המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותבות קטריות: ציון יום האהבה ואימוץ מנהגים מערביים אחרים פוגעים בערכינו
17/2/2021


כותבות קטריות: ציון יום האהבה ואימוץ מנהגים מערביים אחרים פוגעים בערכינו

 

לרגל  "יום האהבה" - שמקורו במסורת הנוצרית, אך נחוג ברחבי העולם, ובכלל זה גם בעולם המוסלמי – התפרסמו בעיתון הממסדי הקטרי אל-שרק שני מאמרים בגנות המנהג לציון יום זה בחברה הקטרית.

 

יועצת תקשורת במשרד החוץ הקטרי, נעימה עבד אל-והאב אל-מוטאועה, כתבה ב-14.2 בטורה ביומון מאמר שכותרתו "הרחיקו את החידושים מהחברה". במאמרה היא מחתה כנגד אימוץ של אירועים ומנהגים מערביים, בהם חג האהבה, ליל כל הקדושים, חגיגות הסילבסטר וכן גידול חיות מחמד בבית והזהירה כי תופעות אלה עלולות לערער את הערכים והעקרונות הנעלים של דת האסלאם. היא קראה למשפחות, לתקשורת ולמוסדות החינוך לעורר את המודעות לסכנותיהם של מנהגים אלה.

 

כותבת אחרת ביומון, אבתסאם אאל סעד, פרסמה מאמר, בו נטען כי במקום לשמוח בחג האהבה, המוסלמים צריכים להצטער כיום על כך שאינם יכולים לקיים את מצוות העלייה לרגל עקב הקורונה ולחוש בושה נוכח המצב העגום בכמה מדינות ערביות.  

יצוין, כי אאל סעד פרסמה גם לפני שנתיים מאמר שכותרתו: "הרגו את וולנטיין", שיצא בתוקף נגד ציון יום האהבה ואימוץ מנהגים מערביים אחרים.[1]


להלן קטעים מהמאמרים של אאל סעד ועבד אל-והאב אל-מוטאועה:

 

חנות מתנות לחג האהבה:[2]


יועצת תקשורת במשרד החוץ הקטרי: אימוץ מנהגים מערביים פוגע בערכי החברה

נעימה עבד אל-והאב אל-מוטאועה כתבה: "רבים מאיתנו החלו לאמץ כמה ממנהגי המערב, מדרכי התנהגותו ומאירועיו, שאין לנו שום קשר אליהם. אנו מאמצים אותם ואף מעודדים את ילדינו לעשות כן, לרבות: חגיגת הסילבסטר, ארגון מסיבות ריקודים בבתים וציפייה לשעת חצות הלילה, כדי להתחיל בקריאות ובצעקות ואז לסעוד ארוחת ערב. כך גם חגיגת ליל כל הקדושים, אותה חוגגים באוקטובר. התחלנו לעשות כל מה שהם עושים: ללבוש בגדים מוזרים ומסכות מפחידות, לערוך תחרויות מפחידות, להכניס ציורים דמוניים וגולגולות לבתינו וכיו"ב.

 

והנה אנחנו היום מתכוננים עם ורדים אדומים ועם מתנות עטופות בצבע אדום כדי לציין מה שמכונה 'יום האהבה', שהוא יום שאין לו קשר לאהבה, אלא להתנהגות שלילית של גברים ונשים. החנויות מקושטות בצבע אדום וחנויות הפרחים אולי אף מתחרות בהצגת מיטב מרכולתן [ליום זה]. הנוהג להזמין כמה חברות לארוחת ערב מתרחב וכן החלפת מתנות בהן משולבים לבבות אדומים וכדומה.

 

לכל העניינים הללו אין כל קשר לדת, למנהגים ולמסורות [שלנו]. אנו מאמצים אותם בביטחון מלא ואף מתפארים בהם ללא בושה. אימצנו אפילו מנהגים מוזרים וכיום אנו רואים אישה האוחזת בידיה כלב ואדם אחר הולך בשכונה כשהוא אוחז שני כלבים בשתי ידיו. יש כיום צעירות שמטפלות בחתולים ובכלבים בתוך ביתן ומוציאות כספים לטיפול בהם, מה שגרם לאי אלו אנשים לפתוח חנויות ייעודיות לבעלי חיים....

 

אם רק נתעלם מהעניינים האלו ולא נתייחס אליהם ונאסור אותם - במיוחד לנוכח העובדה שהם עוברים בקלות לדורות הבאים דרך המשפחה ובתי הספר – כי אז נגלה [בעתיד] דור שאינו מועיל למדינה ולא משלים את דרך הצמיחה והתקומה. אל לנו להניח לכמה אנשים לפגוע בערכי החברה, ללא הרתעה. עלינו לגנות דברים רבים, שעלולים לערער את הערכים והעקרונות הנעלים הנובעים מדת האסלאם...

 

לכן, עלינו – המשפחה, מוסדות החברה, החינוך והתקשורת  - לשים לב לכל העניינים סביבנו ולנסות לשפר את [התנהגות] ילדינו ולהקנות מודעות לבני החברה בנוגע לסכנות האורבות לערכים, למוסר ולעקרונות שלנו, כדי שלא נניח לאחרים לנקב את הספינה [שלנו] ולהטביעה."[3]

 

בעלת טור ביומון אל-שרק: מוטב שנחגוג את חגינו בשמחה הראויה

אבתסאם אאל סעד כתבה: "למרות הקורונה העיקשת שרובצת על לבנו, היום העולם יתכסה בצבע הוורדים ובלבבות אדומים לרגל מה שמכונה 'חג האהבה'. השפה היחידה של כולם היום היא רק שפה העטופה בצבע אדום. כך מגיע ה-14 בפברואר מידי שנה כדי להתיך את כולם בצבע האדום ולאושש את מסחר הוורדים, הלבבות ובובות הדובים; העולם שקוע בהקדשות ובחילופי כרטיסי [ברכה ליום] האהבה. אכן, זהו עניינם של מי שאין להם רסנים הלכתיים המסדירים [את חייהם], אולם מה נאמר על עצמנו – האומה הטובה ביותר שיצאה לאנושות[4]? מה נאמר על אומת מוחמד, ששקועה היום כמו ייתר האומות הבּוּרוֹת בחג הזה, שאינו מבטא דבר, זולת מוחות נבובים וקהות רגשית, שמתעוררת רק ביום אחד בשנה, ממש כמו יום האם, שמבטא בכנות מפחידה כי האם במערב היא ישות נשכחת מוזנחת, שבניה זוכרים אותה רק ב-21 במרץ כל שנה? האם הגיוני שחוסר הדעה העצמית הזה מצדנו יגיע לרמה כזו?..

 

אולי יש מי שיאמר: 'מה הפסול, שמונע מאיתנו לשמוח ליום אחד, שנוכל לראות בו חג שלכולם יש זכות לשמוח בו ולסלק את העצב מליבם?' ואני אשיב לו גם בשאלה: 'מדוע שלא נשמח כל יום, אם אנו יודעים לשמח את עצמנו בדברים שלא ישמשו לטענה נגדנו [ביום הדין] אלא לזכותנו? מדוע אנו לא הופכים את חגינו [המוסלמים] האמיתיים למושא לשמחה שראוי לתשומת הלב הזו, וחי אללה, הם ראויים לכך יותר. ממש מביש שאנו חוגגים חג, שאין לנו שום קשר אליו, בשעה שראוי לנו יותר להצטער על חוסר יכולתנו לקיים עליה לרגל בעידן הקורונה המפחיד. זו הבושה שאנו צריכים לחוש, שהרי אם אנו שקועים היום בצבע האדום העז; יש מבני עמנו הערבי שדמם האדום ניגר בשעה שאנו עדים לכך ולא נוקפים אצבע, זולת כמה ביטויי גינוי שחוקים...

 

הראש הערבי שקוע  בהנאותיו ואינני יודעת אם כל זה צריך להימשך בשעה בו ירושלים הפכה לבירה הנצחית של ישראל, או בשעה שמלחמות עקובות מדם מערערות את היציבות בלוב, בסוריה ובתימן...לכן, אינני צריכה להיראות מתורבתת באמצעות היענות לחגים כאלה הזרים למולדתי, לדתי ולמסורותיי כדי שיגידו עליי שאני מודרנית. די באמונתי בכך  שאני מוכנה  לדבוק ברעיונותיי הנובעים משורשי דתי, המונעת ממני להיגרר אחרי המערב, על כל מנהגיו המשובשים והזרים לי. התרבותיות [המערבית] הזו הספיקה לי בהחלט."[5]

 



[3]  אל-שרק (קטר), 14.2.2021

[4]  פרפראזה לפסוק הקוראן: "אתם הטובה שבאומות, שניתנה לאנושות מעולם..." (קוראן, 110:3)

[5]  אל-שרק (קטר), 14.2.2021