כללי

כותב פלסטיני: על חמאס להגמיש עמדותיה במו"מ עם ישראל ולוותר על שליטתה הבלעדית בעזה

במאמר שפרסם בעל הטור הפלסטיני באסם ברהום, ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה,ב-21.2.24, הוא הזהיר כי אין אופק להמשך המלחמה בעזה ולכן על חמאס להפסיק לחשוב על עצמה בלבד  ולהגמיש את עמדותיה במו"מ מול ישראל להפסקת אש, ולהציג "תנאים הגיוניים יותר" במו"מ להחזרת החטופים הישראלים. ברהום קרא לחמאס גם לוותר על שליטתה הבלעדית ברצועת עזה, להסדיר את נושא הנשק שברשותה ולהסכים להגליית כמה ממפקדיה מרצועת עזה, לתקופה קצובה. לדבריו, אם חמאס תמשיך במדיניותה "הבלתי מציאותית" היא לא תהיה פטורה מאחריות להתרחשותה של נכבה שניה שעלולה להתרחש לעם הפלסטיני.

 

במאמר נוסף שפרסם ברהום ב-3.3.2024, כנראה בתגובה לביקורות על מאמרו הראשון, קבל ברהום על העדר ביקורת עצמית בחברה הפלסטינית וטען כי ההימנעות מקריאת ההיסטוריה בעין ביקורתית, אפשרה לחמאס לחולל את האסון המתרחש כיום בעזה כפי שאפשרה את הנכבה של העם הפלסטיני בשנת 1948.

 

יצוין כי כבר בינואר 2024 פרסם ברהום מאמר בו טען כי במתקפת ה-7 באוקטובר הייתה מידה של התאבדות והרפתקנות שגבו מתושבי עזה מחיר כבד והאשים את חמאס בחתירה נגד אש"ף ובסיוע לאג'נדות זרות. ברהום קרא לחמאס לבחון מחדש את מדיניותה ולהתחיל להכיר בטעויותיה, אם ברצונה להיות חלק מהעתיד הפלסטיני[1].

באסם ברהום

 

להלן תרגום קטעים ממאמריו של ברהום:

המשך מדיניותה הנוכחית של חמאס עלול להוביל לנכבה פלסטינית שניה

"ייתכן שחמאס צריכה להבין שאין אופק להמשך המלחמה בעזה - לפחות בשלב זה - וכי כל יום נוסף מכפיל את הטרגדיה ומקרב את ישראל עוד יותר למימוש מטרת הגירוש [של הפלסטינים מעזה], לאחר שהרסה את הרצועה והפכה אותה לאזור בלתי ראוי לחיים, על פי דו"חות הסוכנויות הבינלאומיות וההומניטריות.

 

הדבר הראשון הוא העצורים הישראלים [קרי, החטופים] שנמצאים בידה – על חמאס להיות כעת גמישה ומציאותית יותר ולשחרר אותם בתנאים הגיוניים יותר. בכך היא תנטרל את אחד התירוצים העיקריים להמשך המלחמה מצד ישראל, לפחות  בעיני העולם ובעיני וושינגטון.

 

הדבר השני הוא שחמאס תוותר על הרעיון של שלטון בלעדי שלה ברצועת [עזה] ותשים קץ למניפולציות שלה בעניין זה. זאת, כיוון שהמלחמה לא תיפסק כל עוד נושא זה נותר תלוי ועומד, מה גם שהרש"פ ואש"ף נותנים לחמאס מוצא הגיוני לעשות כן, באמצעות הצטרפות לאש"ף וחברות בממשלה פלסטינית שמאחדת את עזה עם הגדה [המערבית, להלן הגדמ"ע]... התעקשות חמאס על שליטה בלעדית בעזה, היא מתכון להמשך הפילוג, שרק ישראל מפיקה ממנו תועלת, ובפרט נתניהו וממשלת הימין הקיצונית שלו, שיעדה היחיד הוא חיסול הסוגייה הפלסטינית.

 

הדבר השלישי הוא שחמאס תצהיר כי היא מכירה בחוק הבינלאומי ובלגיטימציה הבינלאומית; כי רצועת עזה לא מהווה עוד איום ביטחוני על ישראל וכי היא מסכימה להסדיר את [נושא] הנשק שלה ולהכפיפו לפיקוחו של צד ערבי.

הדבר הרביעי הוא שחמאס תצהיר על הסכמתה להעביר כמה ממפקדיה הצבאיים למדינה ערבית שהיא תבחר, לתקופת זמן קצובה בלבד, שאחריה ישובו המורחקים לפלסטין.

 

על חמאס לחדול לחשוב רק על עצמה, להבין שעל כתפיה מוטלת אחריות לאומית להפסקת המלחמה לאלתר ולמנוע את פלישת ישראל לרפיח. עליה להבין שאם תנהג כעת באחריות הדבר ייזקף לזכותה בעתיד, בעוד שאם תמשיך את הימוריה הבלתי מציאותיים, היא תישא באחריות למה שעלול לקרות. אם ישראל תעז לגרש את האזרחים הפלסטינים מעזה,  [חמאס] לא תהיה פטורה מאחריות להתרחשותה של נכבה שניה לעם הפלסטיני...

 

העם הפלסטיני רוצה שחמאס תנהג באחריות לאומית, הרחק מכל חישובים, סיכונים ואג'נדות שהוכח כי אינם משיגים שום יעד של העם הפלסטיני, אדרבא, הם גרמו לפילוג שהוביל אותנו לטרגדיה שאנו חווים כעת. יש בפני חמאס מרחב לאומי גדול כדי להשתלב מחדש במאבק הלאומי המשותף למען טאטוא הכיבוש הישראלי מאדמתנו בגדמ"ע, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית. זהו יעד שדרושה לו אחדות ולא התעקשות על שלטון בעזה והמשך הפילוג."[2]

 

העדר ביקורת עצמית פלסטינית הוביל מתבוסה לתבוסה ומנכבה לנכבה

במאמר נוסף שפרסם ברהום ב-3.3.24 הוא כתב: "השתלטות תרבות העריצות [בקרבנו] במשך עשרות ואף מאות שנים והעדר גישה ביקורתית [עצמית] - לצד התמכרות של רבים מאתנו לתרבות הפילוג והפיצול והסכמה לכך שהאג'נדות של המממנים יחליטו לגבינו - גרמו לכך שלא נותרו בעמנו הפלסטיני אליטות מיוחדות שבכוחן למלא תפקיד לאומי ביקורתי פעיל שיחלץ [אותנו] ממעגל הטעויות האיומות שאנו שבים ומבצעים: תבוסה אחר תבוסה ונכבה אחר נכבה. איש אינו קורא את ההיסטוריה בעין ביקורתית כדי ללמוד ממנה.

 

במאמר זה אני דן באנשים שכאשר מישהו מתקרב לרגע של תהיה ושואל שאלות שראויות להישאל, הם קופצים כדי לומר לו: 'זה לא הזמן', כלומר: שתוק ושב בשקט, אסור לשאול ולתהות, בתואנה שאנו נמצאים עדיין ב'מערכה'. הבעיה היא שאנשים כאלה היו בכל התקופות: היו כמותם [עוד] כשנכשל המרד הערבי הגדול בין השנים 1939-1936 והתחלנו להתעמת זה עם זה כאשר החברה שלנו ומשאבינו הכלכליים הרוסים. זאת, בעוד היישוב היהודי - ציבור המפעל הציוני - היה בשיא צמיחתו והשלים את [בניית] מוסדותיו וכלכלתו ואף [גיבש את] גרעין הצבא שלו. [לא בכדי] הופתענו כאשר ועדת פיל חילקה את הארץ לשתי מדינות.

 

[אירועים] כגון אלו היו לרוב החל מסוף מלחמת העולם השנייה, באביב של שנת 1945 ועד סיום פרקי הנכבה בשנים 1949-1948, כאשר נהגו להשתיק כל קול התוהה ושואל מדוע הגענו למצב אליו הגענו? מדוע הסכמנו או התנגדנו להחלטת החלוקה של שנת 1947?

תופעה זו ליוותה אותנו בכל התחנות והשלבים, ובכל פעם אותן טעויות חזרו על עצמן, כשמנגד נאסר לשאול שאלות ולתהות, עד כי חשיבה נכונה וביקורתית הפכה לטאבו. ייתכן שזהו המצב שבו אויבנו רוצה לראות אותנו, שהרי כך הוא לא חש שום פחד והוא בטוח תמיד שיש בכוחו להביס את שכלנו עוד לפני תבוסתנו הפיזית והחומרית, שכן העדר השכל הוא המפתח לתבוסה.

 

את המלחמה הנוכחית יש לקטלג כנכבה חדשה לפי כל קנה מידה. ייתכן שהיא תוביל לחיסול מוחלט של הסוגייה הפלסטינית - בעודנו תוהים מדוע שבנו והגענו למצב של נכבה?; כיצד קרה מה שקרה, ומהן הסיבות הישירות והרחוקות לכך?; האם התקפת ה-7 באוקטובר הייתה הכרחית בעיתויה?; האם מבצעיה צפו את תוצאותיה הרות האסון, או שהיו בטוחים כי טעויותיהם ייקברו, כפי שהיה נהוג לגבי כל טעויותינו, ושנמשיך למסור הצהרות כלליות ולהאשים את 'הקונספירציה' הבינלאומית ונמשיך להתנהל מבלי לבצע שום הערכה של מה שאנו או אחרים מתוכנו עושים?? במהלך הסיטואציה הנוראה הזו שאנו חווים, צץ אותו היגיון ניהיליסטי, אותו היגיון מכליל, שעבר בירושה ממאות שנות העריצות כדי לומר לך: 'זה לא הזמן'.

 

למעשה, אפשר היה לקבל זאת, אם בכל פעם בעבר היינו מבצעים הערכה לאחר כל תבוסה, אשר על פי רוב התרחשה כתוצאה מטעויות שביצענו והקלנו באמצעותן על אויבנו להשיג את ניצחונו ולממש את תוכניותיו. מדוע מונעים מאתנו לתהות, בעוד שמי שחולל את האסון ונתן לאויב תירוץ למתוח את הברבריות שלו לקצה הגבול שלה, ממשיך לשווק [את הטענה] כי הוא מתנהל באופן תקין וכי יש לו בלעדיות על האמת?

 

אם הנכבה המתרחשת כעת בעזה - אשר עלולה לקחת עמה את כל הסוגייה הפלסטינית - לא תניע אותנו לתהות ולשאול את עצמנו שאלות הכרחיות כדי להגיע לתשובות הנכונות וללמוד מטעויותינו, מתי נעשה זאת?

 

שתקנו על מה שעשתה חמאס ב-2007 [קרי, השתלטותה על רצועת עזה] וחלק מאיתנו הצדיקו זאת; קודם לכן, שתקנו על כל הטעויות שביצעה [חמאס] באינתיפאדה השנייה; וקודם לכן, [שתקנו] בנכבה של שנת 1948, אשר רובנו עדיין לא יודעים שאנו, כעם פלסטיני, נושאים חלק גדול באחריות לסיבות שהיא התרחשה באופן הרה אסון שכזה.

 

אני אומר: כן, אפשר להעלות שאלות ולנקוט גישה ביקורתית [עצמית] בכל עת; טעות היא לדחות זאת, שכן לאחר שהאירוע הנורא חולף, לרוב אנו משאירים את הביקורת מאחור יחד  עמו. לכן אנו חוזרים על טעויות ומובסים מבלי לחוש שהובסנו, וסבורים שהתבוסה היא ניצחון, בעוד שאין זה כך. מדוע אנו מעלימים את תבונתנו במו ידינו?"[3]