עזה: היום שאחרי והדרך הלאה
מאת י. כרמון
השיח הנשמע בימים אלו בכלי התקשורת עוסק ביום שאחרי המלחמה בעזה, מתוך הנחה שלאחר המלחמה יעוצב בה פתרון פוליטי של שלום. אלו המחזיקים בהערכות הללו היו אמורים להבין יותר, ולדעת שפתרון פוליטי הוא הדבר האחרון האפשרי, אם וכאשר תסתיים המלחמה.
עמדותיהם של הערבים הקצינו בצורה משמעותית בשנה וחצי האחרונות. המלחמה בעזה ובגבול הצפון הפיחה רוח חדשה של תקווה בליבם של הפלסטינים ושל הערבים. זאת על בסיס מה שהתברר ב-7 באוקטובר, שישראל איננה חזקה כפי שהערבים חשבו, או כפי שישראל עצמה שידרה לעולם כולו. באמונתם זו מתבססים הערבים, בין השאר, על עדויותיהם של בכירים ישראלים בתוכניות טלוויזיה ובראיונות. לפי עדויות אלו, אילו חיזבאללה היה עושה כפי שישראל העריכה שיעשה - כלומר, יוצא להתקפה קרקעית רחבת היקף של כוח "רדוואן" לכיבוש הגליל בחסות ירי של עשרות אלפי רקטות וטילים (מתוך ארסנל של כ-150,000) בבוקר ה-7 באוקטובר - ספק גדול אם מדינת ישראל הייתה בכלל ממשיכה להתקיים.
הערבים אף למדו דבר נוסף: לקיחת בני-ערובה, שבויים וחטופים הינה נשק אסטרטגי שלמדינת ישראל - ולמדינות בעלות ערכים מערביים - אין כל מענה כנגדו. יש להניח שבכל מלחמה עתידית בה צד אחד הוא הערבים והצד שכנגד הוא מדינה בעלת ערכים מערביים (תהא זו ישראל או כל מדינה אחרת בעולם), יעשו הערבים שימוש נרחב בנשק זה.
בשל כל אלה, הסיכוי להסדר בר-קיימא בין הפלסטינים והערבים לבין ישראל הינו נמוך משמעותית כעת ממה שהיה בעבר.
בנוסף לכך, לאור הקטסטרופות שהביאה המלחמה, למדו הערבים שהשימוש באזרחיהם שלהם כמגינים אנושיים הינו כלי יעיל ביותר נגד ישראל ונגד יריבים בעלי ערכים מערביים דומים, שכן העולם המערבי אינו מאשים את חמאס לא בחטיפת בני ערובה ולא בשימוש בבני-עמם כמגן אנושי (מעשה המנוגד לחוק הבינלאומי), אלא מאשים את ישראל כאשר מגינים אנושיים אלו נפגעים.
כל אלו העניקו לערבים ולפלסטינים תקווה חדשה. לכן, הם לא ידברו על שלום בר-קיימא המעניק לישראל מעמד לגיטימי במזה"ת, אלא רק על הסדרים זמניים.
מצב מורכב זה הצמיח שתי גישות: האחת, הינה גישתו של הנשיא טראמפ; והשנייה - גישתם של נתניהו, קטר, חמאס ושליח ארה"ב למזה"ת סטיבן וויטקוף. גישתו של טראמפ היא דרסטית: שחרור כל החטופים - או שייפתחו שערי הגהינום, ובהיעדר אופק אפשרי לשלום, ראוי שתושבי הרצועה יתפנו למקום אחר בו יחיו בשלום ובביטחון, ועזה תהפוך לריוויירה.
מנגד, ישנה גישת השלבים או ההסכמים הנקודתיים: החזרת עוד חמישה חטופים, עוד עשר גוויות, שחרור של עוד כמה מאות מחבלים, עוד שלושים יום, עוד ארבעים-ושניים יום. גישה זו היא המועדפת על הרביעייה נתניהו-קטר-חמאס-וויטקוף.
מבלי להידרש לשאלה עד כמה מוסרית כל אחת מהגישות הללו, רבים מוחים על גישת טראמפ ופוסלים את תכנית פינוי תושבי הרצועה כבלתי-מוסרית, אך אינם אומרים דבר על אי-מוסריותה של תכנית חמאס - התוכנית לפנות את כל היהודים מארץ ישראל (כלומר, אותם יהודים שישרדו את הטבח הבא שיבוא לכשיכריעו את ישראל).
ברור כבר כעת שכל אחד מהפתרונות הללו הינו בלתי-אפשרי לביצוע, בין השאר בגלל שלמדינות ערב - גם אלו החתומות על הסכמים מול ישראל, כגון איחוד האמירויות - אין יותר כל עניין בשלום עם ישראל. זאת, משום שישראל כבר ביססה את מעמדה כמי שאין לסמוך עליה, לאחר שבגדה באיחוד האמירויות אשר חתמה איתה על שלום, וחברה לקטר, אויבתה המושבעת של איחוד האמירויות והמממנת מספר 1 של טרור איסלאמיסטי ברחבי העולם. באשר למצרים, כל מה שמעניין אותה הוא קבלת נתח שמן מכספי השיקום המיועדים לבנייתה מחדש של עזה.
בתאריך ה-4.3 התקיימה ועידת קהיר (אשר נדחתה מתאריך ה-27 בפברואר). כבר עכשיו נשמעים קולות אודות התכנסותה העתידית של ועידה נוספת שתתקיים בריאד בתאריך ה-8 למרץ. קשה להאמין שמשהו משמעותי יצמח מהוועידות הללו, בהינתן חוסר ההסכמה העקרוני בין גורמים שונים בתוך העולם הערבי והפלסטיני בנוגע לעתיד.
במה צריכה לדון ועידה ערבית-פלסטינית על מנת להגיע לשלום?
לפני שנכנסים בכלל לפתרונות ספציפיים, מן הדין הוא שכל ועידה ערבית-פלסטינית עתידית העוסקת בשאלת עתיד האזור, תדון בראש ובראשונה בשאלות העקרוניות. כלומר, היא צריכה לדון בשאלת גישת הערבים כלפי ישראל. הפלסטינים נמצאים כעת בעיצומו של מבחן קיומי. עליהם להכיר בעובדת שורשיו ההיסטוריים של העם היהודי בארץ שהייתה ארצו לפני אלפיים שנה, ובכך שהיהודים רשאים ויכולים לחזור ולהעמיק קשר זה על-אף מתקפותיהם האלימות של הפלסטינים.
בכדי להציל משהו ממה שנשאר מפלסטין, על הפלסטינים לוותר לחלוטין על רעיון "השיבה" לישראל בגבולות שלפני 1967 - אותו רעיון "שיבה" שקידמו ועודדו האו"ם וסוכנות אונר"א שלו, ושמשמעותו הינה בהכרח סופה של מדינת ישראל. אף אוכלוסיית פליטים אחרת בעולם לא זכתה לכך שרעיון השיבה יתקבל לגביה על ידי הקהילה הבינלאומית. זהו רעיון שטופח באופן בלעדי רק עבור הפלסטינים, ושבסופו של דבר נועד להרוס את מדינת ישראל שאך זה נולדה. האם יעמוד להם הכוח לקבל כיום החלטה היסטורית על פרידה מרעיון השיבה? כנראה שלא.
הפלסטינים חייבים לשנות את גישתם כלפי ישראל והיהודים, אך גם אז, עתידם של הפלסטינים כעם אינו מובטח. מדובר בבחירה קשה משאול עבורם – אבל מה שבטוח הוא שאם הפלסטינים לא יבחרו באופציה של שינוי גישתם כלפי ישראל לאחר 77 שנות קיומה, הם יאבדו כעם.
הפלסטינים יכולים ללמוד מן המנהיג הציוני בן-גוריון, שהיה מוכן לקבל כל תכנית חלוקה, חלקית ככל שתהיה. הם יכולים ללמוד גם מיגאל אלון, שהחזיק בדעה שארץ ישראל היא ארצם של היהודים, אך עם זאת אין זה אומר שאי-אפשר לחלקה או להשתתף בה יחד עם אחרים - כאשר המציאות מחייבת זאת משיקולים הומניים.
המשבר הנוכחי מחייב את הפלסטינים להכרעה דחופה. לא בעתיד, אלא ברגעים אלו ממש, לפני שהמלחמה בעזה תתחדש בשיא עוצמתה. האם יהיה בכוחם של הפלסטינים לקבל החלטה כזו? כנראה שלא. היהודים יכלו לקבל את החלטות החלוקה משום שהעם היהודי התעצב על ידי אלפיים שנות גלות, סבל ורדיפה, אשר הגיעו לשיאן בשואת יהודי אירופה. בן גוריון, אלון ומנהיגים יהודים אחרים בחרו בשרידות ובערכים הומניים.
תרבותם של חמאס והפלסטינים - בדומה לזו של רוב הערבים - מקדשת את הניצחון. האסלאם המקורי הוא דת של העצמה והאדרת המנצחים. ההישרדות וההומניות אינם חלק מתודעתם הדתית והתרבותית של הערבים כפי שהם נוכחים אצל היהודים, לאחר אלפיים שנות סבל.
בתאריך ה-23 באוקטובר, 2023 - שבועיים לאחר פרוץ המלחמה - פרסמתי מאמר שכותרתו "על העתיד"[1]. במאמר זה כתבתי שהמלחמה תמשך כעשור. כאשר נשאלתי מדוע אני כל-כך פסימי, השבתי: "פסימי? אני ריאליסטי. זה יכול להימשך גם הרבה מעבר לכך".
האינטלקטואל הליברלי המרוקאי טאהר בן-ג'לון - אליל השמאל באירופה - הגדיר זאת ביתר חריפות ובכנות: "הבעיה הפלסטינית מתה ב-7 באוקטובר, 2023. היא נרצחה על ידי גורמים פנאטיים השקועים בביצה של אידיאולוגיה איסלאמיסטית מן הסוג הגרוע ביותר".
Tahar ben Jelloun (Source:
Rowher.saisonsdumonde.fr/mx/biographie-de-tahar-ben-jelloun.html, May 7, 2017)
