כללי

שר פלסטיני לשעבר: קיים נתק וחוסר אמון בין העם הפלסטיני למנהיגיו, אשר אינם מיישמים את הבטחותיהם

 

ב-19.8.2019 פרסם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס צו שהורה לפטר את כל יועציו, להפסיק את ההתקשרות עמם ולבטל את כל ההטבות שקיבלו מתוקף תפקידם. זאת לצד צו נוסף שהורה לחברי הממשלה הקודמים להשיב לאוצר הרש"פ את כל הכספים ששולמו להם שלא כדין כתוספות שכר, מענקים ודמי שכר דירה.[1]

 

נראה כי החלטות אלה של עבאס הן תגובה להתמרמרות ברחוב הפלסטיני על תפקוד הרש"פ לנוכח המשבר הכלכלי העמוק והקיפאון המדיני. התמרמרות זו מצאה ביטוי גם במאמרים ביומונים הממסדיים ברשות הפלסטינית שם התפרסמו מאמרי ביקורת על העדר התייעלות כלכלית ברש"פ, העדר דמוקרטיה וכן העדר אסטרטגיה מדינית ודבקות בהחלטות מדיניות כדוגמת החלטת ההנהגה הפלסטינית "להפסיק לנהוג על פי ההסכמים החתומים עם הצד הישראלי".[2]    

 

ביקורת בולטת במיוחד נשמעה מפי השר לשעבר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, אשרף אל-עג'רמי. במאמר שפרסם ב-7.8.2019 ביומון אל-איאם, טען אל-עג'רמי כי ישנו נתק וחוסר אמון בין הציבור הפלסטיני להנהגה הפלסטינית וכי הבכירים הפלסטיניים הפכו בהדרגה למעמד נפרד הנהנה מזכויות יתר שהתרחק מהעם ואינו קשוב יותר לצרכיו.

 

אל-עג'רמי מתח ביקורת על היעדר בחירות והליך דמוקרטי וטען כי האזרחים הפשוטים מרגישים שאין להם דרך להחליף מנהיגים כושלים או מושחתים. לדבריו, הציבור הפלסטיני חש תסכול הולך וגובר בשל הקיפאון בתהליך המדיני וכי ההנהגה הפלסטינית מרבה לחזור על סיסמאות העוסקות במטרות הלאומיות הגדולות, אך בפועל אינה מיישמת את הבטחותיה והחלטותיה.

 

השר לשעבר אשרף אל-עג'רמי[3]

 

להלן תרגום קטעים מהמאמר:

 

"בתקופה האחרונה ניכרה ירידה בהיענות ההמונים הפלסטיניים לקריאותיהם של המנהיגים והפלגים [הפלסטיניים השונים], מכל הקשת הפוליטית והרעיונית [להשתתף בפעילות זו או אחרת]. למשל, אנשים לא השתתפו בהפגנה חשובה ברמאללה נגד הסדנה המסוכנת בבחריין [שארגן ממשל טראמפ ב25-26.6.2019 לקידום החלק הכלכלי של עסקת המאה], ומספר המפגינים היה קטן ממספר העיתונאים והצלמים. אפילו ברצועת עזה נצפתה ירידה ניכרת בהשתתפות בצעדות השבועיות [המתקיימות מול הגדר הישראלית]...

 

יש סיבות רבות לירידה בפעילות העממית [המתבצעת כהיענות] לקריאות הפלגים והחלטותיהם. אחת מהן היא קיומו של שלטון, שיצר בידול ברור בין האזרחים לבין הבכירים, באופן שהבכירים התרחקו מהאנשים [הפשוטים] והפכו למעמד נפרד בעל הטבות וזכויות יתר... בעוד שהאזרחים נשארו בדרג אחר. הדבר הגרוע ביותר הוא חוסר התקשורת [של שלטון זה] עם ההמונים, אפילו לא עם מי שנהנים ממשכורות ומסיוע סוציאלי ושירותים אחרים שלה... רוב האנשים אינם חושבים כי מה שמעניק [להם] שלטון זה הוא הישג שניתן לזקוף לזכותה, אדרבא הם סבורים כי היא [מעניקה להם] פחות ממה שהיא חייבת. תמיד יש זרם אדיר של תלונות נגד הרש"פ ובכיריה. הדבר אינו נכון רק לגבי הרש"פ וטיפולה במצוקות ובדרישות של האזרחים בגדה ובעזה, אלא גם לגבי השלטון דה פקטו בעזה [קרי, שלטון חמאס], המצטיין בכך שהוא לוקח ואינו נותן ובכך שהוא דואג למפלגה מסוימת [קרי, חמאס] בלבד, על חשבון הרוב המכריע של האנשים.

 

ייתכן שהרש"פ אינה יודעת כיצד היא יכולה לתקשר עם ההמונים ולשווק את עצמה כמי שדואגת לאינטרסים ולדרישות הצודקות שלהם, ושלמרות התנאים הקשים והסבוכים בהם נמצאת פלסטין, היא יכולה לממש הישג כלשהו [שיאפשר] לאנשים להחזיק מעמד במאבק נגד מפעל ההתנחלות והעקירה שמובילה ממשלת הימין הקיצוני ביותר בישראל. הרש"פ גם אינה [מצליחה] לשכנע את האנשים כי קיים [בה] מנגנון ענישה על שחיתות וכי האזרחים שווים בפני החוק. נראה כי היעדר הליך דמוקרטי הוא אחת הסיבות שמפחיתות את האמון בדרג ההנהגה. הציבור מרגיש שאין לו אמצעי לבוא חשבון עם מי שלדעתו אינו ממלא את חובתו, או שהוא מושחת ומנצל לרעה את תפקידו.[4]

 

בעיית [הנהגה] נוגעת לפלגים הגדולים האוחזים במושכות – פת"ח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה. יתר הפלגים נעים במסלולים של שני הפלגים הגדולים, בצורה זו או אחרת. לא נראה כי בזמן הקרוב יש סיכוי כלשהו להקמת זרם שלישי משפיע במקביל לשני הפלגים האלה. זאת, משום שהשמאל [הפלסטיני] חלש ומרוסק, ובמקרה הטוב נגרר [אחרי פת"ח או חמאס] – גם אם חלק מפלגיו טוענים כי יש להם עמדה עצמאית ושונה – ומצבן של התנועות [הפלסטיניות] האחרות אינו טוב יותר.

 

הסיבה החשובה השנייה [לחוסר האמון של הציבור בהנהגה הפלסטינית] היא התסכול מהמצב הכללי, שכן אין שום התפתחות בתהליך המדיני ובדרך למימוש המטרות הלאומיות הגדולות, אדרבא, המצב אף מחמיר. המשברים ברמה הלאומית היו תמיד המניע שדחף את ההמונים לרחוב ולביצוע פעולות מאבק, שלרוב הצילו את ההנהגה וסייעו לה. אלא שכך היה בזמן שהקשר בין ההנהגה לבין האנשים היה טוב ובין שני הצדדים היה אמון, ואילו במציאות של היום התסכול משתקף ברגרסיה ובפסיביות, יותר מאשר בשאיפה לשינוי...  

 

סיבה שלישית המשפיעה לרעה על פעילות הרחוב [הפלסטיני] היא החזרה של המנהיגים על סיסמאות שדבר מהן אינו מתממש. מנהיגינו התרגלו לאמירות גדולות ונמלצות שלא ייתכן שהאנשים יראו אותן מיושמות בפועל. הדבר נכון לגבי כולם – בגדה ובעזה. לו הייתה ההנהגה מתמקדת בסיסמאות ובעמדות מסוימות – גם אם קטנות – ומיישמת אותן, היא הייתה זוכה באמון האזרחים... ההוכחה הטובה ביותר לכך היא [אי יישום] החלטות המועצה הלאומית והמועצה המרכזית [של אש"פ] בשנים האחרונות, ובהן ההחלטה בדבר הפסקת התיאום הביטחוני[5], וההחלטה האחרונה [של הנשיא מחמוד עבאס] להפסיק לפעול על פי ההסכמים עם ישראל.

 

מוטב היה לו היינו [מיישמים] את ההחלטות בצעדים הדרגתיים, כך שניתן יהיה להתחיל ליישם חלק מהם באופן מידי, החל מנושאים קטנים שניתנים [לביצוע], בדרך ליישום [הנושאים] הגדולים. דבר זה יכול לבנות מחדש את האמון בין ההנהגה לבין האנשים, ומצד שני לגרום לאויב [הישראלי] להבין שאנחנו רציניים [בכוונתנו] ליישם את כל החלטותינו. אפילו הצעדות בעזה, שהחלו כצעדות למימוש זכות השיבה, ולאחר מכן הפכו לצעדות להסרת המצור, הפכו לאחרונה [לצעדות למען] השגת סכומי כסף זניחים [מקטר], שאין בכוחן להסיר את המצור ולא לפתור את הבעיות הגדולות של האנשים [ברצועת עזה], ולאמצעי תמיכה בתנועת חמאס יותר מאשר [אמצעי] להשגת דרישות לאומיות [כלשהן]..."[6]