כללי

ג'ומאנה ר'נימאת - מעורכת היומון הירדני אל-ר'ד לשרת המדינה לענייני תקשורת ודוברת ממשלת ירדן

 

ב-14.6.2018 הושבעה בירדן ממשלה חדשה, לאחר שהממשלה הקודמת התפטרה בעקבות גל המחאות נגד מדיניותה הכלכלית.[1] אחד המינויים הבולטים בממשלה החדשה הוא מינויה של ג'ומאנה ר'נימאת, העורכת הראשית של היומון הירדני אל-ר'ד, לשרת המדינה לענייני תקשורת ודוברת הממשלה. ר'נימאת החלה את דרכה העיתונאית במחלקה הכלכלית של העיתון הממסדי אל-ראי ב-1999 ובשלהי 2008 הצטרפה למערכת היומון אל-ר'ד כמנהלת המחלקה הכלכלית שלו. ב-2012 היא מונתה לעורכת הראשית של העיתון.[2]

 

לר'נימאת עמדות ליברליות בכל הנוגע לדמוקרטיה, זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט. במאמרים הרבים שפרסמה בטורה ביומון אל-ר'ד במהלך השנים האחרונות, ואשר חלקם תורגמו על ידי מכון ממרי, היא קראה לקדם ולפתח בירדן בפרט ובעולם הערבי בכלל את נושא הדמוקרטיה, זכויות האדם, זכויות נשים, וערכים כמו שוויון וקבלת האחר, וכן להילחם בקיצוניות הדתית הפושה בחברה. כמו כן, ר'נימאת מתחה ביקורת פעמים רבות על מדיניות ממשלות ירדן, במיוחד בתחום הכלכלי-חברתי.

 

בפוסט ראשון, שפרסמה בחשבון הפייסבוק שלה מיד עם כניסתה לתפקיד השרה לענייני תקשורת ודוברת הממשלה, היא כתבה: "נוכח התקופה הקשה והרגישה והאחריות הגדולה, אני מבטיחה לכם להיענות לאתגר ולהצדיק את האמון שהמלך ואתם נותנים בי, שכן היעד שלי הוא להיות ראויה לשרת את מולדתי ואת בניה ולהיות שרת תקשורת, דוברת רשמית בשמכם [באשר אתם] בערים, בכפרים ובמחנות הפליטים, כמו גם בשם הממשלה, כדי להשיב את אמונכם [בה]. חבריי ועמיתיי העיתונאים, אעשה כל מאמץ כדי לרכוש את אמונכם ולבנות גשרים חזקים ביותר ליצירת קשר ושיח עמכם וכדי שנשתף פעולה וננהל דיאלוג למען מולדתנו ונחליף דעות והצעות. היות ש[קבלת] מידע היא זכות והשקיפות היא חובה, הריני מתחייבת להקל על זכותכם להשיג מידע, שאני יודעת בהחלט כמה מסובך להגיע אליו... היות שהקשר הרציף והשיח הם עמודי התווך של עבודת ממשלת ד"ר עמר אל-רזאז, הריני מתחייבת גם לחדש את [הנוהג של] מסיבת העיתונאים השבועית עם אנשי התקשורת בקרוב."[3]

 

ג'ומאנה ר'נימאת נשבעת אמונים בפני המלך עבדאללה[4]

 

 

בהקשר זה ראוי לציין כי אין זו הפעם הראשונה בה עיתונאי שעבד ביומון אל-ר'ד מתמנה למשרה בכירה בפוליטיקה הירדנית: שר החוץ הירדני הנוכחי, אימן אל-צפדי, שמונה לתפקידו בינואר 2017 וממשיך בו גם בממשלה החדשה, היה בעברו עורך ובעל טור ביומון אל-ר'ד. עוד קודם לכן, בשנת 2008, לאחר שעבד במספר אמצעי תקשורת ירדניים וערביים, מונה אל-צפדי ליועצו של המלך עבדאללה לענייני הסברה ותקשורת ובין השנים 2009-2011 כיהן כשר ללא תיק וסגן ראש הממשלה.

 

דוח זה יסקור כמה מעמדותיה של השרה החדשה ר'נימאת, כפי שסוקרו בדוחות ממרי בשנים האחרונות:

קידום מעמד האישה וביטול היחס המפלה כלפיה

במאמריה של ר'נימאת בלט עיסוקה בנושא קידום מעמד האישה, עידוד נוכחותה והשתתפותה בזירה הציבורית ושמירה על זכויותה. כך למשל, על רקע פרסום ממצאי דו"ח הפער המגדרי, שערך הפורום הכלכלי העולמי בשלהי 2015, בו דורגה ירדן במקום ה-140 מבין 145 המדינות שנסקרו, פרסמה ר'נימאת ביולי 2016 מאמר שהתייחס לתמונה עגומה זו. היא כתבה: "כך מתחוורים, וליתר  דיוק נחשפים בקלונם הפגמים והפערים [בין גברים לנשים] במישור הפוליטי והכלכלי, כאשר העצמת הנשים בזירה הפוליטית נותרה מוגבלת. אפילו המכסה לנשים בגופים נבחרים, המוחלת זה שני עשורים, לא הצליחה לשנות את הסטריאוטיפ הנשי, ולהביא לייצוג גבוה יותר שלהן בפעילות הפרלמנטרית בפרט. גם השתתפותן [של נשים] בממשלות עודנה עניין יחסי הנתון לשיקול דעת והדבר יכול להשתנות בין ראש ממשלה למשנהו... הנתונים לפי 'דו"ח הפער המגדרי העולמי' מצביעים על כך שעל כל 100 גברים בפרלמנט, יש רק 14נשים וכי על כל 100 גברים שהגיעו למשרות שר, רק 13 נשים [הגיעו למעמד זה]."[5]

 

כמו כן, על רקע ביקורת שנשמעה בזרם הסלפי-ג'יהאדי בירדן על פעילותן של המוראביטאת[6] במסגד אל-אקצא, בטענה שהדבר פוגע בכבודן, פרסמה ר'נימאת באוקטובר 2015 מאמר, בו כתבה: "למרבה החרפה ישנם גברים הטוענים כי לבושן של הנשים המשתתפות בהתנגדות מביש ולא צנוע וכי מקומן במטבח. להם אני אומרת: 'שום שינוי לא יחול במציאות הערבית הכואבת שלנו במישור המדיני הכלכלי והחברתי, כל עוד האישה וקולה ייחשבו לדבר מביש וכל עוד יהיה מוח גברי שיחשוב שיציאת האישה לשטח מפחיתה מכבודה ופוגעת ברגשות הציבור, ושהשתתפותה בפעילות [ההתנגדות] גורעת מסיכוייו לזכות בהזדמנות. האישה רבותי היא המפתח לשינוי." [7]

 

ביולי 2015 פרסמה ר'נימאת מאמר בו יצאה נגד הנוהג, הקיים בכמה מוסדות ועסקים פרטיים בירדן לכפות על נשים, מוסלמיות ולא מוסלמיות, לעטות חיג'אב. לדבריה, מדובר בעניין הנתון להחלטה אישית של הנשים עצמן על פי אמונתן הפנימית. היא אף הדגישה כי היא עצמה היתה מסרבת לעטות חיג'אב מתוך כפייה, מכיוון שחירויות אינן ניתנות למיקוח. כך כתבה:" באחת מהאוניברסיטאות הפרטיות [בירדן] נאסר על הנשים להיכנס ללא חיג'אב. הסטודנטיות שאינן עוטות חיג'אב [בשגרה] נאלצות להשתמש בכיסוי ראש בקמפוס האוניברסיטה, ככניעה לתנאי זה, ומתוך רצון לסיים את לימודיהן. בשיחה ארוכה [שניהלתי] עם סטודנטית שאינה עוטה חיג'אב בחיי השגרה שלה 'מחוץ לאוניברסיטה הזו', היא הבהירה כי היא נאלצה להיכנע לדרישות האוניברסיטה, אחרת לא תוכל להשלים את לימודיה. דוגמא אחרת באה לידי ביטוי בניסיונותיו של אחד הבנקים הפועלים בשוק המקומי [הירדני] לכפות תלבושת מסוימת, [הכוללת] חיג'אב, על הפקידות שעובדות בו, כולל אלה שאינן מוסלמיות! מדובר בהתנהגות  המבטלת את האחר ואשר יש לה השלכות ומשמעויות חמורות מאוד.

 

השאלה החשובה שיש לשאול היא כיצד אנו, כמוסלמים, יכולים למתוח ביקורת על העולם המערבי על כך שהוא אוסר עטית חיג'אב בבתי הספר, באוניברסיטאות  ולעיתים גם במקומות העבודה... בעוד אנו נוהגים באופן דומה רק מהכיוון ההפוך? שני המקרים אינם שונים זה מזה: במקרה הראשון האישה נדרשת לוותר על החיג'אב מתוקף החלטה, ובמקרה השני, נכפה עליה לעטות חיג'אב גם כן מתוקף החלטה! איני יודעת כיצד אנו יכולים להאשים את העולם בהפרת החירות של המוסלמיות ובתקיפת פרטיותן, בעוד אנו מרשים לעצמנו לנהוג באותה הדרך בדיוק!

הייתי יכולה להבין  שהנהלת האוניברסיטה היתה מקבלת החלטה כזו לו היא היתה כפופה למוסד לימוד דתי כמו אל-אזהר. אך, במקרה זה מדובר באוניברסיטה פרטית הגובה אלפי דינרים תמורת הענקת תארים אקדמאים. אשר לבנק, זהו סיפור אחר. לו מקום מושבה של האוניברסיטה היה בית תפילה, אז היה הגיון בהחלטה זו, אך למה שמתרחש יש משמעות אחת בלבד: ראייה צרה ביחס למטרות האסלאם ולנשים. מה הטעם שסטודנטיות תעטינה כיסוי ראש, אם הן מסירות אותו מיד עם עזיבתן את הקמפוס? מה התועלת בכפיית כיסוי הראש עליהן אם הוא אינו חלק מאישיותן ומאמונתן?!

 

בנוסף, יש נקודה נוספת הקשורה אולי לסטודנטיות שאינן מוסלמיות הרוצות לדעת יותר על הדת שלנו: האם יש לנו זכות לכפות עליהן את אמונתנו רק כי הן החליטו ללמוד באוניברסיטה מסוימת? איני רוצה שיובן ממאמר זה שאני מתנגדת לחיג'אב. אני סבורה כי הנושא קשור לחירויות ולאמונות ולא לכפייה, בין אם מדובר בעטיית החיג'אב או בהסרתו... [ההחלטה אם לעטות] חיג'אב  היא החלטה אישית [הנובעת] מאמונה פנימית עמוקה, ואיש אינו רשאי  לכפות אותה על אישה...

 

עם התפשטות האידיאולוגיה הקיצונית המקלה, בעיקר, ברצח נשים, וגרוע מכך במכירתן בשוק העבדים, אנו נדרשים לפעול בתבונה ובשיקול דעת בטיפולינו ב[סוגיות הקשורות] לאישה על מנת שלא נהיה דומים ל[קיצונים] אף מבלי שנשים לב לכך. בכנות, לו הייתי במקומן של הנשים האלה, שהועמדו במבחן, לא הייתי מסכימה [לעטות חיג'אב]. שכן, החירויות אינן ניתנות לחלוקה או למיקוח. גם לא למען קבלת תואר אקדמי או משרה."[8]  

 

ביקורת על מצב הדמוקרטיה וזכויות האדם בירדן ובעולם הערבי

במאמרים לא מעטים מתחה ר'נימאת ביקורת על מצב הדמוקרטיה, זכויות האדם, ועקרונות כמו שוויון וקבלת האחר בירדן ובעולם הערבי בכלל. על רקע מינויו של שר הגנה ממוצא הודי סיקי בקנדה ב-2015, שעורר עניין רב בתקשורת הערבית, פרסמה ג'ומאנה ר'נימאת מאמר, בו טענה כי הסיבה להתעניינות בסיפור היא הכמיהה של הערבים לדמוקרטיה אמיתית בארצותיהם, אשר מעולם לא הפנימו את עקרונותיה. היא כתבה: "מינויו של שר הגנה קנדי חדש עורר התפעלות ערבית רבה, לא בגלל עצם האקט הדמוקרטי, אלא בגלל שמדובר במינוי של אדם ממוצא הודי למשרה רגישה. הדבר משקף, כנראה, שאיפה ערבית סמויה להתנער מכל גילויי הפירוד וחילוקי הדעות [בקרבם] וכמיהה [ערבית] לאזרחות אשר אינה מאבדת את תוקפה [גם] כאשר מתגלעים בה - כפי שאכן קורה [בעולם הערבי] -  חילוקי דעות והבדלים.

 

לדמוקרטיה יש עקרונות שאנו לא בקיאים בהם. כיום קיבלנו דוגמא [לעיקרון כזה] מקנדה, שמינתה כשר הגנה את הרג'יט סג'אן, שנולד וגדל בהודו לפני שקיבל את האזרחות הקנדית, [ולמרות זאת] קיבל תפקיד רגיש [זה]. הקנדים אינם מטילים ספק בנאמנותו, אינם דנים במוצאו ואינם מזהירים מפני שיתופו בסודות החשובים ביותר של המדינה. זהו הגורם הדמוקרטי שחשנו בהעדרו [אצלנו] ואלו הם המנהגים שהצטערנו על העדרם במרוצת הזמן.

בקנדה  התגלמות האזרחות והנאמנות היא שירות המדינה, בהתעלם מהמוצא ומהגזע [של האזרחים]. לשום גורם [במדינה] אין יתרון על גורם אחר, אלא ע"פ מידת תרומתו לבניית הארץ. היום, כשאנו מסתכלים על כל מדינה ערבית בפני עצמה, אנו מוצאים שמה שדומיננטי בשיח בה הוא הסכסוך ואי [קבלת] חילוקי הדעות [בין מרכיבי החברה] ודחיית האחר במקום חיים בדו קיום עמו. אנו חברות שהפוליטיקאים שיסעו אותן לגזרים, עד שהפכו את המדינות לזירות של כאוס, הגם שיש שכבה בחברה שעדיין עושה מאמצים, שלא עלו יפה עד כה, לאחד את השורות ולהחזיר את האחדות הלאומית.

 

היכן אפוא הבעיה? האם היא נעוצה בחברות [הערביות עצמן] או במשטרים ובפוליטיקאים? כולם שותפים למצב הקשה אליו הגיעו החברות הערביות, שכן החברות הללו לא היו מודעות מספיק למפגש עם [תופעת] הפוליטיקאים התרים אחר רווחים אישיים ו[לצורך] לצאת נגדה. המציאות שאותה יצרו בעלי האינטרסים והמשטרים במשך עשרות שנים, באמצעות הרחקת הדמוקרטיה האמיתית, תרמה לכך...

 

העדר פעילות פוליטית ממשית, ביטול זכויות האדם וחולשת מערכת החקיקה, [תחומים] אשר [אמורים] להקנות לפרט תחושה של ביטחון ושייכות, וחמור מזה, הבטחות השווא להקים משטרים אזרחיים במדינות ערב - כל אלו דחפו את הפרט לחפש לעצמו חסות, בין אם במסגרת העדה, הגזע או אפילו השבט או במקום אחר. כך חולקו החברות לקבוצות קטנות ביותר, באופן שהשפיע בסופו של דבר על רעיון האזרחות אשר אינו מתממש אלא בהתקיים שני תנאים: הזכויות והחובות.

 

המצב שלנו, הערבים, מצער מאוד ומה שגרוע מכל הוא שבטווח הנראה לעין לא נראה שיש סיכוי שמדינות ערב, כולן יחד, ייחלצו מן המשבר שלהן. שכן, המצב בהן כיום הוא טוב מאוד אך ורק כדי לשמש כר פורה לקיצוניות על שלל צורותיה, ונראה שעומדות בפניהן שנים קשות רבות. כך נותר חלום היציבות ובניית מדינות דמוקרטיות בגדר חלום במוחו של האזרח, הלוקה אף הוא בסכיזופרניה בהתנהגותו, שכן בעוד שהרעיון של ראש ממשלה צעיר (קנדי) קוסם לו, הצעירים אצלנו מודרים ונעדרים [מן הזירה הפוליטית]. לפיכך, כאשר האזרח הזה עומד ליד הקלפי הוא פוסל במוחו את הבכיר ואת הפוליטיקאי שעליו הוא חולם [באמת] ונוטה לצד המועמד של העדה, השבט או המשפחה דבר שהופך אותו עצמו לשותף ליצירת מציאות שונה מזו שעליה הוא חולם. זה, אם מוציאים מכלל אפשרות התערבויות כאלו ואחרות בתכולת הקלפי...

עיניו של האזרח הערבי ימשיכו להבריק מתוך כמיהה למודל הקנדי הצעיר ומתוך תשוקה ליישמו בעולמנו [הערבי] ולעולם הוא לא יפסיק להתלונן בפני אחרים על אובדן ההזדמנויות. זאת, בעוד שהסיבה האמיתית [למציאות זו] היא היעדר אמות מידה של צדק ושוויון הזדמנויות, המותיר מרחק רב ביותר בין החלום הערבי לבין המציאות [הערבית]." [9]

 

במאמרים רבים עסקה ר'נימאת במידת היישום של חופש הביטוי וזכויות האדם בירדן. כך למשל,  במאמר שפרסמה ב-21.6.2016 בעקבות מעצרו של מטיף שהואשם בהפצת דברים שפגעו בביטחונה של ירדן, עמדה ר'נימאת על הצורך לאזן בין חופש הביטוי לבין הצורך לשמור על שלום החברה וביטחון המדינה. היא כתבה: "בשום פנים ואופן לא מתקבל על הדעת שהצורך בחופש הביטוי, והוא אכן זכות מקודשת, וההקפדה על קיומו יהיו פתח נרחב להפצת שיח של שנאה, גזענות והפצת פירוד ומחלוקת בחברה. שכן, הפגיעה באחר, הפגנת כוח כלפיו ודחייתו בפירוש לא נכללים במסגרת חופש הביטוי. באותה מידה, גם בלתי מתקבל על הדעת שהתירוץ של ביטחון, על הגדרתו הרחבה, ישמש אמצעי לפגיעה בחופש ביטוי אמיתי."[10]

 

במאמר נוסף שפרסמה ב-18.2.2017 מתחה ר'נימאת ביקורת על כך שנושא זכויות האדם נעדר מתוכניות הלימוד בירדן. היא כתבה: "...אנו חברות שהערכים והתרבות של זכויות האדם נעדרים מהן, אם בשל בורות או בשל חוסר הבנה אמיתי של תכניהם. לכן, טבעי שנמצא בהתנהגותנו הפרות רבות של זכויות אלה... בסקירה של ספרי הלימוד שלנו ושל הנושאים אותם לומדים ילדינו, נגלה שזכויות האדם אינן עומדות בבסיס הקו המנחה של תכניות הלימוד... הבעיה אינה מסתכמת בכך שספרי הלימוד לא מלמדים את תלמידינו על זכויותיהם, כילדים ולאחר מכן כבוגרים, אלא למרבה הצער, חלק מתכניהם אף מסלף את עצם הרעיון [של זכויות האדם] ומשבש אותו. למשל ספרי הלימוד, ובפרט ספרי האזרחות, אינם כוללים לימוד והקניית מודעות לכיבוד הזכות [לחופש] האמונה ולהפצת הסובלנות המבוססת על קבלת האחר ועל קבלת השוני באופן כללי. נראה שהשוויון בין [האזרחים] הירדנים הוא נושא שולי בתכניות הלימוד שלנו... כך הדבר גם בנוגע לזכויות האישה... [כמו כן], ישנם מושגים רבים הנעדרים מספרי הלימוד ונוגעים להוקעת הפנאטיות, לחיים בשלום, לדיאלוג ולכיבוד הדעה והשוני אצל האחר, יהיו אשר יהיו."[11]

 

קריאות למאבק בקיצוניות הדתית הגוברת בחברה הירדנית ובבתי הספר

במאמרים רבים שלה התריעה ר'נימאת מפני התגברות תופעת הקיצוניות הדתית בקרב האוכלוסייה בירדן, ובמיוחד בקרב הצעירים ואף בבתי הספר. היא הדגישה כי מדובר בתופעה חמורה ומדאיגה המטופלת ביד רכה ואף ברפיון, וקראה לטפל בה בצורה רצינית על מנת לבלום אותה.

 

כך למשל, בעקבות מתקפת הטרור בעיר אל-כרכ בדצמבר 2016 פרסמה ר'נימאת מאמר בו טענה כי בירדן ישנם תאי טרור, הפועלים בהשראת האידיאולוגיה התכפירית וקראה להיאבק בתופעת הקיצוניות הגוברת בקרב הירדנים, באמצעות רפורמה אידיאולוגית וערכית. היא כתבה: "הסכנות הנשקפות לירדן מהאידיאולוגיה התכפירית הן ממשיות וגלויות לעין ו[לכן הפיגוע] בכרכ אינו מפתיע... למען האמת, אלה אינם 'תאים רדומים', כפי שמקובל לכנותם, אלא הם 'תאים פעילים', שמתכננים וחושבים כל העת להפעיל טרור, לרצוח ולהחריב את החברה ברמה האידיאולוגית והערכית... זו סכנה שמתפשטת וזה ידוע. אולם, הדבר החמור יותר הוא שהתמודדות עמה נעשית באמצעים המסורתיים, הגובלים לעתים ביד רכה או ברפיון. ירדן עמדה במבחן גם הפעם, אלא שהדבר גורם לנו להיזכר כי בשנת 2016 היו יותר מאירוע טרור אחד. אין ודאות שהדבר לא יקרה שוב, נוכח תוצאות סקרי דעת הקהל המצביעים על כך שמאות אלפים מבני החברה שלנו מגלים אהדה לזרם הזה, גם מבלי להיות מודעים לכך. דבר זה מחייב [אותנו] להתחיל תהליך ארוך של רפורמה אידיאולוגית וערכית."[12]

 

שנתיים קודם לכן, בדצמבר 2014 פרסמה ר'נימאת מאמר שכותרתו: "סיגרו את סניף דאעש בירדן!", בו התייחסה לגילויי קיצוניות במערכת החינוך הירדנית וקראה לטפל בתופעה. היא כתבה: "ילד בכיתה ה' באחד מבתי הספר הממשלתיים בעמאן שב עם ידיעה חדשה המבוססת על האשמת בני הדתות המונותיאיסטיות האחרות בכפירה, דבר שזעזע את אביו. האב ניסה בכל מאודו לשכנעו את בנו [לחשוב] באופן שונה ממה שלימדו מורהו, שמנסה לזרוע בשכלם של ילדינו הצעירים רעיונות שמובילים לאי קבלת האחר ולקריאת תגר על עיקרון דו הקיום המושרש בחברה הירדנית.

 

סיפור אחר מ[אזור] ואדי ערבה, שם ממלאת מורה להתעמלות תפקיד של מטיף לא למסרים חיוביים, אלא להפך. במקום לנצל את הזמן המוקצה לה לשחרור אנרגיות של התלמידים, היא מנסה למלא את ראשיהם הצעירים ברעיונות מעוררי דאגה. מה שמתרחש בבתי הספר שלנו הוא חמור כיוון שהוא מוביל לשינוי המבנה האותנטי של החברה, המבוסס על סובלנות, שלום, מתינות ודרך האמצע. שינוי זה - אם לא יטופל -  עלול להמיט עלינו מציאות קשה, שכולם ישלמו את המחיר שלה...

 

משרד החינוך הבחין במצב הזה, החל לעקוב אחר העיוותים ולנסות לטפל בהם, תחילה באמצעות הפניית תשומת לב ושליחת מכתבים רשמיים, האוסרים על המורים לחרוג מתכניות הלימוד. ישנם צעדים נוספים, שהמשרד מנסה לבצע כדי להגביל התפשטות של זרמים מסוימים, שמפיצים את רעיונותיהם לילדינו. כך למשל, הוא החל לשנות את תכניות הלימוד [במקצועות] החינוך האסלאמי והשפה הערבית בכיתות א'-ג' והתמקד במטרה אחת עיקרית – לאפשר להם ללמוד קרוא וכתוב, לאחר שהתברר ש-130 אלף מהם אינם יודעים קרוא וכתוב. כמו כן, הוא החל לבנות תכניות לימוד, שעיקרן הוא ביסוס מחדש של מושגים כלליים אצל הילד, בפרט כיבוד האחר וקבלתו...

בתי הספר שלנו מפיצים קיצוניות כמו גם האוניברסיטאות שלנו. לעיתים, ילד או צעיר שבים מבית הספר או מהאוניברסיטה עם רעיונות מחרידים המזעזעים אפילו את הוריהם. מחיר זה, שכולם משלמים, הוא תוצאה של מהלך השתלטות חשיבה דתית על תכניות הלימוד והחינוך זה עשרות שנים, המעמיד את הדורות הבאים בסכנה.

התלונות נגד תכניות הלימוד הן ישנות. הטיפול בהן כבר החל ואנו מייחלים שישיג את הנדרש כדי שלבנינו יהיו תכניות לימוד שמעודדות חשיבה יצירתית במקום שינון. לאור התעצמות מימדי הבעיה ומורכבותה, נראה שהפתרון קשה מידי, אולם אין מנוס מלהתחיל כדי לא להשאיר את הדורות הבאים בני ערובה בידי חוג צר של אנשים, שיבלע את ילדינו וישתמש בהם ככלים זמינים בידי הזרמים הקיצוניים... באמצעות החינוך, לפני הכל, נבלום את הקיצוניות, שמסתננת לתוכנו במידה מסוכנת. כיוון שהמלחמה בטרור היא המלחמה שלנו, מוטב שנטפל בה מבית ושנתחיל בבתי הספר שלנו."[13]

 

 

ביקורת על המדיניות הכלכלית של הממשלות ועל ניתוקן מהעם

ככתבת כלכלית בעברה, הרבתה ר'נימאת להתייחס לעניינים כלכליים ולבקר את מדיניותן הכלכלית של הממשלות. על רקע גל המחאה, שפרץ בירדן בפברואר 2018 לאחר שהממשלה הטילה שורה של גזרות כלכליות, ביניהן ביטול הסובסידיה על הלחם, פרסמה ר'נימאת מאמר תחת הכותרת: "ממשלות שאינן שולטות בשפת הציבור", בו טענה כי הממסד בירדן אינו ער לתחושותיו של האזרח וקראה לשיח בין הממשלה למגזרים השונים בחברה, כדי להבין את מצוקותיו של האזרח. ר'נימאת כתבה: "הממשלה עדיין לא תופסת את ממדי הזעם האצור בלב הירדנים כתוצאה מההזנחה הארוכה מצד הממשלות [לדורותיהן]... יציאת אנשים לרחובות ביותר ממקום אחד, במחאה על החלטות הממשלה, היא ביטוי למצבם הקשה...

 

נוכח המצב הכלכלי הקשה, הגירעון [בתקציב המדינה], החוב [הציבורי] והרגישות בנוגע ליציבות המטבע, ממשיכים הבכירים לחפש ערוצים חדשים להשגת הכנסות מכיסיהם של הירדנים והנה הם כעת קובעים חוק מיסוי חדש כדי להרחיב את בסיס משלמי המסים לשם הגדלת ההכנסות...

 

כיום הפער בין הציבור לבין השלטון גדול ומסוכן. אין הכוונה למשבר אמון, שכן זהו סיפור אחר. הכוונה היא לתחושתו של האזרח - שהמיסים התישו אותו ושהוצאותיו על שירותי הבריאות והחינוך כתוצאה מהידרדרות השירותים הממשלתיים כילו את הכנסותיו - כי נגרם לו עוול והושת עליו נטל כלכלי כבד... הבכירים, בהיותם בעלי הזכות הבלעדית להחליט על העלאת מחירים, מתרחקים יותר ויותר מהציבור ומתגרים בו... זאת, מבלי שהם מבינים לאשורן את התמורות הגדולות, שמתחוללות בחברה ומבלי שניסו להפנים את השינויים שהתחוללו באישיותו של האזרח הירדני, שנמלא בזעם על הממשלות, שלא הצליחו להשיג דבר ומעולם לא עלה בידן להציג פתרונות ממשיים לבעיות החוב [הציבורי] והגירעון [בתקציב].

 

הפתרון הוא שמישהו יתריע וילחש באוזני הבכירים מה חש [האזרח] הירדני ויעדכן אותם כי כל החלטה שהתקבלה או שתתקבל [בעתיד] פורטת על העצבים הרגישים של הציבור ומגבירה את חמתו. איננו זקוקים להחלטות חד צדדיות, שמקורן בגורם ממשלתי בודד [קרי, שר האוצר, עמר אל-מלחס], שירעו את מצבו של הציבור. יתרה מזו, אנו מצפים שהממשלה תפתח בשיח עם החברה על מגזריה השונים כדי שאולי תבין את מצב הציבור ותחסוך ממנו את החלטותיה הרעות..."[14]

 

במאי 2016, על רקע שורה של ניסיונות ומקרי התאבדות של צעירים בשל אבטלה ומצב כלכלי קשה, מתחה ר'נימאת ביקורת על אזלת ידה של הממשלה בטיפול בנושא האבטלה בקרב הצעירים והזהירה כי מדובר בפצצה מתקתקת שעלולה להתפוצץ. היא כתבה: "הסכמה בין חמישה צעירים ירדנים לבצע ניסיון התאבדות [משותף] היא דבר נורא ללא ספק, בין אם הם התכוונו לשים קץ לחייהם ובין אם התכוונו רק לאיים לעשות זאת. המעשה שלהם אתמול, ליד כיכר אל-דאח'ליה בעמאן, הוא צלצול חדש של פעמון אזהרה, המסב את תשומת הלב לייאוש ולתסכול, של רבים מצעירינו בשל הגידול בשיעור האבטלה בקרבם...

 

אני תוהה מה עשינו למען הצעירים? האם הממשלה הנוכחית, שתקופת כהונתה היא הארוכה ביותר מבין קודמותיה, הציגה רעיונות ויוזמות אמיתיות כדי לחלץ את הצעירים מהמציאות [הקשה] בה הם חיים? למען האמת, הפעם אינני מצפה לתשובות משר העבודה, משר התכנון ושיתוף הפעולה הבינ"ל או מראש הממשלה עצמו, שכן התשובות ידועות לצעירים, שקרוב למחציתם טובעים באבטלה. אלא שהתשובה הפעם באה כזעקת שבר של הצעירים שעלו על בניין בכיכר אל-דאח'ליה בניסיון לשים קץ לחייהם, כשדוברם אומר: 'מאסנו בהבטחותיכם, מאסנו בשקר שלכם'. לו ראו משהו ממה שהבטיחו להם כל הממשלות, הם היו עוסקים בתכנון עתידם וחייהם, במקום לתכנן את מעשה ההתאבדות. הצעירים הירדניים, עם כל סבלם, הפכו לפצצה מתקתקת, שהסכנה החמורה הנשקפת ממנה משתרעת על שטח נרחב של המולדת, משום שהצעירים הם בסופו של דבר, כוח שאם לא ינוצל לעבודה וליצרנות, הוא עלול לצאת מכלל שליטה באופן הרסני." [15]

 

עם זאת, ר'נימאת גם הלינה על אוזלת ידה של הקהילה הבינ"ל, שאינה מסייעת דיו לירדן, שכורעת תחת הנטל הכלכלי הכרוך באירוחם של למעלה ממיליון פליטים סורים, שהגיעו לממלכה מאז החל המשבר בארצם. בפברואר 2016 מתחה ביקורת על  היקף הסיוע שקיבלה ירדן במסגרת ועידת לונדון, שהתכנסה לדיון בסוגיית הפליטים הסורים במדינות הגובלות עמה. לדבריה, רק חלק קטן מהסיוע – 2.1 מיליארד דולר – התקבל כמענקים, ויתר הסיוע – 5.7 מיליארד דולר התקבל כהלוואות שירדן תיקח על עצמה. היא סיכמה: "ההיקף הגדול של ההלוואות לעומת המענקים מוכיח שהעולם טרם חש באחריותו האמיתית לפליטים ולסבל שלהם ושל מארחיהם. על האירופים לצפות לתנועה נוספת של פליטים לכיוונם, כיוון שהסיוע שנתנו אינו מספק."[16]