחו שצבא הכיבוש אינו מסוגל להגן על המתנחלים וש[חייליו] אף אינם מסוגלים להגן על עצמם, ככל שיתמגנו ויתחמשו. הלוחמים הפלסטינים הצליחו לאחוז במקל מאזן האימה, ולו בקצותיו, ולהניפו בחוזקה... הם החדירו אימה בלבבות המתנחלים ודאגה בקרב חיילי הכיבוש וגורמי הביטחון הציוניים. הם העסיקו אותם וגרמו להם להיות במצב של כוננות מתמדת בלי לממש שום הישג בשטח.
מדובר במאזן האימה שהיה חסר עד כה, ואשר אין מנוס אלא להשיבו כדי לרוקן באופן חלקי או מלא את ההתנחלויות מחיות הפרא שבהן..."[1]
בעל טור ירדני: הצעירים הפלסטינים שברו את מחסום הפחד וכמהים למסור את נפשם
העיתונאי הירדני רשיד חסן, פרסם ב-16.12.18 מאמר בטורו ביומון אל-דוסתור לרגל יום השנה לאינתיפאדה הראשונה בו תיאר את גילם הצעיר של הפלסטינים הרבים שמוכנים למסור את נפשם, את תופעת האימהות המעודדות את בניהן להפוך לשהידים ואת התפקיד החשוב שמילאו הנשים הפלסטיניות באינתיפאדת האבנים שהחלה בדצמבר 1987. לדבריו, נוכח התעוזה והמרץ שמגלים הפלסטינים באירועים האחרונים אין ספק שניצחונם מובטח. הוא כתב:
"המאפיין החשוב ביותר של אינתיפאדת האבנים ושל האינתיפאדות שבאו אחריה עד היום, הוא שבירת מחסום הפחד. בעמידתו האיתנה המיתית של העם הפלסטיני ובהתעקשותו על ההתנגדות כַּדרך היחידה לשרוד ולחיות בכבוד, עלה בידו לשבור את מחסום הפחד... בעניין זה אנו מזהים שתי תופעות עיקריות:
התופעה האחת היא נהירה של בני הנוער והצעירים [הפלסטינים] למסירת הנפש [אסתשהאד]. על פי הנתונים הסטטיסטיים של הפלסטינים רוב השהידים הם מקרב הצעירים וגילם של כ-40% מהם אינו עולה על 16. תופעה בולטת זו הומחשה בתמונות בהן נראו ילדים מתייצבים מול טנקי האויב שהפכו לאחד האייקונים של ההתקוממות... הילדים הללו שלחו מסר חשוב וחסר תקדים לאויב, לפיו העם הפלסטיני שבר את מחסום הפחד; הוא מוכן להילחם מאה שנים נוספות והטרור של האויב רק יגביר את נהירתו למסירת הנפש. מפלי הדם אינם מפחידים אותם עוד, אדרבא, הם הפכו את הלוויות של השהידים לחתונות[2] ולשירי ניצחון, גבורה ותהילה. כעת הם [בני הנוער והצעירים] מתחרים ביניהם על הזכייה בכבוד האצילי השורשי הזה, שאין כבוד רב ממנו, בייחוד אחרי שמשפחות השהידים החלו לתפוס מעמד חברתי גבוה ולזכות בכבוד מצד כל האוכלוסייה עד כי כל האנשים מתחרים ביניהם על כיבודן ועל התקרבות אליהן.
התופעה השנייה שאנו עדים לה ושומעים אותה היא עידוד של אימהות את בניהן לזכות בתואר השהיד, לצאת נגד האויב ולהתייצב מולו באומץ. אם הבן הוא פרי הבטן, בבת העין והדבר היקר מכל, הרי שהמולדת יקרה יותר והיא קיימת לעד, היא הכבוד והיא העליונה ביותר, בעוד שהבנים הם הגדר שמגנה על המולדת, היד החזקה שהודפת מעליה את הסכנה והרומח הארוך שאותו אנו תוקעים בצוואריהם של האויבים. האישה הפלסטינית שהובילה את אינתיפאדת האבנים והפכה לאחד האייקונים של ההתקוממות סיפקה לגנרלים של האבנים תחמושת חיה, אבני חֵמָר שרוף. האישה האדירה הזו היא זו שתרמה באופן אקטיבי לשבירת מחסום הפחד והייתה לה הזכות לשתול את הגֶנים של הגבורה, של האומץ ושל המרץ בדמם של הילדים הגיבורים הללו.
למצב הפלסטיני הזה ישנם שורשים בהיסטוריה של האומה [האסלאמית] העצומה, והוא מהווה המשך של המורשת הקדומה והמהוללת הזו. די כאן באזכור אמירתה של המשוררת הערבית אל-ח'נסאא'[3], לאחר שנודע לה שבניה מסרו את נפשם בקרב אל-קאדיסיה [שהתרחש בשנת 636 לסה"נ, שנת 15 לספירה המוסלמית] : 'השבח לאל שזיכה אותי בכבוד הכרוך בהפיכתם לשהידים'... האישה הפלסטינית הלכה ועודה הולכת בדרך מסירת הנפש ודרך התהילה הנשגבה. קצרה היריעה מלפרט את שמותיהן של כמה מהלוחמות הללו...
בקיצור, העם הפלסטיני שבר כבר את מחסום הפחד. זהו סוד המשך התקוממויותיו הרצופות וסוד נהירת בניו אל מסירת הנפש והשהאדה, לאחר שההתנגדות, האומץ והמרץ הפכו לחלק ממרכיבי הגנים שלהם. זה מה שגורם לנו להיות בטוחים שהוא ינצח בהכרח, ושהציונים יסתלקו בהכרח, במוקדם או במאוחר." [4]
[1] אל-דוסתור (ירדן), 12.12.2018
[2] האמונה שבגן העדן צפויה לשהיד חתונה עם 'שחורות העין' מסבירה במידה מסוימת את גילויי השמחה שמביעים קרובי משפחתו עם קבלת הבשורה על מותו ולכן הלווייתו מתוארת כ"תהלוכת חתונה" ואנשים מגיעים לביתו כדי לברך את בני משפחתו ולא כדי לנחמם. לפירוט בעניין זה ראו מסמך ממרי על שמחת אמהות ה"שהידים"
[3] אל-ח'נסאא' בנת עמר - משוררת ערבית מימי ראשית האסלאם שנחשבה ל"אם השהידים", שלא התאבלה על מות ארבעת ילדיה בקרב אל-קאדיסיה אלא הודתה לאללה על ש"כיבד אותה" במותם.
[4] אל-דוסתור (ירדן), 16.12.2018