כללי

ירדן נערכת ליום שאחרי מחמוד עבאס: קריאות להגברת המעורבות הירדנית בפוליטיקה הפלסטינית ולפתיחות כלפי חמאס

 

מאת צ. הראל

הקדמה

לאחרונה ניכרת עלייה במידת המעורבות של ממלכת ירדן במתרחש ברשות הפלסטינית (להלן: הרש"פ). נראה כי שתי סיבות עיקריות עומדות ברקע לכך: ההסלמה הביטחונית בצל העדר אופק מדיני בין ישראל והפלסטינים; והחשש מכאוס שעלול להיווצר בגדה המערבית (להלן הגדמ"ע) לאחר לכתו של הנשיא הפלסטיני בן ה-87, מחמוד עבאס (אבו מאזן), נוכח ההתנהלות הלקויה של הרש"פ,היעדר מנגנון מסודר להעברת השלטון בה וכן הפילוג הפנים פלסטיני.[1]

 

ירדן חוששת כי אנרכיה בטחונית או פוליטית ברש"פ עלולה להשליך על ביטחונה, יציבותה ועתיד זהותה. לא פעם נשמעים בממלכה חששות מתרחישים של הגירה המונית של פלסטינים מהגדמ"ע לשטחה או פגיעה אפשרית באפוטרופסות ההאשמית על המקומות הקדושים.[2] לדאגות אלה של ירדן חובר חששה התמידי שבאין תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים, פתרון הסוגייה הפלסטינית יהיה על חשבונה, קרי הפיכת ירדן למדינה הפלסטינית - מה שזכה לכינוי "האופציה הירדנית" שבממלכה רואים בו איום קיומי.[3]

 

כך, לאחר תקופה ארוכה של נסיגה במידת מעורבותה והשפעתה בזירה הפלסטינית - במיוחד לאחר הסכמי אברהם שנחתמו בשנת 2020 - פועלת ירדן לאחרונה כדי למלא תפקיד משמעותי בזירה זו ובפרט במישור הפוליטי – מדיני. בניגוד לגישה הירדנית המסורתית של תמיכה בפלסטינים וברש"פ ללא התערבות בענייני פנים פוליטיים, ירדן פועלת כעת להרחיב ולהעמיק את השפעתה בגדמ"ע כדי למנוע קריסה של שלטון הרש"פ לנוכח הירידה בפופולריות שלה, התערערות שלטונה והפילוג הפנים פלסטיני.[4]

 

במסגרת זו קראו אינטלקטואלים וכותבים ירדנים לירדן לקחת חלק בעיצוב המפה הפוליטית הפנים פלסטינית, לגלות מעורבות בבחירת יורשו של הנשיא עבאס ולהכין תוכנית ברורה לקראת היום שאחרי עידן עבאס. מאמר חסר תקדים בנושא אף לא שלל דיון ירדני-פלסטיני אודות האופציה של מדינה אחת משתי גדות הירדן. 

 

החשש הירדני מהמצב המעורער בגדה המערבית ומהעתיד המעורפל של הרש"פ והסוגייה הפלסטינית בכלל באו לידי ביטוי גם בביקורת חסרת תקדים על תפקוד הרש"פ והתנהלותה המדינית וקריאה לירדן לגלות פתיחות כלפי שחקנים פוליטיים נוספים כדוגמת חמאס הן בשל עליית כוחה בזירה הפנים-פלסטינית והן בשל שינוי מאזן הכוחות באזור בעקבות ההסכם לחידוש היחסים, שנחתם לאחרונה בין סעודיה לאיראן.

 

דוח זה יעסוק בשיח הציבורי בירדן בנושא:

 

כנס בירדן דן בתרחיש של קריסת הרש"פ והמליץ כיצד להיערך לכך

ב-10-12.2.2023, קיים מרכז "אל-קודס" למחקרים מדיניים בעמאן בשיתוף עם מוסד קונארד אדנאואר (KSA) הגרמני, כנס תחת הכותרת "האופציות של ירדן להתמודדות עם התרחישים הנוגעים לעתיד הפלסטיני". בכנס, בו השתתפו פוליטיקאים, שרים לשעבר ועיתונאים ירדנים ופלסטינים, בהם מנכ"ל המרכז והעיתונאי הירדני, עורייב אל-רנתאווי, ושר הפנים הירדני לשעבר, סמיר אל-חבאשנה, נדונו התרחישים האפשריים לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני והשלכותיהם על האינטרסים הלאומיים של ירדן והוצגו החששות הירדנים לגורל הרש"פ.

 

בעמוד שהוקדש לכנס באתר מרכז אל-קודס נכתב: "נוכח התגברות הסיכויים להסלמה, החרפת המתיחות בין הפלסטינים לבין רשויות הכיבוש, החמרת הסיכונים [הנובעים] מהמבוי המדיני הסתום והיחלשות הסיכויים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בת קיימא - נוכח כל ההתפתחויות הללו, ירדן חוששת שתהיינה לכך השלכות על ביטחונה, על יציבותה ועל עתיד זהותה וקיומה הלאומיים. זאת, כמובן, בנוסף לחששה לעתיד המפעל הלאומי הפלסטיני ולגורל הרש"פ. הדבר מחייב היערכות מוקדמת להתמודדות עם כל האפשרויות והתרחישים בטווח הקרוב, הבינוני והרחוק."[5]

 

על פי דיווח ביומון הלונדוני אל-קודס אל-ערבי, משתתפי הכנס המליצו, בין היתר, שירדן תחזק את השפעתה בגדמ"ע, את תפקידה באש"ף ואת מעורבותה בזירה הפלסטינית בכלל ותגלה פתיחות כלפי כלל הפלגים הפלסטינים, ולא רק עם תנועת פת"ח והרש"פ, שאיתן יש לה קשר רציף.[6]

 

העיתונאי הירדני, עמר כלאב, שהשתתף בכנס, פרסם במסגרת טורו ביומון הממסדי אל-ראי סדרה של שלושה מאמרים, בהם חשף פרטים על הדיונים שהתנהלו בו והאווירה ששררה בו. במאמר הראשון הוא סיפר כי רוב משתתפי הכנס העריכו כי הדבר הסביר ביותר במצב הנוכחי הוא "תרחיש הפיצוץ הגדול, שמשמעותו עימות ישיר בין הפלסטינים לממשלה הפשיסטית הכובשת את פלסטין [קרי, ממשלת ישראל], אינתיפאדה שלישית שתהיה בהכרח חמושה או היווצרות כאוס בגדה במקרה של קריסת הרש"פ, אם הממשלה הפשיסטית תחל בעימות ישיר עם הפלסטינים...". לדבריו, למצב זה "תתלווה זליגה של אנשים או הגירה לירדן ופגיעה באפוטרופסות ההאשמית על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות".

 

לדברי כלאב, המצב הביטחוני המסלים, כמו גם המצב של העדר אופק מדיני כשהסיכויים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית נמוגו, "מחייבים היערכות מוקדמות להתמודדות עם ההתפתחויות המואצות והחמורות שתהיינה על הגדה השנייה של נהר הירדן [קרי , על ירדן]". הוא ציין כי באי הכנס הסכימו שיש להיערך לכל התרחישים האפשריים וכי על ירדן "להרחיב את האופציות שלה ולגוון אמצעי ההתמודדות שלה".[7]

במאמר נוסף טען כלאב כי ירדן יכולה אף לתרום לפיוס פנים פלסטיני, אך "הדבר מחייב [ממנה] היפתחות לכל הפלסטינים - על פלגיהם, על הגורמים האזרחיים ועל האיגודים המקצועיים שלהם - ולא להיתקע בפינה הצרה של הרש"פ. ניתן לעשות זאת באמצעות כלים עממיים ופוליטיים בלתי רשמיים, אם הדבר  נבצר מה[דרג] הפוליטי הרשמי."[8]

 

יצוין, כי גם בכנס של המכון לפוליטיקה וחברה שנערך בעמאן באוקטובר 2022 בנושא "קצו של פתרון שתי המדינות", קראו המשתתפים לירדן "להתערב באופן מעמיק ורב יותר בנושא הפלסטיני משום שיש לו נגיעה ישירה לביטחון הלאומי הירדני". המשתתפים טענו כי ירדן נדרשת "לפתח יחסים עם הכוחות הפלסטינים השונים והרבים ולחזק את כוחה של הזירה הפנים-פלסטינית להתמודדות עם תרחיש של 'היעדר מדינה' [קרי, התפרקות הרש"פ]".[9]

 

תסכול ירדני מהרש"פ: חותרת להנצחת מעמדה ולא להקמת מדינה פלסטינית

החששות הירדנים מהמצב המעורער בגדה המערבית ומהעתיד הלא ברור של הסוגייה הפלסטינית צפו ועלו גם במאמרים שפורסמו בעיתונות הירדנית בחודשים האחרונים. במאמרים אלה ניתן ביטוי לתסכול הירדני מכך שהסוגייה הפלסטינית אינה מתקדמת אל היעד הסופי שלה: הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית, מה שמגביר את החשש שהדבר יהיה על חשבון ירדן. הכותבים הירדנים לא תלו את האחריות למצב זה רק בישראל, אלא גם ברש"פ ובכיריה. כותבים אלה מתחו ביקורת על תפקודה הלקוי של הרש"פ, אשר הפכה לדבריהם לכלי שרת בידי ישראל, ועל התרשלותה במימוש החלום הפלסטיני להקמת מדינה עצמאית. יתרה מזו, הרש"פ הואשמה בחתירה להנצחת מעמדה ובמניעה מכוונת של מעבר למדינה פלסטינית.

 

כך למשל, שר ההסברה הירדני לשעבר, סמיח אל-מעאיטה, טען במאמרו כי הסכם אוסלו הנציח מצב בו רצתה ישראל – הקמה של רשות ש"תספק לה שירותים ביטחוניים, תרסן את הגדה המערבית ותישא בנטל ניהול הגדה בתחומים הקשורים לפרנסה ולאדמיניסטרציה...". ישראל רוצה רשות פלסטינית שהיא "חלשה", "על סף של מוות, התפרקות פוליטית וקריסה כלכלית, אך עדיין לא מתה", ולא רוצה שהיא תהיה גוף שעלול להפוך למדינה. לדבריו, "הסכם אוסלו בנה רשות [פלסטינית] על פי הסטנדרטים הללו וכולם הבינו זאת. הרש"פ קיימת [למימוש] מטרות שלא כוללות הפיכה למדינה פלסטינית עצמאית. אלה אשר חתמו על [הסכם] אוסלו, ניהלו מו"מ [לגביו] והסכימו לתנאים [שלו] יודעים את האמת..." אל-מעאיטה טען עוד כי "שרידותה של הרש"פ [כרשות ולא כמדינה] היא בחירה אסטרטגית של תנועת פת"ח ושל יתר פלגי אש"ף, משום שהברירה היחידה כיום היא הישרדותה במתכונתה הנוכחית, והרש"פ תגן על ברירה זו."[10]

 

העיתונאי הירדני, רג'א טלב, הצטרף לביקורת על הרש"פ בטורו ביומון הממסדי אל-ראי, בכותבו כי מאז מותו של יאסר ערפאת בשנת 2005, השתנה תפקידה של הרש"פ, שהפך "מתפקיד של בניית מדינה על בסיס פתרון שתי המדינות, לכלי לניהול החיים האזרחיים בגדה המערבית." לדבריו, מאז ועד היום "התמקדו הישראליים בשתי נקודות ביחס לרש"פ: הראשונה: התיאום הביטחוני ופיתוח מנגנוני הביטחון הפלסטינים בשירות מטרה זו, והשנייה: סחיטה של הרש"פ בנושא התמיכה הפיננסית, שניתנת לה מארה"ב ומהאיחוד האירופי והתנייתה בהיענות לרצונה של ישראל. לאורך אותן שנים מילאה הרש"פ את הנדרש ממנה וריסנה באופן פעיל כל פעילות, [שעשויה] להציב מכשולים בפני האג'נדה הזו..."[11]

 

גם העיתונאי הירדני, מאהר אבו טיר, האשים את הרש"פ בשירות מטרותיה של ישראל ובהתעסקות בעניינים שוליים במקום להתמקד במטרה הגדולה - הקמת המדינה הפלסטינית. בעקבות דרישת הרש"פ להשיב את תעודת ה-VIP, שביטלה ישראל לשר החוץ הפלסטיני, ריאד אל-מאלכי, הוא כתב: "זוהי הפארסה הגדולה ביותר, שחווינו אי פעם: מדרישה לשחרור פלסטין - כל פלסטין, הפכה הדרישה [הפלסטינית] היום להשיב את תעודת ה-VIP של שר החוץ הפלסטיני... זו המציאות המרה, כשהסוגיות הגדולות ביותר מתגמדות, והופכות לפרטים שוליים, המבטאים בעיקר את המשגה של [הסכם] אוסלו ואת כשלון תוכניתו, לאחר [שהיתה] הכרה [פלסטינית] בשלושה רבעים מ[שטחי] פלסטין כמדינת ישראל תמורת עזה ויריחו תחילה והבטחה שלא קוימה, להקים מדינה פלסטינית... "

 

בדומה לאחרים, גם אבו טיר טען שישראל מעוניינת שהרש"פ רק "תחזק את תפקידה הפונקציונלי נגד הפלסטינים, לא תפעל במישור הבינלאומי, תדכא את הפלסטינים במקומה ותמשיך [למלא] את התפקיד הרע הזה, כלומר הנצחת המצב כמות שהוא בגדה ללא ניסיון כלשהו להתייצב נגד ישראל...." הוא האשים את הרש"פ בכך שבמשך 20 שנה  "סיפקה שירותים לכיבוש והפכה למערכת פונקציונלית שישראל מונעת ממנה לחרוג מסמכויותיה...". לדבריו, "לא ייתכן לשאת את מחיר הניהול הלקוי של ענייני הפלסטינים באמתלה של לחץ מצד גורמים ערביים ובינלאומיים [על הרש"פ]. העם הפלסטיני לא היה מגיע לשלב הזה, לולא ההימורים העלובים על הקמת מדינה פלסטינית ולולא שתיקת [הרש"פ] נוכח התוכנית הישראלית, שהתרחבה בעשרים השנים האחרונות מאז אוסלו ועד ימינו..."[12]

 

כותבים ירדנים קוראים למעורבות ירדנית בבחירת מחליפו של מחמוד עבאס

לנוכח תסכול זה של הירדן מהתנהלות הרש"פ והחששות הגוברים מכאוס ברש"פ לאחר עידן מחמוד עבאס, פורסמו לאחרונה בעיתונות הירדנית כמה מאמרים שקראו לירדן להיות מעורבת בבחירת המנהיג שיחליף את עבאס, לאחר מותו. לדברי הכותבים, הדבר מתבקש ואף הכרחי בשל קרבתה הגיאוגרפית של ירדן לשטחים הפלסטינים וקשריה עם האוכלוסייה שם, ובשל העובדה שהדבר קשור באופן מהותי לביטחונה הלאומי של ירדן.

שר ירדני לשעבר: המצב בגדמ"ע קשור לביטחון הלאומי של ירדן ולכן עליה להיות מעורבת ישירות בבחירת מחליפו של עבאס

שר התרבות הירדני לשעבר, מוחמד אבו רומאן, פרסם ב-22.1 מאמר בטורו ביומון הקטרי אל-ערבי אל-ג'דיד, היוצא לאור בלונדון, תחת הכותרת "ירדן והגדמ"ע – קשר גורלי", ובו קרא לירדן להגביר מעורבותה בנעשה ברש"פ ולהרחיב את השפעתה בגדמ"ע, שהיא, לדבריו "חלק אינטגרלי מהביטחון הלאומי הירדני". הוא כתב: "... טעות היא לצמצם את התפקיד הירדני בגדמ"ע למשוואה בעלת שני צדדים מוחלטים של או סיפוח ואיחוד [של הגדה המערבית וירדן] או אי התערבות וחוסר מעורבות בכלל... כאילו כל מחשבה או הבעה דעה ירדנית במה שקורה בגדמ"ע מהווה חזרה אל תסריט אחדות שתי הגדות. ישנם נושאים רבים תלויים ועומדים ולהם קשר [ירדני-פלסטיני] גורלי, דבר שהופך את נושא הגדמ"ע לחלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי הירדני, שלכל התפתחות בו יש השלכות רבות על הפוליטיקה הירדנית. הסיבות לכך קשורות ללגיטימיות ההיסטורית והדתית של המשטר הירדני מצד אחד, לגיאופוליטיקה הירדנית מצד שני ולהרכב [הדמוגרפי] הפנימי [שלה] מצד שלישי. 

 

הגישה הירדנית שהתבססה על העיקרון שאנו תומכים ברש"פ ובפלסטינים ושאיננו מתערבים בעניינים הפנימיים שם, אינה רלבנטית עוד בהתמודדות עם שאלות ותהיות עכשוויות גדולות ורבות. לא ניתן להתעלם מהיקף חשיבותו של נושא הגדמ"ע ומצִילו העצום על ירדן. עניין זה התגבר לאחרונה, לנוכח ממשלת נתניהו ועסקת המאה; הניסיונות לחסל את הסוגייה הפלסטינית, לייהד את ירושלים ולשנות את המציאות של אל-אקצא; התפוגגות אופציית שתי המדינות; השיח הגובר בחוגים הפלסטינים והבינלאומיים על היום שאחרי מחמוד עבאס ועל יורשו, בנוסף לסקרי דעת קהל המצביעים על הידרדרות עצומה בפופולריות של עבאס; ונוכח המשברים המבניים שמהם סובלת הרשות [הפלסטינית] שם [בגדמ"ע].

 

בזמן בו רבים ראו באפוטרופסות ההאשמית [ירדנית] על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים, דבר סמלי או מורלי, התהפכה המשוואה על פיה וכיום - עקב האיום החמור על העיר הקדושה ירושלים - הפך תפקידה של הרש"פ למשני והתפקיד הירדני למרכזי וחשוב. סוגיית ירושלים עומדת בראש תשומת הלב הדיפלומטית הירדנית ו[בראש] סדר העדיפויות שלה מזה שנים וזה עשוי להתעצם בשנה הנוכחית...

 

לא ניתן עוד להבין את השינוי שחל במאזן הכוחות האזורי, בייחוד במה שנוגע ל'עומק הערבי' של ירדן, במסגרת העימות הדיפלומטי [הירדני] עם ישראל, ולתופעה החדשה שהחלה להתגבר בתוקפנות הברורה של כותבים ופוליטיקאים ישראלים ובאיומים המשוגרים במאמריהם, דבר המעיד על הדאגה הישראלית מהעמדה הירדנית. מנגד, יש הכרח שהתמורות האסטרטגיות הללו יאיצו בירדן לעיין מחדש בגישתה כלפי הפְּנים הפלסטיני, להרחיב יותר את הערכת המצב בגדמ"ע ואת האופציות הפוליטיות שלה ולהדק את קשריה עם גורמי הכוח והאישים הפלסטינים שם. משמעות הדבר היא הרחבה והעמקה של ההשפעה הירדנית בגדמ"ע וסידור הקלפים המשותפים לשלב הבא.

 

שמעתי שבקרב פוליטיקאים פלסטיניים רבים ישנו רושם כלשהו, שייתכן שהוא מוטעה, הנוגע לעמדתה של ירדן בנושא יורשו של הנשיא מחמוד עבאס. אחרים סבורים שירדן מרחיקה את עצמה מהנושא הזה בהיותו עניין פלסטיני פנימי. עמדה [זו של אי התערבות בעניין] היא מוטעית משום [שכבר] יש גורמים רבים - מערביים וערביים - שעוסקים בסוגייה זו ומן הראוי שירדן תמלא בו את התפקיד הבכיר ביותר בשל קשריה עם הגדמ"ע הכוללים מעורבות גדולה שם ובשל ההשפעה הרבה שיש לנושא זה על עתיד הרש"פ וכפועל יוצא מכך על הגדמ"ע ולאחר מכן גם על הביטחון הלאומי הירדני."[13]

 

במאמר נוסף שפרסם אבו רומאן ב-9.4 הוא התייחס לכנס, שקיים מכון הפוליטיקה והחברה בעמאן באוקטובר 2022 בנושא "קצו של פתרון שתי המדינות" ולהשלכות של התמורות באזור על ירדן והביע תמיכה ברעיון כי ירדן תגלה פתיחות למגוון השחקנים הפוליטיים ברש"פ בדומה למדיניות המצרית. הוא כתב: "ישנן תמורות מסוכנות רבות בנוגע למתרחש מערבית לנהר [הירדן] ביותר ממישור אחד. אחת ההמלצות המרכזיות של דוח [מכון הפוליטיקה והחברה בעמאן] היתה שיש להגביר את ההתערבות הירדנית בשטחים הפלסטיניים כדי לחזק את התפקיד החיובי, שהיא יכולה למלא. זאת באופן שישרת את הטקטיקות להתמודדות עם הכיבוש מחד, ויתמוך בפלסטינים מאידך. אולם, הדבר מחייב, בהכרח, שירדן לא תצמצם את משוואת היחסים שלה רק לרש"פ ולאישים מרכזיים בה אלא שיחסים אלו יתרחבו לעבר הידוק היחסים [של ירדן גם] עם גורמים פלסטיניים מרכזיים אחרים.

 

לחלוטין עבר זמנה של התיאוריה של התנהלות בלעדית מול הרש"פ והשארת [ההתנהלות עם כלל] הזירה הפלסטינית לאחים המצריים. רק צוות של שמרנים מקרב הממסד, שאינם מסוגלים להבין את התמורות, את הסכמי אברהם, את ההסכם האיראני-סעודי ואת התפניות שמתחוללות באזור, דבק [בתיאוריה זו]. יתרה מזו, כיום יש צורך ביוזמה ופתיחות לגורמים ולכוחות [פלסטינים נוספים] וכן בבחינה עמוקה ורחבה של כל האופציות והתרחישים באופן שישרת את ההגדרה המחודשת של הביטחון הלאומי הירדני והאינטרסים החיוניים."[14]

 

עיתונאי ירדני: לירדן צריך להיות חזון ברור לגבי היום שאחרי מותו של מחמוד עבאס

בדומה לכך, גם העיתונאי הירדני, מאלכ אל-עת'אמנה, טען במאמר שפרסם ב-19.1 בטורו ביומון אל-ר'ד, כי לירדן צריכה להיות תוכנית ברורה בנוגע ליום שאחרי אבו מאזן, בעודו תוהה האם מזכ"ל אש"ף וראש הרשות לעניינים אזרחיים חוסיין אל-שיח', המסתמן כמועמד המוביל להחליף את עבאס, מקובל על ירדן. כך כתב: "מי הוא זה שיזכה לרשת את השטיח האדום, את התואר הנשיאותי ואת לשכות בניין המוקאטעה ברמאללה לאחר מותו של מחמוד עבאס? חשוב לנסח את השאלה בדרך זו כדי לדעת את היקף הירושה האמיתית שמגדירה גם את היקף האסון שכולם יתמודדו עמו ביום שאחרי טקסי הקבורה הרשמיים...

 

חוסיין אל-שיח' הוא המועמד בעל הסיכויים הגדולים יותר לקבל את הנשיאות אחרי אבו מאזן... אל-שיח' הוא מזכיר [אש"ף] ואיש אינו יודע מה פשר תפקיד זה ולא מה היקפו, אך מדובר במעמד שמכשיר את בעליו להיות הקרוב ביותר להפוך ליו"ר אש"ף... חוסיין אל-שיח' הפך למועמד אידיאלי כיורשו החוקי והיחיד של מחמוד עבאס... [זאת למרות] שהוא אינו זוכה [לתמיכה] עממית של יותר מ-3%, על-פי נתונים שפרסם הניו-יורק טיימס. לפי נתונים אלה, 75% מהפלסטינים התנגדו לקידומו למעמד של מזכיר אש"ף...

בפשטות, העם הפלסטיני... נעדר למעשה בבחירת נשיא לגיטימי ו'יחיד' שינהיגו...

 

השאלה [שיש לשאול] היא: האם יש לירדן הערכת מצב ברורה וחזון ברור יותר לגבי היום שאחרי מותו של מחמוד עבאס? זה אך טבעי ולגיטימי שמדינות לומדות את [מצבן של] שכנותיהן באזור. ירדן עשתה יותר מזה בכל [מערכת] בחירות בעיראק, למשל! ובמקרה זה יש עדיפות גבוהה יותר למצב ממערב לנהר [הירדן, אזור] שהיה במקור תחת שליטה ירדנית במשך עשרות שנים והיווה חלק גיאוגרפי מהממלכה הירדנית ההאשמית...האם הכישורים 'הביטחוניים' של חוסיין אל-שיח' מספיקים כדי שיהיה מקובל על ירדן, או שיש אופציות אחרות שניתן להסתמך עליהן כדי לתמוך ולהביא לידי ביטוי את הרצון הנעדר של העם הפלסטיני בפרק הזמן הכמעט אפסי והתלוי ברצון אללה ובגְזֵרתו."[15] 

 

מאמר ביומון אל-ר'ד קורא לביטול הרש"פ ולאיחוד שתי גדות הירדן

איש התקשורת הירדני, מאלכ אל-עת'אמנה, פרסם ב-20.4 מאמר בטורו ביומון אל-ר'ד, בו קרא לדון ברצינות בתרחיש של איחוד הגדה המערבית וירדן. אל-עת'אמנה טען כי הגדה המערבית היתה שטח ירדני מאז  1950 ועד 1967 ומתח ביקורת על מדינות ערב שסירבו להכיר בכך. עוד טען כי הרשות הפלסטינית היא ישות מלאכותית, שחייבת לחדול מלהתקיים והדגיש כי יש צורך בדיון רציני עם גורם פלסטיני ממשי ופעיל בתרחיש של אחדות שתי הגדות, במטרה לממש את האינטרס הירדני והפלסטיני.

כך כתב: "בפועל, הגדה המערבית של נהר הירדן היוותה מחצית משטחה של ממלכת ירדן ההאשמית, וכל הוויכוח אודות התיאור של מה שקרה לאחר קונגרס יריחו[16] - אם מדובר ב'סיפוח' או ב'אחדות' - לא ישנה את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה [הזו] מאז ה-24 באפריל 1950 [היום בו ירדן סיפחה רשמית את הגדה המערבית לשטחה הריבוני]. זהו [התאריך] שבו הפכה הגדמ"ע על תושביה לחלק מירדן, שנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948. בדצמבר 1949, קיבלו תושבי הגדמ"ע, בפועל, את הזכות לדרוש אזרחות ירדנית... [במרוץ הזמן] נעשתה פגיעה 'מתועבת' בעובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות המגובות בהחלטות האו"ם ואף יותר מכך, כשהצעד הראשון בכך היה ההסכמה הערבית הנאיבית בתקופת ההתפשטות הפאן ערביות הכוזבת להכיר באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני.

 

תרחיש האחדות בין שתי הגדות צריך להתחיל בהבנה ברורה של משמעות הסיפוח. המלך עבדאללה צדק כששאל בשנת 2018: 'קונפדרציה עם מי?'[17] זוהי שאלה, שלדעתי, שוללת, אחת ולתמיד, את האפשרות של [המשך] קיומו של השקר [המכונה] 'הרשות הלאומית הפלסטינית', במקום להמשיך לספק לה מנות חמצן להארכת קיומה המלאכותי.

 

הדבר החשוב ביותר כעת הוא שיהיה גורם פלסטיני ממשי ופעיל, שניתן יהיה לדבר עליו ואיתו על כל תרחיש של איחוד בין הגדות. הדבר יתאפשר רק באמצעות קיום הידברות אמיתית, ולא [בשיח] של האשמות בבגידה, בין שני עברי הנהר. זאת, לשם מימוש אינטרס ירדני-פלסטיני באופן אחיד ולא על מנת לקדם תרחיש ישראלי חדש מלא במלכודות ושדות מוקשים, שהמשמעותי והמתועב ביותר שבהם הוא [הרצון להביא ל]סילוק אוכלוסייה [פלסטינית] ממערב הנהר למזרחו. יש להילחם בכך בכל האמצעים ובאמצעות רעיונות רציניים, מאוזנים ואובייקטיביים ולא באמצעות פנאטיות קיצונית."[18]

 

קריאות בירדן לחידוש היחסים עם תנועת חמאס

לצד ההמלצה לירדן לגלות פתיחות לכלל השחקנים הפוליטיים ברש"פ נשמעו בממלכה קריאות מפורשות לחידוש היחסים עם חמאס. על פי היומון אל-קודס אל-ערבי, ביקורה המפתיע של משלחת חמאס בסעודיה ב-17.4, לאחר נתק של כמה שנים, עורר בקרב האליטה הירדנית שיח בנושא חידוש היחסים עם חמאס. חבר הפרלמנט, ח'ליל עטיה, קרא לשיפור היחסים, בעוד חברי פרלמנט אחרים, המקורבים למוקד קבלת ההחלטות בממלכה, טענו כי ירדן, המקבלת מידי שנה סיוע מארה"ב של למעלה ממיליארד וחצי דולר, לא יכולה לכונן יחסים פומביים וישירים עם התנועה, שמוגדרת ארגון טרור בארה"ב.[19]

 

גם מוחמד חסן אל-תל, שהיה בעבר יושב ראש מועצת המנהלים של היומון הממסדי אל-ראי ועורך היומון אל-דוסתור, פרסם ב-11.4 מאמר באתר החדשות www.ammonnews.net, בו קרא לחדש את היחסים עם חמאס לנוכח עליית כוחה וההתפתחויות המדיניות באזור. כך כתב: "חמאס הפכה להיות הגורם הדומיננטי ביותר בשטח בפלסטין - הן במישור קבלת ההחלטות המדיניות והן בעימות עם הישות הישראלית - ויחסיה עם גורמים ערביים, אסלאמיים ובינלאומיים בהתפתחות מתמדת...

 

מאפייני תמונת המצב של הסוגייה הפלסטינית השתנו. ירדן מתמודדת עם סוגייה זו כל יום וכל שעה והיא מאמצת את זכויות העם הפלסטיני ומגנה עליהן יותר מכל [גורם אחר] במישור הערבי והאסלאמי... אולם, היא מגבילה את המגעים והתיאום שלה עם הצד הפלסטיני לרשות [הפלסטינית] ברמאללה, שבה היא רואה כנציג הלגיטימי של הפלסטינים, [הגם ש]ישראל פעלה להפקעת כל סמכות מידי הרשות הזו והיא הפכה לחסרת כוח וחסרת יכולת... מה מונע בחינה מחדש של יחסי ירדן-חמאס, שלמעשה לא נותקו לחלוטין ולא הגיעו לכדי איבה חלילה?... חמאס לא פגעה מעולם בירדן, אדרבא, מנהיגיה פעלו ברצינות לשיקום היחסים עם עמאן לאורך השנים שחלפו..."

 

אל-תל התייחס לשיפור יחסיהן של מצרים וסוריה עם תנועת חמאס חרף המחלוקות ביניהן והוסיף: "מה שקרה עם קהיר ודמשק לא היה מתוך אהבת חמאס, אלא משום שהשתיים ראו שלתנועה הזו יש השפעה רבה בזירה הפְּנים-פלסטינית ושהיא הפכה לחלק חשוב ומשמעותי בקבלת ההחלטות הפלסטינית. יצירת הקשר עמה נעשתה בשם טובת העם הפלסטיני ולא מן הנמנע שבמסגרת הפתיחות הפוקדת את האזור כעת יפתחו בירות ערביות נוספות את שעריהן בפני חמאס, לאחר שנעלו אותם בעבר."

 

אל-תל חתם את מאמרו בקריאה לחידוש היחסים בין ירדן לחמאס וכתב: "לא תהיה זו טעות שעמאן תשקול לחדש את הקשר עם חמאס... איש אינו קורא לכך שחמאס תשוב במלוא פעילותה ועל משרדיה לעמאן, אלא שהקריאה היא לכלול אותה במגעים הירדנים במישור הפלסטיני משום שהיא הפכה לגורם הגדול ביותר ובעל ההשפעה הרבה ביותר על הסוגייה [הפלסטינית]. חמאס בוטחת בהנהגה הירדנית ובטוחה בדאגתה לזכויות העם הפלסטיני והיא לבטח מייחלת לחידוש הקשר עמה..."[20]