כללי

שר פלסטיני לשעבר: ב-7 באוקטובר, יצאה חמאס להרפתקה בלתי מחושבת שהובילה לאובדן עזה

 

אשרף אל-עג'רמי, השר לשעבר לענייני אסירים ברש"פ, פרסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מאמר תחת הכותרת "הרס עזה - האם זהו מחיר השחרור?", שכלל ביקורת חריפה על התנהלותה של תנועת החמאס, ובא בתגובה לנאומו של מנהיג חמאס ח'אלד משעל שטען כי רק דרך ההתנגדות תוביל לשחרור העם הפלסטיני[1]. אל-עג'רמי הזהיר כי חמאס שוגה באשליות, כיוון שמתקפת ה-7 באוקטובר לא הביאה לשחרור העם הפלסטיני אלא המיטה עליו נזק לדורות ו"נכבה חדשה גדולה מזו של 1948" וקרא לבכירי חמאס להפסיק להתהדר בסיסמאות ולהכיר בכך שמתקפתה הייתה הרפתקה בלתי מחושבת שהובילה לאובדן עזה.

אשרף אל-עג'רמי

https://samanews.ps/, 16.9.2017

 

להלן קטעים ממאמרו של אל-עג'רמי:

 

"הצהרותיו של ח'אלד משעל חבר הלשכה המדינית והממונה על זירת החוץ של חמאס עוררו סערה גדולה ותגובות של כעס, כאשר ניסה להצדיק את ההרס העצום וחסר התקדים בהיסטוריה שנגרם לעזה - עקב מלחמת ההשמדה הקולקטיבית שפתחה ישראל ועודנה מנהלת בעזה בעקבות המתקפה שביצעה חמאס נגד עוטף עזה ב-7 באוקטובר אשתקד - בטענה כי זהו מחיר השחרור ומחיר ההתנגדות.

 

הרחק מההתנצחויות בין הפלגים [הפלסטיניים], הבה ננסה לנתח את התבטאויותיו של משעל ולהבין האם הוא צודק, או שמדובר בניסיון מצד חמאס לחמוק מאחריות ולהפוך את מה שקרה לדבר טבעי בהחלט, שמן הראוי שיקרה לעם הפלסטיני הנאבק על שחרור מולדתו, ושזהו מחיר שעליו לשלם למען כך.

 

למעשה, חשבתי שאין לפתוח את נושא האחריות לאסון הגדול שהכאיב לעם הפלסטיני בעזה ושמוטב היה להניח את עניין ההערכה לשלב של אחרי המלחמה, בהנחה שהפסקת המלחמה לאלתר נמצאת [כעת] בעדיפות ראשונה... אולם כל עוד משעל מדבר בביטחון שכזה ובזלזול שכזה על חייהם של עשרות אלפי אזרחים שנהרגו, מן הראוי לדון בהצהרותיו... 

ייתכן שיהיה מי שיטען כי לולא מתקפת חמאס [ב-7 באוקטובר], לא הייתה הסוגייה הפלסטינית חוזרת בעוצמה שכזו לסדר היום הבינלאומי ופתרון שתי המדינות לא היה מוצע באופן הזה, כנושא שנמצא בראש סדר העדיפויות במגמות הבינלאומיות ליצירת מצב של יציבות ביטחונית. ייתכן גם שהמלחמה הייתה הגורם להאצת ההכרה של מדינות אירופאיות ואחרות במדינת פלסטין, בהתחשב בכך שנושא ההכרה נדון בין כמה מדינות אירופאיות [עוד] לפני המלחמה.

 

כמו כן, פעילות ההזדהות העממית [עם הפלסטינים] בארה"ב, באירופה ובכל רחבי העולם היא [אכן] חסרת תקדים. ישראל מעולם לא הייתה במצב גרוע שכזה במישור הבינלאומי: היא הפכה להיות מבודדת ומואשמת בביצוע פשעי מלחמה, חרב הצדק רודפת אחר מנהיגיה והם עלולים להפוך למבוקשים למעצר ולעמידה בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי. כל זה נכון ויש [אף] משהו גדול יותר ועמוק יותר, אך זה קורה בגלל האבדות העצומות בנפש וברכוש שנחל העם הפלסטיני במלחמה זו ועקב הפשעים הישראלים שאיש לא העלה על דעתו.

 

רבים אצלנו בפלסטין ובעולם הערבי סבורים שישראל תתמוטט בקרוב ויש [אף] מי שמפיצים את הרעיון שהיא החלה כבר להתמוטט ותוך זמן קצר נחגוג את סופו של הפרויקט הציוני שהחל להתכרסם מבפנים ושהמאבקים והסכסוכים [הפנימיים בו] שגברו בעקבות המלחמה, מערערים את יציבותו. זאת, בהנחה שישראל מובסת באופן שיוביל לפירוקה. לאמיתו של דבר, הבעיות בישראל והמחלוקות בתוכה היו קיימות לפני המלחמה ואחריה, והן מתגברות ונחלשות בהתאם לסוג הקואליציה השלטת והרכבה, אך זה כלל לא מעיד על התמוטטות קרובה של המדינה [ישראל], שכן יש ברשותה עדיין אמצעי הישרדות שמאפשרים לה לפתור את בעיותיה אם באמצעות החוק, או באמצעות בחירות. כמו כן, הכלכלה שלה עדיין חזקה והיא מסוגלת להחזיק מעמד זמן רב קדימה. מה שחשוב הוא שישראל, שהוקמה באמצעות החלטה בינלאומית, עדיין שומרת על מעמדה באינטרסים האימפריאליסטיים המערביים ויש מי שמוכן לתמוך בה ולעמוד לצידה בכל מצב, כך שתבוסה מלאה של ישראל הפכה לטאבו שמהווה קו אדום מבחינת ארה"ב ומספר רב של מדינות מערביות.

 

ומה יש אצלנו כעת, זולת הרס עצום, פילוג והעדר חזון ליום שאחרי המלחמה? הדבר יוביל אותנו לנכבה חדשה, גדולה מזו של 1948. מי שסבור שאנו נחזיר את עזה בקרוב, לפחות למצב בו הייתה ערב המלחמה, שוגה באשליות, ללא ספק. לטענת האו"ם, עזה זקוקה ל-20 שנה לפחות כדי לחזור למה שהייתה; איבדנו למעלה מ-40 אלף תושבים שנהרגו ולמעלה מ-80 אלף פצועים שחלק גדול מהם נכים ורבים מהם לא ישרדו בשל העדר אפשרויות ויכולת טיפול בפציעותיהם; בנוסף, איבדנו את חלק הארי של נכסינו בעזה, לרבות התשתית שנבנתה במשך עשרות שנים.

 

מה שנורא יותר הוא הרף שאליו הגיעו דרישות [תנועת] חמאס: היא לא דורשת [כעת] את שחרור [פלסטין], לא את ירושלים ולא את הגדמ"ע, אלא היא דורשת חלק ממה שהיה לה בעזה; להפסיק את המלחמה ולסגת; את שיבת העקורים ואת [המשך] קיומה של חמאס. כלומר, היא רוצה לשמור על עצמה ומסכימה להיות חלשה מבעבר ואפילו לוותר על השלטון בעזה, תמורת תפקיד ביטחוני ופוליטי, אז האם 'ההתנגדות' הובילה לשחרור במובן הזה ובמציאות הזו? בהחלט לא, אדרבא, היא [הובילה ל]נזק גדול יותר שנשלם עליו מחיר במשך דורות. אם חמאס מתהדרת באחריות לאומית, כי אז עליה לשים קץ לשיח הסיסמאות שהרסו אותנו ולהתמודד עם המציאות באמצעות הכרה בכך שהיא ביצעה הרפתקה בלתי מחושבת שהובילה לאובדן עזה, ואיש לא יודע מה יישאר ממנה ומי יישאר בה בתקופה הבאה."[2]