כללי

כותב ירדני במאמר יוצא דופן: הגדה המערבית - שטח ירדני; הרש"פ - גורם מלאכותי שצריך להיעלם; נחוץ שיח על איחוד שתי הגדות

 

לאחרונה התפרסם ביומון הירדני אל-ר'ד מאמר יוצא דופן מאת איש התקשורת הירדני, מאלכ אל-עת'אמנה, שקרא לדון ברצינות בתרחיש של איחוד הגדה המערבית וירדן ואף מתח ביקורת על מדינות ערב שסירבו להכיר בכך שהגדה המערבית היתה שטח ירדני והכירו באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני.[1] אל-עת'אמנה, בעל טור קבוע ביומון אל-ר'ד המתגורר בבלגיה, טען במאמר מה-20.4.23 כי העובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות מוכיחות שהגדה המערבית היתה חלק משטחה של הממלכה הירדנית, מאז  1950 ועד 1967. לדבריו, הליגה הערבית שבתחילה התנגדה לסיפוח הגדה המערבית לירדן נאלצה לבסוף להכיר בכך ובהמשך גם האו"ם הכיר בעובדה זו. אל-עת'אמנה מתח ביקורת נוקבת על מצרים בראשות עבד אל-נאצר, שבאמצעות "אובססיית הפאן ערביות ואשליות של גבורה מדומה", גררה אחריה את סוריה וירדן למלחמה ב-1967 ממנה יצאו השלוש מופסדות כשחלק משטחיהן נכבשו על ידי ישראל, ובמסגרת זו ירדן איבדה את הגדה המערבית.

 

לדבריו, ההכרה של מדינות ערב באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני ואשר אושרה בפסגה הערבית ברבאט ב-1974 היוותה פגיעה משמעותית ו"מתועבת" בעובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות לפיהן הגדה המערבית היא שטח ירדני. עוד טען כי הרשות הפלסטינית היא ישות מלאכותית, שחייבת לחדול מלהתקיים. לבסוף, הדגיש אל-עת'אמנה כי יש צורך בדיון רציני עם גורם פלסטיני ממשי ופעיל בתרחיש של אחדות שתי הגדות, במטרה לממש את האינטרס הירדני והפלסטיני.

 

ראוי לציין כי בדבריו מתעלם הכותב מהחלטת המלך חוסיין ב-31 ביולי 1988 על ניתוק הזיקה – קרי, ויתור על התביעה לריבונות ירדנית בגדה המערבית וניתוק הקשרים החוקיים והמנהלתיים בין ירדן לגדה המערבית, למעט החסות הירדנית על המקומות הקדושים למוסלמים בירושלים. מהלך שבאמצעותו נסוג המלך חוסיין מחלומו לכונן פדרציה בין שתי הגדות, והביע את תמיכתה של ירדן בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית.

 

ירדן והגדה המערבית [2]

 

להלן תרגום קטעים ממאמר זה:

 

"בפועל, הגדה המערבית של נהר הירדן היוותה מחצית משטחה של ממלכת ירדן ההאשמית, וכל הוויכוח אודות התיאור של מה שקרה לאחר קונגרס יריחו[3] - אם מדובר ב'סיפוח' או ב'אחדות' - לא ישנה את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה [הזו] מאז ה-24 באפריל 1950 [היום בו ירדן סיפחה רשמית את הגדה המערבית לשטחה הריבוני]. זהו [התאריך] שבו הפכה הגדמ"ע על תושביה לחלק מירדן, שנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948. בדצמבר 1949, קיבלו תושבי הגדמ"ע, בפועל, את הזכות לדרוש אזרחות ירדנית.

 

הליגה הערבית התנגדה [בזמנו] לאיחוד שתי הגדות ויתרה מזו, מדינות ערביות דרשו אז לגרש את ירדן מהליע"ר. ב-1955, עם הצטרפות ירדן לאו"ם, אישר האחרון את אחדות שתי הגדות (או את סיפוח הגדמ"ע), אלא שהליע"ר כבר הודיעה קודם לכן, ב-12 ביוני 1950, כי הסיפוח היה צעד מעשי זמני וכי ירדן מחזיקה באזור זה [קרי, בגדה המערבית] כמי שמופקדת עליו בנאמנות עד להשגת הסדר עתידי בעניין – הסבר נאיבי המנסה לשמור על כבודם העצמי של אלו המתנגדים למציאות קיימת [שבה הגדמ"ע שייכת לריבונות ירדנית].

 

המשטרים הללו [של סוריה ושל ירדן], שאותם הובילה בזמנו מצרים של [גמאל] עבד אל-נאצר, באובססיה פאן ערבית סוחפת ואשליות של גבורה מדומה, הם גם אלה שהובלו בידי אותו עבד אל-נאצר לאחר מכן ביוני 1967 להרפתקה צבאית בלתי שקולה, לאחר שהחליט באופן חד צדדי לסגור את מיצרי טיראן. הדבר הוביל לפרוץ מלחמת יוני [1967], שבה קרסו אשליות הכוח, בדמות תבוסה צבאית משולשת שבה ניצחה ישראל באופן מובהק, ומי שאינו סבור כך פשוט מרמה את עצמו. [בסיום המלחמה] ישראל כבשה צבאית אדמות משלוש מדינות: את סיני ממצרים, את הגולן מסוריה ואת הגדמ"ע מירדן.

 

כל היומנים והמסמכים של מלחמת יוני [1967] מוכיחים שירדן הייתה האחרונה להיגרר אחר החלטת ההנהגה הערבית המאוחדת, בראשות מצרים של עבד אל-נאצר [להילחם בישראל].

 

התבוסה נודעה בספרות הערבית בשם 'נַכְּסַה' ותוצאתה, מנקודת מבט ירדנית, היתה אובדן מחצית השטח הגיאוגרפי של הממלכה - הגדמ"ע. [זאת], במדינה הנקראת של שם הנהר המפריד בין שתי הגדות [קרי, ירדן]. כך הפכה ירדן לגורם [הספציפי] שאליו מתכוונים בהחלטות הקהילה הבינלאומית בעלות ההשפעה המשפטית ובפרט החלטות 242 ו-338 הקובעות שישראל צריכה לסגת משטחים כבושים (או מ'השטחים הכבושים'). [כלומר], על פי ההחלטות הבינלאומיות [שפורסמו] עד היום, הגדמ"ע היתה ועודנה שטח שהיה תחת ריבונות ירדנית ונכבש.

 

[במרוץ הזמן] נעשתה פגיעה 'מתועבת' בעובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות המגובות בהחלטות האו"ם ואף יותר מכך, כשהצעד הראשון בכך היה ההסכמה הערבית הנאיבית בתקופת ההתפשטות הפאן ערביות הכוזבת להכיר באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני.

 

תרחיש האחדות בין שתי הגדות צריך להתחיל בהבנה ברורה של משמעות הסיפוח. המלך עבדאללה צדק כששאל בשנת 2018: 'קונפדרציה עם מי?"[4] זוהי שאלה, שלדעתי, שוללת, אחת ולתמיד, את האפשרות של [המשך] קיומו של השקר [המכונה] 'הרשות הלאומית הפלסטינית', במקום להמשיך לספק לה מנות חמצן להארכת קיומה המלאכותי.

 

הדבר החשוב ביותר כעת הוא שיהיה גורם פלסטיני ממשי ופעיל, שניתן יהיה לדבר עליו ואיתו על כל תרחיש של איחוד בין הגדות. הדבר יתאפשר רק באמצעות קיום הידברות אמיתית, ולא [בשיח] של האשמות בבגידה, בין שני עברי הנהר. זאת, לשם מימוש אינטרס ירדני-פלסטיני באופן אחיד ולא על מנת לקדם תרחיש ישראלי חדש מלא במלכודות ושדות מוקשים, שהמשמעותי והמתועב ביותר שבהם הוא [הרצון להביא ל]סילוק אוכלוסייה [פלסטינית] ממערב הנהר למזרחו. יש להילחם בכך בכל האמצעים ובאמצעות רעיונות רציניים, מאוזנים ואובייקטיביים ולא באמצעות פנאטיות קיצונית".[5]