פוליטיקאים וכותבים פלסטינים בביקורת על תנועת פת"ח: הפכה מתנועה לשחרור לאומי למיליציה המונעת כל ביקורת לגיטימית על הרש"פ
הקדמה
בשבועות האחרונים נמשכות הפגנות המחאה בגדה המערבית נגד הרשות הפלסטינית (להלן, הרש"פ), על רקע הריגתו של פעיל האופוזיציה ניזאר בנאת על ידי מנגנוני הביטחון של הרש"פ.[1] ביקורת קשה הושמעה כלפי הרש"פ, הן על עצם הריגתו של פעיל האופוזיציה, והן על הדיכוי האלים של המחאה הציבורית שהתעוררה בנושא, תוך הפרת חופש הביטוי והעיתונות.[2] המחאה נתנה ביטוי רחב גם לביקורת כללית על בעיות מערכתיות מהן סובלת הרש"פ, כגון היעדר דמוקרטיה ושחיתות, במיוחד לאור החלטת הנשיא מחמוד עבאס באפריל 2021 לשוב ולדחות את הבחירות עד להודעה חדשה.
בתגובה להפגנות המחאה, ארגנה תנועת פת"ח, מפלגת השלטון ברש"פ, הפגנות תמיכה בהנהגת הרש"פ – החופפת להנהגת הפת"ח – ואנשיה קראו להתנגד למה שהם כינו "ניסיון הפיכה בהובלת חמאס", במיוחד לאור העובדה שחלק מהמפגינים החל להשמיע קריאות להפלת המשטר ברש"פ. בכירי פת"ח השמיעו איומים כלפי האופוזיציה. סגן יו"ר התנועה, מחמוד אל-עאלול, אמר בעצרת התנועה ברמאללה: "אל תתגרו בתנועת פת"ח, שכן לא נרחם על איש".[3] מזכיר הוועדה המרכזית של פת"ח, ג'יבריל אל-רג'וב איחל בריאיון בטלוויזיה הפלסטינית לכל הגורמים שקראו להפלת הרש"פ "שלא להעמיד את תנועת פת"ח במבחן".[4] בנוסף, דוברי פת"ח התעלמו במידה רבה מהדרישות העיקריות של המפגינים לחקירה צודקת בפרשת מותו של ניזאר בנאת ולרפורמות דמוקרטיות ברש"פ, ופעילי התנועה אף סייעו למנגנוני הביטחון של הרש"פ לפזר את המפגינים ולהכותם.
על רקע זה, התפרסמו בעיתונות הפלסטינית מאמרים שמתחו ביקורת נוקבת על התנהלותה של תנועת פת"ח בפרשת ניזאר בנאת ועל בכירי התנועה. כותבי המאמרים יצאו נגד טשטוש האבחנה בין תנועת פת"ח לבין הרש"פ, תופעה שהתקבעה על רקע תקופה ממושכת ללא בחירות למוסדות הפלסטיניים, ואשר במסגרתה פת"ח – מפלגת השלטון – התמזגה עם השלטון עצמו וביססה את שלטונה על כוחם הפיזי של מנגנוני הביטחון, והחלה לפרש כל ביקורת על התנהלות הרש"פ כאיום שיש לדכאו בכוח.
כותבי המאמרים, בהם פוליטיקאים בעבר ובהווה ואינטלקטואלים מוכרים, הביעו צער על כך שפת"ח, שהוקמה במקור כתנועה לשחרור לאומי, סטתה במהלך השנים מתוכנית השחרור ומיעדיה הלאומיים והפכה למפלגת שלטון ואף למיליציה המזוהה עם השלטון, שאנשיה מוכנים להגן על מנהיגי הרש"פ ועל מוסדותיה ללא תנאי, גם מפני ביקורת לגיטימית. הכותבים הדגישו את הצורך לעשות הבחנה בין הפת"ח כתנועה פוליטית לבין הרש"פ, את ההכרח לקיים בחירות דמוקרטיות ברש"פ, וכן את ההכרח לבצע חשבון נפש פנימי בתנועת פת"ח על מנת שתשוב ליעדיה המקוריים: מאבק בכיבוש, במקום בשותפיה למולדת.
דוח זה יציג קטעים ממאמרים אלה.
עצרת המונית שארגנה תנועת פת"ח ברמאללה (10.7.21), להבעת תמיכה בנשיא עבאס[5]
פוליטיקאי פלסטיני: אין זה מתפקידה להגן על הרש"פ מפני
ביקורת; על פת"ח להבין שאין זהות ביניהן
ניהאד אבו גוש, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית ובעל טור ביומון אל-קודס, מתח ביקורת במאמרו על איומים שהשמיעו בכירי פת"ח כלפי גורמי אופוזיציה, על רקע הפגנות המחאה נגד הרש"פ, וטען כי על אף שפת"ח היא מפלגת השלטון ברש"פ, אין זה מתפקידה להגן על מנגנוני הרש"פ מפני ביקורת. הוא הזהיר את תנועת פת"ח לבל תלך בדרכה של מפלגת השלטון לשעבר באלג'יריה, ה-FLN, שהפכה מתנועה לשחרור לאומי למפלגת שלטון מושחתת ורודנית וקרא לה לחזור להיאבק בכיבוש במקום בעמה. הוא כתב: "ההתבטאויות האחרונות של כמה מבכירי מנהיגי תנועת פת"ח – במיוחד אלו של סגן יו"ר התנועה, מחמוד אל-עאלול, ומזכיר הוועדה המרכזית שלה, ג'יבריל אל-רג'וב – עוררו חששות וחוסר בהירות לגבי עמדת התנועה ומנהיגיה כלפי בני העם הפלסטיני שחולקים על דעתם, בין אם אלה פלגים [פוליטיים], תנועות חברתיות, או פעילים בודדים. מדובר באותן התבטאויות שהזהירו מפני 'התגרות' בתנועת פת"ח, או העמדתה במבחן,[6] ואף לאמירה כי 'פת"ח לא תרחם על איש'.[7]
...ההתבטאויות האלה נאמרו באווירה מתוחה מאוד, לאחר הריגת הפעיל ניזאר בנאת והדיכוי החמור של ההפגנות והמחאות [נגד הרש"פ במחאה על הריגתו]. לפיכך, אנשים רבים הביעו את חששותיהם מכך שההתבטאויות והאיומים האלה משלימים את צעדי הדיכוי שביצעו הרש"פ ומנגנוני הביטחון נגד מתנגדיהם, ושהם מתווים [בכך] משוואה חדשה ונחרצת ביחסי [פת"ח] עם כוחות האופוזיציה, האוסרת לבקר את התנועה או למחות על התנהגותם ומעשיהם של מנגנוני הביטחון.
לא ניתן כמובן לשפוט תנועה גדולה כמו הפת"ח, על ההיסטוריה [הארוכה] שלה ועל התפקיד המוטל עליה והמצופה ממנה [קרי, הובלת השחרור הלאומי הפלסטיני], בהתבסס על שתי התבטאויות רגעיות, שאולי נאמרו במצב מתוח ומשברי. אך עם זאת, אמירות אלה מתקשרות לעוד כמה אירועים, עובדות והתבטאויות אחרות, של כמה מהנושאים בתפקידי הנהגה ומהבכירים ברש"פ [ובתנועת פת"ח], מה שמלמד שכל זה מהווה דפוס שלם, שאינו תואם את ההיסטוריה של התנועה, את תוכניתה [הפוליטית], את המסורת הלאומית המהפכנית של הכלת המחלוקות עם [הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים] האחרים, ואת יכולתה להרחיב את המכנה המשותף [עמם]...
מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא היעדר מוסדות חקיקה וביקורת [ברש"פ, עקב פיזור המועצה המחוקקת]. לפיכך, הדבר הראשון שיש להתמקד בו הוא ההפרדה בין פת"ח כתנועה, כארגון וכפלג פוליטי, לבין הרש"פ כמנגנון מוסדי, שעליו להתבסס על עקרונות של מומחיות מקצועית. גם אם חברי ארגון פת"ח מכהנים ברוב תפקידי ההנהגה האזרחיים והצבאיים [ברש"פ], הארגון אינו אחראי על התנהלות מנגנוני הביטחון [של הרש"פ], כשם שאינו אחראי על ההתפתחויות בנושא התפשטות מגפת הקורונה, ולא על משבר התעבורה בערים, או על תפקוד השגרירויות והנציגויות הדיפלומטיות. מנגד, ובאותה מידת נחרצות, מנגנוני הביטחון אינם אחראים על ארגון פעילויות פוליטיות המוניות לתמיכה בדעה [פוליטית] מסוימת או נגד אחרת...[8]
העניין השני שיש להדגיש הוא הצורך החיוני של תנועת פת"ח לשמור על זהותה כתנועת שחרור ולא כמפלגת שלטון המגנה על כל מה שבכירי הרש"פ ומנהיגיה עושים... כיוון שהעם הפלסטיני עודו תחת כיבוש ובשלב של שחרור לאומי, הרי שעקרון השחרור [הלאומי] שאין לשכוח אותו ולא לזלזל בו ולוּ לרגע, הוא עקרון האחדות הלאומית והחזיתות הלאומיות הקואליציוניות הרחבות. כל פגיעה בעקרון הזה תזיק ל[תנועת] פת"ח יותר מאשר לאחרים, שכן היא זו המובילה את מהלך השחרור הלאומי הפלסטיני ומוקדם מידי לצמצם את המשימה המרכזית הזו שלשמה הוקמה התנועה ולהפכה לזרוע ציבורית או מיליציונית של מנגנוני הרש"פ. לשם השוואה, מן הראוי שניקח דוגמה מהאחות אלג'יריה, שחזית השחרור הלאומי האלג'ירי[9] הובילה בה את הארץ לעבר חירות ועצמאות והמשיכה לשלוט במדינה לאחר קבלת העצמאות והודחה מתפקידה רק כעבור שלושה עשורים מאז הניצחון על הקולוניאליזם, לאחר התפשטות תופעות הבירוקרטיה, השחיתות, הרפיסות והעריצות [השלטונית]. לפיכך, שנים רבות של מאבק נגד הכיבוש עדיין מחכות לחברי [תנועת] פת"ח, לאנשיה ולתומכיה ולא יהיה זה נבון [מצִדה] לבזבז את מאמציה על מאבק עם השותפים למולדת.
אני מקווה שפת"ח תחזיר לעצמה את תדמיתה הנוצצת. עליה לנצח את אויביה ולא את עמה ואת שותפיה. זה מחייבה להיות סובלנית, סבלנית ומקבלת יותר כלפי מי שחולק עליה או מותח עליה ביקורת, שכן ביקורת איננה קריאת תיגר... כולל הדרישה הדמוקרטית בדרכי שלום לקיים בחירות או להחליף את ההנהגה. [הביקורת] היא זכות דמוקרטית שאותה מקנֶה חוק היסוד ושהצהרת העצמאות מחייבת אותה במפורש, והיא מסורת מושרשת במהפכה הפלסטינית ובאש"פ. לפיכך, מי שחולקים על דעתה של תנועת פת"ח אינם אורחים במולדת הזו... אלא הם שותפים מרכזיים".[10]
סגן יו"ר פת"ח, מחמוד אל-עאלול (במרכז), נואם בעצרת התנועה ברמאללה[11]
כותב פלסטיני: הפיכת פת"ח למגינה של הרש"פ ושגיאותיה מנוגדת לשליחותה ומזיקה לעניין הפלסטיני
העיתונאי מוהנד עבד אל-חמיד, בעל טור ביומון אל-איאם, יצא גם הוא נגד תנועת פת"ח שהפכה את עצמה לפלג המגן על הרש"פ ועל שגיאותיה. הוא קרא לתקן את המצב על ידי הפסקת ההגמוניה של הרש"פ על הזירה הפוליטית, יצירת הפרדה בינה לבין תנועת הפת"ח, ביסוס דמוקרטיה, קיום בחירות ויצירת שלטון לגיטימי. הוא כתב: "העמדות [הפוליטיות] וההתעניינות של מוקד קבלת ההחלטות הפלסטיני מתרכזות בחידוש האמון של מרכזי [הכוח הפוליטיים] האזוריים והבינלאומיים בלגיטימציה החלשה והנסוגה [שלו] לאחר דחיית הבחירות. יצוין כי התעניינות [זו של ההנהגה הפלסטינית] אינה מייחסת חשיבות למקור הסמכות העיקרי [שלה], שהוא הפלסטינים, בפלסטין ומחוץ לה. הליקוי הזה הוא דומיננטי ועלול להביא להמשך ההתמוטטות, שהרי אין לגיטימציה לאף הנהגה, ארגון או רשות אשר מנותקים מהעם, שהוא מקור הסמכות של השלטון והבסיס לכל לגיטימציה... אם הנהגות אש"פ והרש"פ ימשיכו להיות מנותקות מהעם, אז [עליהן לדעת] שכל הנהגה או גורם שמתעלמים מהעם ינחלו כשלון מתמשך...
הצורך הפלסטיני בדמוקרטיה הוא אינו לוקסוס מעבר לצרכיה של החברה הפלסטינית. משמעות הדמוקרטיה היא השתתפות מגזרים רחבים של העם בהתנגדות לכיבוש ולהתנחלות, בבניית מוסדות אש"פ, הרש"פ והחברה האזרחית, וכן בפיתוח האנושי והכלכלי, במאבק נגד השחיתות הפנימית... ובביסוס חירויות הכלל והפרט, ובייחוד הזכות לחופש הביטוי והביקורת והחופש לדרוש דין וחשבון ושקיפות. הדרך לתיקון הבית הפלסטיני וחיזוקו מתחילה בהפסקת ההגמוניה של הרש"פ על הזירה הפוליטית ויצירת הפרדה בינה לבין אש"פ, פת"ח והאיגודים העממיים והמקצועיים...
אבן היסוד בהגדרה מחדש של הסמכויות [צריכה להיות] בחינה מחדש של מעמדה ותפקידה של תנועת פת"ח... ראוי לומר בהקשר זה כי כל עוד יש כיבוש, זוהי טעות שתנועת פת"ח היא זו שמרכיבה את הממשלה, גם אם הקו הפוליטי של הממשלה זהה לזה של תנועת פתח. ממשלתו של ד"ר מוחמד אשתיה הוכיחה את נכונות הערכה זו. הממשלה אמורה להיות כפופה לביקורת ולדרישת דין וחשבון מצד המועצה המחוקקת. בהיעדרה הממושך או הזמני [של מועצה מחוקקת], הבקרה ודרישת הדין והחשבון עוברת לידי החברה האזרחית, ובפרט לידי הארגונים הפוליטיים הקיימים והמתחדשים [ובכללם פת"ח וחמאס].
אך כאשר תנועת פת"ח היא השלטון [בגדה המערבית] ותנועת חמאס היא השלטון בעזה, נסגרת [אופציית] החיים הדמוקרטיים, מתבסס משטר [שבו] השלטון נמצא מעל לביקורת ולדרישת דין וחשבון, והתגובה למחאות עממיות נעשית באמצעות דיכוי. יתרה מזו, ההגנה על השלטון, על שגיאותיו והפרותיו הופכת להיות באחריות הארגון [פת"ח או חמאס, בהתאמה], שמגייס לשם כך את חבריו ואת תומכיו. במצב כזה ההגנה על השלטון נעשית רק באמצעות הנאמנות הארגונית, תחת הסיסמה: עזור לאחיך, בין אם הוא עושק ובין אם הוא עשוק. הפיכת תנועת פת"ח לפלג [פוליטי] המגן על הרש"פ, על השגיאות ועל ההפרות שלה ושל מנגנוני הביטחון שלה, סותרת את תפקידה ההיסטורי... לפיכך, ההידרדרות [במעמדה] של פת"ח, בהיעדר חלופה לאומית דמוקרטית, פירושה נזק ללאומיות הפלסטינית, על כל גווניה הפוליטיים... יש לבחון מחדש את תפקיד תנועת פת"ח וממשלתה, לחקור את פרשת ניזאר בנאת, להעמיד לדין את האשמים ללא דיחוי, ולקבוע מועד חדש לבחירות..."[12]
כרזה בהפגנה ברמאללה: עבאס – הסתלק; אנחנו רוצים בחירות[13]
בכיר פלסטיני: הרש"פ סטתה מתוכנית השחרור הלאומי ובניית המדינה ומתנהלת כאילו היא והפת"ח חד הן
זיאד אבו זיאד, השר לשעבר לענייני ירושלים ברש"פ, טען בטורו ביומון אל-קודס, כי שורש הבעיה של הפלסטינים הוא סטייתם מהתוכנית המקורית לשחרור לאומי, הפיכתם של מוסדות הרש"פ ומנגנוניה למוסדות ומנגנונים אינם משרתים את האינטרסים הלאומיים ואינם מחויבים לעקרונות שלטון החוק, והזהות שנוצרה בין הרש"פ לתנועת פת"ח. הוא קרא למהר ולתקן את המצב, למרות שהעריך כי אולי כבר מאוחר מדי. הוא כתב: "המכנה המשותף בין הארגון לשחרור פלסטין מאז הוקם בשנת 1964 לבין יתר החזיתות והתנועות [הפלסטיניות] שהוקמו לפניו או אחריו, הוא המילה 'שחרור'. כלומר, התוכנית הלאומית שיש לגביה קונצנזוס פלסטיני היא 'שחרור', בין אם שחרור כל פלסטין מהנהר עד הים או שחרור השטחים שנכבשו במלחמת 1967, כולל מזרח ירושלים... תוכנית זו המשיכה להיות [התוכנית] הדומיננטית עד ליציאת [אש"פ] מלבנון בשנת 1982 וההתרחקות מקו מגע כלשהו עם השטחים הכבושים... לאחר מכן, החל אש"פ לחפש דרך לזירת הפעולה הפוליטית, לאחר שאופק הפעילות הצבאית של ההתנגדות נסגר. הדרך החדשה ניכְּרה בניסיונות הרציניים של אש"פ לפתוח בשיח עם הממשל האמריקאי...
הסכם אוסלו היה ראשית ההתנערות מהתוכנית הלאומית המבוססת על השחרור, וראשית אימוצה של תוכנית מדינית המבוססת על הנחות מוגזמות של רצון טוב, לפיהן ניתן להשיג את השחרור באמצעות תהליך מדיני שתוצאתו עמומה, שעמימותה קודמה כעמימות בונה, constructive ambiguity [האנגלית במקור]. עם זאת, יישום התהליך המדיני הזה התבסס במידה מסוימת על סוג של הונאה עצמית והתייחסות למשאלות הלב כאל עובדות. ההסכם לא הגדיר את התוצאה הסופית של יישומו ולא קבע כי ההתנחלות בגדה ובירושלים תוקפא, מה שאִפשר לישראל להמשיך את תוכנית הרחבת ההתנחלויות, שסיכלה כל סיכוי או אפשרות להקמת מדינה פלסטינית על אדמה פלסטינית חופשית ומשוחררת. לפיכך, ניתן לומר כי הסכם אוסלו היה ראשית ההתרחקות, point of departure [האנגלית במקור] מתוכנית השחרור הלאומית, ו[ראשית] העיסוק בבניית מוסדות של מדינה, שאינה קיימת בשטח. הפרדוקס שנוצר הוא ויתור על התוכנית הלאומית המגולמת בשחרור והתעסקות בתוכנית מדינית המבוססת על בניית מוסדות של מדינה, או של ישות, או של צורת ממשל שמאפייניו לא הוגדרו. קראו לכך כפי שתרצו, אך זו אינה מדינה, ואין זו תוכנית לאומית...
זה הפח בו נפלנו כשחשבנו שזוהי תוכנית ביניים שתסתיים במאי 1999 ואז גילינו שהזמני הפך לקבוע ושהמדינה אינה קיימת אלא בראשיהם של המנהיגים, ואולי בצווים, במזכרים ובמסמכים עליהם הם חותמים ומעבירים מיד ליד, אך אין לה קיום במציאות... כל זה הוא תוצאה של הוויתור על התוכנית הלאומית, השחרור, והכניסה למסדרונות ולמרתפים של תוכנית מדינית המבוססת על אשליה, שהפכה לשבויה של המציאות שבה נולדה. יש לקחת בחשבון כי לאור הנתונים שהוזכרו לעיל, במשולב עם התערבות הכיבוש, מוסדות הביטחון [של הרש"פ] הפכו לחזקים ביותר מבין כל המוסדות של ממשלה זו...
מה שהניע אותי לכתוב את המאמר הזה הוא השלכות הריגתו של הפעיל הפוליטי המנוח, ניזאר בנאת. הרצח שקרה הוא פשע בפני עצמו, שכולל את כל היסודות הפיזיים, המוסריים והמשפטיים של [פשע] וצריך היה לטפל בו במהירות במסגרת החוק... ביצוע פשע הרצח הנתעב [הזה] הוא האינדיקציה הגדולה ביותר לכך שנכשלנו בבניית מנגנוני ביטחון שמכבדים את החוק ופועלים במסגרתו... אנשים המשתייכים למנגנוני הביטחון – לא כולם – מתמודדים עם המצב מנקודת מבט אישית, כאילו שהם נמצאים בקטטה בין שבטים או כנופיות פשע, הפועלות מחוץ לחוק.
אם מה שעשו אנשים אלה הוא הפרה של החוק והתקפה עליו, יש לתבוע מהם דין וחשבון ולהטיל עליהם את העונשים החמורים ביותר. אך הפרת החוק החמורה יותר היא היציאה לרחוב של קבוצות פוליטיות במטרה להשיג מטרות פוליטיות שאין להן שום קשר להריגתו של ניזאר, בדרישה להפיל את המשטר ואת הנשיא... אני דוחה את טענת הקבוצות האלה כי הן מדברות בשם העם. כיצד הן יכולות לומר 'העם רוצה...'?[14] האם יש להן ייפוי כוח מהעם לדבר בשמו? בהחלט לא. התנהלות כזו היא בבחינת התקפה על זכות העם לבטא את עצמו ואת רצונו. הטעות הזו של הקבוצות שהעניקו לעצמן את הזכות לייצג את העם, נתקלה מנגד בטעות חמורה לא פחות, והיא הטענה כי הרש"פ היא פת"ח, והקריאה ל'מיליציות' של הפת"ח לרדת לרחובות כדי להגן על מנגנוני הביטחון ועל הרש"פ.[15]
כאשר הטיפול בטעות נעשה באמצעות טעות והעניין הלאומי שלנו הופך להיות עניין של פלג אחד בלבד, הפלגים הופכים לשבטים והקריאות להפחדה ולנקמה תופסות את מקום אכיפת החוק. עלינו לשאול את עצמנו לאיזה מצב הגענו ומה הביא אותנו לשם? אין ספק שקודם כל, עלינו לשוב אל התוכנית הלאומית לשחרור, לבדוק את כל המוסדות והמנגנונים שבנינו ולראות האם הם משרתים את תוכנית השחרור או זוממות לחסלה. לשם כך עלינו לבחון מחדש האם העקרונות עליהם בנינו את מוסדותינו הם עקרונות לאומיים הנכללים בתוכנית הלאומית, או שהם הופרו והוסבו כדי לשרת תוכנית המנוגדת לתוכניתנו הלאומית... מצבנו הפנימי מחייב שני דברים: הראשון הוא שנסכים על תוכנית לאומית ועל יעד שאנחנו רוצים להגיע אליו, והשני הוא תוכנית עבודה הדרגתית ומציאותית כדי להיחלץ מהמצב הנוכחי ולצאת לדרך לעבר היעד שהגדירה תוכניתנו הלאומית הנ"ל. האם הדבר אפשרי או שעברנו כבר את נקודת האל חזור? אני חושש שכבר עברנו אותה ואני מתפלל לאללה שאני טועה".[16]
[1] ראו דוח ממרי: ביקורת ציבורית קשה על הרש"פ בעקבות מותו של פעיל אופוזיציה שעצרו מנגנוני הביטחון שלה, 4.7.21
[2] מדובר גם בהפרה של התחייבות מפורשת שנתן הנשיא עבאס לפני שהחליט לדחות את הבחירות. ב-20.2.21 פרסם עבאס צו שהורה להפסיק את המעצרים על רקע השתייכות פוליטית ולאפשר לכל הפלגים הפלסטיניים חופש מלא לקיים פעילות פוליטית לקראת הבחירות. ארגוני זכויות אדם פלסטיניים טענו כי צו זה לא יושם וכי רמת החופש הפוליטי ברש"פ רק הידרדרה. ראו דוח ממרי: ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים מוחים נגד הגבלת צעדיהם על ידי יו"ר הרש"פ, עבאס, 15.3.21
[3] https://alqudsnews.net, 11.7.2021. הלך רוח זה חלחל גם לפעילי השטח של התנועה. למשל, בעצרת פת"ח ברמאללה, פעיל התנועה מוראד אשתיוי קרא למפגינים נגד הרש"פ "בוגדים" ו"כופרים". https://shahed.cc, 15.7.2021; פעיל פת"ח אבו ר'צ'ב מראעבה פרסם בעמוד הפייסבוק שלו תמונה של עאמר חמדאן, פעיל אופוזיציה, בתוספת האמירה: "לא יהיו רחמים והתרשלות [בטיפול] בכל מי שמעז לדבר סרה על מנהיגינו ועל מנגנוני [הביטחון] שלנו, ועל אנשי פת"ח המכובדים..." https://www.facebook.com/profile.php?id=100070299979846, 19.7.2021
[4] https://palsawa.com, 4.7.2021
[5] https://www.wafa.ps, 10.7.2021
[6] הכוונה לדברי מזכיר הוועדה המרכזית של פת"ח, ג'יבריל אל-רג'וב, בריאיון בטלוויזיה הפלסטינית.
[7] הכוונה לאיום שהשמיע סגן יו"ר התנועה, מחמוד אל-עאלול, בעצרת התנועה ברמאללה.
[8] הכוונה להפגנות הנגד שארגנה תנועת פת"ח כדי להביע תמיכה בהנהגת הרש"פ ולהפעלת אנשי פת"ח כדי לסייע למנגנוני הביטחון של הרש"פ לדכא את הפגנות המחאה של האופוזיציה.
[9] התנועה מוכרת במערב בשמה הצרפתי, Front de libération nationale, FLN.
[10] אל-קודס (מזרח ירושלים), 18.7.2021
[11] https://www.wafa.ps, 10.7.2021
[12] אל-איאם (רש"פ), 13.7.2021
[13] https://qudsn.net, 11.7.2021
[14] רמז לקריאה הפופולרית מהפגנות האביב הערבי ("העם רוצה להפיל את המשטר"), שהושמעה גם בהפגנות נגד הרש"פ. אבו זיאד הזהיר מפני הלך רוח זה במאמר נוסף: לדבריו, מוסדות הרש"פ הם מוסדותיה העתידיים של המדינה הפלסטינית, ולכן בהקשר הפלסטיני אין לדבר על "הפלת המשטר", אלא רק על רפורמה במשטר. אל-קודס (מזרח ירושלים), 11.7.2021
[15] אמירות אלה מתקשרות לשיח הביקורתי הכללי של הכותב על התפתחות מוסדות הרש"פ. לדבריו, אם אלה לא יתבססו על עקרונות הדמוקרטיה, תהפוך הרש"פ לעוד משטר ערבי כושל ומושחת, שאינו מתבסס על מושג האזרחות, אלא על שלטון המשפחה והשבט. ראו דוח ממרי: שר פלסטיני לשעבר: כשלנו בבניית המדינה הפלסטינית על יסוד שלטון החוק והדמוקרטיה, 15.12.19
[16] אל-קודס (מזרח ירושלים), 4.7.2021