כללי

עיתונאי פלסטיני: מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר – המהלך המחושב ביותר בהיסטוריה של הסכסוך, היא הועילה לסוגייה הפלסטינית

 

עבד אל-מג'יד סוילם, עיתונאי ופרשן פוליטי פלסטיני מרמאללה, שמרצה באוניברסיטת אל-קודס, פרסם במהלך ספטמבר 2024 סדרת מאמרים בטורו ביומון הפלסטיני אל-איאם,[1] בהם הגן על חמאס והצדיק את החלטתה לבצע את מתקפת ה-7 באוקטובר, אותה כינתה "מבול אל-אקצא". לדבריו, חמאס ביצעה את המתקפה במטרה לסכל את מאמצי ישראל וארה"ב לחסל את העניין הלאומי הפלסטיני, פעלה מתוך שיקולים לאומיים טהורים והבנה של חומרת הסכנה שאופפת את הסוגייה הפלסטינית, ולכן היא גם זוכה כיום לתמיכה עממית.

 

בהתייחסו למספר הגבוה של הפלסטינים שנהרגו במלחמה, הוא טען כי "בסוגיות של שחרור לאומי משלמים מחירים כבדים" וכי גודל האבדות והקורבנות אינו תוצאה של "חישוביים שגויים" של חמאס, אלא הוא תוצאה של אופייה של ישראל.

 

סוילם גם הדף את הביקורת המופנית כלפי תנועת חמאס, לפיה מתקפת הטרור ב-7.10.23 הייתה הרפתקה בלתי שקולה והרת אסון,[2] וטען במאמר המסכם של הסדרה כי מדובר דווקא בפעולה "המחושבת ביותר" ומרובת ההישגים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כולו.

 

לדבריו, מבקרי חמאס, אותם כינה אנשי "אסכולת ההרפתקה" – בשל טענתם כי המתקפה הייתה בבחינת הרפתקה לא מחושבת – מצמצמים את השפעות "מבול אל-אקצא" להיבט עיקרי אחד, שהוא כמות הקורבנות הפלסטיניים כתוצאה מהמלחמה, בעוד שלדעתו, הערכה כוללת של הפעולה מחייבת בחינה של מרכיבים נוספים, ובעיקר אומדן הנזקים המדיניים, התודעתיים וההסברתיים הרבים שנגרמו לישראל.

 

סוילם סיכם באומרו כי המלחמה שנפתחה כתוצאה ממתקפת חמאס, העלתה את הסוגייה הלאומית הפלסטינית "לשלב הגבוה ביותר של שגשוג מדיני", ואילו את ישראל היא הביאה למשבר פנימי עמוק ולתהיות על המשך קיומה כמדינה.

 

יצוין כי דבריו של סוילם תואמים במידה רבה את הנרטיב שמשמיעים בכירי חמאס ודובריה מראשית המלחמה.

 

עבד אל-מג'יד סוילם[3]

 

להלן קטעים ממאמרו האחרון בסדרה של עבד אל-מג'יד סוילם:

 

כמות הקורבנות הפלסטיניים היא לא הקריטריון היחיד להערכת השפעות המתקפה

"לאורך כל הפרקים הקודמים [של סדרת מאמרים זו], ניסיתי להסביר כי 'מבול אל-אקצא' בהחלט היה מהלך אסטרטגי מחושב, ולא הרפתקה בלתי שקולה... אמרתי כי תומכי תאוריית 'ההרפתקה' – הסבורים כי 'המבול' היה פעולה מאולתרת שהתבססה על שיקולים מבולבלים או אשלייתיים, ואולי אף על שיקולים אישיים וצרים – גרסו, וחלקם עדיין גורסים, כי מדינת הכיבוש מצאה בפעולה זו את אשר חיפשה, כדי להכריע את הסכסוך...

 

השקפה זו היא במהותה קצרת רואי, מבולבלת וכוזבת. זאת משום שהיא מצמצמת את הסוגייה כולה להיבט אחד – חשוב מאוד אומנם – שהוא גודל האבדות והקורבנות [הפלסטיניים]. היבט זה אינו מתאים כקריטריון הערכה יחיד [של 'מבול אל-אקצא'], אלא אם הוא מהווה גורם ישיר למה שמצדדי הסברה [ש'המבול'] היה הרפתקה, מכנים נכבה או אסון, וזאת רק אם יוכלו [הללו] להוכיח באמצעות היסק לוגי... כי אנו בהכרח הולכים לקראת נכבה או אסון, וכי מדינת הכיבוש כבר ניצחה ניצחון מוחלט וסופי.

 

עליהם להוכיח כי הקורבנות האלה היו לשווא; כי מצבה האסטרטגי של [מדינת הכיבוש] טוב יותר מכפי שהיה לפני 'המבול'; כי מדינה זו סילקה את כל האיומים שנשקפו לה [בעבר] ואת אלה שהופיעו בהקשר של 'המבול'; וכי אחריו ואחרי 'הנכבה' שהוא גרם לה, היא הפכה למדינה הגמונית ששולטת על האזור, ונמצאת בשיא כוח ההרתעה שלה; שמוסדותיה הצבאיים והביטחוניים השיבו [לעצמם] את יוקרתם; שהחברה [האזרחית] שלה מלוכדת סביב המדינה... ושלמרות שהמלחמה ממשיכה להתנהל בכל האמצעים ובקצב גבוה ביותר, היא חיזקה את שליטתה, ולפיכך יעלה בידה לגרש את [כל] הפלסטינים או את רובם... בלי [להוכיח את] זה, לא ניתן לדבר על אסון או על נכבה לאומית...

 

מתקפת הפתע של חמאס נגד ישראל - מהלך צבאי שתוכנן היטב עם "ציר ההתנגדות"

במתקפת 'המבול' לא היה שום מרכיב של חיפזון, של אלתור ואף לא של בלעדיות [בקבלת ההחלטות]. לפניה היו פגישות תיאום גלויות בין כמה פלגי התנגדות ברצועה, וכן 'התייעצות' עם 'ציר ההתנגדות'. בוצע תיאום מלא עם הציר הזה, התקיים דיון במטרות הישירות, במטרות הביניים ובמטרות הרחוקות של 'המבול', ונערכה התייעצות בכל הפרטים, זולת המועד המדויק של הפעולה...

 

[במסגרת 'מבול אל-אקצא'] אוגדת עזה של צבא הכיבוש שותקה ויכולותיה הושבתו; בוצעה פלישה לשטח הגדול יותר מפי שלושה משטח הרצועה; הכוחות הפלסטיניים התוקפים הצליחו לנטרל יותר מ-22 עמדות, בסיסים ומחנות  צבאיים, שהושמדו באופן מלא או כמעט מלא; במשך יותר מתשע שעות שלמות שרר מצב של בלבול ואובדן דרך מוחלטים, ובחלוף כל השעות האלה, התגובות של כוחות הכיבוש היו אקראיות, אימפולסיביות, ורחוקות לחלוטין מעקרונות [הלחימה] הצבאית...

 

פלגי ההתנגדות עדיין נלחמים בסיוע "ציר ההתנגדות" ומסבים לישראל אבדות כבדות

לאזור החלו להגיע ספינות קרב ונושאות מטוסים, הנשק החל לזרום [מהמערב] ונפתח הגשר האווירי הגדול ביותר בכל ההיסטוריה העולמית, שעלה בממדיו על הגשרים [האוויריים] של מלחמת העולם השנייה... ההערכות הישראליות שניתנו למערב ולמדינות האזור היו שהפעולה הישראלית לתגובה על 'המבול' לא תימשך יותר משישה שבועות... והנה אנחנו על סף שנה שלמה של מלחמה עקובה מדם, ומדינת הכיבוש לא הצליחה עד היום להשיג אף מטרה מהמטרות עליהן הצהירה, למרות שהשתמשה בכל סוגי הנשק ההרסני; קיבלה את כל הזמן ואת כל האמצעים כדי להביס את ההתנגדות; [ולמרות] שהמערב, ואולי גם חלק ממדינות האזור, העמידו לרשותה את כל הנתונים, המידע, המומחיות והטכנולוגיות המודיעיניות שיש להן – פלגי ההתנגדות עדיין נלחמים, ומסבים לכוחות הכיבוש אבדות כבדות, שעולות על כל אבדותיהם בכל המלחמות הקודמות.

 

האם זו פעולה שיכולה להיות מאולתרת, הרפתקנית או אקראית, או כזו שבאה מתוך שיקולים מבולבלים או אשלייתיים? האין זאת שההיפך המוחלט הוא הנכון? האם לא הוכח כי פעולה זו שברה את יוקרת הצבא הבלתי מובס?...

 

להוציא את פעולות ההתנקשות שצבא הכיבוש ומנגנוניו הביטחוניים מיטיבים לבצע, להוציא רצח אזרחים והתעללות בהם, להוציא את השימוש בכל אומנויות המלחמה הנפשעות כדי להרוס ולפוצץ בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ובתים באמצעות סוגים של פצצות ענקיות... איזה הישגים צבאיים השיגו הכוחות הישראליים במשך שנה שלמה מהמלחמה העקובה מדם, זולת [הישגים] שוליים, בהשוואה לכישלונות המתמשכים?

 

האם כל זה אירע במקרה, או שההתנגדות נערכה למלחמה ממושכת כדי להתיש את כוחות הכיבוש, וכדי שמדינת הכיבוש תגיע ל[מצב] החולשה והבידוד, אוזלת היד והכישלון שבו היא שרויה כעת? זאת ועוד, האם להתערבות ולסיוע הישיר מצד יתר גורמי 'ציר ההתנגדות' לא הייתה חשיבות מכרעת בהחמרת אוזלת היד הזו[?]...

 

החלום הציוני על ישראל כמקום בטוח ליהודי העולם בא לקיצו; מבול אל-אקצא מערער על המשך קיומה

מדינת הכיבוש הפסידה הכול: היא הפסידה את עצמה, כשהחברה הישראלית הפכה היום לחברה מפולגת, מפוררת, תשושה, חלשה, מיואשת, מתוסכלת, שאינה סבורה עוד כי 'מדינתה' ראויה לאמון וכי מצבה בטוח. עתיד[ה] מעורפל ולא ידוע, וכוחותיה הפוליטיים נאבקים ביניהם על כל דבר...

 

מדינת הכיבוש איבדה לחלוטין את תפקיד הקורבן, והפכה ב[עיני] כל עמי העולם ללא יוצא מהכלל למדינה פושעת, רוצחת ומרושעת, מדינה סוררת, מדינה גזענית, שמבצעת מעשי טבח באזרחים וטיהור אתני ישיר של מיליוני פלסטינים...

 

מדינת הכיבוש... היא היום המדינה הפחות בטוחה בעולם כולו, והיא המדינה מספר אחת בעולם שהדבר היחיד שהיא עושה מזה למעלה מ-76 שנה הוא לעבור ממלחמה למלחמה, ו[לנהל] מערכות מתמשכות מבלי להשיג עד כה ולו ערובה אחת להמשך קיומה וליכולתה להבטיח את עתידה. 'מבול אל-אקצא' הוא בדיוק האיום האסטרטגי הראשון שקשור ישירות לקיום הזה ולשאלת עתיד קיומה של המדינה הזו... מדינת הכיבוש נכנסה לשלב של שיתוק, ואולי היא על סף [הפיכה ל]מדינה כושלת. החלום הציוני על כך שמדינת הכיבוש תהיה מקום בטוח ליהודי העולם הגיע לקיצו...

 

החשוב ביותר הוא שמדינת הכיבוש הפסידה בהימורה על פיצול הרצועה מהגדה או פיצולה מירושלים; הימורה על [ניצול] סוגיית הסונה והשיעה [כדי לסכסך ביניהם] עלה בתוהו; הנורמליזציה הסתלקה; ההימור על בידוד ועקיפת הסוגייה [הלאומית] הפלסטינית התפוגג ופלסטין נכנסה לשלב הגבוה ביותר של שגשוג מדיני...

 

הו כבוד אנשי אסכולת 'ההרפתקה' – האם כל זה קרה במקרה[?] האם העניין קשור להצלחה מדינית מקרית, או ש'המבול' היה 'ההרפתקה' המחושבת ביותר בהיסטוריה של הסכסוך כולו?"[4]