המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותב קטרי: תוכניות הלימוד מחנכות את תלמידינו למות למען אללה ולא איך לחיות למענו
24/11/2019


עבד אל-חמיד אל-אנצארי, קול ייחודי בעיתונות הקטרית: תוכניות הלימוד מחנכות את תלמידינו למות למען אללה ולא כיצד לחיות למען אללה

 

דיקן הפקולטה לשעבר לשריעה וללימודים אסלאמיים באוניברסיטת קטר המשיך בחודשים האחרונים להציג בסדרת מאמרים את גישתו החדשנית כלפי מסורת הלימודים האסלאמיים. הוא קרא להתנתקות ממסורות אסלאמיות מיושנות, שאינן מייצגות נאמנה את גישת הנביא מוחמד, ומונעות מן הצעירים המוסלמים להיפתח לידע ומדע מודרניים. הוא אף גינה בחריפות את ההטפה לג'יהאד תוקפני, המובילה צעירים לארגוני טרור רצחניים. אולם, בניגוד למאמריו בעבר, הפתיע אל אנצארי בהצדיקו את השנאה רבת השנים ליהודים, מכיוון שאבותיהם התנכלו לנביא מוחמד.

 

ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, בעל טור ביומון הקטרי אל-וטן ולשעבר דיקן הפקולטה לשריעה וללימודים אסלאמיים באוניברסיטת קטר, פרסם בחודשיים האחרונים סדרת מאמרים תחת הכותרת 'לעבר חינוך דתי מפויס עם העולם' בהם יצא בחריפות נגד התכנים הקיצוניים בתוכניות הלימוד הכלליות והדתיות בעולם האסלאמי כגון: קידום רעיון הג'יהאד כחובה אישית; העמקת השנאה כלפי עמים אחרים וכלפי האחר השונה בדתו ובאמונתו; הבלטת הרעיון הקונספירטיבי כי הערבים והמוסלמים מותקפים על ידי הגלובליזציה והחילוניות, והתנגדות לנוכחותן של נשים במרחב הציבורי).

 

אל-אנצארי, אשר התמקד במאמריו בתוכניות הלימוד המטפחות את רעיון הג'יהאד, מתח ביקורת על מערכות החינוך האסלאמיות אשר, לדבריו, מלמדות את בני הנוער כיצד למות למען אללה ולא כיצד לחיות למענו. הוא ציין כי תוכניות הלימוד מתמקדות בהקניית משמעות מעוותת של הג'יהאד לפיה כל מוסלמי מחוייב להתגייס ללחימה בכל מדינה אסלאמית מותקפת, דבר שעלול לדרבן צעירים להצטרף לארגוני טרור רצחניים כדוגמת אל-קאעדה ודאעש.


לדברי אל-אנצארי, מדע, ידע וטכנולוגיה הם הג'יהאד האמיתי ולכן מוסדות החברה והמדינה, כמו גם מוסדות הדת והתקשורת, צריכים לאמץ אסטרטגיה שתחסן את התלמידים מפני האמונה השגויה בדבר מצוות הג'יהאד ותעשיר את תוכניות הלימוד בערכים אנושיים, אשר יעודדו את בני הנוער להשקיע את זמנם ביצירה ובפיתוח.

 

ואולם, בעוד אל-אנצארי קרא בסדרת מאמריו לחנך את הנוער לסובלנות מול האחר, הוא בחר להשתמש בביטויים אנטישמיים בבואו לתאר את היהודים שחיו בחצי האי ערב בימי הנביא מוחמד. באחד ממאמריו כתב כי הנביא מוחמד יזם הסכם שלום ופיוס עם היהודים, אולם היהודים - אותם כינה "מפרי הסכמים ורוצחי הנביאים" – הם שהפרו לדבריו את ההסכם במהירות, זממו לרצוח את הנביא "והיוו גיס חמישי וסכין בגבם של המוסלמים."

 

ראוי לציין כי תוכניות הלימוד בקטר מטפחות את רעיון הג'יהאד והקרבת הנפש בקרב התלמידים. ספרי הלימוד מציגים את הג'יהאד והקרבת הנפש כמצווה המזכה את מבצעיו ביתרון אצל אללה ובתגמולים, כשבראשם ההגעה לגן העדן ואף לרמה העליונה ביותר שלו. הג'יהאד ומסירת הנפש הוצגו בספרי הלימוד כגורם אשר הביא לניצחונות המוסלמים נגד אויביהם בהיסטוריה של האסלאם הקדום וכמעשה של כבוד שחברי הנביא השתוקקו בכל ליבם לקיימו והצטערו מאוד כאשר הוא נמנע מהם.[1] לצד העידוד לג'יהאד ולהקרבת הנפש, ספרי הלימוד גם מציגים את החילוניות ככפירה וכסכנה לאסלאם, ומציגים את היהדות והנצרות כדתות מסולפות ואת היהודים בפרט כבוגדים. כמו כן מדע המזרחנות מוצג בספרי הלימוד כקנוניה מערבית ונוצרית נגד האסלאם[2].


ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי[3]


להלן תרגום קטעים ממאמריו:

 

תוכניות הלימוד בעולם הערבי והאסלאמי מטיפות לשנאת האחר, לקנאות ולקיצוניות

במאמרו הראשון שפורסם ב-26.8.19  כתב אל-אנצארי:

"לחינוך הדתי יש תרומה פעילה וגדולה בעיצוב מצפונו ושכלו של המוסלמי, בהכוונת דרכי התנהגותו ועמדותיו כלפי החברה שלו, ארצו וכלפי העולם, ומכאן שיש למדינות הערביות והאסלאמיות אחריות גדולה בגיבוש תוכנית לימודי דת שנועדה ליצור אזרח טוב, המתמסר כליל לשירות דתו, מולדתו ואומתו, תוך התאמה ל[רוח] התקופה ולשינויה; [אזרח] שאינו סובל ממתח, מפיצול אישיות, או מניתוק מהעולם המודרני; [שהוא] מחוזק באמצעות כוח האמונה, הביטחון העצמי, המצפון הער והמודעות הנאורה המחסנת מפני מחלות הקיצוניות, השנאה והקנאות; [ושהוא], פתוח מבחינה  תרבותית, מפויס עם העולם ותורם לעתיד טוב יותר.

 

בפועל, תוכניות לימודי הדת במרבית מדינות ערב והאסלאם לא מממשות את מטרותיהן, וההוכחה לכך היא תופעות הקנאות, השנאה, הקיצוניות, הפירוד והפילוג שרווחים בחברות הערביות והאסלאמיות. הדבר דורש מן האחראים על התרבות, החינוך והתקשורת ומן האינטלקטואלים והפעילים, לנקוט עמדה אמיצה כלפי עצמם, כדי לבחון מחדש את תוכנית לימודי הדת ולעיין בה מתוך אחריות משותפת. הדבר הכי חמור הוא שלגורם אחד בלבד במדינה יש בלעדיות על גיבוש לימודי הדת, [למרות] שזוהי אחריות של כולנו. [ולכן] חיוני שכל מגזרי החברה העוסקים בגיבוש ועיצוב מצפונו ושכלו של האזרח ישתפו פעולה וישלימו זה את מאמציו של זה [לגבש תוכנית לימודי דת חדשה] על פי תוכנית אסטרטגית מאוחדת. זוהי אחריות של כולנו.

 

מהם התכנים העיקריים של תוכניות לימודי הדת? אם נעיף מבט זריז, ברוב תוכניות הלימוד והספרים המאושרים במכונים ובבתי הספר הדתיים הפרוסים ברחבי העולם האסלאמי, נמצא כי התכנים והרעיונות המרכזיים שאותם רוצים לנטוע במנטליות ובאישיות של הצעירים, הם העמקת הבדלנות והשנאה בקרב התלמיד כלפי אומות ועמים אחרים. אלה היסודות הבולטים בהם:

 

1.      לצייר את העולם כאויב האורב לערבים ולמוסלמים ומתכנן לקשור נגדם קשר, לגזול את הדברים הטובים שיש להם, לשלוט במשאביהם, לעצור את שגשוגם, התקדמותם ואחדותם ולמנוע מהם מקורות כוח וחימוש. לצורך זה, יש החוק האלוהי של הג'יהאד, הנמשך עד לתחיית המתים, ועל המוסלמי להיות מוכן להילחם למען אללה בכל מדינה מוסלמית הנתונה לתוקפנות.

 

2.      שתי האומות, הערבית והאסלאמית, מותקפות דרך קבע בידי פלישה רעיונית, גלובליזציה מתועבת, בתי ספר חילוניים, מזרחנות ומיסיונריוּת, רעיונות אתאיסטיים, אמונות שקריות, צלבנות [קרי: נצרות] עוינת בדתה, בזהותה ובלשונה ומערביזציה של האישה המוסלמית.

3.      איסור תמיכה, התיידדות או כריתת ברית עם עמי הספר [קרי, היהודים והנוצרים], כי כך ציווה הקוראן: 'הוי המאמינים, אל תיקחו את היהודים ואת הנוצרים למגינים לכם, כי מגינים הם זה לזה'[4], כחלק מעיקר האמונה 'אל-ולאא ואל-בראא' [קרי, 'הנאמנות (למוסלמים) וההתנתקות (ממי שאינם מוסלמים)]'. אם נדרש לצורכי מחיה, יש לנהוג בהם יפה, להשיב לברכותיהם לשלום, לנסוע לארצותיהם. הקשר צריך להיות [רק] כלפי חוץ ותוך נקיטת זהירות מפניהם.

 

4.      אי קבלת האחר [השונה ממך] באמונה, באסכולה או בדת. לפיכך, בוגרי הדרך החינוכית הזו אינם נוהגים בסובלנות כלפי השונה... אלא ממהרים להאשימו בכפירה ובסטייה מדרך הישר, רק משום שיש להם מחלוקת הלכתית או אמונית [עימו]...

 

 

5.      רגישות חולנית כלפי נוכחותה החברתית של האישה והשתתפותה בתחומי הפיתוח, החברה והפוליטיקה. זאת, משום שתוכניות הלימוד הללו רואות את האישה ככשירה לשתי משימות בלבד: ריצוי בעלה וסיפוק תאוותיו; ומתן חינוך טוב לילדיו (אימהוּת) – האישה תהיה הכי קרובה לאללה כאשר היא ספונה עמוק בתוך ביתה, במקום הכי חשוך בו. אלפי בתי ספר דתיים הפרוסים ברחבי העולם האסלאמי מאפגניסטן ועד לתימן, שואבים את ... [השראתם] בכל הנוגע לדיני נשים, מספרי המורשת הדתית המאמצים גישה בלתי שוויונית כלפי נשים, שהבולטים שבהם הם הספר 'אחיאא עֻלום אל-דין']  החייאת מדעי הדת'][5] והספר 'אל-כבאאיר' ['החטאים הכבדים'][6]. [על פיהם] האישה נוטה מטבעה לסטות [מדרך הישר] בשל נחיתותה השכלית, השתלטות הרגש שלה [על השכל] וחולשתה לקבל החלטה נכונה וללכת בדרך איתנה בהיעדר פטרונות של גבר, אשר מתקן את התנהגותה, מגן עליה מפני פיתויים ורוע ומסתיר את ערוותה מיום לידתה ועד יום מותה"[7].

 

"מה עניינו של הנוער בלחימה?"; "זוהי עבודתם של אנשי הצבא"

בפרקים הרביעי, החמישי והשישי בסדרת המאמרים הללו התמקד אל-אנצארי ברעיון הג'האד שבולט בתוכניות הלימוד:

"הג'יהאד נחקק בקוראן על מנת להגן על הנפש, על המולדת ועל הדת, וכתגובה לתוקפנות וכדי להדוף דיכוי ורדיפה. ההיתר [לבצע] ג'יהאד ניתן רק במקרה של התרחשות דיכוי שדרך ההגנה היחידה מפניו היא הג'יהאד. הדבר מגולם [בפסוק]: '(למאמינים) אשר יוצאים עליהם למלחמה ניתנת בזאת רשות (להשיב מלחמה), כי נגרם להם עוול. אללה יכול יוכל לחוש לעזרתם[8]', ומוכח בפסוק הברור ביותר: 'הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תשלחו יד. אללה אינו אוהב את השולחים יד'[9], שכן הלחימה מכוונת רק נגד מי שנלחם בנו אך לא נגד מי שלא נלחם בנו – [זהו] פסוק מדויק... אשר אינו ניתן לפרשנות או לביטול[10]... בהיותו מסר מאללה שביטולו ... [מהווה] הפיכת דבריו המפורשים של אללה לשקר... אולם המשמעות האנושית הנשגבה הזו של הג'יהאד עוותה וסולפה בהשפעת תהליך ההתפתחות ההיסטורי, התהפוכות הפוליטיות, היצרים האנושיים והאינטרסים של מדינת הח'ליפות האסלאמית, השואפת להתפשט. במאה השנייה להג'רה ולאחר מכן, הושפעו חכמי ההלכה מהסביבה החברתית, ממציאות החיים ומהרציונל של המעצמה המנצחת (מדינת הח'ליפות). חכמי ההלכה... חילקו את העולם לדאר אל-אסלאם [ארצות הנתונות לשלטון מוסלמי] ולדאר אל-חרב [ארצות שאינן נתונות לשלטון מוסלמי ושיש להילחם בהן]... וניתן הכשר לג'יהאד [התקפי]... קרי: מתקפה על אחרים גם אם הם לא תקפו, וזאת על בסיס הלכתי פוליטי שאותו יצרו, אשר חרץ את טיב היחסים הבינלאומיים בין המוסלמים לזולתם בעבר, בקביעה שהמצב הבסיסי של היחסים הללו הוא של מלחמה ולא של שלום וכי הגעה לשלום היא חריג אשר פונים אליו רק במקרה חירום וכדי לממש אינטרס אסלאמי עליון.

 

הירושה המעוותת הזו של משמעות הג'יהאד נמשכה עד לעידן המודרני באמצעות תוכניות הלימוד, בימות הדת והתקשורת, הפתוות והחיבורים בנושא הג'יהאד. מה שמעניין אותי כאן הן תוכניות הלימוד המשננות לתלמיד תפיסה צבאית של הג'יהאד שהופכת אותו לחובה אישית, לפיה על כל מוסלמי להיות ערוך להגנה על כל מדינה אסלאמית מותקפת, וָלא – הוא חוטא בהימנעות מיציאה לג'יהאד. מה עניינו של הנוער בלחימה? מדוע אנו מסיתים אותם ללחימה על מנת להגן על מדינות אחרות, מבלי לכבד את ריבונותן על אדמתן? האם ימרה את פי המשטר, יסתנן [לארץ אחרת] ויבצע דבר אסור?! כל זה איננו נכון לימינו, זה התאים לתקופת הח'ליפות האסלאמית, אז הייתה מדינה מוסלמית אחת ולה ח'ליף אחד, אך זהו עידן שחלף. כיום, אנו חיים בעידן מדינת הלאום שבו מדינות הפכו עצמאיות, הצטרפו לאו"ם והתחייבו לאמנות ולהסכמים בינלאומיים. לכל מדינה יש כיום גבולות ריבוניים משלה ושלטון עצמאי.

 

מוטב היה לחנך את הנוער כי שאיפתם לידע היא ג'יהאד למען אללה, והוא הדין באשר לרופא במרפאתו, המהנדס במשרדו, האיכר בשדהו, הפועל במפעלו והמדען במעבדתו, וכי כל מאמץ הנושא פרי, או ידע שנעשה לשם שמיים הוא ג'יהאד. לנוער או לאזרחים אין עניין במלחמה ובלחימה – זוהי עבודתם של אנשי הצבא ולפקודיהם הצעירים המגויסים לשירות הצבאי ומוכשרים להגן על המולדת.

 

לסיכום, עלינו להחליט בנחישות ללמד את הנוער כי הג'יהאד שלו ייעשה באמצעות התמסרות מוחלטת להשקעת כל מאמציהם בזירות הבנייה, הפיתוח והגילוי, היצירה וההמצאה ובסוגיות החירות, הצדק והמאבק בשחיתות – כפי שעושה הנוער בעולם. העיוות הגדול והמסוכן ביותר של משמעות הג'יהאד נעשה בידי הארגונים החמושים שהתיימרו לבצע ג'יהאד: אל-קאעדה, דאעש, בוקו חראם, טליבאן ו[ג'בהת] אל-נוסרה"[11].   

 

עלינו לנתק את בנינו מן המקורות הרעיוניים המורעלים שפיתו אותם לג'יהאד ומסירת הנפש

"זה חמישים שנה שמערכת החינוך והתרבות שלנו ממלאת לתלמידינו את הראש במצוות הג'יהאד ומחנכת אותם כיצד למות למען אללה ולא כיצד לחיות למען אללה, וכיצד לאהוב, לבנות וליצור למען אללה...

 

החיים יקרים לאדם, הם החסד העצום ביותר של אללה. אדם אינו מקריב את עצמו אלא למען דבר יקר ביותר, ולא עוזב את הנאות העולם הזה, אלא למען חיי נצח מהנים יותר. אז מה הניע את הצעירים המבטיחים הללו ליפול בפח [שטמנו להם] הארגונים המטיפים לג'יהאד [?]...

 

כולנו – מדינות, חברות, מוסדות חינוך, תרבות, דת, חברה ותקשורת - אחראים על הגנת צעירינו מפני האמונה השגויה הזו ועלינו מוטלת האחריות להבטיח את עתידם מפני חטיפה. [מטרה זו] תושג רק באמצעות פירוק תשתית החשיבה האלימה וחילוץ משמעות הג'יהאד משליטתם של הארגונים האלה.

 

עלינו לבחון מחדש את מערכת החינוך בכלל, והדתית בפרט ואת כל המקורות אשר מזינים את אגם השנאה והקיצוניות המתרחב מידי יום... כדי לטהרו מרעלי הקנאות, האלימות, האפליה, ההדרה והגזענות, בין אם כלפי האישה או כלפי האחר השונה באסכולה הדתית שלו, במוצאו או בדתו...

 

עלינו להעשיר את תוכניות הלימוד שלנו, הכלליות והדתיות, בערכים אנושיים ולהעלות את ערך האדם באשר הוא, ללא קשר למינו, למוצאו, לאסכולה הדתית שלו ולדתו... בעקבות האסון הנורא שהיכה בארה"ב ב-11 בספטמבר 2001, מן הראוי היה - לערבים בפרט ולמוסלמים בכלל - להכריז על ניתוק תודעתי כולל מאותם מקורות רעיוניים מורעלים אשר זיהמו את מוחותיהם של בנינו ופיתו אותם למעשיהם נגד החיים ונגד היצורים החיים – ג'יהאד ומסירת הנפש . [זאת] כפי שעשתה גרמניה לאחר תבוסת היטלר, עת בחנה מחדש את מערכת התרבות הגרמנית שהולידה את היטלר, חבריו ומפלגתו, והכריזה על ניתוק תודעתי ממורשת מורעלת זו. כך עשתה גם יפן בעקבות תבוסתה, עת זנחה את מורשת הקיסרות וכך היה עלינו לעשות עם המערכת התרבותית והרעיונית שהולידה את [מנהיגי אל-קאעדה אוסאמה] בן לאדן, [אימן] אל-ט'ואהרי, [אבו מצעב] אל-זרקאוי, [את מנהיג דאעש אבו בכר] אל-בגדאדי ואת ההולכים בדרכם.


מדינותינו לא גיבשו אסטרטגית חיזוק כוללת שתגביר את חסינות תלמידנו וצעירינו אל מול הג'יהאד הרצחני הזה הסוטה מדרך הישר, ולכן נמשכו אסונות הטרור אשר גבו את חייהם של אלפי חפים מפשע במזרח ובמערב.

לסיכום, עלינו לתקן את תפיסת הג'יהאד וללמד את תלמידנו כי הג'יהאד האמיתי שלהם [טמון] בהחזקת נשק המדע, הידע והטכנולוגיה, בעוד שהג'יהאד בזירות הלחימה, הוא משימתם של צבאות מאורגנים"[12].

 

הנביא יזם הסכם שלום עם היהודים אולם היהודים - "מפרי ההסכמים ורוצחי הנביאים" - הפרוהו מיד 

במאמר השישי נדרש אל-אנצארי למונח הג'האד ההתקפי שהיווה את הצידוק של חכמי ההלכה לפיגועי הטרור:

"חכמי ההלכה חילקו את [מושג] הג'האד לשני סוגים: ג'האד הגנתי וג'האד התקפי. באשר לראשון, זוהי הגנה טבעית המושרשת בטבעו של האדם והיא נתמכת הלכתית בטקסטים של הקוראן המגבילים את הלחימה להגנה על הנפש, על הכסף, על הדת ועל המולדת, כפי שאמר אללה: 'הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תשלחו יד. אללה אינו אוהב את השולחים יד'[13] והיא [הלחימה ההגנתית] מקבלת חיזוק באמנות זכויות האדם ובאמנת האו"ם... אשר לג'האד ההתקפי, קרי: פלישה לארצות שלוות לצורך כיבוש ומתן אפשרות להטפה [האסלאמית], אין בקוראן או בפעילות הנביא דבר התומך בו. הקוראן אסר את התוקפנות באופן מוחלט, ללא יוצא מן הכלל - אפילו למען הפצת הדת - משום שתקיפת [עמים] שלווים היא סוג העוול הקשה ביותר, ואללה לא מקבל את העוול בשום פנים ואופן...

 

על פי המסורת המהימנה של הנביא, הוא מעולם לא חינך לתוקפנות – לא בחצי האי ערב ולא מחוץ לו... על הדור הצעיר שלנו לדעת בוודאות כי הנביא נלחם רק כשנאלץ לעשות זאת כדי להדוף תקיפה שבוצעה או שעתידה להתרחש. באשר למלחמותיו נגד [שבט] קורייש ובעלי בריתו, אין צורך להתחקות אחר סיבותיה של כל אחת מהן, שכן מההתחלה הם נקטו עויינות גלויה: עינו את תומכיו הנרדפים, החרימו אותם, כיתרו אותם, אילצו אותם להגר, ולא הסתפקו בכך והם גם רדפו אחריהם עד לאתיופיה והיו מומחים בפגיעה בנביא. זאת בעוד שהוא נהג בהם בסבלנות ורצה להנחותם בדרך הישר. כשהחליטו להרגו, ואללה מילט אותו לאל-מדינה, הם דלקו אחריו כדי לפגוע בו ועינו את המוסלמים האומללים שנותרו במכה אשר זעקו לאללה בתחינה: 'הו אללה, הוצא אותנו מן הכפר הזה שתושביו אכזרים'. די בנקיטת עמדה זו [מצידם] כדי להצדיק מצב מלחמה, ואין צורך, על פי המוסכמה הבינלאומית להתחקות אחר הסיבות לכל אחת מהמלחמות [הנביא עם שבט קורייש].

 

באשר ליהודים, הנביא הוא זה שיזם הסכם שלום ושיתוף פעולה עמם כאשר הגיע [לאל-מדינה], אך איך ייתכן שמפרי ההסכמים ורוצחי הנביאים [כינוי גנאי מוכר ליהודים] יכבדו את ההסכם? [ואכן] הם הפרו את ההסכם במהירות, סייעו לעובדי האלילים ב[קרב] בדר[14], רצחו מוסלמי והתכוונו לרצוח את הנביא כשהלך לדרוש את כופר נפשו, עזרו לעובדי האלילים ב[קרב] השוחה[15] והיוו גיס חמישי וכסכין בגבם של המוסלמים.

 

באשר לפרסים, [הנביא] קרא למלכם [לאמץ את] האסלאם, אך בתגובה קרע הלה [המלך הפרסי] את האגרת והורה למושלו בתימן להביא אליו את הנביא, אלא ]שבאזורים שבהם שוכנות כיום] תימן, עומאן ובחרין אימצו את האסלאם, דבר שגרם לפרסים לתקוף אותם.


באשר לביזנטים, הקיסר שלהם לא נענה [לאיגרת של הנביא] כשראה שאנשי פמלייתו מגנים זאת, ויועצי הרע הללו, הפיצו במדינה את רוח השנאה כלפי האסלאם ואנשיו, והמושל [של הקיסר] בדמשק הרג את השליח נושא אגרתו של הנביא ותשובתו [של הקיסר לאיגרת של הנביא] הייתה להיערך לפלישה לחצי האי ערב. בכל המלחמות הללו, היה הצד האחר זה שפתח בתוקפנות...

 

אם הקוראן אסר את התוקפנות... אזי כיצד אפשר לשכנע צעיר נלהב דתית שללבוש חגורת נפץ ולפוצץ עצמו בסוכת אבלים זה ג'האד? את המעשה הנפשע הזה איננו מכירים אצל אומות אחרות, אז כיצד זה [הוא קיים] באומה שזכתה לכינוי האומה הטובה ביותר?...

 

מי שאחראי לכך היא המגמה הזו שהעדיפה את המשמעות ההתקפית של הג'האד על זו ההגנתית במאה השנייה להג'רה, אז ניתנה לגיטימציה הלכתית לָג'האד ההתקפי... בהנחה שהוא אמצעי יעיל להפצת האסלאם, המשקף את טיב היחסים הבינלאומיים המבוססים על כיבוש ונותן מענה לדרישות האופי האימפריאליסטי של הח'ליפות.


לסיכום, אם בעבר היו לחכמי ההלכה צידוקים משלהם [להפצת משמעות הג'האד ההתקפי] כמי שמייצגים את רוח תקופתם, הרי שאין לחכמי ההלכה בני זמננו  צידוק לכך שאינם מתייחסים לרוח התקופה שלהם ולדרישותיה ומפנימים אותם. הם דרבנו את צעירינו למות באפגניסטן, בעיראק ובסוריה במקום לדרבן אותם לג'האד נגד הפיגור, השחיתות והעריצות ולמען שחרור מן התלות הכלכלית והטכנולוגית"[16].

 

 



[3]  אל-וטן (קטר), 28.8.2017

[4]  סורה מספר 5, פסוק 51. התרגום לקוח מתוך אורי רובין, הקוראן, אוניברסיטת תל אביב, 2005

[5]  ספר שנכתב על ידי האמאם אל-ר'זאלי, מחשובי התיאולוגים המוסלמים בימי הביניים.

[6] ספרו של האמאם בן ימי הביניים מוחמד בן עת'מאן אל-ד'הבי; הספר דן בחטאים ובעבירות שעל המוסלמי להימנע מהן

[7]  אל-וטן (קטר), 26.8.2019

[8]  סורה 22, פסוק 39. התרגום לקוח מתוך אורי רובין, הקוראן, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

[9]  סורה 2, פסוק 190. התרגום לקוח מתוך אורי רובין, הקוראן, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

[10]  במקור נסח' (نسخ) כלומר: ביטול תוקף הלכתי של פסוק קוראן באמצעות  פסוק מאוחר יותר המתקן או מחליף אותו.

[11]  אל-וטן (קטר), 16.9.2019

[12]  אל-וטן (קטר), 23.9.2019

[13]  סורה מספר 2, פסוק 190. התרגום לקוח מתוך אורי רובין, הקוראן, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

[14]  קרב בדר – קרב שהתרחש בשנת 624 לספירה בין הנביא מוחמד ותומכיו לשבטים הערביים במכה.

[15]  קרב השוחה – קרב שהתרחש בשנת 627 לספירה בין הנביא מוחמד ותומכיו לשבטים הערביים שרצו לפלוש לאל-מדינה.

[16]  אל-וטן (קטר), 30.9.2019