כללי

המחאה הלבנונית מכניסה את חזבאללה למלכוד

חלק א - עוינות חזבאללה כלפי המחאה בלבנון ומניעיה  

 

מאת ח. ורולקר וכ. יעקב

 

חזבאללה, שמאז ומתמיד הציג עצמו כלוחם בשחיתות וכמגינם של העשוקים, תוקף כיום את מחאת ההמונים הלבנונים נגד השחיתות השלטונית ויוקר המחייה, מכפיש אותה ונאבק בה. הובילה לכך הצטברות של סיבות אחדות, כשבראשן חששו מאיבוד כוחו בשלטון הלבנוני, מה שעלול להחליש את ההשפעה האיראנית בלבנון.

הקדמה

מחאת ההמונים בלבנון, שפרצה ב-17 באוקטובר 2019 נגד השחיתות השלטונית והמשבר הכלכלי, הציבה את חזבאללה, שמציג עצמו לאורך השנים כמגן העשוקים ולוחם בשחיתות בעמדה בעייתית. זאת, במיוחד לאור העובדה שהוא מהווה כיום חלק בלתי נפרד מהשלטון במדינה. בתחילה ניסה הארגון להכיל את המחאה, אימץ עמדה זהירה מאוד כלפיה, הזדהה עם המפגינים ולא תקף אותם. הדבר ניכר בנאומו של נאסרללה ב- 19.10.19[1] וכן בהצהרות של בכירי הארגון.

 

התנהלות זהירה זו נמשכה כתשעה ימים מאז פרוץ המחאה, ככל הנראה מתוך תקווה שהיא תדעך. ואולם משהבין הארגון כי המחאות נמשכות - שינה את יחסו כלפיה. ב-25.10.19, נשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נאסרללה, נאום בו יצא נגד המחאה, שכלל שלושה לאווים: לא להפלת הנשיא, לא להפלת הממשלה ולא לבחירות מוקדמות לפרלמנט, שהן, למעשה, שלוש הדרישות העיקריות של המפגינים. נאסרללה אף טען כי המחאה - בה השתתפו כמה מאות אלפים ואולי אף מיליוני לבנונים מכל רחבי המדינה ומכל שכבות האוכלוסייה והעדות - אינה אותנטית וספונטנית, אלא ממומנת על ידי גורמי מודיעין זרים ושגרירויות זרות. הוא קרא לציבור תומכיו שלא להשתתף בהפגנות ולמפגינים להפסיק לחסום את הכבישים ולאפשר חזרה לשגרה, תוך שהוא מזהיר מפני הדרדרות המדינה ל"כאוס".[2]

 

מאז נאום זה ממשיך חזבאללה לקדם, באמצעות בכיריו ואמצעי התקשורת שלו, נרטיב לפיו ארה"ב, ישראל וסעודיה מעודדות את המחאה ואף השתלטו עליה, במטרה לחולל כאוס בלבנון ולהביא להפלת הממשלה שחזבאללה הוא גורם מרכזי בה ולהסית נגד חזבאללה ונשקו. הדבר הגיע לכדי כך שפעילי חזבאללה תקפו לא פעם באלימות את המפגינים ברחובות.

 

בשבוע האחרון החלה המחאה הלבנונית להתאפיין בפן אלים יותר ומוקדי ההפגנות החלו להתפתח לעימותים אלימים בין תומכי המפלגות הפוליטיות היריבות, מה שגבה את חייהם של שני אזרחים והביא לפציעתם של עשרות.[3] כמו כן חזבאללה החל לתקוף בחריפות את המפגינים שחוסמים כבישים ולכנותם "מיליציות הכאוס" אשר מדרדרות את המדינה למלחמת אזרחים, ולהאשים את אלה הדורשים הקמת ממשלת טכנוקרטים בכניעה לתכתיבים האמריקאים.[4]

 

דוח זה יציג את המלכוד בו מצא עצמו חזבאללה עם פרץ המחאה והסיבות לעמדתו השלילית כלפיה:

המחאה בלבנון[5]

 

המלכוד אליו נקלע חזבאללה לנוכח המחאה והמניעים לעוינותו כלפיה

כבר בראשיתה, הביכה מחאת ההמונים הלבנונים - נגד השחיתות השלטונית והמצב הכלכלי המידרדר - את חזבאללה והכניסה אותו למלכוד, שהקשה עליו לקבוע עמדה כלפיה. הארגון, שבמשך שנים הציג עצמו כמגינם של העשוקים והחלשים בחברה וחרט על דגלו את המאבק בשחיתות, בעיקר מאז הבחירות לפרלמנט במאי 2018, חש צורך לגלות אהדה כלפי המפגינים, שמחו בין היתר על תנאי המחיה הקשים, וכלפי דרישתם להענשת המושחתים ולהשבת כספים שלקחו אישי ציבור מקופת המדינה. יתרה מכך, גם הציבור השיעי בדרום השתתף בהפגנות שהתקיימו גם בערים וכפרים שבהן לחזבאללה ולבעלת בריתו השיעית, מפלגת  אמל, יש אחיזה ושליטה, כמו למשל באל-נבטיה ובצור. הזדהות הציבור השיעי עם המחאה ודרישותיה, הקשתה גם היא על חזבאללה לצאת נגדה.

 

ואולם, משהבין חזבאללה כי דרישות המפגינים להתפטרות הממשלה, התפטרות הנשיא וקיום בחירות מוקדמות לפרלמנט, מאיימות גם עליו, על האינטרסים שלו ועל המשך יציבות השלטון במדינה, שהוא שותף מרכזי בו, מיהר לשנות יחסו כלפי המחאה ולתקוף אותה.  

 

להתנגדות חזבאללה למחאות בלבנון כמה מניעים:

 

1. חזבאללה שולט בפרלמנט ובממשלה הנוכחיים ולכן אינו מעוניין בבחירות מוקדמות לפרלמנט בבחירות לפרלמנט הלבנוני שהתקיימו במאי 2018 זכה מחנה ה-8 במרץ הכולל את חזבאללה ובעלי בריתו ברוב המושבים. תוצאות אלה מצאו ביטוי גם בהרכב הממשלה הנוכחי בו יש למחנה של חזבאללה - הכולל גם את תנועת אמל השיעית ואת הזרם הלאומי החופשי בראשות שר החוץ ג'ובראן באסיל - 18 שרים, לעומת 11 שרים למחנה ה-14 במרץ היריב ושרה אחת שנחשבת עצמאית. ההישג החשוב ביותר של מחנה ה-8 במרץ הוא שליטתו על קרוב לשני שליש ממשרדי הממשלה, דבר המאפשר לו להטיל וטו על כל החלטה שלא ירצה בה. הישגו של חזבאללה ניכר גם בעובדה שחרף התנגדות ארה"ב, קיבל הארגון את תיק הבריאות עתיר התקציבים, כשבראש המשרד עומד ג'מיל ג'בק, בעבר רופאו האישי של נאסרללה. הישג נוסף של הארגון הוא מינויו של אליאס בו צעב לשר ההגנה, שנתקבל חרף טענות על "הזדהותו עם חזבאללה".[6] לפיכך, חזבאללה אינו מעוניין כיום בקיומן של בבחירות מוקדמות לפרלמנט מחשש לאובדן הישגיו בבחירות האחרונות.

 

2. חזבאללה חושש מהפלת הנשיא עון, שר החוץ באסיל ורה"מ אל-חרירי שמגבים אותו  

ההסדר הפוליטי שהתקיים בלבנון בשנים האחרונות, עד לפרוץ המחאה - ולפיו מישל עון הנוצרי הוא הנשיא וסעד אל-חרירי הסוני, שנחשב ליריבו הפוליטי של חזבאללה, הוא ראש הממשלה -  שירת מאוד את חזבאללה, ונראה שהוא אף המיטיב ביותר עימו. הנשיא מישל עון וחתנו, שר החוץ ג'ובראן באסיל, נוצרי גם הוא, העומד בראש 'הזרם הלאומי החופשי' שהיא המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט  - הם בעלי ברית של חזבאללה, אשר מגבים אותו לחלוטין הן בזירה הפנימית, שבה הם מאפשרים לו חופש פעולה בתוך לבנון, והן בזירה המדינית הבינלאומית ובפרט מול ארה"ב, שמטילה על הארגון סנקציות בשל פעילותו הטרוריסטית. למעשה, עון ובאסיל משמשים  כעלה תאנה נוצרי עבור חזבאללה ופעילותו הטרוריסטית.

 

היותו של סעד אל-חרירי ראש הממשלה - גם היא משרתת את חזבאללה: לאל-חרירי - הנחשב יריב של הארגון, יש תדמית של פוליטיקאי מנוסה ומתון בקרב הקהילה הבינ"ל, דבר המשווה לשלטון בלבנון "פנים יפות" ומטשטש את המציאות שבה חזבאללה שולט בפועל במדינה, וכופה את עמדותיו כמעט בכל דבר ועניין. לפיכך, לכל בעיה אל-חרירי הוא הכתובת מבחינת הקהילה הבינ"ל. כמו כן הדבר מאפשר לזירה הבינ"ל להמשיך לשתף פעולה עם לבנון, לחתום איתה על הסכמים ולהעביר לה כספים. יתרה מכך, אם בעבר נחשב אל-חרירי ליריב בולט של חזבאללה ומתח עליו ביקורת קשה, הרי שמזה כמה שנים הוא מאפשר לחזבאללה לעשות בלבנון ומחוצה לה כל שעולה על רוחו ונדיר לשמוע אותו מותח ביקורת על חזבאללה. במצב עניינים זה, ברור שלחזבאללה אין שום אינטרס להציב פוליטיקאי המקורב אליו בתפקיד ראש הממשלה, שכן הדבר רק יסבך את הארגון, יפנה אליו ביקורת ויקל על הזירה הבינ"ל לנהוג בחומרה עם לבנון בכלל, ועם חזבאללה בפרט.

 

3. חזבאללה חושש שיואשם באחריות למשבר הכלכלי של המדינה בשל הסנקציות עליו

בנוסף, המחאה בלבנון פרצה על רקע כוונת הממשלה להעלות מיסים - כולל מס שקומם רבים, על שיחות בווטסאפ - בשל המשבר הכלכלי החמור במדינה. חרף היותה של המחאה כלל לבנונית ולא עדתית, לרבים ברור שחזבאללה נושא באחריות גדולה למשבר הכלכלי העמוק השורר במדינה, ובמיוחד מאז החמירה ארה"ב את הסנקציות שלה על הארגון. עוד ועוד סנקציות הושתו על בכירי חזבאללה, על מוסדותיו, ועל בנקים לבנונים, תוך איומים להטילן גם על פוליטיקאים בעלי בריתו, בכללם שה"ח באסיל.

 

הביטוי הבולט ביותר למשבר הכלכלי הוא חוב אדיר של כמאה מיליארד דולרים, כמעט כפול מן התמ"ג, הרובץ על לבנון ומחייב את ממשלתה לנקוט צעדים חריפים ורפורמות, כתנאי למילוי הבטחתן של המדינות התורמות, להעביר סיוע כספי ללבנון בשווי של 11 מיליארד דולר, שניתנה בוועידת סידר שהתקיימה בצרפת ב-6.4.2018.

כמו כן בשבועות שקדמו לפרוץ המחאה פקד את השוק הלבנוני מחסור בדולרים ופיחות בשער הלירה הלבנונית, דבר שערער את היציבות הכלכלית.

 

למעשה, עוד טרם פרצה המחאה, האשימו רבים בלבנון את חזבאללה באחריות למשבר הכלכלי וטענו כי הוא מסבכה ומביא לקריסתה הכלכלית בשל פעילותו בשירות האינטרסים של איראן.[7] לפיכך, נראה כי חזבאללה יצא נגד המחאה גם בשל החשש כי מחאה זו תתפתח לכיוון האשמתו במשבר הכלכלי ותפתח דיון אודות מעמד הארגון ונשקו ואף אודות פעילותו הטרוריסטית ברחבי העולם המובילה להטלת סנקציות עליו ועל לבנון.

 

4. למחאה יש ממד אנטי איראני

סיבה נוספת ואולי העיקרית שהובילה את חזבאללה לנקוט עמדה נגד המחאה היא העובדה שלמחאה, ישנו גם ממד אנטי איראני. ממד זה אינו בולט בהפגנות ברחבי לבנון, אולם הוא נשמע מדי פעם במאמרים של עיתונאים לבנוניים.[8] כמו כן, המחאה בלבנון מתנהלת במקביל  למחאה בעיראק, בה בולטים יותר הקולות נגד המעורבות האיראנית במדינה. פרשנים ועיתונאים ערבים רבים מיהרו להצביע על הדמיון בממד האנטי איראני במחאות בשתי המדינות. איראן עצמה, כפטרונית של חזבאללה, רואה במחאות בלבנון ובעיראק מזימה אמריקאית שנועדה, כדברי בכיריה, לכרסם בהשפעתה בהן ואף דווח כי היא פועלת כדי לבלום את המחאות הללו. נראה כי עמדתה של איראן כלפי המחאה בלבנון, הכתיבה גם את הקו שנקט חזבאללה, המחויב לפטרוניתו, כלפיה.

 

5. ביקורת על חזבאללה ואמל מקרב הציבור השיעי שהשתתף במחאות

כאמור, באופן בלתי צפוי, גם הציבור השיעי בדרום לבנון יצא לרחובות ולקח חלק במחאות, כשהוא מאמץ את אותן סיסמאות ודרישות. הפגנות אלה התרחשו גם בערים וכפרים שבהן לחזבאללה ואמל - המפלגה השיעית השנייה בראשות יו"ר הפרלמנט נביה ברי - יש אחיזה ושליטה, כמו אל-נבטיה וצור, ולפי כמה דיווחים, חזבאלה ואמל, שהמפגינים מחו גם נגדם, הופתעו מהיקפן: באל-נבטיה עשרות מפגינים צעקו "נביה ברי גנב!" וכמה מהם תקפו את מבנה העיריה המזוהה עם חזבאללה[9]; עשרות מפגינים זועמים הגיעו למשרדו של יו"ר סיעת חזבאללה בפרלמנט, מוחמד רעד, ניפצו את שלט הכניסה אליו וצעקו: "העם רוצה להפיל את המשטר"[10]; בבנת ג'ביל היתה הפגנה מול לשכתו של חבר הפרלמנט מטעם חזבאללה, חסן פד'לאללה[11]; באל-נבטיה מפגינים השחיתו את לשכתו של חבר הפרלמנט וחבר הלשכה המדינית של תנועת אמל, האני קביסי; גם בביתו של חבר הפרלמנט יאסין ג'אבר מסיעת אמל באל-נבטיה, הציתו מפגינים שלט הנושא את שמו.[12] ובצור הציתו המפגינים בית הארחה השייך לרנדה ברי, אשתו של יו"ר הפרלמנט נביה ברי.[13]

חזבאללה הבין שהשתתפות הציבור השיעי בהפגנות וההאשמות המופנות כלפיו וכלפי תנועת אמל  בכל הנוגע לשחיתות השלטונית, עלולות לפגוע בפופולאריות שלו  בקרב ציבור זה, קהל התומכים הטבעי שלו. לכן, קרא נאסרללה בנאומיו השונים לציבור ההתנגדות שלא להשתתף בהפגנות, מה שאכן הוביל לצמצומן בצורה משמעותית.

 

נראה כי כל הסיבות הללו יחד, הן שהובילו את חזבאללה לבסוף לנקוט עמדה נגד המחאה ולטעון שהיא ממומנת על ידי גורמים זרים האורבים למדינה. הדבר אף הגיע לכדי כך שפעילי חזבאללה ואמל הגיעו בכמה מקרים למוקדי ההפגנות - בעיקר באזורי אוכלוסייה שיעית, אך גם בביירות - כשהם רכובים על אופנועים, תקפו באלימות את המפגינים וניסו לפתוח בכוח  את כבישים שנחסמו על ידי המפגינים.