כללי

אקדמאי סעודי בקריאה חסרת תקדים:

יש לתת לגיטימציה הלכתית אסלאמית לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה; ישראל חלק מהקהילה הבינלאומית; קיום קשר עימה – בסמכות השליט

מאת י. יהושע*

 

ערב ביקורו של נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, במזרח התיכון באמצע יולי 2022, שוב נשמעות בתקשורת ההערכות על אפשרות לכינון נורמליזציה בין ישראל לסעודיה. מזה זמן מקיימות שתי המדינות מגעים בערוצים חשאיים, אולם עד כה נמנעת סעודיה מלהצטרף לבעלות בריתה שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל ומתנה נורמליזציה עמה בפתרון הבעיה הפלסטינית במסגרת יישום יוזמת השלום הערבית.

 

נראה כי יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, מנסה לשנות את הקו השמרני שמוביל אביו המלך סלמאן ביחס לישראל. בעיניו, "ישראל אינה אויבת אלא בעלת ברית אפשרית" שכינון יחסים עמה ישרת את האינטרסים הכלכליים, הפוליטיים והביטחוניים של הממלכה[1]. מהלך זה עשוי למשל לסייע בהאצת תוכניות הפיתוח והצמיחה השאפתניות שמקדם יורש העצר בארצו במסגרת חזון 2030; בהתמודדות עם האיום האיראני ואף בשיפור היחסים המתוחים בין הממלכה הסעודית לארה"ב, שהידרדרו לשפל לאחר רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י ב-2018.

 

בנוסף, המגעים הלא רשמיים שהתקיימו בשנים האחרונות בין ישראל לבין סעודיה, וכן כינון הסכמי אברהם בין ישראל למדינות ערב האחרות ובפרט עם איחוד האמירויות, הובילו לכרסום בתדמיתה הדמונית של ישראל בעיני האזרחים הסעודים, ובפרט בקרב הצעירים שבהם. אינטלקטואלים, עיתונאים ופעילי מדיה חברתית בממלכה החלו להפגין בפומבי יחס מכיל ואף אוהד כלפי ישראל וראו בשלום עמה כורח המציאות ואף מהלך הכרחי לבלימת האיום האיראני. הללו אף מתחו ביקורת חריפה על הפלסטינים שאינם נוקטים, לדבריהם, מדיניות מציאותית במטרה ליישב את הסכסוך עם ישראל ולהשיב את היציבות לאזור. מאמרים רבים בנושא זה תרגם מכון ממרי בשנים האחרונות (ראו נספח).

 

נראה כי בשנים האחרונות התחולל בסעודיה תהליך הדרגתי של גיבוש לגיטימציה פוליטית לכינון קשרים דיפלומטים עם ישראל, ואולם השלטון בממלכה - אשר מתנהלת כמדינת הלכה ורואה עצמה כמנהיגת העולם האסלאמי – מתקשה לכונן יחסים דיפלומטים רשמיים עם ישראל בהעדר לגיטימציה דתית­­ לכך. יתרה מכך, "הסכמי אברהם" עליהם חתמו ישראל וכמה מבעלות בריתה של סעודיה, תוך הסכמתה בשתיקה,  עוררו ויכוח הלכתי אודות הלגיטימציה של מהלכי נורמליזציה אלה. במסגרת ויכוח זה, טענו אנשי דת המתנגדים להסכמים, כי נורמליזציה עם ישראל פירושה בגידה באללה ובנביא מוחמד שנלחם ביהודים.[2]

 

יצוין כי לגיטימציה הלכתית לכינון קשרים עם ישראל ניתנה עוד בשנות התשעים בפסקי ההלכה של השיח' עבד אל-עזיז אבן באז אשר כיהן כמופתי של סעודיה מ-1993 ועד מותו בשנת 1999. בפסיקותיו, שפורסמו על רקע הסכמי אוסלו בין ישראל לפלסטינים, הוא קבע כי אין מניעה שמדינה תחתום על הסכם שלום עם היהודים, קרי עם ישראל, אם יש בכך אינטרס [מצלחה] עבור המוסלמים בארצה. בפסיקתו הוא הסתמך על התקדים של הסכם אל-חודיביה שערך הנביא מוחמד עם הכופרים בני שבט קוריש במכה בשנת 628.[3] עם זאת, בכירים בממסד הדתי הסעודי נמנעים כיום מלדון בנושא הנורמליזציה עם ישראל.

 

לפיכך, אם תחתור סעודיה להעלאת דרג היחסים עם ישראל מן המישור החשאי לפומבי, היא תזדקק לגיבוי מצד הממסד הדתי במדינה ולמתן הכשר הלכתי מצידו למהלך כזה. גיבוי מעין זה צפוי לזכות לברכתו של האיש החזק בממלכה הסעודית, יורש העצר מוחמד בן סלמאן, אשר כבר הצהיר בעבר כי רפורמה בדת היא תנאי להצעדת הממלכה הסעודית לקראת התמודדות עם אתגרי העידן המודרני. בראיון שהעניק בן סלמאן, במאי 2021 במלאת חמש שנים להשקת חזון 2030, לכמה ערוצי טלוויזיה סעודיים, הוא אמר כי בכל עת ניתן להפעיל שיקול דעת עצמאי כדי לפרש את ההלכה (אג'תהאד) בהתאם לרוח הזמן והמקום.[4]

 

התייחסות יוצאת דופן עכשווית אודות ההכשר הדתי  לכינון יחסים דיפלומטים עם ישראל אשר עשויה לחזק את מגמת ההתקרבות בין סעודיה וישראל הופיעה לאחרונה במאמר ביומון הממסדי הסעודי אל-גז'ירה ב-20 ביוני 2022. את המאמר שכותרתו "ההלכה בנוגע לאל-סיאסה אל-שרעיה [קרי, פרקטיקה שלטונית על פי הלכה המוסלמית] ומדינת ישראל", פרסם ד"ר ח'אלד בן מוחמד אל-יוסף, מרצה בכיר בתחום החוק הבינלאומי, ומזכ"ל מועצת האוניברסיטה האסלאמית על שם מוחמד בן סעוד שבריאד.

 

במאמרו טען אל-יוסף כי בעידן המודרני חלה תמורה משמעותית בתפיסת ''המדינה'' ובכללי המשחק ביחסי המדינות. לדבריו, על פי כללים אלו, ישראל - כיתר מדינות העולם – הינה ישות קיימת, החברה באו"ם ולפיכך יש להתנהל מולה על פי הנהוג במסגרת הקהילה הבינלאומית. הוא קרא לאנשי הדת בסעודיה לבחון מחדש את תחום היחסים הבינלאומיים ולגבש תפיסה הלכתית חדשה שתתאים לכללי המשחק החדשים, באופן שיאפשר לשליט במדינה מוסלמית להפעיל שיקול דעת בתחום היחסים הבינלאומיים ולקבוע האם ניתן לכונן קשרים עם ישראל, במידה וימצא בקשרים אלה תועלת עבור המדינה המוסלמית. אל-יוסף אף אמר כי נורמליצזיה עם ישראל תאפשר למוסלמים רבים להגיע להתפלל בירושלים ואף לבנותה מחדש, דבר שאינו מתאפשר ללא כינון קשרים עם ישראל.

 

אל-יוסף דן במאמרו בעקרון ההלכתי "אל-סיאסה אל-שרעיה" [פרקטיקה שלטונית על פי ההלכה המוסלמית], המגשר בין הפוליטיקה [סיאסה] לבין ההלכה [שריעה], ומהווה מכשיר הלכתי שלטוני חשוב בממלכה הסעודית. עקרון זה מאפשר לממלכה לשמור על אופיה השמרני ובה בעת להתאים עצמה לאתגרי העידן המודרני והמציאות המשתנה. לשליט המוסלמי הוא מאפשר לנהל את ענייני המדינה לפי שיקול דעתו אם הדבר משרת את האינטרס הכללי הציבור, ובלבד שאינו פוגע מהותית בשריעה.[5]

 

נראה כי במאמרו זה מבקש אל-יוסף לקדם מתן לגיטימציה הלכתי למהלך שלטוני של ניהול קשרים דיפלומטיים עם ישראל, תוך שמירה על אמינותה הדתית והתיאוקרטית של סעודיה ואף תוך חיזוק הלגיטימציה הדתית של שלטונה.

 

להלן סקירה של כמה מן הטיעונים שהופיעו במאמרו של אל-יוסף:  

 

ישראל - מדינה ריבונית החברה באו"ם

אל-יוסף, פתח את מאמרו בהקדמה קצרה בה קבע כי במציאות הקיימת ישראל הינה מדינה ריבונית המוכרת בקהילה הבינלאומית. הוא כתב:  

 

"ראשית – מהי  ישראל כיום?

בקהילה הבינלאומית המודרנית [ישראל] היא מדינה ריבונית הנהנית מזהות של מדינה בהתאם לתפיסה הבינלאומית המודרנית. היא חברה באו"ם ומאחר והיא נחשבת למדינה הרי שהיא - כמו מדינות אחרות - מתנהלת במסגרת הקהילה הבינלאומית המודרנית מול כל המדינות, בין אם במסגרת הכרה הדדית משפטית [בינה לבין מדינות אחרות], ובין אם באופן ריאליסטי (מעשי), בהתאם לצרכי המציאות של ימינו.

 

דוגמא לאפשרות הראשונה [קרי, לקשרים חוקיים בין מדינות במסגרת הבינלאומית] היא: ביקורים הדדיים רשמיים של בכירי המדינות, פתיחת שגרירויות, סחר ישיר וכדומה. הדוגמא לאפשרות השנייה [קרי, קשרים מכורח המציאות] היא: [קיומם של] אזורים ימיים בינלאומיים, מרחבים אוויריים בינלאומיים, שימוש במיצרים בינלאומיים וסחר עקיף כמו: הזרמת סחורות באמצעות צד שלישי, אזורי סחר חופשי ו[גורמים בעלי] אזרחויות כפולות; מפגשים של משלחות רשמיות בפורומים בינלאומיים וכן מפגשים במסגרת משחקי ספורט שונים. אין זה אפשרי שמדינה תחיה בקהילה של מדינות מבלי שתפגין את נוכחותה בכל פורום בינלאומי."

 

תפיסת המדינה כיום שונה מבעבר; דרושה הלכה חדשה שבוחנת את המציאות

לאחר הקדמה זו הדגיש אל-יוסף כי תפיסת המושג "מדינה" בעידן המודרני שונה משמעותית מתפיסת מושג זה בעבר. לדבריו, "מדינה" כבר אינה מייצגת רק את השליט העומד בראשה אלא מהווה ישות משפטית בעלת מחויבויות, חובות וזכויות ואשר יש בה זיקה משפטית ברורה בין השלטון לאזרחים.

 

יתרה מכך, טען אל-יוסף, חלק מהעקרונות המוכרים באסלאם -  כמו למשל החלוקה הקלאסית של טריטריות באסלאם לדאר אל-אסלאם [תחום האלסאם], דאר אל-חרב [תחום המלחמה] ודאר אל-עהד [תחום ההסכם][6] -  כבר אינם רלוונטיים בניהול יחסים בינלאומיים בעידן המודרני. לאור תמורות אלו, קרא אל-יוסף, לבחון את המציאות מתוך פרספקטיבה רחבה ולגבש הלכה חדשה בתחום יחסי החוץ, מבלי לחרוג מעקרונות האסלאם ותוך כדי שמירה על מהות האסלאם. כך כתב:

 

"כיום, המדינה היא ישות משפטית בינלאומית, בעלת זהות מופשטת עצמאית, אשר נושאת באחריות כלכלית עצמאית. ישות משפטית זו הפכה להיות הגורם המתאים לשאת במחויבויות, לבצע את החובות ולהשיג את הזכויות.

 

תפיסת המדינה כיום התפתחה מאוד בהשוואה לתקופות קודמות. בעבר ייצגה 'המדינה' את השליטים מבלי שתוגדר כל זיקה משפטית בין הפרט לשליט. כך למשל 'המדינה האומיית' מייצגת את האומיים, 'המדינה העבאסית' מייצגת את העבאסים ו'המדינה העות'מאנית' מייצגת את העות'מאנים. מי שחיו בשטחן של מדינות אלה, יהיו אשר יהיו, הם הנתינים. ספרי המורשת האסלאמית מעולם לא תיארו אף אחד מנתיני המדינות הללו כאומווי, כעבאסי או כעות'מאני.

 

משמעות המדינה [בעבר] היתה הכפפת שלטון [מסוים] על קבוצת שטחים ואזורים מבלי להעניק שום הגדרה משפטית לפרט החי על אדמה זו, או כל הגדרה משפטית לכל אחת מהמדינות [המשתייכות] לאותו אזור מוסלמי אחד...

 

ההתפתחות המודרנית של מושג המדינה מחייבת אותנו לקיים בחינה הלכתית מחודשת לסוגיות רבות בתחום היחסים הבינלאומיים בעידן הנוכחי.

 

כך למשל [בנוגע לסוגיות כמו]  פיוס עם האויב, שכנות עם לא מוסלמי, בני החסות, האנשים המקבלים הגנה [זמנית] במסגרת חוזה, מס גולגולת [ג'זיה], השלום והמלחמה: את הסוגיות הללו, כמו גם אחרות, לא ניתן לבחון רק באמצעות בחינת החלוקה ההלכתית המקובלת לפיה השטחים באסלאם מוגדרים כדאר אל-אסלאם, כדאר אל-חרב וכדאר אל-עהד. אלא עלינו לבחון את הדברים [ולגבש] הלכה חדשה אשר בוחנת את המציאות, מבלי לחרוג מהיעדים של חוקי האסלאם ועקרונותיהם, אך תוך שמירה על המהות האסלאמית ועל חמשת הדברים ההכרחיים שלה[7]...

 

כיום נחשבת המדינה המודרנית לישות משפטית המורכבת מכמה רשויות - מחוקקת, מבצעת ושופטת. היא פורשת את שלטונה על טריטוריה מוגדרת בעלת גבולות מוגדרים ומשתייכים אליה מספר רב של אנשים הנקראים אזרחי המדינה. הללו מחזיקים באזרחות החוקית שלה וזה מה שמייחד אותם על פני אזרחי מדינות אחרות. זוהי התפתחות משמעותית במושג המדינה שלא הייתה מוכרת בעבר כפי שהיא מוכרת כיום.

 

מי שמתבונן בספרי ההלכה ובספרים הדנים באל-סיאסה אל-שרעיה, מוצא כי סוגיות מעין אלה מופיעות בפרקים הדנים בתחום היחסים שבין אדם לחברו [מעאמלאת] שבהם העיקרון המנחה הוא התרת המותר. לפיכך, כל הדינים לגבי מנגנון השלטון במדינה המוסלמית, המנגנון של שבועת האמונים [לשליט], מנגנון השורא, המינוי לשלטון וההדחה [מהשלטון] וכיוצא באלה אינם דינים נוקשים בשריעה... זאת בניגוד לפרקים הדנים במצוות שבין אדם למקום [עבאדאת], לעונשים באסלאם, לגמול על פשע חמור ולירושות, אשר הדינים ההלכתיים כלפיהם הם נוקשים, ספציפיים ומפורטים והעקרון המנחה לגביהם הוא האיסור.

 

על בסיס זה, הרי שעל קהילת אנשי הדת בכלל, ובפרט על מרכזי המחקר [הדתיים], לבחון מחדש את תפיסת המדינה בעידן המודרני מבחינה הלכתית ואת כל התחום הזה. [כמו כן עליהם לבחון מחדש] את הדינים [ההלכתיים] הרלוונטיים, מתוך פרספקטיבה הלכתית רחבה ומקיפה. שכן, לא הגיוני למשל לטעון שבעידן הנוכחי יחסים משפטיים בין מדינה מוסלמית למדינה אחרת שאינה מוסלמית אסורים לחלוטין מבחינה הלכתית, מבלי להתייחס לעובדה שבתוך חברה מוסלמית אחת מותר לנהל קשרים בין מוסלמי ללא מוסלמי, ומבלי לקחת בחשבון את [הצורך] לדאוג לאינטרסים ולהפסדים [של המוסלמים] במסגרת הבינלאומית."

 

התקדים מימי מוחמד - החזרת אבו ג'נדל למעוז הכופרים במכה

לחיזוק עמדתו הזכיר אל-יוסף את סיפורו של אבו ג'נדל בן סוהיל בן עומר, מתאסלם משבט קורייש שמוחמד החזיר למעוז הכופרים במכה, כמתחייב מהסכם אל-חודיביה שערך הנביא מוחמד בשנת 628 עם שבט קוריש. בהסכם זה התחייב מוחמד, בין היתר, לשלוח חזרה כל מוסלמי משבט קורייש שיגיע לאל-מדינה כדי להצטרף למוסלמים. לעומת זאת, בני שבט קוריש לא נדרשו לשלוח חזרה מוסלמים שעזבו את האסלאם וחזרו למכה.

 

אבו ג'נדל, בנו של סוהיל בן עמר, היה מבין המתאסלמים הראשונים מקרב שבטו. הוא עונה בשל כך ואף נכלא על ידי אביו שהיה אחד מבכירי השבט. כששמע אבו ג'נדל כי מוחמד נמצא בחודיביה, סמוך למכה, הוא נמלט. הוא הגיע למחנה המוסלמי כשהוא כבול בשלשלאות מיד לאחר החתימה על הסכם חודייביה.  אביו של אבו ג'נדל, שהיה בעצמו בחודייביה כנציג שבט קורייש לצורך גיבוש ההסכם, דרש שבנו יהיה הראשון שיוחזר למכה ומוחמד הסכים לכך לאכזבתם של המוסלמים. 

 

אל-יוסף ציין כי החלטה קשה זו של הנביא מוחמד בדבר החזרת מוסלמי לידי הכופרים - אשר טמנה בחובה סיכון למלחמת אחים בקרב המאמינים – היתה מפגן של כושר מנהיגות ודוגמא להחלטה קשה שנועדה לממש אינטרס חשוב יותר.

 

"יש ראיות הלכתיות בטקסטים של ספרי הסיר [ספרות העוסקת ביחסי החוץ של המדינה האסלאמית] והחדית' אודות הסכם אל-חודיביה [שנערך] בין המוסלמים באל-מדינה ובעלי בריתם לבין [אנשי שבט] קוריש במכה ובעלי בריתם. אחד מתנאי ההסכם היה שהמוסלמים באל-מדינה לא יסכימו שישהה אצלם אדם שהיגר ממכה לאל-מדינה, אך לא להיפך.

 

בהתאם לכך החזיר שליח [אללה קרי, מוחמד] את חברו הנעלה, אבו ג'נדל בן סוהיל בן עומר [למכה], כאשר הגיע [לאל-מדינה] בבורחו מהפוליתאיסטים במכה מיד לאחר החתימה על ההסכם [בחודיביה]. [אבו ג'נדל] שב למכה יחד עם נציג שבט קוריש שעסק בעריכת ההסכם והחתימה עליו [קרי, אביו סוהיל בן עמר].

 

כאשר אבו ג'נדל חשש [שכופרי מכה] יגרמו לו לסטות מדתו, אמר לו שליח אללה: 'אבו ג'נדל, היה סבלני וקבל על כך גמול [מאללה] שכן שאללה יצר ישועה ומפלט עבורך ועבור הנרדפים שאיתך. אנו כבר ערכנו הסכם עם האנשים ויש ביננו לבינם חוזה. לא נפר אותו.'

אם נתעמק ולו רק בסצנה זו מתוך כלל הסצנות של הסכם חודיביה, נראה כי הפעולה של המוסלמים, למסור אדם שכבר הפך להיות אחד מהם לידי הכופרים - למרות חששו כי יוסט מדתו [על ידי הכופרים] כאשר [השמירה על הדת] נחשבת לאחת המטרות החשובות באסלאם – היא [פעולה] שעלולה להביא להשלכות חמורות ביותר כגון פירוד, פתנה [מלחמת אחים] ומחלוקות בקרב המוסלמים. [אבל] היות שהיה מנהיג לאומה  [קרי, הנביא מוחמד] - תפילת אללה עליו וברכתו לשלום – והיות שהיו כרוכים בכך אינטרסים ועקרונות חשובים יותר, באה ההנחיה הנבואית של הנביא מוחמד תפילת אללה עליו וברכתו לשלום – למלא את התנאים [של הסכם] ולמסור את הצחאבי הנעלה [קרי אבו ג'נדל] לידי הכופרים במכה."

 

השליט יכול להתאים את מדיניותו לאינטרס הציבורי ולהגן על האסלאם

אל-יוסף טען כי התנהלותו הפוליטית של הנביא מוחמד - שפעל לא רק מתוקף היותו נביא, אלא גם מתוקף היותו מנהיג בעל סמכויות חוקיות וביצועיות - מהווה הוכחה חותכת לכך שהשליט בעידן יכול להנהיג המדינה במסגרת אל-סיאסה אל-שרעיה, באופן המשרת את האינטרס הכללי וכדי להגן על דת האסלאם ועל המוסלמים. אל-יוסף אף טען כי בשימוש בפרקטיקה זו, פועל השליט על פי המודל של הנביא מוחמד בהסכם אל-חודיביה - קביעה המחזקת עוד יותר את הלגיטימציה הדתית של השלטון במדינה.

"אין ספק שהתנהלותו של [מוחמד] – תפילת אללה עליו וברכתו לשלום – בהסכם חודיביה כללה [לא רק את תחום הסמכות הדתי, אלא] גם את תחום סמכות החקיקה ואת תחום סמכות הביצוע, מאחר והוא היה גם שליח [אללה] וגם מנהיג האומה [המוסלמית].

 

זוהי הוכחה חותכת לכך שהשליט של המוסלמים ומפקד האומה מנהל את המדינה שלו ואת נתיניו, במסגרת אל-סיאסה אל-שרעיה [ועקרונות] היחסים הבינלאומיים, באופן שלדעתו יממש את האינטרסים הברורים [שלהם]. בכך הוא ישמור על הדת, ויגן על כלל המוסלמים. השלום ישרור, המסחר ישגשג ויבנו מסגדים.

 

כך הוא [קרי, השליט גם] יפעל לפי המודל של שליח אללה שערך את הסכם אל-חודייביה למשך עשר שנים עם הכופרים של קוריש (עד שהופר על ידי בעלי הברית של קוריש). בעקבות הסכם זה שררו ביטחון שלום ויציבות לטובת כל הצדדים. כל צד היה רשאי להיכנס לטריטוריה של הצד השני, לפעול שם ישירות ולדאוג לאינטרסים של הכלל ובפרט לאינטרסים המסחריים, להבטיח את ביטחונן של שיירות הסוחרים בחורף ובקיץ באווירה כללית של בטחון, שלום ויציבות. בנוסף לכך מדינת המוסלמים באל-מדינה היתה יכולה להתפנות לאיחוד השורות, סידור ענייני הפנים וחיזוק הכוחות באופן כללי."

 

כיום היחסים בין המדינות הם במסגרת האו"ם; המונח דאר אל-חרב לא רלוונטי

אל-יוסף המשיך וקבע כי "חוקי המשחק" בין המדינות השתנו בעולם המודרני עד כי מונחים הלכתיים אסלאמיים כמו דאר אל-חרב [קרי, טריטוריה שאינה תחת שלטון מוסלמי, אשר יש לכבוש באמצעות מלחמה] הפכו להיות לא רלוונטיים. הכללים המנחים כיום את הקשרים בין המדינות הם אלו שהתווה האו"ם וכל המדינות צריכות לדבוק בהם. לפיכך, אל-יוסף קרא שוב במאמרו, לפתח תפיסה הלכתית מקיפה בנוגע למושג המדינה ויחסיה עם קהילת המדינות, תוך הבטחת האינטרסים של המוסלמים מחד ושמירה על עקרונות דת האסלאם מאידך.

 

"אם נביט על המציאות שלנו היום נמצא כי [המונח] דאר אל-חרב במובן ההלכתי האסלאמי שלו [כלל] אינו מתגשם כיום. אי התגשמותו אין משמעותו ביטול הדינים ההלכתיים הקשורים אליו, אלא [רק] אי יישומם ביחס למדינות כיום,  מאחר ואין משתמשים בתיאור דאר אל-חרב במסגרת הקהילה הבינלאומית המודרנית. המדינות כיום מתקשרות ביניהן באמצעות חוזים, אמנות, הסכמים ובריתות שיכולים להיות קולקטיביים כמו במקרה של מגילת האו"ם אשר מתוקפה הורכב האו"ם שכולל את כל מדינות העולם. על פי מגילה זו יש למדינות זכויות וכן חובות כלפי גוף זה, כלפי הקהילה הבינלאומית וזו כלפי זו...

 

סעודיה היתה מהמדינות הראשונות שחתמו על אמנת האו"ם ולכן היא חברה מייסדת [בארגון זה]. היה זה ב- 26.6.1945 כשהמלך פייצל חתם על האמנה כחבר מייסד בטקס שהתקיים בסן פרנסיסקו.

 

הקשר של מדינה אחת עם מדינות אחרות עשוי להיות במישור האזורי, כגון השתייכות לארגונים בינלאומיים אזוריים כמו הליגה הערבית או מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ או באמצעות השתייכות לארגונים בינלאומיים בתחום ספציפי כדוגמת ארגון הסחר העולמי. המדינה גם יכולה לנהל קשרים באופן בלבדי עם מדינה אחרת, כגון הכרה של מדינה אחת בזולתה וכינון קשרים דיפלומטיים או קונסולריים איתה... הכרה זו מחייבת [למעשה] כינון יחסים בילטראליים [בין שתי המדינות], פתיחת שגרירויות, ביקורים משותפים ושמירה על האינטרסים של כל צד.

 

אם נבחן לעומק את המציאות בקהילה הבינלאומית המודרנית נמצא כי מדינה -  בנוסף להיותה ישות משפטית - אינה יכולה להפר את דיני המשפט הבינלאומי בן זמננו... למשל היא אינה יכולה להשתלט על מטוסים, על רכבות או על ספינות הנמצאות במדינה אחרת, ואם תעשה כן היא תזכה לגינוי בינלאומי. כמו כן, שום מדינה אינה יכולה להתערב בענייניה הפרטיים של מדינה אחרת, כגון ארגון שירותיה הציבוריים, פרסום חוקים או סלילת כבישים וכו'. פעולות מעין אלה יכולות להתבצע רק בהסכמת אותה המדינה.

 

אם כך, במציאות הקיימת בימינו, הפכו המדינות להיות דומות כמעט לבני אדם. יש להן אישיות משפטית המקנה לה זכויות וחובות וכך למדינה - מתוקף היותה מדינה –  יש אפשרות להפעיל שיקול דעת. היא בוחנת את האינטרסים [שלה] ומממשת אותם, והיא בוחנת את ההפסדים ומונעת אותם, והיא גם מפגינה את שביעות רצונה - כמדינה - במידת הצורך.

 

לפיכך, אנו זקוקים לתפיסה הלכתית שרעית רחבה יותר בנוגע למושג המדינה ויחסיה הקולקטיביים, האזוריים או הבלבדיים בתקופה המודרנית... באופן שיממש את האינטרסים הגלויים שלה ושל אזרחיה במסגרת הקהילה הבינלאומית ובאופן שלא יהיה מנוגד לעקרונות השריעה המוחלטים וליעדיה החשובים לדאוג לבני האדם, לשמור על הדת [האסלא­מית] ולקיים את טקסי הפולחן שלה.

 

ישראל מדינה בקהילה הבינלאומית והמנהיג רשאי להחליט אם לכונן קשרים עמה

את מאמרו סיכם אל-יוסף באומרו שוב כי ישראל הינה חלק מהקהילה הבינלאומית ולפיכך לשליט ישנה סמכות להפעיל שיקול דעת ולקבוע האם לכונן קשרים עמה.

 

"לסיכום אומר כי ישראל היא מדינה בקהילה הבינלאומית בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, שכן החלטת העצרת הכללית של האו"ם [מספר] 273 שהתקבלה ב-11 במאי 1949 קיבלה את בקשתה של מדינת ישראל לחברות באו"ם. החלטה זו אושררה לאחר אימוץ החלטה 69 של מועצת הביטחון של האו"ם ב-4 במרץ 1949 [שהמליצה לקבל את מדינת ישראל כחברה באו"ם].

  

מבחינת הקהילה הבינלאומית כיום, ישראל נחשבת אפוא למדינה בעלת חברות מלאה [באו"ם]. כינון יחסים עמה מבחינת המדינה המוסלמית נחשב לחלק  מהפרקטיקה השלטונית הכללית ומניהול מצב האומה באופן שמשרת אותה. ענין זה הוא בתחום סמכותו של השליט, בהתאם למה שמגשים בעיניו את האינטרס הפרטי והכללי [של המדינה].

 

כמה רבים המוסלמים הרוצים להגיע להתפלל בירושלים ולבנותה מחדש. דבר זה לא יכול להתבצע במציאות העכשווית מבלי לבוא במגע עם מדינת ישראל ופה נשאר למנהיג של המוסלמים להעריך את האינטרסים וההפסדים [בנוגע לכינון קשרים עם ישראל], הרחק מדרך האיסור או הפרחת סיסמאות מופרזות.

 

אללה הוא שעומד מאחורי הכוונות [של האדם]".

 

 

* י. יהושע היא מנהלת ממרי ישראל

נספח – דוחות ממרי על השיח התקשורתי הסעודי אודות ישראל 

 

פרשן סעודי במאמר באתר ערוץ אל-ערביה: הפתרון לסוגיה הפלסטינית הוא אזרוח הפלסטינים בממלכה ירדנית מורחבת שתכלול את הגדה המערבית ורצועת עזה

 

חוקר סעודי: חוסר היכולת להתפשר, המאפיין את התרבות הפוליטית הערבית, מזיק לאינטרסים של מדינות ערב ובעיקר לסוגיה הפלסטינית

 

כותב סעודי: מלחמה נגד ישראל, איננה אופציה. על הפלסטינים לחדש את המו"מ עימה בחסות ערבית ומפרצית;

 

עיתונאים סעודים מעודדים ג'ודאית מקומית, שהוגרלה להתמודד מול ישראלית, להתייצב לתחרות

 

עיתונאי סעודי קורא ליהודים ולערבים לנטוש את המלחמות ולשתף פעולה ביניהם

 

פובליציסט בכיר ביומון סעודי: לא ניתן לצפות ממדינות ערב להקריב את האינטרסים הלאומיים שלהן למען העניין הפלסטיני

 

כותב סעודי במסר לאיראן על רקע הסכמי הנורמליזציה עם ישראל: את זו שמערערת את יציבות האזור והפכת לאויבת שלנו, ולא ישראל

 

עיתונאי סעודי: השלום עם ישראל הוא הכרח ולא בחירה; איומי תורכיה ואיראן גדולים בהרבה מאיומיה של ישראל

פובליציסט וכותב בכיר ביומון סעודי: לא ניתן לצפות ממדינות ערב להקריב את האינטרסים הלאומיים שלהן למען העניין הפלסטיני

 

עורך יומון סעודי: נרמול הקשרים עם ישראל הוא האופציה היחידה של הערבים

 

מתקפה ערבית על ההנהגה הפלסטינית בעקבות הביקורת שלה על הסכם הנורמליזציה בין האמירויות לישראל: העניין הפלסטיני הוא כבר נחלת העבר; על הפלסטינים להכיר במציאות ולהפסיק להתנהג בכפיות טובה כלפי מדינות המפרץ 

 

העיתונאי הסעודי הבכיר עבד אל-רחמן אל-ראשד: לכל מדינה ערבית הזכות לכונן קשרים עם ישראל; קטר שתוקפת את ההסכם קיימה קשרים עם ישראל כבר ב-1996 ואף אירחה את שמעון פרס כשהדבר שירת את צרכיה הפוליטיים

 

תגובות להסכם נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות: עיתונאי סעודי בכיר משבח את ההסכם והעיתונות הקטרית תוקפת אותו בחריפות

 

ויכוח חריף ברשתות החברתיות בין גולשים סעודים לפלסטינים על מעמדו של העניין הפלסטיני ועל הנורמליזציה עם ישראל 

 

בעל טור סעודי: חתירה אמיתית לשלום מחייבת הכרה בטרגדיה של היהודים בשואה

 

כותבים סעודים לפלסטינים: אמרו כן לתוכנית טראמפ אחרת תתחרטו על כך;

 

כותבים סעודים תוקפים את חזבאללה על רקע ההסלמה הצבאית בינו לבין ישראל:

יוזם את העימות עם ישראל בשירות האג'נדה האיראנית ומחריב את לבנון

 

איש התקשורת הסעודי הבכיר עבד אל-רחמן אל-ראשד: להתקפות ישראל נגד זרועות איראן בסוריה, עיראק ולבנון יש חשיבות עצומה; המשך הלחץ יוכל להביא להכרעתה

 

 סעודים בטוויטר: זכותנו לנרמל היחסים עם ישראל;

 

אינטלקטואל סעודי: בהחרימם את הסדנא בבחריין, הפלסטינים מחמיצים הזדמנות חשובה

 

העורך הראשי של היומון הסעודי אל-ג'זירה: אין למהר ולדחות על הסף את עסקת המאה; נחוצים ויתורים משני הצדדים

ביקורת ערבית בטוויטר על חמאס בעקבות ירי הרקטות על ישראל מרצועת עזה – חלק א: סעודים מצדדים בישראל ותוקפים את חמאס

 

עיתונאי סעודי: אללה הורה לאהוב את היהודים ולכבדם; האנטישמיות בעולם הערבי - תוצר של חינוך גזעני

כותב סעודי: יש לזנוח את השיח התוקפני נגד ישראל ולהקים קונפדרציה בין הגדה המערבית, רצועת עזה והגולן כפתרון לעניין הפלסטיני

 

כותב סעודי בכיר ביום השנה למלחמת יום כיפור: הערבים היו צריכים לאמץ את דרך השלום של סאדאת

 

עיתונאית סעודית: עלינו לקדם השלום עם ישראל, גם אם ניאלץ לעשות ויתורים

 

תמורות ביחס לישראל בתקשורת הסעודית – חלק 1:

כותבים ואינטלקטואלים סעודים – איראן מסוכנת מישראל; שלום עם ישראל הוא הכרח לבלימת האיום האיראני

תמורות ביחס לישראל בתקשורת הסעודית – חלק 2

אינטלקטואל סעודי שביקר בישראל: רוצים שגרירות ישראלית בריאד; יש לכונן שלום עם ישראל ולשרש את תרבות השנאה ליהודים

 

כותבת סעודית: זכותה של ארה"ב לבחור את מיקום השגרירויות שלה; העברת השגרירות היא הזדמנות עבור הערבים לחידוש המו"מ