כללי

עיתונאים ואינטלקטואלים ממצרים, איחוד האמירויות וכווית: הזנחת הפלסטינים את סוגייתם הובילה לעסקת המאה; עליהם לבוחנה כדי לא להחמיץ עוד הזדמנות לפתרון

 

ב-28.1.20 הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על פרטי עסקת המאה, אשר נדחתה על ידי ההנהגה והפלגים הפלסטינים מכל וכל. שבוע לאחר מכן, זכתה העמדה הפלסטינית לגיבוי ערבי רשמי עם התכנסותם של שרי החוץ של הליגה הערבית ב-1.2 לכינוס חירום שבו דחו פה אחד את תוכנית המאה והדגישו את מרכזיותה של הסוגייה הפלסטינית[1], זאת חרף נוכחותם של שגרירי עומאן, בחריין ואיחוד האמירויות באירוע ההכרזה על התוכנית והצהרות חיוביות של כמה בכירים ערביים כלפיה[2].

 

לצד מאמרים שיצאו בחריפות נגד תוכניתו של טראמפ ברוח החלטת הליגה הערבית, התפרסמו בתקשורת הערבית מאמרים אחרים שמתחו ביקורת על העמדה הפלסטינית הרשמית המתנגדת לתוכנית. הכותבים קראו להנהגה הפלסטינית לחשוב כיצד ניתן להפיק תועלת מתוכנית טראמפ ולא לדחותה על הסף ולהחמיץ הזדמנות נוספת לפתרון בעייתם.

הכותבים גם מתחו ביקורת חריפה על התנהלות הפלגים הפלסטינים לאורך השנים והשקעת כל מרצם בפילוג הפנימי ביניהם תוך דחיקה לשוליים את האינטרסים הלאומיים הפלסטיניים, מה שהוביל לטענתם לירידת קרנה של הסוגייה הפלסטינית בעולם הערבי.

 

הנשיא טראמפ מציג את עסקת המאה[3]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמרים הנ"ל:

 

פרשן מהאמירויות: עסקת המאה - תוצאת הפילוג הפלסטיני ואובדן דרך של ההנהגה הפלסטינית

סאלם אל-כותבי, חוקר ופרשן פוליטי מאיחוד האמירויות ובעל טור באתר הסעודי אילאף, פרסם ב-3.2 מאמר, שבו האשים את המנהיגים הפלסטינים בכישלון בטיפול בסוגיה הפלסטינית. לדבריו, היה על הפלסטינים  להכין תוכניות חלופיות להסדר ולהכשיר הקרקע לתמיכה ערבית בהן, במקום לשקוע בסכסוכים פנימיים ולפנות למדינות כמו איראן ותורכיה. הוא כתב: "רוב מה שהופיע בהצהרת נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על עסקת המאה בנוגע לסוגייה הפלסטינית לא הפתיע רבים... העניין ברור וצפוי והבעיה אינה ההצהרה עצמה, אלא האופן שבו הערבים והפלסטינים מתייחסים לסוגייה מלכתחילה. שכן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמשך הפילוג הפלסטיני והעמקתו, ויתרה מכך – העדר מצפן אצל הארגונים והמנהיגים הפלסטיניים - הם שהביאו למצב הזה.

 

אל למנהיגים הפלסטינים להמר על רעיון של התנערות מהאחריות [שלהם] להשבת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני והשלכת הנטל על המשטרים, הממשלות והעמים הערביים. הכל יודעים מהו היקף האתגרים המתגברים העומדים מול המשטרים הערביים באזור, ומהם האתגרים האסטרטגיים העצומים העומדים בפני מדינות ערביות מרכזיות שהיו ועודן בעלות ההשפעה הגדולה ביותר על ניהול התיק הפלסטיני...

 

איש אינו מבקש מהפלסטינים שהם יסדירו את בעייתם בעצמם, ללא תמיכה ערבית ישירה וחזקה, אך לפחות היה עליהם להכשיר אווירה מתאימה לתמיכה הזאת ולהכין חלופות והצעות הדרושות להגעה להסדר צודק וכולל של הסוגייה [הפלסטינית]. כמו כן, [היה עליהם] לגבש אסטרטגיה כוללת להתמודדות עם התפתחויות חיוניות חשובות וצפויות, במקום להתעסק אך ורק במלחמות מילים וסכסוכים חסרי טעם ולהסתמך על סיסמאות ושיח תקשורתי חוזר ונשנה בתגובה להצהרה על העסקה, המהווה אחד הצמתים החשובים ביותר של הסוגייה הפלסטינית ותולדותיה...

 

על האליטה הפלסטינית - ובייחוד אלה המכונים מנהיגי ההתנגדות, ארגוניה, תנועותיה וקבוצותיה - להודות בכישלונה בטיפול בסוגייה הפלסטינית והתפתחויותיה; בשקיעה בסכסוכים אישיים ובחיסולי חשבונות שאין להן כל קשר לעם הפלסטיני; בהשלכה העצמית אל חיקם של משטרי מדינות העוינות כל מה שהוא ערבי ובסחר בסוגייה [הפלסטינית], אותה מנצלים מנהיגי מדינות אלה לצרכים תעמולתיים... הסולטן ארדואן לא יסכן את האינטרסים שלו למען הפלסטינים ולא יוותר על שאיפתו להשיג גז בים התיכון, כדי לתמוך בסוגייה הפלסטינית כפי שחושבים אלה החיים באשליות וחסידיהם בתנועות ובארגונים הפלסטיניים. הדבר נכון גם לגבי האייתולות של איראן...

 

ברור שעסקת המאה לא תהיה בלון ניסוי ולא תיפול או תסתיים בהצהרות וסיסמאות, כדברי חלק מהאנשים. אדרבא, זוהי התפתחות מהותית מיוחדת במינה הראויה להתעניינות ולמעקב כדי לצמצם את השפעותיה ולרסן את תוצאותיה.  הדבר דורש מאמצים פוליטיים רציניים, שקולים ואחראיים, כדי להתייחס לצומת ההיסטורי הזה בדרכה של הסוגייה הפלסטינית, ולנהל את המשבר הזה בשכל ובתבונה, בלי התרברבות במעשי גבורה [ובלי] הסיסמאות הנבובות והסוחרים בסוגייה[הפלסטינית]."[4]

 

ראש מרכז מחקרים באיחוד האמירויות: סירוב פלסטיני לעסקת המאה ירע את מצבם

ד"ר סאלם חמיד, ראש מרכז אל-מזמאה למחקרים הפועל בדובאי, ובעל טור ביומון אל-אתחאד היוצא לאור באיחוד האמירויות, קרא לפלסטינים לא לדחות על הסף את עסקת המאה אלא לנצל כל ערוץ חדש לפתרונה, כיוון שהמשך הקיפאון במו"מ רק יסב להם נזק נוסף. הוא כתב: "לא ראוי להכחיש או להתעלם מכך שישנם עקרונות שזכו להכרה בהחלטות האו"ם, המכירים במפורש בזכותם של הפלסטינים לקבוע את גורלם, להקים את מדינתם ולשים סוף לסבלם של הפליטים בפזורה באמצעות הכרה בזכות השיבה. זאת, לצד מה שנקבע ביוזמות ובפעילויות הבינלאומיות הקודמות, המאמצות את 'פתרון שתי המדינות'... ואולם, מצד שני, מן הראוי לחשוב בתבונה, באופן שמנצל כל ערוץ שיש בו כדי לפתוח מחדש את תיק הסוגייה הפלסטינית ולהעלות הצעות ליישובה כדי שלא תישאר בלתי פתירה. שכן, דחיית הפתרון תסב נזק נוסף לפלסטינים ותגביר את סבלם שנמשך זמן רב. בנוסף, ההזדמנויות לפתרונות הולכות ומתמעטות עם הזמן, כך שדבר שניתן להשיג היום, יהפוך בעתיד לדבר פחות נגיש...

 

היות והתוכנית החדשה של טראמפ פתחה מחדש את הנושא של הסוגייה הפלסטינית... וחידשה את ההתעניינות הבינ"ל בה, מן הראוי לנצל את חזרת אור הזרקורים לסוגייה [זו] במטרה לחדש את המו"מ בין הפלסטינים והישראלים..."[5]

 

כותב מצרי: אנו משלמים היום את מחיר ההזדמנויות המוחמצות, הרשלנות והניהול השגוי של הסכסוך

איש התקשורת המצרי עמאד אל-דין אדיב, הכותב ביומון המצרי אל-וטן, פרסם ב-1.2 מאמר שבו קרא לערבים לא להסתפק בגינוי ישראל, אלא לעשות חשבון נפש ולהכיר בכך שהמצב הקיים הוא בעיקר תוצאה של התנהלות שגויה מצד הפלסטינים. הוא כתב: "בטרם נגנה את הישראלי על סירובו לשלום ואת הכיבוש המתנחל המכוער שלו, ובטרם נשאל באיזו זכות מחליט הממשל האמריקאי על גורלם של עם ואזור, חייב להיות לנו האומץ להתעמת עם עצמנו ולשאול [מה] בנוגע לאחריות שלנו לגבי מה שקרה? מה הביאנו לעמדת המו"מ החלשה ביותר שנושא ונותן יכול להגיע אליה – עמדה של חוסר יכולת להגיב?! מה גרם לישראלי להתרברב, לקפח, להשמיץ ולנהוג ביהירות? יהיה מי שיגיד שזה בגלל חוזקו, או בגלל שהוא נתמך בידי יהודי העולם, או בגלל שארה"ב תומכת בו באופן מוחלט. כל זה אולי נכון, אבל הסיבה העיקרית היא לא בגלל שישראל חזקה ומשחקת בקלפיה במיומנות, אלא בגלל שאנחנו חלשים. אנו בעלי [הכישרון] הגדול ביותר להיכשל בניהול הסכסוך, אם באמצעות מלחמה ואם באמצעות שלום.

 

ההיסטוריה של הסוגייה הפלסטינית היא למרבה הצער היסטוריה של הזדמנויות מוחמצות ושל ניהול שגוי של הסכסוך, הן בזירת הקרב והן בשולחן המו"מ. בכל סירוב שלנו להצעה להסדר עם תנאים של הצד האחר, אנו פועלים על-פי ההיגיון של 'הכל או לא כלום'. אנחנו מאמינים בפלסטין ההיסטורית מהים לנהר, שירושלים חייבת לחזור [לידי הפלסטינים] עד המילימטר האחרון, שהפליטים צריכים לחזור [לבתיהם] עד האחרון שבהם, ושהפיצויים על מה שקרה צריכים להיות משולמים עד הדולר והשקל האחרונים. עד [שכל] זה יקרה אנו נמשיך לסרב. [אך], עם כל סירוב שלנו תבוא הצעה אחרת, פחות טובה מקודמתה...

 

הפילוג הפנים פלסטיני אשר עלה על המאבק עם האויב האמיתי [קרי: ישראל], ההסתייעות של כל פלג [מבין הפלגים הפלסטינים] בגורם אזורי [אחר שיתמוך בו], לצד השחיתות הכלכלית הפוליטית והעדפת האינטרסים הפרטיים על פני האינטרסים העליונים - [הם] שהובילו אותנו, בצל המצב האזורי והבינלאומי הנוכחי, לעסקת המאה...

 

אנחנו כעת משלמים מחיר של חשבון היסטורי מצטבר ודחוי מאז 1948; על ניהול גרוע של המשבר והסכסוך במלחמה ובשלום, בקרב ובמו"מ, בפוליטיקה וכלכלה, בתעמולה ובשיווק הפוליטי של הסוגייה הפלסטינית.   

 

אנו עומדים כעת בפני רגע האמת של רשלנות מכוונת, רשלנות היסטורית, ושל ניהול גרוע של סוגייתנו ההיסטורית,  אחרי שהופיעו אצל החולה סימפטומים של חולשה והוצבו בפניו שתי אופציות, שהאחת גרועה מרעותה: או למות אם יסרב לקבל את הטיפול [קרי: עסקת המאה], או לקבל את הטיפול שניתן להגדירו כניתוח של כל חלקי [הגוף] ולמות משום שלא ניתן לשרוד [אחריו]".[6]

 

חבר פרלמנט מצרי לשעבר: הפלסטינים משלמים מחיר כבד על כישלון מנהיגיהם

ד"ר עמרו אל-שובכי, חבר פרלמנט מצרי לשעבר, פרסם בטורו ביומון המצרי אל-מצרי אל-יום מאמר בו הצביע על ירידה בסולידאריות הערבית כלפי הענין הפלסטיני עקב התנהלותן הכושלת של תנועת הפתח וחמאס. הוא כתב: "הסוגייה הפלסטינית תפסה במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה חלק גדול ממצפונם של העמים הערביים... רבים עדיין זוכרים את התגובות העממיות הרחבות [בעולם הערבי] עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000... אלא שחלה נסיגה ניכרת בפעילות העממית למען סוגייה זו ובסולידריות עימה ברמה הערבית והבינ"ל, פרט להודעות גינוי. המשטרים הערביים שתקו על תוכנית טראמפ גם אם פרסמו כמה הודעות חיוורות כדי לצאת ידי חובה... 

 

גם אם למשטרים הערביים יש מידה מסוימת של אחריות למפנה הזה, הרי ברור שתנועות פת"ח וחמאס אחראיות הרבה יותר לנסיגה הזאת שחלה בתמיכה העממית בסוגייה הפלסטינית. זאת, משום שכל המערכות שניהלה חמאס בעזה [נגד ישראל] לא הניבו ולו הישג מדיני אחד עבור הסוגייה הפלסטינית. הן לא היוו גורם לחץ על ישראל כדי שתדבוק בהחלטות הבינלאומית ומות השהידים מבני העם הפלסטיני הפך בעיניהן למטרה ולא לאמצעי להבסת הכיבוש ולהקמת המדינה העצמאית. המערכות [שניהלה] חמאס בזירה הפנימית הפלסטינית ו'מאבקה' נגד פת"ח, לצד הרפתקאותיה הצבאיות הבלתי מחושבות נגד ישראל, נראים כמלחמות שליטה על עזה, ולא כמאבק למען הסוגייה הפלסטינית.

 

התבוסה של דרך המתינות שמייצג מחמוד עבאס, והתבוסה של דרך ההתנגדות שמייצגת חמאס, גרמו לסוגייה הפלסטינית לשלם מחיר כבד מאוד ברמה העממית. כל מה שנגיד על אחריות הכיבוש הישראלי למצב הזה - והוא נכון - לא שולל את האחריות של מנהיגי הכשלון הפלסטיני לפגיעה בסוגיה הפלסטינית שאת מחירה שילם העם הפלסטיני המכובד".[7]

כותב מצרי בכיר: ניתן לחשוב כיצד להפיק תועלת מהעסקה ולראות בה נקודת מוצא למו"מ

במאמר נוסף ביומון אל-מצרי אל-יום קרא ד"ר עבד אל-מונעם סעיד, יושב ראש מועצת המנהלים של היומון ומנהל המרכז האזורי למחקרים אסטרטגיים בקהיר, לפלסטינים לחשוב כיצד ניתן להפיק תועלת מעסקת המאה ולראות בה נקודת מוצא למו"מ. הוא כתב:"...אפשר להבין את הכעס הערבי כלפי 'העסקה' משום שאפילו בארה"ב עצמה ובתוך ישראל יש הסבורים שהיא תגרום לדחיית השלום, ושתוצאת המקח וממכר הזה בעניינו של עם [הסוגייה הפלסטינית] תהיה מלחמה, אלימות ורדיקליות...

 

למרבה הצער, ישראל הצליחה ליצור הרבה עובדות בשטח כגון הקמת חברה, מדינה, תרבות וכלכלה עשירה המתבססת על טכנולוגיה מתקדמת, ומעל כל זאת הפכה באחרונה למדינת נפט, כולל שדות גז... אשר לערבים, העובדה היחידה [שנקבעה] בשטח היא שהפלסטינים עדיין קיימים ומספרם שישה מיליון נפש, שמתוכם 1.7 מיליון פלסטינים [חיים] בתוך מה שנקרא בעבר הקו הירוק [הכוונה לערביי ישראל].

 

כיצד ניתן להתייחס לתוכנית או לעסקת השלום האמריקאית של טראמפ שהתרחקה מאוד ממה שהסכימו עליו הצדדים לפני עשרות שנים? אפשר לעשות מה שנעשה בעבר, כלומר, לסרב [לתוכנית], לאיים באינתיפאדה ואפילו באלימות 'של מהפכה', אולם, יש לחשוב היטב על התועלת שבדבר. בכל אופן, זה מה שהישראלים והקהילה הבינלאומית צופים שיקרה.

 

אפשר גם לחשוב כיצד להפיק תועלת מן המציאות הערבית היחידה והיא הישארות על הקרקע באמצעות החלפת העסקה באחרת. בפשטות, אל לנו להתנהג כפי שהישראלים, או ליתר דיוק הימין הישראלי והאמריקאי, מצפים מאיתנו.

 

ניתן להתייחס לעסקה האמריקאית כאל סוף העולם או לחילופין כאל התחלה חדשה לעיצוב המציאות הקיימת...  בקיצור, [העסקה] על כל מה שיש בה, היא רק [נקודת מוצא] למו"מ וחיפוש אחר שלום אמיתי עבור הערבים והישראל גם יחד."[8] 

 

כותב כוויתי: אם הפילוג הפלסטיני יימשך, עסקת המאה עלולה להיראות בעתיד כ"חלום שנגוז"

עלי אל-רז, סגן העורך הראשי של היומון הכוויתי אל-ראי, פרסם ב-3.2 מאמר שבו טען כי עסקת המאה היא תוצאה של הפילוג הפנים פלסטיני ומקומה השולי של הבעיה הפלסטינית בסדר היום הערבי. הוא כתב: "אין מנוס מלנסות להסביר את הסיבה שבגינה הגענו [לכך ש]עסקה זו [הוצעה] בהקשרים הבאים: ראשית, לפלסטינים אין סמכות לאומית אחת המייצגת אותם, מנהלת בשמם את המשא ומתן, מחליטה, מתמרנת, מסכימה או מתנגדת, מקשיחה עמדות כשצריך ומגלה גמישות כשצריך. שום מדינה בעולם לא יכולה לטפל בסוגיה עצומה כסוגיית פלסטין באמצעות רשות קצוצת כנפיים שממקדת תשעים אחוז מתשומת הלב שלה להגבלת ההשפעה של תנועת חמאס, שהפכה לחלק מסהר [שיעי] מתנגד [קרי: חלק מציר ההתנגדות] חוצה גבולות [בהנהגת איראן].[9]

 

איש אינו סבור כי מה שקרה בעבר בין הרשות לחמאס הוא פרט שנעלם מעיניהם של פטרוני ההסדר, שכן אין זה עניין פנימי... אלא יש לו השלכות, סכנות וחישובים עתידיים שונים, הנוגעים לביטחון שני הצדדים הנאבקים ביניהם על האדמה הזו... איראן נכנסה לעניין ההסדר בהתאם לשיקולים ולאינטרסים שלה מאז ההכרה של אש"ף ולאחר מכן של הרש"פ בישראל... , פיגועי ההתאבדות שביצעה [תנועת] חמאס, טיליה והספינה האיראנית עמוסת הנשק שנתפסה מול חופי עזה, הם שהטילו מצור על הרש"פ עוד לפני שישראל עשתה זאת...

 

פלסטין איננה עוד הסוגייה המרכזית של הערבים, ככל ש[תתיימר] להיות כזו בשירים, בנאומים ובסיסמאות הנמלצות... שהרי לדלקת בגוף הערבי מן האוקיינוס ועד למפרץ בעת הנוכחית אין שום קשר לפלסטין...החרבת הרש"פ וסיום מרכזיותה של הסוגייה הם שהובילו לעסקת המאה. כל עוד הפלסטינים לא ישובו ל[עניין] פלסטין שלהם, וכל עוד פלגיהם ימשיכו להיות כלי שרת בידי אחרים, ייתכן שיבוא יום שבו הפלסטינים יראו בעסקה 'חלום שנגוז'".[10]