כללי

אנשי ציבור ועיתונאים פלסטינים בביקורת על נאום הנשיא מחמוד עבאס באו"ם: האולטימטום שהציב לישראל ריק מתוכן; עליו לקיים בחירות לאלתר ולפנות את כיסאו

 

בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם ב-24.9.2021, הציב הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, אולטימטום לישראל, לפיו עליה לסגת תוך שנה לשטחי 1967 ולהסדיר עם הפלסטינים את סוגיות הסדר הקבע, ואיים כי אם הדבר לא יקרה, הרש"פ תבטל את הכרתה בישראל. עבאס הדגיש כי במצב זה, אופציות שונות תהיינה פתוחות בפני העם הפלסטיני, כולל "חזרה לפתרון שיתבסס על החלטת החלוקה – החלטה 181 של האו"ם משנת 1947 שמעניקה למדינת פלסטין 44% מהשטח", דרישת "זכויות פוליטיות מלאות ושוות לכולם, על אדמת פלסטין ההיסטורית, ב[מסגרת] מדינה אחת", וכן פנייה לבית הדין הבינלאומי "כדי שיכריע בנושא חוקיות הכיבוש על אדמת מדינת פלסטין".[1]

 

למרות האולטימטום והאיומים על ישראל, הנאום זכה לביקורת נוקבת מצד עיתונאים, פוליטיקאים ובכירים לשעבר באש"פ וברש"פ. הללו טענו כי האולטימטום שהציב עבאס הינו חסר תועלת, שכן הוא מזכיר במידה רבה איומים שהוא השמיע גם בשנים הקודמות אשר לא יושמו בפועל, ולפיכך גם הפעם דבריו לא יילקחו ברצינות על ידי ישראל והעולם כולו.[2] עוד טענו כי ההצהרה של עבאס, כי ימתין שנה כדי שישראל תיסוג לגבולות 67, מבטאת מדיניות פאסיבית, שנועדה להנציח את הקיפאון בזירה הפלסטינית, ולא תוכנית מעשית שנועדה לחולל שינוי אמיתי. אחד הכותבים אף מתח ביקורת על כך שעבאס הציג את אופציית המדינה האחת בפורום בינלאומי שכזה מבלי להעלותו לדיון מעמיק קודם כל בפני המוסדות הפלסטיניים ובראשם אש"פ. לדבריו, מעבר להתעלמות מהמוסדות הפלסטיניים הרשמיים יש בצעד הזה של עבאס גם הכרה מראש בתבוסת העם הפלסטיני.

 

הכותבים מתחו במאמריהם ביקורת נוקבת גם על התנהלותו של עבאס בזירה הפנים פלסטינית וטענו כי הוא ממשיך לדחות את הבחירות הפלסטיניות בתירוצים שונים, מבסס את שלטון היחיד שלו, מפקיע את רצון העם ומדכא את חופש הביטוי שלו. הם קראו לו להפסיק לדבוק בכסאו ולאפשר קיום בחירות לכל המוסדות הפלסטיניים על מנת שהעם הפלסטיני יוכל לבחור הנהגה חדשה, שתנתח נכון את המצב הפוליטי, תגבש חזון ותפעל לטובת האינטרסים הלאומיים ולשיפור מצבו של העם. יצוין כי דברים אלה משקפים את הביקורת הציבורית הגוברת בחודשים האחרונים על התנהלות הרש"פ ועבאס בפרט, על רקע דחיית הבחירות הפלסטיניות שוב ושוב וכן על רקע דיכוי חופש הביטוי, כפי שבא לידי ביטוי בפרשת רצח ניזאר בנאת.[3]

 

הנשיא מחמוד עבאס בנאומו המוקלט בפני העצרת הכללית של האו"ם[4]

להלן תרגום קטעים ממאמרים אלה:

 

כותב פלסטיני לעבאס: במקום לשאת נאומים חוצבי להבות, תן דעתך למצב בשטח ופנה את הכיסא

אבראהים דעיבס, בעל טור ביומון אל-קודס היוצא לאור במזרח ירושלים, הביע חוסר אמון וזלזול באולטימטום שהציב עבאס לישראל בנאומו וטען כי איומים מילוליים על ישראל לא יועילו. הוא קרא לו לסיים את כהונתו הארוכה בצורה מכובדת ולאפשר לעם הפלסטיני לבחור הנהגה חדשה. הוא כתב: "...הנשיא אבו מאזן נאם ממשרדו ברמאללה דרך VC בפני העצרת הכללית של האו"ם. הוא השמיע דברים המלאים בדרישות ובהסתייגויות, ואמר כי הגיעו מים עד נפש וכי לישראל יש שנה אחת לסגת מהאדמות הכבושות משנת 1967. אלה דברים דמיוניים המעוררים תהיות רבות, שהחשובה שבהן היא: מה אם ישראל לא תיסוג? מה נעשה אז?

 

ערפאת איים בעבר [להשתמש] ברובה המהפכן, אבל הוא הסתלק מן העולם, והמהפכן [הפלסטיני] לא השתמש ברובה המדובר כבר עשרות שנים. השאלה המופנית לכבוד הנשיא [עבאס]: מה תעשו אם ישראל לא תיסוג תוך שנה?... האו"ם כבר סיים את תפקידו והנאומים חוצבי הלהבות גם הם כבר מזמן מתו וסיימו את תפקידם. כולם כבר חושבים רק על המציאות שרואים בשטח, ומה שאנחנו רואים הוא דבר מכאיב מאוד, בלא שום מהלך לשינוי המציאות הזו.

 

הנשיא התייחס [בנאומו] לעניין חשוב נוסף והביע נכונות לקיים בחירות לנשיאות, למועצה המחוקקת [של הרש"פ] ולמועצה הלאומית הפלסטינית [של אש"פ], בתנאי [שישראל] תערוב לקיומן בירושלים המזרחית. כולם יודעים שישראל לא תאפשר זאת, ולכן אנחנו לא צופים כי יתקיימו בחירות כלשהן. זוהי טרגדיה בפני עצמה, שחייבים למצוא לה פתרון.

רבים כבר דיברו על הצורך ועל החשיבות לקיים בחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת. אולי אז תהיה הנהגה חדשה שתוכל להתמודד עם המציאות על כל אתגריה, יותר מאשר המנהיגים הנוכחיים, שאבד עליהם הכלח ואשר תפקידם כבר הסתיים למעשה. יש לקיים בשלב הראשון בחירות לנשיאות – שיכללו את ירושלים [בהצבעה] מקוונת וכן את פרברי ירושלים ואת כל הפלסטינים במולדת הכבושה ובכל מקומות הפזורה והתפוצה – ולא להיצמד לכיסא ולחפש טענות ותירוצים כדי להצדיק זאת ולהוציא את קיום הבחירות מכלל חשבון.

 

עמנו קורא וצועק. הוא כאוב מהמצב הנוכחי ועוד יותר מההתעלמות מדרישותיו ומרצונותיו. כבוד הנשיא אבו מאזן, שירתת את העניין [הפלסטיני] במשך עשרות שנים, בדרגים שונים. היום אתה נדרש לסיים את תקופת [כהונתך כנשיא] באמצעות בחירות היסטוריות, שעשויות להיות מכריעות בכל הנוגע לעתיד העניין [הלאומי]. אתה נדרש לעשות זאת!"[5]

 

שר פלסטיני לשעבר: האולטימטום של עבאס לא נלקח ברצינות; בעייתנו - שלטון היחיד שלו

זיאד אבו זיאד, בעל טור ביומון אל-קודס והשר לשעבר לענייני ירושלים ברש"פ, טען כי הנשיא עבאס, כבר איים בעבר לבטל את ההסכמים עם ישראל, אך מעולם לא יישם איומים אלה בפועל, ולפיכך גם הפעם העולם לא יתייחס ברצינות לאיומיו. לדבריו, הבעיה העיקרית היא התבססות שלטון היחיד של עבאס. הוא קרא להנהגה הפלסטינית לקיים בחירות ולהיערך לפתרון המדינה האחת, שכן שפתרון שתי המדינות כבר אינו ניתן ליישום. הוא כתב: "...הבעיה המרכזית והראשית העומדת בפנינו היא היעדר מוסדות חוקתיים, השתרשות של שלטון יחיד וצמצום קבלת ההחלטות למעגל צר מאוד של אנשים שלא מתמודדים עם הנתונים שסביבם, פועלים משיקולים פרטיים, ומנסים בעיקר למשוך זמן...

 

נאום הנשיא מחמוד עבאס בפני העצרת הכללית של האו"ם חזר על ההצהרות שכבר השמיע [עבאס] בנאומיו בשנים קודמות, בהם הוא הסביר והציג את סבלו של עמנו, את רברבנות הכיבוש ואת סירובו להיענות לרצון הקהילה הבינלאומית להשיג שלום צודק. הנשיא כבר הצהיר בעבר בפני העצרת הכללית כי ישעה את ההסכמים החתומים עם ישראל, מכיוון שהיא אינה דבקה בהם ואינה מיישמת אותם. למרות זאת, דבר לא קרה... לכן הודעתו הפעם על מתן אולטימטום לישראל לסיים את הכיבוש תוך שנה, החל משלשום [כלומר, עד התאריך 24.9.22], לא נלקחה ברצינות וגם לא תילקח ברצינות, לא על ידי ישראל ועל על ידי העולם. ספטמבר 2022 יבוא והמצב יישאר כפי שהוא.

 

העניין אינו בהחלטות הבינלאומיות ולא בפנייה לבית המשפט הבינלאומי. העולם כולו יודע שישראל מעולם לא הייתה מחויבת להחלטות האו"ם ובראשן החלטות מועצת הביטחון... העולם יתייחס אלינו ברצינות כפי שהיינו רוצים רק כאשר  נכבד את האינטליגנציה של בני עמנו וניקח את עצמנו ברצינות. המשך התרחבות התהום בין ההנהגה לבין העם, המשך השבתת החיים הדמוקרטיים באמצעות ביטול הבחירות, ההגמוניה וההשתרשות של המקורבים [לשלטון] וכן השחיתות – מבודדים אותנו יותר מן העולם ומרחיקים אותנו עוד יותר מסיום הכיבוש ומהשגת חירות וכבוד...

 

פתרון שתי המדינות כבר אינו מתאים, משום שכבר לא ניתן ליישמו או לממשו. על ההנהגה להסתכל על העובדות בשטח ולהציע חזון ופתרון חדשים שיתאימו לנתונים הללו – ולמעשה ישנו רק פתרון אחד – פתרון המדינה האחת – שניתן להגיע אליו באמצעות מספר תרחישים פוטנציאליים, שאת חלקם נוכל לממש."[6]

 

בכיר לשעבר: הפסקת ביטול רצון העם וחידוש החיים הדמוקרטיים ימריצו את המאבק בישראל

ג'מאל זקות, לשעבר בכיר בתנועת פיד"א ויועץ לראש ממשלת הרש"פ לשעבר, סלאם פיאד, טען גם הוא, כי האולטימטום שהציב הנשיא עבאס לא יביא לשינוי במדיניות ישראל, וזאת בשל עמדתה הפאסיבית של ההנהגה הפלסטינית והתעקשותה להמשיך ולדחות את הבחירות ללא קץ. לדבריו, רק חידוש החיים הדמוקרטיים ברש"פ, יאפשר לגייס את העם למאבק נגד ישראל. הוא כתב: "...האם מקבלי ההחלטות שניסחו את הנאום, סבורים שיהיה ניתן ליישם את הנאמר בו ולהפכו לתוכנית עבודה לאומית ומדינית יומיומית במישור הפנימי וב[מישור] היחסים עם הכיבוש, שהנשיא נתן לו אולטימטום של שנה כדי להסתלק? האם היחסים עם הכובש במהלך שנה זו יתבססו על המשך המתנה [ללא מעש], כדי שמדיניות 'ריצוי האויב', הנמשכת מזה שנים, תישא פרי והוא יואיל בטובו להיענות לדרישותינו?

 

מעגל מקבלי ההחלטות [ברמה] הלאומית בוודאי מבין היטב ששינוי עמדות ממשלת ישראל [החותרת] להתרחבות, לא יושג באמצעות [השמעת] עמדות מילוליות, כאשר היא רואה בבירור את ההתפוררות בזירה הפלסטינית... מי שרוצה להעמיד את הכיבוש בפני בחירה – או שיסתלק, או שתינתן יד חופשית לעם [הפלסטיני לפעול נגדו], היה עליו להתחיל אתמול – ולא בעוד שנה. היה עליו להתחיל לבחון באופן ממשי את מדיניותו אשר הובילה את הארץ ואנשיה למצבם כיום, להשיב את אמון העם הזה [בהנהגתו] – לא באמצעות מילים והבטחות, אלא באמצעות טיפול מוחשי בבעיותיו...

 

אי אפשר להמריץ את העם כאשר קושרים את זכותו הטבעית להשתתף [בחיים] הפוליטיים ולבחור את מנהיגיו ברצון הכיבוש. לא ניתן לעשות זאת גם באמצעות המשך הפקעת הרצון [החופשי] של העם אשר התקומם בעבר נגד הכיבוש וממשיך להתקומם, ולהמירו [ברצון של] חוג מצומצם שקובע את עתידו. הגורם הקובע צריך להיות קואליציה לאומית דמוקרטית שהתגלמה בעבר על ידי אש"פ לאורך שנות מאבקו הארוכות. [אש"פ] נחשב לא רק לנציג הלגיטימי היחיד [של העם הפלסטיני] אלא לגוף המוביל את מאבקי העם הזה למען החירות וההגדרה העצמית שלו. [מה שימריץ את העם] הוא ההכרח להיענות לדרישתו לבנות מחדש את האחדות [הלאומית] במסגרת אש"פ, בהשתתפות כל הכוחות [הפלסטיניים], ולהיערך ברצינות לבחירות כלליות, חופשיות והגונות, ולא להתנות זכות טבעית זו בהחלטת הכיבוש...

 

השבת אמון העם [בהנהגה הפלסטינית] לא תבוא מניהול יחסי ציבור עם כמה נציגי מגזרים מהחברה האזרחית וארגוני זכויות האדם, כמו שהיא תבוא מהיענות לדרישות הציבור – ובכלל זה מגזרים אלה – להשגת הצדק על כל מרכיביו. [זאת] החל מפרשת רצח ניזאר בנאת, התקיפות המדכאות את המפגינים וההפגנות [נגד הרש"פ]... ביטול כל הצעדים והצווים [הנשיאותיים] שפגעו ופוגעים בחופש הביטוי, החופש להפגין וחופש ההתארגנות, ולפני כל זאת – [ביטול] ההחלטות שפגעו בעצמאות והדרת הכבוד של הרשות השופטת..."[7]

 

פוליטיקאי פלסטיני: ראוי היה לדון בפתרון המדינה האחת במוסדות אש"פ, טרם הצגתו באו"ם

ניהאד אבו גוש, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, בכיר החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין ובעל טור ביומון אל-קודס, קבל על כך שהנשיא עבאס הציג את אופציית המדינה האחת בפני האו"ם על דעת עצמו בלבד, מבלי שקיים על כך דיון כלשהו במסגרת המוסדות הפלסטיניים, שהם הגורם המוסמך להחליט בנושא. הוא כתב: "מעת לעת, אנחנו שומעים מפי בכירים, כותבים, פרשנים, מנהיגים פוליטיים ואחרים, דברים ודאיים אודות מותו של פתרון שתי המדינות, ועל כך שנותרה בפנינו רק אופציית המדינה האחת... אין בכך שום דבר רע או נזק, כל עוד זה נעשה במסגרת חופש הדעה, המחשבה והאמונה וזכות הדעה האישית [גם אם שנויה במחלוקת], המובטחת לכל אדם בכל משטר פלורליסטי...

 

אולם, מוזר שהצעות כאלה מוצגות [בפורום בינלאומי] בידי בכירים הנושאים בתפקידי הנהגה רמי דרג, כאשר היה ראוי יותר כי יציגו עמדות אלה [עוד קודם] בפני הגופים והמוסדות שמינו אותם למעמדם [הרם] ולתפקידיהם הבכירים. אין זה ראוי שרעיון ברמה כזו של חשיבות יוצג באופן משולח רסן או כהרהור בקול רם או יישמע כקנטור של ישראל... אלא ראוי כי יידון באופן מעמיק ויהיה כפוף להחלטת המוסדות הבכירים [של אש"פ והרש"פ, שתתקבל] לאחר שינתנו תשובות משכנעות לכל השאלות שהנושא מעורר. יש לציין כי אף מוסד הנהגה של אש"פ לא קיים דיון ולא פרסם החלטה בנושא אופציית המדינה האחת – לא המועצה הלאומית, לא המועצה המרכזית ולא הוועד הפועל...

 

הבעיה העיקרית בהעלאת אופציית המדינה האחת, היא ההכרה מראש בתבוסה בפני מפעל ההתנחלות הקולוניאליסטי של הכיבוש. זאת, לפני שהתבוסה הזו התממשה בפועל, לפני ש[העם] הפלסטיני גייס [לטובת המאבק] את כל כלי הנשק והאמצעים שלו ואת האנרגיות הגנוזות בו ולפני שהופעלו כל מרכיבי העוצמה הלא פעילים שלו, שניתן היה להמריצם על בסיס האחדות הלאומית ואימוץ אסטרטגיה לאומית מאוחדת. אדרבא, הצעה זו עולה לאור מחלוקות וניגודים בין אופציות [שונות], כאשר לכל פלג יש תוכנית ואסטרטגיה משלו...

 

הבעיה השנייה היא עתיד מעמדה המשפטי והמדיני של מדינת פלסטין, שהאו"ם הכיר בה [בשנת 2012] כמדינה שאינה חברה, ושכמאה ארבעים מדינות הכירו בה. מה יהיה גורל החלטות האו"ם המאשרות את הזכות להקים את המדינה הפלסטינית [העצמאית]? האם נוותר על כל ההחלטות האלה שעדיין משמשות כנשק מדיני, משפטי, תרבותי ומוסרי בידי הפלסטינים, כדי לקפוץ לאחר מכן אל חלל ריק?...

 

ברור כי השיח על מדינה אחת לא יוביל באופן אוטומטי למדינה עם זכויות וחובות שוות, או למדינה שבה חיים במולדת אחת אזרחים ללא הבדל דת, זהות לאומית ואתנית, אלא יוביל בפועל למדינת אפרטהייד של אפליה גזעית, שכן מדינת ישראל רואה בעם הפלסטיני בעיה דמוגרפית וביטחונית ולא עם שכן או יריב שווה ערך בתהליך שלום... אופציית המדינה האחת אינה נמצאת על סדר היום העולמי וישראל לא תקבל אותה מרצון לפני שמפעלה ההיסטורי ינוצח ויובס. לכן, הצגתה כעת כחלופה לתוכנית המדינה הפלסטינית העצמאית ובעלת הריבונות המלאה, שבירתה ירושלים, היא אינה אלא קפיצה אל הלא נודע."[8]