כללי

פוליטיקאים ואנשי תקשורת בלבנון: רוצים שלום עם ישראל

בחודשים האחרונים הולכים וגוברים בלבנון קולותיהם של פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי ציבור המתנגדים ללחימה שמנהל חזבאללה נגד ישראל מאז ה-8 באוקטובר 2023 ומזהירים מהמחיר הגבוה שהדבר גובה מהם ומארצם.[1] לאחרונה, על רקע איומים  בדבר מלחמה כוללת עם ישראל, כמה מהם דיברו דווקא בשבח אופציית השלום עם ישראל, כמעשה שיועיל ללבנון ולאזור כולו וקראו להעדיף פתרונות מדיניים על מלחמה, שמאלצת את הלבנונים לקבור את מתיהם.

 

יש לציין כי אין זו הפעם הראשונה שנשמעים בלבנון קולות של פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי ציבור התומכים במהלכים מדיניים מול ישראל ובהסכם שלום עמה.[2]

 

דוח זה יציג כמה מהקולות שקראו לאחרונה לשקול את אופציית השלום עם ישראל.

 

סאמי אל-ג'ומייל, יו"ר מפלגת הפלנגות: אנחנו רוצים שלום

סאמי אל-ג'ומייל, יו"ר מפלגת הפלנגות, ייחל בראיון טלוויזיוני ב-29.5.2024 ל"שלום בין הישראלים לפלסטינים, ובאזור כולו כולל לבנון". הוא טען כי אין סיבה להתבייש בכך והביע תקווה שהלבנונים יפסיקו לשלם את המחיר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

עיתונאי שיעי לבנוני: הסכם שלום בין לבנון לישראל הוא האופק ההגיוני היחיד

העיתונאי השיעי-לבנוני, נדים קטיש, מנכ"ל הערוץ האמירתי Sky News, הידוע בהתנגדותו לחזבאללה, פרסם ב-22.5.2024 מאמר בשבח הסכם השלום שחתמו ישראל ולבנון ב-17 במאי 1983, אשר שרד עשרה חודשים בלבד, בשל התנגדותה של סוריה.[3] לדבריו, לו ההסכם היה ממשיך להתקיים, גורלה של לבנון היה שונה לחלוטין, היה לה היום שת"פ ענף עם ישראל בתחומים רבים והיא היתה זוכה לסיוע מארה"ב ולהשקעות זרות. אך החמצת ההזדמנות הזו הביאה לכך שלבנון שילמה ומשלמת עד היום מחיר עצום שניכר בכל תחומי החיים. יצוין כי גם בעבר פרסם קטיש מאמרים בשבח הסכם שלום עם ישראל.[4]

 

כך כתב: "דברי ההבל והצעקות של הפוליטיקאים הפכו את הסכם השלום בין ישראל ללבנון, שנחתם במאי 1983, למעין טאבו. הניסיון החשוב לכינון שלום ולנרמול היחסים בין שתי המדינות - תוך כדי הכאוס של מלחמת האזרחים הלבנונית והטלטלה שפקדה את הגיאופוליטיקה האזורית, דרך מהפכת ח'ומיני והשלום המצרי-ישראלי, ונוכח הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 - החזיק מעמד פחות מעשרה חודשים. 

 

מאותה עת, סוכל כל דיון אמיתי על השלום הישראלי-הלבנוני. הגורם הישיר לכך היתה הנוכחות הסורית הממושכת בלבנון ושליטתה על התרבות הפוליטית ועל השיח הפוליטי במדינה, ובהמשך – הורשת התפקיד הסורי הזה למיליציית חזבאללה. הסכם טאיף, ששם קץ למלחמת האזרחים הלבנונית, סולף באמצעות פרשנויות שחיזקו את ההתנגדות, הנציחו את העוינות הלבנונית כלפי ישראל והפכו אותה לאידיאולוגיה נטולת כל קשר לאינטרסים הלבנוניים הפרגמטיים והישירים, לגבי כיבוש [דרום לבנון על ידי ישראל], המשאבים, הביטחון ועוד. 

 

הסכם השלום [בין לבנון וישראל] קבע במפורש הכרה הדדית בין ממשלות שתי המדינות בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית [של כל אחת מן השתיים], בנוסף להתחייבות למנוע פעולות איבה דרך הגבול. ישראל הסכימה להסיג את כוחותיה מלבנון בשלבים, תוך 12 שבועות, בתנאי שהכוחות הסורים וכוחות אש"ף ייסוגו מאדמות לבנון. הוחלט להקים אזור ביטחון בדרום לבנון שצבא לבנון יקבל את האחריות הביטחונית עליו. זאת, בנוסף לסעיפים כלליים בנוגע לשת"פ כלכלי, חברתי ופתיחת הדלת בפני חילופי יחסים דיפלומטיים. שום דבר מהסעיפים הללו אינו סותר את האינטרסים של לבנון!... 

 

לאמיתו של דבר, הסכם ה-17 במאי לא נכשל משום שהוא לא מימש את האינטרסים של לבנון, אלא בשל התנגדותה החריפה של סוריה, להיטותה לשמר את השפעתה בלבנון וכישרונה בניצול חילוקי הדעות הלבנוניים ומאבק הדורות בתוך העדות [השונות]... ההסכם נכשל גם כדי שלא יהווה מכשול בפני ההסתערות האיראנית השיטתית על השיעים של לבנון, שנכבדיהם תמכו בשלום, בעוד המשטר הח'ומיניסטי ניסה להפוך את השיעים למנוף של תוכנית ייצוא המהפכה. 

 

ייתכן שזהו צחוק הגורל היום: לבנון - שעל-פי הערכת הבנק העולמי מתמודדת עם המשבר הכלכלי החמור ביותר שלה מזה 150 שנה, ונמצאת על סף מלחמה כוללת עם ישראל, עקב החלטת 'חזבאללה' לסייע לתנועת חמאס במלחמתה הנוכחית בעזה - מנהלת מו"מ עקיף עם ישראל באמצעות בעל הברית של חזבאללה, יו"ר [הפרלמנט] נביה ברי ובאמצעות האמריקאים, על [הסכם] שדומה להסדרי ה-17 במאי, לפחות בהיבט של אזורי החיץ, שרטוט הגבול והסדרי הפסקת האש.  

 

נכון שכיום אין דיון על נורמליזציה מדינית או סיום מצב העויינות [בין שתי המדינות], אך הסכם השלום הלבנוני-ישראלי נותר, ברוחו וברבים מסעיפיו, האופק ההגיוני היחיד ליחסי שתי המדינות.

 

הסכם ה-17 במאי היווה החמצה של הזדמנות עצומה שיכולה הייתה לשנות את מסלול המדינה לעבר גורל שונה לחלוטין. לוּ ההסכם החזיק מעמד, כי אז דבר לא יכול היה למנוע את הידוק שיתוף הפעולה הכלכלי עם ישראל, באמצעות פרויקטים משותפים בתחומי התשתית, המסחר, התיירות, השגת צמיחה והזדמנויות עבודה. אכן, לבנון יכולה הייתה לזכות בתמיכה קבועה ושיטתית מארה"ב כערבה [להסכם שלום עם ישראל] שהייתה מאפשרת לה לקבל סיוע והשקעות חוץ גדולות.

 

עקב החמצת הזדמנות זו, המשיכה לבנון לשלם מחיר עצום [שניכר] בהתפוררות הפוליטית, בקריסה הכלכלית, בסכסוך המתמשך ובהסתבכותה הקטלנית בסכסוכים האזוריים.

 

שלום לבנוני-ישראלי, מגובה בערבויות בינלאומיות חזקות, הכרחי כדי לממש שלום ויציבות קבועים; רק הוא יאפשר ללבנון להשיב לעצמה את יכולותיה ולהבטיח עתיד מזהיר יותר לאזרחיה. במוקדם או במאוחר, האזור כולו ינוע לכיוון של עוד שלום, ולבנון תשלם עד אז הרבה מחירים נוראיים, בטרם תצטרף ל[שלום] שהיה זמין לה במחירים נמוכים יותר."[5]

 

עיתונאי לבנוני: מחיר השלום, יקר ככל שיהיה, נמוך בהרבה ממחיר המלחמה

העיתונאי הלבנוני, מאזן עבוד, פרסם בטורו ביומון אל-נהאר ב-25.6.24 מאמר שכותרתו "הניצחון שמחירו מופקע", אותו פתח בציטוט משפט של צ'רצ'יל: "לשלום יש אנשים [משלו] ולמלחמה אנשים [משלה]. מי שמצליח לנצח במלחמות אינו מצליח לעשות שלום". וינסטון צ'רצ'יל. 

 

אך, מה המשמעות של ניצחון? האם תבוסת האויב? או השתלטות על אדמותיו, הריסת הכלכלה, החברה והתשתית שלו, או החלפת משטרו ושבירת רצונה של ההתנגדות בו? איך מודדים [ניצחון]?... מלחמת עזה היא ההוכחה לכך שמחיר השלום, יקר ככל שיהיה, נמוך בהרבה ממחירי המלחמות והשלכותיהן. יש ניצחון במחיר מופקע שעליו אמרו היוונים כי הוא 'אינו ניצחון', וזהו מצבנו.  

 

[נשיא ארה"ב לשעבר], ג'ימי קרטר, אמר במעמד זכייתו בפרס נובל לשלום ב-2002: 'המלחמה היא רוע הכרחי לפעמים, אבל לא משנה כמה היא הכרחית, היא תמיד [דבר] רע ולא טוב. אנחנו לא נלמד כיצד לחיות יחדיו בשלום בכך שנהרוג אלה את ילדיהם של אלה'...

 

היוונים האמינו ש'ניצחון שמחירו מופקע' איננו ניצחון. ישראל משלמת מידי יום 41 מיליון דולר [על המלחמה] בעזה (ע"פ [מאמרו של מתיאס] דיטריך, 2024)[6]. בנק ישראל העריך כי עד 2025 עלות המלחמה תגיע ל-53 מיליארד דולר, עקב [עלייה ב]הוצאות הביטחון וירידה בהכנסות ממיסים[7]. ע"פ רויטרס נזקי התשתית בעזה עד 31 בינואר [2024, הגיעו ל-] 18.5 מיליארד דולר, קרי, 97% מהתוצר המקומי הגולמי [התמ"ג] של עזה והגדה המערבית בשנת  2022[8]. [נתונים אלה] לא כוללים 37,000 הרוגים פלסטינים ועשרות אלפי פצועים. על פי העיתון אל-שרק אל-אוסט, [עלות] הנזקים בלבנון עלתה על 1.5 מיליארד דולר [כבר] בפברואר [2024] [9]. ואנו ממתינים לסוף עונת התיירות כדי להעריך את עלותם האמיתית...  

 

ע"פ ציטוטים של [השליח האמריקאי עמוס] הוכשטיין, ישראל מאיימת לפתוח במלחמה כוללת נגד לבנון, מיד לאחר שתסיים [את מלחמתה] ברפיח. איומים אלו נענו באיומים של חזבאללה להפוך את המלחמה לאזורית...  

 

אני מאמין בכוחו של השלום שמנסה להקדים את המלחמה ולרסנה. אני מאמין שהעולם אינו גיהינום, אלא קצת מגן עדן. לא בחרנו וגם ילדי עזה לא בחרו להיוולד כדי למות. לא בחרנו את דתנו, לא את ארצנו ולא את עמנו. הרג אינו דרך להגן על אללה ולא שפה לאינטראקציה בין בני אדם. ניצחון הוא תבוסה אם הוא מביא לאובדן שלום צודק ובר קיימא. הבה נחפש תוכניות חלופיות... 

 

הבה נשיר כולנו עם ג'ון לנון: 'אתה יכול לומר שאני חולם, אבל אני לא היחיד. אני מקווה שיום אחד תצטרף אלינו והעולם יחיה כ[ישות] אחת'".[10]

 

כותב לבנוני: פתרונות מדיניים קודמים למלחמות; מתי נחדל לקבור מתים?

העיתונאי הלבנוני, ג'וזף אל-האשם, פרסם ב-14.6.24 בטורו ביומון אל-ג'ומהוריה מאמר תחת הכותרת "גם השלום הוא נשק", בו כתב: "... אם האסטרטגיה הקיומית של ישראל מבוססת על נשק המלחמה, אז השלום הופך לנשק נגדי בעימות עמה... 

 

מטרת הקרבות הצבאיים - למחוק את קיומה של ישראל - קשה למימוש, כל עוד לא תנותק הזוגיות ההדוקה בינה לבין ארה"ב. אין משמעות הדברים שאנו ממעיטים בחשיבותה של ההתנגדות [הצבאית לישראל], אלא [שעלינו] לנצל את ההזדמנויות הפוליטיות והדיפלומטיות כצורך דוחק, כדי להפסיק את מעשי הטבח נגד חפים מפשע... 

 

היות שכל מלחמה - לא משנה מה אורכה - מסתיימת בהכרח בהסכם שלום, בלי קשר לזהות המנצח או המובס, והיות שפתרונות מדיניים נעשים תמיד לאחר מלחמות צבאיות, אז למה שהפתרונות [המדיניים] הבינלאומיים לא ייעשו לפני המלחמות, אשר באות תמיד על חשבון דמם של העמים?... 

 

מאחר שמעשי הטבח הברבריים שבוצעו בפלסטין זכו לגינוי רחב היקף מצד רוב העמים התרבותיים במדינות העולם ובאוניברסיטאות שלהם; ומאחר שפלסטין זכתה בחברות מלאה באו"ם כמעט פה אחד - מדוע שהזירות הדיפלומטיות והפוליטיות לא יפיקו תועלת מהתמיכה הבינלאומית חסרת התקדים שלה זכתה הסוגייה הפלסטינית בהקמת מדינה פלסטינית, שישראל מתנגדת לה, כדי שלא תמשיך להיות מדינה דמיונית שנעה בין מלחמה לשלום ובין חיים למוות?

 

בעת שלום בנים קוברים את אבותיהם ובעת מלחמה אבות קוברים את בניהם. האם יש מי שיאמר לנו מתי יסתיימו טקסי הקבורה [הללו] בעידן הזה?"[11]

 

איש התקשורת הלבנוני, אילי ח'ורי: מה מונע מאיתנו לעשות שלום עם ישראל?

בדומה לכך, גם איש התקשורת הלבנוני, אילי ח'ורי, שאל בראיון טלוויזיוני ב-6.4.24 מה מונע מהלבנונים לחתום על הסכם שלום עם ישראל?