המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על הנשים הפלסטיניות בחזית העימות בהתקוממות הפלסטינית הנוכחית
25/12/2015


על הנשים הפלסטיניות בחזית העימות בהתקוממות הפלסטינית הנוכחית

 

מאת ד. חזן *


באירועי ההתקוממות הפלסטינית הנוכחית בולטת נוכחותן של צעירות פלסטיניות בחזית ההפגנות והעימותים האלימים, כמו גם השתתפותן הפעילה בפיגועי הדקירה. השתתפות הנשים בפעילות אלימה זו חוצה מגזרים, כך שניתן לראותן עם חיג'אב, רעולות או חשופות פנים, בלבוש מסורתי או מודרני, מאופרות למשעי, עם תיקי צד לגופן או אף עם ילקוטי בית הספר, כשהן מיידות אבנים, דוקרות ומשליכות בקבוקי תבערה או מתעמתות מילולית ופיזית עם חיילים ושוטרים ישראלים.

 

תופעה זו משכה את תשומת לבה של התקשורת הפלסטינית והערבית אשר פרסמה עשרות כתבות ומאמרים בנושא  זה, בהם מצאו רוב הכותבים לנכון לציין כי אין מדובר תופעה חדשה באמת, שכן מאז ומתמיד נטלו הנשים הפלסטיניות חלק פעיל במאבק, לרבות המאבק המזויין, ובמיוחד באינתיפאדה השנייה. עם זאת, הדגישו כי שלא כמו בעבר, הפעם הנשים עברו "מאחורי הקלעים אל חזית העימות" ונוכחותן בולטת יותר. היו אף שטענו כי הנשים נראות כעת כמי שמובילות את המאבק ואף מִתעלות על הגברים. לצד ריבוי תיאורי יופיין של המפגינות ולבושן המודרני של רבות מהן, כותבים רבים שיבחו את השתתפות הנשים במאבק ובמיוחד את אומץ ליבן ואת מוכנותן להקריב את חייהן למען המולדת, ותיארו אותן כ"גבירות הארץ", "פאר האסלאם" ו"הכנעניות החדשות" .

 

במקביל, ברחוב וברשתות החברתיות ניתן ביטוי לגישה השמרנית, המותחת ביקורת על השתתפות נשים בפעילויות אלו, וטוענת בין היתר, כי מקומה של האישה בבית וכי לבושן הבלתי צנוע של הצעירות מפגינות נוגד את הערכים החברתיים הפלסטיניים. כך למשל, השייח' מוחמד אל-שלבי, בכיר בזרם הסלפי הג'יהאדי בירדן המכונה "אבו סיאף" קרא למוראביטאת[1] לשוב לבתיהן בטענה שפעילות זו חושפת אותן לפגיעה בכבודן, דבר שהוא חמור אף יותר מהריסת מסגד אל-אקצא עצמו. גישה שמרנית זו זכתה לביקורת רבה בתקשורת הערבית, שבמסגרתה גינו חלק מן הכותבים את עצם ההתייחסות לנשיותן של הצעירות המפגינות וקראו לראותן כבנות אדם הנלחמות למען ארצן, בדיוק כפי שעושים הגברים. בתגובה על הטענות לפיהן מקומה של האישה במטבח או בדבר לבושן הבלתי צנוע של המפגינות, טענה אחת הכותבות כי מדובר בהבנה שגויה של השריעה ואחרת טענה כי "האישה היא המפתח לשינוי" וכי כל עוד היא תדוכא "שום שינוי לא יחול במציאות הערבית הכואבת."

 

מסמך זה יסקור את התייחסות העיתונות הפלסטינית והערבית להשתתפות הנשים בהתקוממות הפלסטינית:

 

הנשים הפלסטיניות:  מאחורי הקלעים אל חזית העימות; מקדימות את עמיתיהן הגברים 

כותבים רבים ציינו שהשתתפות נשים באינתיפאדה כשלעצמה אינה תופעה חדשה, אך הדגישו את התפקיד המשמעותי והאקטיבי שהן ממלאות הפעם. כך למשל, מיסון אל-קדומי, חברת תנועת פת"ח "המקפידה להשתתף בעימותים בבית אל באופן קבוע", צוטטה - בכתבת תחקיר של העיתונאית הפלסטינית נאילה ח'ליל על תפקידן המשמעותי של הנשים הפלסטיניות בהתקוממות הנוכחית, ביומון הקטרי אל-ערבי אל-ג'דיד - כמי שאמרה: "הייתי באינתיפאדה השנייה אבל אני עומדת בתוקף על כך שמה שאני רואה היום הוא חסר תקדים מבחינת כמות המשתתפות ואיכותן ושהמחזות להם אני עדה מידי יום הם דבר שלא הורגלנו לו בעבר, כמו למשל ביום שישי [9.10.15] בלווייתו של השהיד מוהנד אל-חלבי[2] , שם קראו הנשים קריאות והגברים חזרו אחריהן".

 

עטאף עליאן מהג'יהאד האסלאמי "אשר בילתה 14 שנים מחייה בכלא הישראלי" צוטטה אף היא בכתבתה של ח'ליל כמי שאמרה: "העם הפלסטיני מנהל היום אינתיפאדה עממית ומובן מאליו שהנשים ישתתפו בה, ובפרט הצעירות שבהן". באשר לרושם הקיים לפיו צעירות המשתייכות לחמאס ולג'יהאד האסלאמי נוכחות פחות בנקודות החיכוך לעומת צעירות מפלגי השמאל והפת"ח, אמרה עליאן: "מה שקורה היום הוא פעילות עממית שאין לה כיוון מוגדר, המנוהלת בידי הצעירים ואינה קשורה לפלג מסוים... [אולם] הרדיפה האכזרית של הכיבוש ושל מנגנוני הביטחון הפלסטיניים אחר פעילי החמאס והג'יהאד [הפלסטיני] גרמה לרבות מהנשים [החברות בהם] לשקול את צעדיהן, מחשש לרדיפה ודאית."

 

נאילה ח'ליל ציינה עד כמה תופעת השתתפות הנשים באירועים היא רחבת היקף ומשמעותית: "ההתעוררות הפלסטינית הנוכחית בכל השטחים הפלסטינים - שטחי 48', הגדמ"ע, ירושלים ורצועת עזה - מתאפיינת בכך שאינה מצטמצמת לגברים בלבד ויש בה חלוקת תפקידים [בין גברים לנשים] שהיא הכרחית להצלחת האינתיפאדה... מאז תחילת החודש הנוכחי [אוקטובר 2015] הפך מראה הנשים שהחלו להוביל את המאבק למחזה יומיומי בעימותים עם הכיבוש הישראלי בנקודות החיכוך. תמונותיהן של צעירות רעולות פנים מיידות אבנים על חיילי הכיבוש בבית אל, בקומה תמירה ובעיניים שאינן יודעות פחד, זוכות לתפוצה רבה ביותר בסוכנויות הידיעות וברשתות החברתיות."

 

עם זאת, הדגישה ח'ליל, כי הרושם שנוצר כיום, לפיו השתתפות נשים פלסטיניות בהתנגדות היא דבר חדש ובלתי רגיל, אינו נכון כלל וכלל, שכן "כך היה מקובל בימי הפעילות הפידאינית[3] ובתקופת האינתיפאדות הראשונה והשנייה, אז התפרסמו שמותיהן של לוחמות שהתחרו בגברים, ואף עלו עליהם במקרים רבים, אפילו בתחומים הצבאיים... באינתיפאדה השנייה [למשל] ביצעו נשים 27 פעולות של הקרבת נפש בעומק ישראל ואלפים מהן נהרגו, נפצעו ונאסרו." לדבריה, "[תפקידיהן של הנשים] כפי שהיו תמיד במהלך שלבי ההתקוממות הפלסטינית מאז הנכבה, כוללים: ניסיונות לדקור את החיילים והמתנחלים, הכנת בקבוקי תבערה לצעירים הנמצאים בנקודות החיכוך... יידוי אבנים, איסוף אבנים ליידוי עבור הצעירים וגילוי צירי תנועה בטוחים עבורם."[4]

 

במאמר ביומון האח"ס בירדן "אל-סביל", הדגישה גם הכותבת איאת אל-הואושה, כי נשים פלסטיניות השתתפו כבר באינתיפאדות הקודמות, אלא שהפעם תפקידן התעצם והן עולות על הגברים: "האישה הפלסטינית מעולם לא נעדרה מנוף המאבק וההתנגדות, בכלל, ומנוף שתי האינתיפאדות [הקודמות], הראשונה והשנייה, בפרט. שכן, באינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדת האבן ב-1987, שליש מהשהידים היו נשים ובאינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל-אקצא, הייתה לפעולות של השהידות ופאא' אדריס[5] ואיאת אל-אח'רס[6] השפעה ברורה על שמירת גחלת המהפכה בוערת למשך תקופה ארוכה. כהמשך לכך, גם באינתיפאדה השלישית, המכונה אינתיפאדת הסכינים, לא נפקד מקומה של האישה [הפלסטינית] בזירה. אלא שנראה שהתפקיד הנשי כיום התעצם באופן העולה בכמה רמות על זה של עמיתיהן [הגברים], עד כי הדבר משך את תשומת ליבם של כולם, לרבות העיתונות הבינלאומית שפרסמה כתבות רבות בנושא זה... האישה הפלסטינית עברה מאחורי הקלעים... אל לב הזירה ואל חזית העימות, אם בשהייתה במסגד אל-אקצא ובהגנתה עליו ואם ב[נוכחותה] בקווים הקדמיים של העימות עם צבא הכיבוש."[7]

 

צעירה יורה אבן ברוגטקה[8]


ח'אלד ג'ומעה, משורר וסופר ילדים המתגורר בעזה, טען במאמר שפרסם ב"צות אל-נסאא'" ["קול הנשים"], המוסף החודשי לענייני נשים וחברה של היומון הפלסטיני אל-איאם, כי בניגוד לעבר, אז שימשו הנשים הפלסטיניות בדרך כלל גורם מסייע במאבק בשטח, למשל בחילוץ הצעירים מידי החיילים הישראלים, בחלוקת כרוזים או בתצפית על הצירים למען הצעירים, הרי שבהתקוממות הנוכחית חלה התפתחות חדשה וחסרת תקדים בדרך העימות. הוא הסביר: "התחלנו לראות צעירות [פלסטיניות] בנקודות החיכוך בעימות ישיר עם חיילי הכיבוש ולא רק כגורם מסייע, עד כדי כך שהן מבצעות פעולות דקירה, נהרגות, נעצרות ונפצעות". עם זאת הוסיף ג'ומעה כי למרות ההשתתפות הפעילה של הנשים בפעילות בשטח, הרי שחלוקת התפקידים בינן לבין הגברים "עדיין תלויה בסוג התרבות הרווחת בכל עיר בפני עצמה". כך למשל, לדבריו, היכן שיש אוניברסיטאות, ניתן לראות השתתפות פעילה יותר של נשים. ג'ומעה קרא לפלסטינים שלא להתעלם מתפקידן של הנשים, המהוות למעלה ממחצית האוכלוסייה הפלסטינית, אלא לחזק את המודעות לתפקידן, לשמור על ההישג שהושג בתחום זה בהתקוממות הנוכחית ולהביאו לשלבים מתקדמים יותר, שכן "שום אומה לא הצליחה להתקדם בסולם החירות בעזרת גבריה בלבד וללא נשותיה". הכותב הפלסטיני תחסין יקין הדגיש, במאמר שפרסם באותו מוסף כי "השתתפות נשים במאבק אינה עוד דבר סמלי, כך שדיווּח על פציעה או מעצר של צעירות אינו עוד יוצא דופן, אלא הפך להיות דבר שכיח"[9]

 

צעירות מיידות אבנים[10]



מפגינה צעירה רעולת פנים: "תם העידן בו ישבו הנשים בבית... אנו מסוגלות לעשות מה שעושים הגברים"

אחת הצעירות הבולטות באירועים אלו היא דאליא נצאר, סטודנטית בת ה-25 מרמאללה, שהייתה בין הצעירות הראשונות שהשתתפו לצד הצעירים בהפגנות בנקודות החיכוך עם כוחות צה"ל והפכה לאיקון עבור הפלסטיניות ולסמל של ההתקוממות הנוכחית לאחר שנפצעה במהלך עימותים עם כוחות צה"ל בתחילת חודש אוקטובר. דאליא נצאר היא בתה של מהא נצאר, חברת החזית העממית לשחרור פלסטין לשעבר ששימשה כיו"ר התאחדות ועדות האישה הפלסטינית ונפטרה ב-2008.

 

נצאר צוטטה במוסף "צות אל-ניסאא" כמי שסיפרה ממיטת חוליה בבית החולים: "הצעירים תמהו [תחילה] למראה צעירות המשתתפות מהרגע הראשון [בפעילות השטח] בשורות הקדמיות [של העימות], וקראו לנו לסגת לאחור, אלא שאנחנו התעקשנו להמשיך ואז התחילו הצעירים להתרגל לנוכחותנו ולהשתתפותנו. הדבר מוכיח כי בזירת המאבק נמחקים כל ההבדלים". ח'אלד ג'ומעה, המשורר וסופר הילדים המתגורר בעזה הקדיש לדאליא נצאר, באותו מוסף, התייחסות מיוחדת בה ציין בין היתר: "היא הייתה [הצעירה] הראשונה בין הצעירים מהיום הראשון וייתכן שנוכחותה עודדה את יתר הצעירות להצטרף. דאליא נצאר אומרת: 'אם היה על צעירה אחת להתחיל, אז שתהיה זו אני".[11]

 

העיתונאית הפלסטינית נאילה ח'ליל, ציטטה ביומון אל-ערבי אל-ג'דיד את אחותה של דאליא נצאר, חנין,  שאמרה: "הורינו לא ניסו למנוע בעדה להשתתף בהפגנות, שכן הם חינכו אותנו לפעילות לאומית ואמנו עצמה הייתה מהבולטים שבחברי החזית העממית לשחרור פלסטין בגדמ"ע".[12]


  סרטון באתר יומון אל-קדס על דאליא נצאר[13]

 


במאמר שפרסמה הכותבת המצרית ג'יהאן פוזי ביומון אל-וטן המצרי תחת הכותרת "צעירות פלסטיניות בקו האש",  היא טענה, שהאינתיפאדה הנוכחית שונה מקודמותיה, שכן  לדבריה: "עולה ממנה ריח הבושם של הנערות הצעירות המקושטות בצבע הדם, [המשתתפות בה] יד ביד עם הצעירים... מה שמאפיין יותר מכל את ההתקוממות העממית, או את 'מהפכת הסכינים' הזו, הוא נוכחותן המאסיבית של נשים וצעירות פלסטיניות, אשר התפקיד שהן ממלאות שונה מאוד מזה שמילאו באינתיפאדות הראשונה והשנייה, שבהן מילאו הגברים תפקיד ראשי בהפגנות ובעימותים האלימים. חלק מהן מכסות את פניהן בכּאַפיה הפלסטינית, חלקן לובשות בגדים מודרניים ואחרות לובשות בגדים ארוכים. אלו הן סטודנטיות באוניברסיטאות, דור העתיד, נשים בעלות רצון חזק המסרבות להותיר את זירת האינתיפאדה לגברים בלבד, כפי שהיה בעבר. הן יצאו לנקודות החיכוך והן מתמודדות עם צבא הכיבוש, מיידות אבנים על כוחות הצבא ועל אנשי הביטחון הישראלי ללא חשש או היסוס. אחת הצעירות המפגינות רעולות הפנים אמרה כשאבן בידה: 'תם העידן בו ישבו הנשים בבית, [אירועי] הימים הללו מוכיחים שאנו מסוגלות לעשות מה שעושים הגברים'."[14]

 

בכיתוב ליד הציוץ שלהלן נכתב בין היתר"הללו הן הפידאיות, הן אחיות של הגברים"[15]


הפעילה הפוליטית הירדנית ד"ר חיאת אל-מסימי קראה לנשים הירדניות לתמוך במאבקן של הנשים הפלסטיניות באמצעות מעקב אחר החדשות והאירועים ונטילת חלק בפעולות הסיוע [להן], וכן באמצעות פעילות אינטנסיבית ברשתות החברתיות, וזאת בנוסף לסיוע חומרי ככל האפשר.[16]  

 

שבחים ועידוד לנשים היוצאות למאבק: הן "גבירות פלסטין" ו"פאר הערביות והאסלאם"

בתקשורת הערבית פורסמו דברי שבח והלל על חלקן של הנשים הפלסטיניות בפעולות ההתקוממות הנוכחיות, תוך הדגשת, לבושן, יופיין, נשיותן ואומץ לבן: גו'מאנה ר'נימאת, עורכת היומון הירדני אל-ר'ד, כתבה: "אין דבר נשגב ונעלה יותר מאימהות המקדישות את בניהן למולדת. אלו הן גבירות העולם, גבירות פלסטין. מה שהן הקריבו ועודן מקריבות הוא המחיר היקר ביותר עלי אדמות...  ברחובות פלסטין [ניתן לראות] גם נערות רעולות פנים שזנחו את הגנדרנות בארונות הבגדים ולבשו את בגדי ההתנגדות, כדי לעמוד לצד אחיהן בזירת העימות עם הכובש. על כתפיה [של אחת מהן] תיק יד נשי המדגיש את אהבת החיים ובידה האחרת היא מיידה אבן, כנגד רובה [של האויב]... צעירה אחרת הכינה לעצמה רוגטקה, מתוך נחישות להיאבק עם העושק בעזרת [כל] מה שאפשר. הנערות הפחידו את החיילים [הישראלים], הן עמדו באומץ בפני הכובש וזרעו פחד בליבו, שלא באמצעות רובה. הפחד אינו מפני אבן או נשק פרימיטיבי, אלא מפני אישה אמיצה חזקה המאמינה שהעימות הוא גורל ושההקרבה היא חובה, גם אם מדובר בהקרבת בלנה היחיד היקר לה מחייה שלה. נערות [אלו] אמיצות יותר מ[ה]אומה [האסלאמית] ששכחה או כמעט שכחה את פלסטין, וחזקות יותר מגברים העסוקים בכל דבר אחר זולת פלסטין. להן אנו אומרים: 'תבורכנה נשות ונערות הארץ באומץ שלכן, אשר גורם לאישה להיות גאה בנשיותה'. יש בפלסטין עם שעָיַיף מן העושק והדיכוי, שבראשו עומדות גבירות המאמינות שמחובתן כלפי המולדת לשים את נפשן בכפן כדי לומר לעולם כולו: 'אנו נשות פלסטין, נערותיה ובנותיה, אנחנו גבירות הארץ משום שאנו מגנות על המולדת בחיינו ובחיי צאצאינו'."[17]

 

הכותב הירדני ג'מאל אל-עלוי, שיבח אף הוא את הצעירות הפלסטיניות המפגינות בירושלים ובגדמ"ע, וכינה אותן "הכנעניות החדשות": "מדובר בקבוצה של כנעניות חדשות שהאינתיפאדה השלישית נשאה אותן אל הזירות הציבוריות כדי להגן על ירושלים. יש בהן רעולות פנים, יש עוטות חיג'אב, ויש לבושות ג'ינס וכּאַפיה. הן הפרחים של האינתיפאדה החדשה, הן מלכות היופי של האינתיפאדה השלישית...  הן הגבירות של השטח, של זירות הקרב והמלחמה ושל זירות התקשורת. הן יצאו אל הרחוב כדי להגן על ירושלים ועל הכבוד הערבי, בעודנו, לבושתנו, צופים בטלוויזיה ומבלים את הלילות מול דפי הרשתות החברתיות ... ומחכים ל[מימוש] אידיאל הגבורה בידי נערות שכבשו את הכיכר ונצמדו אל האבן כדי להתעמת עם הציונים, החלאות של ימינו. אלפי ברכות לכנעניות החדשות... פאר הערביות והאסלאם, [גם] ללא חיג'אב וללא צעיף. מי שמתייחס אליהן רק כאל נשים טועה, שכן הן שמש הזורחת בפלסטין."[18]      

 

היומון הקטרי "אל-ערבי אל-ג'דיד", היוצא לאור בלונדון, פרסם מאמר מאת הכותבת הלבנונית מיליא בו גו'דה, בו  התמקדה ביופיין של הצעירות הפלסטיניות ועם זאת טענה שהשתתפותן באירועי המחאה אינה עומדת בניגוד לנשיותן: "הן נושאות את האבנים שלהן, כשהן עוטות את הכַּאפיות שלהן ומכוונות את זעמן לעבר הכובש. זכותן לזעום, הזעם הולם אותן... תמונותיהן משודרות והעולם עומד נפעם. נשיותן של הצעירות הללו אינה מונעת מהן לשאת אבן של אדמתן וליידות אותה במחלליה... הן מיידות את האבנים שלהן מתוך אמונה וביטחון שאינם ניתנים לערעור שפלסטין שלהם היא [מדינה] חופשית ערבית. הן נחלצו להחזיר אותה לעצמן, מבלי להתבייש בציפורניהן הצבועות בלק, ולא בעיניהן המאופרות הנראות יוקדות בתוך הכַּאפיות העוטפות את ראשיהן ואת שערן המתנופף. הן לא מתביישות בתכשיטים המנצנצים סביב פרקי כפות ידיהן וסביב אצבעותיהן והן נושאות את אגרופן בזעם. הזעם אינו שולל את נשיותן ונשיותן אינה שוללת מהן את זכותן לזעום."[19]

 

גם עורך היומון המקוון ראי אל-יום, עבד אל-בארי עטואן, שמוצאו פלסטיני, שיבח את הצעירות המשתתפות במאבק והדגיש את רבגוניותן כביטוי לאחדות העם: "כמה יפה [מראה] הבחורות הצעירות, החשופות ועוטות החיג'אב, כשהן, במלוא יופיין, מגישות אבנים לצעירי אינתיפאדת הכבוד... צעירות הלובשות ג'ינס מגישות אבנים לבעלי זקנים ו[צעירות] העוטות חיג'אב מגישות סכינים לצעירים ליברלים רעולי פנים, עד כי איש אינו יכול עוד לדעת מי מוסלמי ומי נוצרי, מי אסלאמיסט ומי ליברל. יבורכו!... זוהי האחדות הלאומית המבוססת על קרקע ההתנגדות ולא על המו"מ המזויף או על הפיוסים הכוזבים ומסיבה זו ואחרות היא תנצח."[20]

 

דברי שבח ועידוד לנשים המשתתפות במאבק הופיעו גם ברשתות החברתיות שם הופצו תמונות רבות של הצעירות הפלסטיניות בזירות העימות, לצד משפטי עידוד, להלן כמה דוגמאות:

 

תמונה בטוויטר: "זרקי עליהם אבנים ואש הניצחון  בעיניך"[21]



תמונה בטוויטרעם הכיתוב "יפות הנושאות אבן או סכין כדי להגן על אדמתן".[22]

 

 

ביקורת על השיח ההלכתי החברתי והשוביניסטי המתנגד להשתתפות הנשים

נראה כי דברי השבח בתקשורת הפלסטינית והערבית ליציאתן של  הנשים הפלסטיניות לזירת העימות, באים לרוב בתגובה על קריאות העולות ברחוב וברשתות החברתיות נגד עצם השתתפותן של הנשים בעימותים אלו, אם מסיבות דתיות או חברתיות. בקריאות אלו נאמר בין  היתר כי מקומן של הנשים הוא בבית ושפעילות כזו אינה יאה להן ומסכנת את כבודן, וכי הנשים המפגינות לבושות באופן לא צנוע, הנוגד את הערכים החברתיים הפלסטינים. להלן חלק מהתגובות לדברי השוללים את השתתפות הנשים הפלסטיניות בעימותים:

 

תגובה תקיפה לדרישת הזרם הסלפי-הג'יהאדי בירדן למוראביטאת לחדול מפעילותן מחשש לפגיעה בכבודן

הזרם הסלפי ג'יהאדי בירדן הביע מורת רוח מפעילותן של המוראביטאת במסגד אל-אקצא וקרא להן לשוב לבתיהן, בטענה שפעילות זו חושפת אותן לפגיעה בכבודן, דבר שהוא חמור יותר אפילו מהריסת מסגד אל-אקצא. בהודעה שפרסם בנדון מוחמד אל-שלבי, בכיר בזרם הסלפי הג'יהאדי בירדן המכונה "אבו סיאף", נאמר בין היתר: "הו הנשים הנכבדות של [מסגד] אל-אקצא, הריסת אל-אקצא, חלילה וחס, חמורה פחות בעינינו מאשר פגיעה בכבודכן, וחייכן יקרים בעינינו אף יותר מהמקומות הקדושים שלנו, לפיכך שובו לבתיכן ואל תחשפו את כבודנו לפגיעה בידי [בני] האומה הנתעבת ודעו לכן כי אביב האסלאם בוא יבוא ללא ספק".[23]


בתגובה תקף עלי אל-צאלח, כותב פלסטיני ביומון אל-קודס אל-ערבי, את שלבי וטען כי הוא ורבים כמותו בורים באשר ל"היסטורית המאבק של האישה הפלסטינית, אשר מאז תחילת המאה ה-20 לא התרשלה במילוי תפקידה במישור הלאומי ובמישור הלוחמני". לחיזוק דבריו מנה אל-צאלח שורה ארוכה של נשים פלסטיניות שנטלו חלק פעיל בזירת המאבק הפלסטיני מאז תחילת המאה ה-20 וכלה באינתיפאדה השנייה, שבמהלכה לדבריו ביצעו 11 נשים פלסטיניות פעולות של הקרבת נפש והפכו לשהידות.[24]

 

העיתונאית הפלסטינית נאילה ח'ליל כתבה בנוגע לצעירות המשתתפות בהפגנה כשהן רעולות פנים: "נוכחותן של רעולות הפנים יחד עם הצעירים רעולי הפנים הפכה לדבר שכיח למרות האיסורים החברתיים הלוחצים על האישה בחברה הפלסטינית. על פי הנתונים, חלק מהנשים מכסות את פניהן - קודם כל כדי שבני משפחותיהן לא יזהו אותן דרך התמונות או מחשש שמי מבני משפחתן... יאלצן להישאר בבית... ואח"כ כדי שחיילי הכיבוש לא יזהו אותן - ואילו אחרות מעדיפות להשתתף [בהפגנות] אף מבלי לכסות את פניהן."[25]

 

חברת האח"ס בירדן: "הסונה מלאה בדוגמאות של ג'יהאד שביצעו נשים בקו הראשון"

ד"ר דימה טהבוב, כותבת ופרשנית פוליטית, דוברת המפלגה האח"סית הירדנית "חזית הפעולה האסלאמית", בשפה האנגלית,[26] התייחסה להיבט ההלכתי-חברתי של השתתפות האישה בעימותים כאלה, ולַטענה ש'מקום האישה בביתה', וייחסה זאת להבנה שגויה של הטקסטים של השריעה: "הסונה מלאה בדוגמאות של ג'יהאד של נשים בקו הראשון, מה גם שהאווירה [כיום] היא אווירה של התגייסות כללית ואם יש ספק לגבי יציאתה של האישה [לזירת הקרב] הרי ש[ע"פ העיקרון האסלאמי] ההכרח מתיר את האסור. שאלת הכבוד באה לידי ביטוי בדוגמא המרשימה ביותר של הקרבת הכבוד והיא סומיה בנת אל-ח'יאט[27],, השהידה הראשונה באסלאם, אשר מתה מדקירת חרב באבריה האינטימיים לאחר שעונתה קשות והדבר לא עצר בעדה כהוא זה."

 

בתשובה לטענה כי ההלכה אוסרת על אישה לצאת לעימות עם הכיבוש, כתבה ד"ר טהבוב: "[הרי נאמר בקוראן, 9:71] 'המאמינים והמאמינות נאמנים זה לזה, הם מצַווים לעשות את הטוב ולאסור לעשות את הרע', [אם כן] מה רע יותר מנוכחות הכיבוש? כמו כן, נאמנות פירושה סיוע [הדדי] ולכן מחובתה של האישה לסייע... לפיכך כאשר הג'יהאד חל על האישה כחובה אישית, הרי שההלכה לא דנה בפרוטרוט בנוגע ללבושה, וכאשר גבר מגן על אל-אקצא, איננו בוחנים את הביוגרפיה האישית שלו. בסופו של דבר הם [הצעירים והצעירות הללו] בחרו את דרך הקרבת הנפש לבוראם והם [יישַפטו] ע"פ כוונתם ולא אנו נדון אותם אם לגן עדן או לגיהינום."[28]

 

כמה כותבים במוסף החודשי של היומון הפלסטיני אל-איאם "צות אל-ניסאא'" נדרשו אף  הם למחלוקת בנושא זה: ח'אלד ג'ומעה, משורר וסופר ילדים עזתי, אמר כי למרות הביקורת על צורת הלבוש של הצעירות והטענות נגד היותן חשופות פנים במהלך העימות ונגד בגדיהן הצמודים המבליטים את קווי גופן, המשיכו הצעירות להשתתף בפעילויות הללו "ובכך לקרוא תיגר, במפורש, נגד הערכים החברתיים ששלטו במאבק הפלסטיני במשך תקופות ארוכות". ג'ומעה הוסיף: "מי שמתייחס לסוגיה זו הם תמיד אלו הנמצאים מחוץ למעגל הפעולה... כל מה שמעניין את מי שמשתתף בהתנגדות הוא מהו האמצעי הטוב ביותר להתנגדות ולא מה הוא לובש או איך הוא נראה מול המצלמות, אם הוא מבחין בכלל בקיומן." הוא ציין כי גם אם קולם של המתנגדים להשתתפות נשים בפעילות השטח ייחלש הרי שהוא לא ייעלם לגמרי, נוכח שמרנות החברה הפלסטינית ברוב הערים. 

 

מהא אל-תמימי, חוקרת ועיתונאית פלסטינית המרבה לכתוב בענייני נשים, ציינה כי הצעירות הפלסטיניות שברו את המוסכמות בחברה הפלסטינית: "הצעירות היפות הן אלו ששברו את התפיסות הסטריאוטיפיות בנוגע לתפקידן ושיתופן [במאבק] כאשר שבו והשתתפו במאבק בפועל ובכך הביסו את התרבות החולה אשר טענה כי יש להסתיר ולהרחיק אותן מן העין מטעמי צניעות"; רתיבה אל-נתשה, פעילה פלסטינית לענייני קידום נשים, ייחסה את גינוי השתתפותן של הנשים בהתקוממות להיותן מודרות מלכתחילה מהזירה החברתית: "הסיבה לגינוי השתתפותן של הצעירות ברשתות החברתיות היא משום שהן צעירות בראשית חייהן ומשום שהן נשים - שתי קבוצות מודרות הזקוקות לחיזוק תפקידיהן בחברה, כדי לאפשר להן להשיג את זכויותיהן הפוליטיות, המתחילות בהשגת זכויותיהן החברתיות."[29]

 

איור באינסטגרם. בכיתוב נאמר: "כל בנות העולם שמות בתיקיהן איפור

אודם ובשמים, חוץ מבנות ארצי – פלסטין – ש[בתיקיהן] אבנים, רוגטקה,

בקבוק תבערה, סכין ופרח אדום כדי לשתלו על קבר השהידים."[30]

 

"האישה והגבר הם שותפים לחיים, לבנייה ולמאבק למען החירות והעצמאות"

בהיבט הפמיניסטי, מחתה ד"ר פיחא עבד אל-האדי - כותבת, סופרת, מרצה, חוקרת ופעילת נשים פלסטינית - במאמר ביומון הפלסטיני אל-איאם, על כך שהשיח הציבורי בנושא הנשים המשתתפות בפעולות ההתנגדות הפלסטינית מתארן  במונחים גבריים ובסופרלטיבים במקום להתעלם מנשיותן ולהתייחס אליהן כאל בנות אדם הלוחמות על חירות מולדתן: "מעקב אחר כינויי [השבח] בהן תוארו הצעירות [הפלסטיניות] שהשתתפו בהפגנות, לצד הצעירים המתקוממים, מלמד על קיומו של שיח דומיננטי שעיקרו דימוי האישה לגבר [תוך שימוש בכינויים:] 'אחותו של הגבר', 'אמו של הגבר'... 'שקולה כנגד אלף או מאה גברים'. שיח זה עולה בקנה אחד עם הניסיון להפוך את פעולת ההתנגדות למיתוס באמצעות מתן תארי גבורה יוצאי דופן לכל מי מהגברים ומהנשים שנוטל חלק בעימותים, נעצר, נפצע או נהרג, ואפילו לילדים שבהם... במקביל לשיח זה קיים שיח מנוגד שמנסה לפרק את מרכיבי התרבות הרווחת ולקרוא לדברים בשמם. שיח זה מתייחס לאישה כאל בת אדם ורואה באישה הלוחמת אישה לכל דבר ועניין. היא אינה אגדה ואינה יוצאת דופן, אלא אישה רגילה כיתר הנשים, שמתאפיינת בתודעה שגרמה לה להיאבק למען חירות מולדתה וחירות האדם בה וליטול חלק ביצירת דימוי חלופי לדימוי הסטריאוטיפי המנציח את חוסר עצמאותן של הנשים ואת נחיתותן... האישה והגבר הם שותפים לחיים, לבנייה ולמאבק למען החירות והעצמאות."[31]

 

"שום שינוי לא יחול במציאות הכואבת שלנו... כל עוד האישה וקולה ייחשבו לדבר מביש"

עורכת אל-ר'ד הירדני, גו'מאנה ר'נימאת כתבה: "למרבה החרפה ישנם גברים הטוענים כי לבושן של הנשים המשתתפות בהתנגדות מביש ולא צנוע וכי מקומן במטבח. להם אני אומרת: 'שום שינוי לא יחול במציאות הערבית הכואבת שלנו במישור המדיני הכלכלי והחברתי, כל עוד האישה וקולה ייחשבו לדבר מביש וכל עוד יהיה מוח גברי שיחשוב שיציאת האישה לשטח מפחיתה מכבודה ופוגעת ברגשות הציבור, ושהשתתפותה בפעילות [ההתנגדות]  גורעת מסיכוייו לזכות בהזדמנות. האישה רבותי היא המפתח לשינוי'."[32]


 

 * ד. חזן היא חוקרת במכון מרי



[1] מוראביטאת הוא כינוין של הנשים הפעילות בארגון המוסלמי  "אל-מוראביטון" המקדם את רעיון "אל-אקצא בסכנה", פעיליו שוהים דרך קבע במתחם הר הבית, מעוררים בו פרובוקציות ומנסים למנוע מיהודים להתפלל במקום.

[2] מוהנד אל-חלבי רצח שני יהודים ופצע שניים אחרים בעיר העתיקה בירושלים ב- 3.10.2015

[3] פידאינים הוא כינויים של קבוצות מחבלים ערבים שהסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה.

[4] אל-ערבי אל-ג'דיד (לונדון), 11.10.2015

[5] ופאא אדריס היא פלסטינית ממחנה הפליטים אל-אמערי שבפאתי רמאללה, שביצעה ב- 27.2.2002 פיגוע התאבדות ברחוב יפו בירושלים, בו נהרג אדם אחד ונפצעו מעל מאה אנשים. את האחריות לפיגוע קיבלו גדודי אל-אקצא', הזרוע הצבאית של ארגון הפת"ח. ר' מסמך ממרי

[6] איאת אל-אח'רס ביצעה במרץ 2002 פיגוע התאבדות בירושלים, בו נרצחו שני אנשים ועשרות אחרים נפצעו.

[7] אל-סביל (ירדן), 14.10.2015

[8] אל-ערבי אל-ג'דיד (לונדון), 14.10.2015

[9] צות אל-נסאא' (רש"פ), 29.10.2015

[11] צות אל-נסאא' (רש"פ), 29.10.2015

[12] אל-ערבי אל-ג'דיד (לונדון), 11.10.2015 

[13] ן 21.10.2015  www.alquds.com

[14]   אל-וטן (מצרים), 13.10.15

 [ 15]ןhttps://twitter.com/al_rihan10.10.2015ן

[16] אל-סביל (ירדן), 14.10.2015

[17] אל-ר'ד (ירדן) , 9.10.2015

[18] אל-דוסתור (ירדן), 10.10.2015

[19] אל-ערבי אל-ג'דיד (לונדון), 14.10.2015

[20] ו  www.raialyoum.com, 14.10.2015

 [23]ן www.khaberni.com , 15.9.2015

[24] אל-קודס אל-ערבי (לונדון), 9.10.2015

[25] אל-ערבי אל-ג'דיד (לונדון), 11.10.2015

[26] אלמנתו של "השהיד" טארק איוב שנהרג בידי חיה"א האמריקאי בעיראק, שם עבד ככתב ערוץ אל-ג'זירה. בתו של יו"ר איגוד הרופאים הירדנים לשעבר, ד"ר טארק טהבוב.

[27] סומיה בן ח'יאט הייתה אחת משבעת המתאסלמים הראשונים שאינם ממשפחת בני האשם של הנביא מוחמד במכה, עוד לפני ההיג'רה של מוחמד. היא התאסלמה יחד עם בעלה ובנה. היא עונתה קשות בניסיון לגרום לה לחזור בה מהתאסלמותה אך למרות שהייתה כבר זקנה וחלשה, היא לא חזרה בה ולבסוף נעץ אבו ג'הל (פוליתיאיסט פגאני ממנהיגי שבט קורייש הידוע כאחד המתנגדים החריפים ביותר לנביא מוחמד ולמוסלמים הראשונים במכה) את חרבו באיבריה האינטימיים והרגה.  

 [28] אל-סביל (ירדן), 14.10.2015

[29] צות אל-נסאא' (רש”פ), 29.10.2015

 [30]ו https://instagram.com/p/8_JeN1Jtzc/ , 18.10.2015

[31] אל-איאם (רש"פ), 11.10.2015

[32] אל-ר'ד (ירדן) , 10.10.2015