כללי

יומון חמאס במאמר: זר לא יבין את עוצמת שמחתו ואושרו של הפלסטיני למשמע ידיעה על פעולת טרור נגד ישראלים

 

היומון פלסטין, המזוהה עם תנועת החמאס, פרסם מאמר מאת עבדאללה אל-לידאוי[1] בשבח פעולות הטרור שמבצעים צעירים בגדה המערבית נגד ישראלים תחת הכותרת "מחוללי השמחה – אודות הדור הצעיר בגדמ"ע". במאמרו, שפורסם גם באתר של הזרוע הצבאית של החמאס, גדודי עז אל-דין אל-קסאם, תיאר אל-לידאוי את תופעת השמחה הגואה והאדרנלין המתפרץ ברחוב הפלסטיני לאחר כל פעולות טרור נגד ישראלים כמו פיגועי התאבדות, פיצוצי אוטובוסים, בתי קפה, וטען כי פעולות אלו מהוות עדות לחיוניותו, עוצמתו ותהילתו של העם הפלסטיני.

 

לדבריו, שמחה זו היא בעלת "ארומה מיוחדת" והיא מתאפיינת בהשמעת קריאות שמחה, התקהלות בכיכרות וברחובות, חלוקת דברי מתיקה, חיבוקים, השמעת קריאות שבח והלל לאללה במערכת הכריזה של המסגדים ועוד. אל-לידאוי הסביר כי כיום ישנה שמחה אדירה בקרב הפלסטינים לשמע פעולות הטרור שמבצעים הצעירים הפלסטינים בגדה המערבית אשר לדבריו "מוסיפים את טביעת האצבע הייחודית שלהם בפעולות הירי ברחובות הערים [הישראליות] השלוות", משיבים במעשיהם את תהילת ימי האינתיפאדה השניה והפיגועים הגדולים מתקופתו של יוזם שיטת פיגועי ההתאבדות, יחיא עיאש, ומתקוממים נגד הרש"פ שניסתה למנוע מהם לבצע התנגדות וג'יהאד.

 

"המהנדס" יחיא עיאש, בכיר הזרוע הצבאית של חמאס, יוזם פיגועי ההתאבדות[2]

 

להלן קטעים ממאמרו של אל-לידאוי:

 

"לשמחה הפלסטינית יש ארומה משלה, היא שונה לחלוטין מכל שמחה [אחרת]. באחד הימים, כאשר הייתי בחטיבת הביניים ועמדתי מחוץ לשער בית הספר, אירע פיגוע התאבדות [מילולית: פעולה של הקרבת נפש למען האסלאם] מבית היוצר של המהנדס יחיא עיאש.[3] אך שמעתי את הידיעה ומיד יצאתי בריצה מהירה הבייתה, כדי להדליק את הטלוויזיה ולצפות בפעולה – מחזה שכל פלסטיני חוֹוֶה כאשר מתבצעת פעולת גבורה על אדמת פלסטין מהים עד הנהר. או-אז האנשים רצים אל כלי התקשורת כדי להכיר את פרטי הפעולה: כמה הרוגים? מה שם השהיד [קרי, המפגע]? מאיזה יישוב הוא? מהי תגובתו הצפויה של האויב?

 

לא מדובר בפעולת גבורה שהתבצעה בלב בירתו המדומה של האויב, אלא בדבר הגדול מכך בהרבה: זו הוכחה לכך שעמנו הפלסטיני עדיין שופע חיים וניצב על סולם התהילה, כל עוד הוא יכול להעיף את תקרת האוטובוס, מסוגל לדקור חייל וממשיך לדרוס מתנחל ולירות על רכב עוין ממרחק אפס ברחוב.

 

רק פלסטיני יכול לתאר לעצמו את עוצמת השמחה שמחוללות פעולות הגבורה בלבנו. הן מעלות את האדרנלין לרמות הגבוהות ביותר ומגבירות את האמון של העם בעצמו, וביכולתו לשנות את המשוואה; שהוא מסוגל להתמודד עם האויב ושאנו החלשים מסוגלים להתנגד לאויבנו החזק. אין ביכולתו [של הפלסטיני] להסתיר את שמחתו ואת עליצותו בשום פעולת גבורה. אך מתרחשת פעולה ומיד מעבירים האנשים את דְבַרָהּ במהירות הבזק... האנשים יוצאים אל הכיכרות ואל הרחובות, מריעים לפלסטין, מבטאים את שמחתם ואת עליצותם מהפעולה, מחלקים דברי מתיקה, מחבקים זה את זה והרמקולים של המסגדים משמיעים בקול רם את הקריאות 'אללה אכבר' ו-'אין אלוה מבלעדי אללה' בשמחה, בהלל ובתודה לאללה על ההישג הזה.

 

צעירי הדור הזה של הגדמ"ע, בני העשרים, אינם מבינים איזו שמחה מחוללים מעשיהם בלבנו. הם משיבים לנו את תהילת אינתיפאדת אל-אקצא השנייה שהמיטה על האויב את אסונות הפיצוצים של האוטובוסים, תחנות [האוטובוסים] ובתי הקפה, והיום הם מוסיפים את טביעת האצבע הייחודית שלהם באמצעות פעולות הירי ברחובות הערים השלוות שלהם, ממרחק אפס... הדור הזה של הצעירים הנחית סטירת לחי לאנשי מיזם אוסלו ולמשרתיו של [לוטננט-גנרל קית' וו.] דייטון^[4] בגדמ"ע אשר השקיעו מאמצים רבים ובזבזו סכומי כסף עצומים כדי לאלף ולרכך אותו...

 

הרשות של אוסלו [קרי, הרש"פ] ומאחוריה כמה מדינות מערביות ואירופיות עשו כל אשר לאל ידם כדי לנתק את תושבי הגדמ"ע וצעיריהם מהעומק הפלסטיני שלהם ומאחיזתם באופציית הג'יהאד וההתנגדות לאחר מבצע 'חומת מגן' שהחל האויב ב-2002 כדי לקבור את אינתיפאדת אל-אקצא השניה בגדמ"ע, בעודה בחיים. הם ניסו לְאַלֵּף את הדור הזה ולהשחיתו באמצעות: 'קזינו יריחו'; מיזמי נוער משותפים בין צעירי הגדמ"ע לבין 'הצעירים היהודים'; 'אמנת CEDAW' [האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים]; דיכוי הפעילות הסטודנטיאלית באוניברסיטאות הגדמ"ע; מניעת פעילות חופשית של הגוש האסלאמי [זרוע הסטודנטים של תנועת חמאס] ומעצרים פוליטיים בלתי פוסקים של צעירים ושל אנשי התנועה האסלאמית שם [בגדמ"ע] עד היום.

 

אולם, כנגד כל הסיכויים, הגולם קם על יוצרו והרש"פ לא הצליחה להביס את דור הגדמ"ע הנוכחי, השורשי והאציל, הדור הזה שכבר הגיע לבגרות כאשר ראה את עוצמת חוסר האונים, החשש והפחד של האויב ו[מנגד] ראה את הדיכוי, העוני, ההשפלה, ההתנכלויות והשעות [הארוכות] של המתנה במחסומים בין הערים והכפרים. דור זה של הגדה המערבית ראה את הניצחונות של צעירי עזה ואת ההשפלה שהנחילו לחיילי האויב בגבול [עזה] ובתחומה וכיצד אילצו אותו [את האויב] בכל סבב לחימה לסגת כשהוא מבועת עקב הריגה, לקיחה בשבי או עיכוב [של חייל כלשהו]. התמונות מעזה היו המַטְעֵן המורלי הגדול ביותר של בני הדור הזה ושמו של מוחמד אל-דף, המפקד הצבאי שלה [של עזה][5] מהדהד בכל הפגנת שמחה לאחר כל פעולת גבורה.

 

שלום לנשמותיהם של ירחי הדור הגדמ"עי החדש, שהאירו את דרך השחרור בדמם הטהור; שלום לשהידים שהכניסו שמחה בלבנו ושלום למי שהשיבו לנו את ימיו של [יחיא] אל-עיאש ואת הפתעותיו; שלום למועתאז באללה אל-ח'ואג'א,[6] למועתצם סבאר',[7] למוהנד אל-חלבי,[8] לרעד ח'אזם,[9] לעומר אבו לילא,[10] לעודיי אל-תמימי,[11] לח'יירי עלקם,[12] לאבראהים אל-נאבולסי,[13] לפאדי אבו שח'יידם[14] ולשיירה ארוכה של שהידים מקרב צעירי הגדמ"ע. שלום לכל אריה שניצל את ההזדמנות לעוט על טַרְפּוֹ; שלום לכל מי שמנסה לרכוש סכין, גרזן, סכין קצבים, אקדח, [רובה] 16M או [רובה] קרלו ישן.

 

שלום לכם אנשינו בגדמ"ע, אנו מתקרבים למועד בו יתאחדו השורות של כל זירות הנוכחות הפלסטינית."[15]