כללי

עיתונאים לבנונים: חזבאללה גורר את לבנון למלחמה לא רצויה עם ישראל

עם ההחרפה בתקיפות שמבצעים חזבאללה ופלגים חמושים נוספים לבנונים ופלסטינים נגד ישראל בצל המלחמה בין ישראל וחמאס, גובר חששם של הלבנונים מהסתבכות מדינתם בעימות עם ישראל וגם מעלייה מחודשת בכוחן של המיליציות הפלסטיניות, שזרעו הרס וחורבן בלבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20.[1]

 

עיתונאים לבנוניים דחו במאמריהם בעיתונות המקומית את טענות חזבאללה כי פעולות אלו מרתיעות את ישראל מלתקוף את לבנון וציינו את המחיר הכבד שלבנון ובעיקר דרום לבנון, משלמים על כך. בנוסף הדגישו כי רוב הציבור, גם באזורים שמזוהים עם חזבאללה, לא יתמוך בהחלטה של הארגון לפתוח במלחמה מול ישראל בשל המחיר הכבד שלבנון תשלם על כך. כמה מהם הלינו על אוזלת ידו של השלטון שלא מסוגל למנוע נוכחות של מיליציות חמושות בגבול עם ישראל, וטענו כי פריסת הצבא הלבנוני ויוניפי"ל בגבול היא הפתרון היחיד שימנע את הידרדרות המצב.  

 

הרס בדאחייה בביירות בעקבות המלחמה בין ישראל וחזבאללה ב-2006[2]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרים לבנונים נגד כניסה למלחמה עם ישראל.

 

עורך יומון לבנוני: מרבית הלבנונים מתנגדים למעורבות במלחמה בין ישראל וחמאס; על הצבא הלבנוני ויוניפי"ל להתפרש בגבול

בשארה שרבל, העורך הראשי של היומון הלבנוני נדאא' אל-וטן הידוע בביקורתו על  חזבאללה ומעורבות איראן בלבנון, פרסם ב- 6.11.23 מאמר בו הדגיש כי רובם המכריע של הלבנונים לא יתמכו בהחלטה של חזבאללה לערב את לבנון במלחמה בין ישראל וחמאס, בשל חששם מהמחיר הכבד. הוא כתב: "אף אחד לא יכול להשלות את עצמו ואת זולתו שהלבנונים [יעמדו] כגוש מלוכד מאחורי חזבאללה אם האינטרס של 'ציר ההתנגדות' יחייב להעלות את רמת ההתגרות באש לכדי כניסה למלחמה, כדי למנוע את יציאת חמאס ממשוואת הסכסוך.

 

אם נוציא מן הכלל את השיח הטקטי שמשדרים כלי התקשורת של ההתנגדות ואת הצביעות של בעלי בריתה הנוצרים, ונשאל את הלבנונים ישירות: האם אתם רוצים מלחמה ומוכנים לשאת את מחיריה? אז רובם המוחץ היו אומרים שהמלחמה היא אסון שיתווסף להתמוטטות [לבנון] ושתוצאותיה במקרה הטוב ביותר יגרמו לישראל לשלם מחיר כבד, [אבל גם] שאנו נשלם מחיר כפול בשל חוסר האיזון ביכולות, לא כל שכן כשמדובר בבחירה של מפלגה [קרי, חזבאללה] או עדה שלא מייצגת את המדינה ולא את כל לבנון.

 

יש פתרון אחד שימנע היום מלחמה בדרום [לבנון] ויבסס בעתיד יציבות בכל המדינה, והוא פריסת הצבא [הלבנוני] והכוחות הבינלאומיים בגבול, לאלתר. כל גורם משפיע שמתעלם מכך נושא באחריות להצדקת כל תוקפנות [נגד לבנון] ולאי מילוי החובה להשיב את המוסדות והביטחון לאזרחים..."[3]

 

עיתונאי לבנוני: לבנון רועדת מפחד מאפשרות של מלחמה עם ישראל; פעולות חזבאללה והמליציות מזיקות ללבנון

העיתונאי הלבנוני, יוסף בזי, הדגיש במאמר שפרסם ביומון הלבנוני המקוון אל-מודון, כי פעולות "ההרתעה" של חזבאללה גורמות נזק אדיר ללבנון ומעוררות מורת רוח גם בקרב תומכי הארגון. בדי הביע חשש כי פעולות אלה עלולות לדרדר את לבנון למלחמה עם ישראל שלא תשפיע על המצב בעזה ותוצאותיה יהיו הרסניות מבחינת לבנון. הוא כתב: "לאחרונה נפוצה מורת רוח בסביבה התומכת בחזבאללה, תחת הכותרת: 'גם תושבי הדרום הם לבנונים'... [זאת משום ש]אם הרציונל של הפעילות הצבאית המתנהלת [נגד ישראל] מתעטף בטענה כי מדובר בפעילות הרתעה המונעת תוקפנות נגד לבנון, הרי שזוהי טענה שמחריגה את הלבנונים הללו, אינה מביאה אותם בחשבון ואינה מייחסת חשיבות לעקירתם [מבתיהם], להרס בתיהם ואדמותיהם, לשריפת גידולי השדה והחורשות שלהם, למותם של ילדיהם ושל אנשים חפים מפשע מקרבם ולאובדן כבודם...

 

יבול החודש הזה - בהתעלם מהנזקים הכלכליים שנגרמו ללבנון ומהעלויות החברתיות והפוליטיות העצומות [ששילמה] - היה יבול מר, צבאית והומניטרית. נראה שכל תפישת ההרתעה הפכה נושא לתהייה וספק, כל עוד ההפקרות מתפשטת ומעמיקה. בתוצאה לטווח ארוך יותר חלה נסיגה אפילו מ'הבנות אפריל' [4] והחייאה מסוכנת של תקופת 'הסכם קהיר'^[5]הנורא, שהמיט אסונות על דרום [לבנון] וטרגדיה היסטורית על לבנון.

 

הדבר הגרוע ביותר הוא ש'המערכה' המוגבלת לא תשנה דבר מהמהלך הרה האסון של עזה... המערכה הזו מחזקת את האפשרות הקודרת ביותר, קרי את התפרצות השיגעון הישראלי ומכונת המלחמה שלו לעבר לבנון, בתואנה של מניעת הישנות תרחיש ה-7 באוקטובר [2023, קרי הטבח שביצע חמאס באזור עוטף עזה] בצפון. זהו תירוץ שיזכה לתמיכה אמריקאית פוליטית וצבאית, כפי שניתן ללמוד מהמתרחש בים התיכון העמוס באוניות מלחמה.

 

במובן זה, לבנון רועדת מפחד, שהרי הפעולות הצבאיות אינן עוד מבחן הדדי של עוצמת ההרתעה ומאזן הכוחות והן חרגו אל מעבר למה שמכונה 'כללי העימות', השומרים על בטחון הגבולות של שני הצדדים ועל תחושת היציבות. מלחמה שמגיעה כאשר הארץ פושטת רגל... אך ורק כדי לשמור על הכבוד העצמי של 'הציר' [קרי, ציר ההתנגדות, קרי, חזבאללה] היא מטרה שאינה קוסמת לשום אזרח לבנוני. מה שחמור יותר הוא שהיא [המלחמה] עשויה לבוא כחיקוי ל[מה שקורה ב]עזה, ולפיכך, ייתכן שלא נזכה אפילו לאהדה שלה זוכים הפלסטינים בשל סוגייתם הצודקת...

 

אני אומר זאת כדי שהדם לא יהיה זול, שמעשי הגבורה [לא יהיו] לשווא ושמוֹת צעירינו [לא יהיה] עניין של מה בכך. איננו זקוקים למעשי טבח נוספים של ילדים כדי להוכיח שאנו קורבנות או שהאויב ברברי, מה גם שייתכן שהברבריות שלו לא תסעיר את העולם, אם הפכנו להיות מתאבדים עד כדי כך."[6]

 

בעל טור לבנוני: דרום לבנון על סף לוע של הר געש; חשש מהתמוטטות המדינה הלבנונית

אלאן סרכיס, בעל טור ביומון הלבנוני נדאא' אל-וטן, הזהיר במאמרו מפני אובדן השליטה של המדינה הלבנונית וכתב כי המצב שבו חזבאללה וקבוצות צבאיות אחרות תוקפות את ישראל מדרום לבנון מחזיר את המדינה לתקופות רעות מעברה, בהן נשלטה על ידי מיליציות לבנוניות ופלסטיניות, שהביאו לריסוקה. הוא כתב: "דרום לבנון שב להיות זירת מלחמה ללא חוקים וחלומם של הלבנונים למדינה אמיתית - לאחר מהפכת הארזים^[7] ב- 2005 ואישור החלטה 1701 ב- 2006 - נמוג. הדרום חי על לוע הר געש שאיש לא יודע מתי יתפרץ, שכן ההחלטה על מלחמה ושלום אינה בידי המדינה והאירועים וההתפתחויות הצבאיות פתוחים לכל האפשרויות."

 

סרכיס הדגיש את התנגדות הלבנונים לנשק שמחוץ לשליטת המדינה ופקפק בנטילות האחריות על תקיפות מדרום לבנון שנוטלים ארגונים אחרים: "המנהיגים הפוליטיים הריבוניים קראו לאחר 2005 להגבלת הנשק בידי הצבא והכוחות הלגיטימיים ולגיבוש של אסטרטגיית הגנה. הייתה התנגדות לחטיפת ההחלטה על מלחמה ושלום בידי חזבאללה. ואולם הלבנונים שסובלים מהתמוטטות [מדינתם] הופתעו לגלות שיש יותר מפלג אחד שנוטל אחריות, ולו פיקטיבית, לפעולות בדרום בחסות חזבאללה.

הפעולות בדרום [נגד ישראל] לא מוגבלות לחזבאללה, אלא מידי פעם בפעם יוצאת הודעה מגורמים לבנוניים ולא-לבנוניים על נטילת אחריות לשיגור רקטות מהדרום, כמו 'גדודי חללי אל-אקצא'', 'גדודי אל-קסאם', 'כוחות אל-פג'ר' שכפופים ל'ג'מאעה אל-אסלאמיה' [סניף של האחים המוסלמים בלבנון]... והמדינה היא האחרונה שיודעת על כל הפעולות הללו.

 

דרום לבנון חווה את סיוט פעולות ההקרבה הפלסטיניות שפגע בשגשוג של המדינה וריסק אותה, וגולת הכותרת שלו היא החתימה על הסכם קהיר ואישורו בפרלמנט ב- 1969 שנתן לגיטימציה לפעולות ההקרבה... הסיוט של הסכם קהיר חלף לאחר שהנשיא אמין אל-ג'מיל חתם על ביטולו עם אש"ף ביוני 1987 ותוקפו הסתיים בצורה סופית בנובמבר 1989 עם אישור הסכם טאיף[8]...

 

[אולם] המצב [כיום] לא נראה טוב, שכן הכוחות הריבוניים מבחינים בחזרה של הזמן לאחור. הסכם טאיף טורפד באמצעות אי מסירת הנשק של כל המיליציות [לידי המדינה] ואי יישומו כנדרש. הסיפור לא נעצר כאן אלא חזרנו למשהו דומה להסכם קהיר חדש אך הפעם ללא הסכם רשמי וללא חתימה של הלבנונים.

 

לפי הנתונים הצבאיים, אין עמדות צבאיות של חמאס והג'יהאד האסלאמי בדרום לבנון וידוע גם שהפלג הפלסטיני החזק ביותר בלבנון הוא תנועת פתח. לפיכך, תוהים הגורמים הריבוניים: מהיכן יוצאים הלוחמים הללו ומדוע המדינה ומנגנוני [הביטחון] לא עוצרים אותם ובפרט שהמדינה שולטת על הכניסות והיציאות של מחנות הפליטים [הפלסטינים]? לא מדובר בהברחת רהיטים, דלק או קמח אלא יש מי שנושא טיל ומשגר אותו ללא ידיעת [השלטון] הלגיטימי, דבר שעלול לחזור אל לבנון [כמו בומרנג בצורת] תקיפה מצד האויב [קרי, ישראל].

 

האזהרות מיציאת המצב בדרום מכלל שליטה הולכות וגוברות. אם השתתפות הקבוצות הללו [בפעילות הצבאית נגד ישראל] היא בפיקוח חזבאללה וכל מה שהוא עושה זה להבטיח מטרייה סונית ופלסטינית לפעולותיו הצבאיות, הרי שהמדינה הלבנונית מצטיירת כחסרת אונים. ואם יש מי שחושב לשוב להסכם קהיר אז [עליו לדעת כי] התמוטטות המדינה [הלבנונית] לא מוצאת חן בעיני רובם הגדול של הלבנונים והם עשויים לחשוב על צעדים שישחררו אותה מהמצב החריג הזה".^[9]