המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואל לובי על דילמת הזהות של החברה הערבית
20/7/2005

 

האינטלקטואל הלובי ד"ר מחמד אל-הוני: על הערבים לבחור בין הציביליזציה המערבית לבין מורשת ימי הביניים


 

ד"ר מחמד עבד אל-מוטלב אל-הוני, אינטלקטואל לובי המתגורר באיטליה, פרסם ב-2004 ספר הנושא את הכותרת "הדילמה הערבית – הערבים בהתמודדות עם האסטרטגיה האמריקאית". הספר יצא לאור בהוצאת פטרה בדמשק וזכה להקדמתו של האינטלקטואל התוניסאי אל-עפיף אל-אח'צ'ר. בחיבורו מסביר אל-הוני כי לאחר פיגועי האחד עשר בספטמבר 2001 חל שינוי יסודי באסטרטגיה האמריקאית. שלא כבתקופת המלחמה הקרה עיקרון המטרה מקדשת את האמצעים אינו מנחה אותה יותר והיא אינה תומכת עוד באופן עיוור במשטרים ערביים רודניים ששרתו את האינטרסים שלה. במקום זאת האסטרטגיה האמריקאית החדשה רואה בדמוקרטיזציה של העולם הערבי אינטרס לאומי אמריקאי במסגרת המלחמה בטרור והיא מבקשת לקדם את החברה האזרחית במדינות ערב. אל-הוני מביע תקווה שהערבים יחדלו לחשוב כי עולם כמנהגו נוהג ויכירו בשינוי שחל באסטרטגיה האמריקאית על מנת שיקבלו החלטות מפוקחות ונכונות ולא ילכו שולל אחר קונספציות מן העבר.

 

בחיבורו מפרט אל-הוני את הגורמים שהביאו ליצירת הטרור הערבי והאסלאמי, הוא מגדיר את אויביה החדשים של ארה"ב ומציע דרכים למאבק בטרור. כמו כן, הוא מתמקד בסוגיית הדמוקרטיה בעולם הערבי, תוך שהוא מסביר מיהם האינטלקטואלים המתנגדים לדמוקרטיה ומהם הגורמים המפריעים ליישומה. בסיום מחקרו מציג אל-הוני את המסקנה כי בפני החברות הערביות ניצבת הבחירה בין שתי דרכים: התנתקות ממורשת ימי הביניים ואימוץ פילוסופיה של חיים וחופש במקום של מוות ושנאה, או התנתקות מהציויליזציה המערבית ודחיית מוסדותיה המודרניים. להלן סיכום ותרגום חלקים מרכזיים מחיבורו:[1]

 

הערבים אינם מבינים שהעולם השתנה

בפתח הדברים מסביר אל-הוני כי בכוונתו להציג נקודת מבט אחרת מזו הלאומנית והקונספירטיבית הרווחת בעולם הערבי, הגורסת כי דבר לא השתנה בעולם לאחר סיום המלחמה הקרה ולאחר אירועי ספטמבר 2001. הואיל והוא מאמין כי האסטרטגיה האמריקאית השתנתה כליל, הוא מבקש להציג שינוי זה בפני העולם הערבי הלוקה במספר כשלים מהותיים עליהם הוא מצביע כבר בהקדמתו. לדבריו, ראייה חד ממדית וקבועה מראש היא שגיאה מדעית חמורה, שאינה מתאימה לתקופה המודרנית וחובה על הערבים להבין שקיימות תשובות שונות לשאלות המעסיקות את העולם הערבי והמוסלמי ולא להאשים בכפירה ובבגידה אנשים המחזיקים בדעות אחרות משלהם. לדברי אל-הוני, "השיח הפוליטי הערבי העממי בימינו רואה רק שני [קטבים] רעיוניים... אנו חיים היום [בהכרח לבחור] בין אללה לבין השטן, בין לאומיות לבין בגידה, בין אמת לבין שקר, בין שחיתות לבין חסד, בין טוב לבין רע. כלומר אנו עיוורים לגמרי לכך שקשת הרעיונות מגוונת. הגיון זה מוביל אך ורק להידרדרות... השיח הפוליטי הערבי היום הוא שיח מלחמתי אידיאולוגי המבוסס על פיאור עצמי וייחוס כל התועבות לאחר..."

 

ביקורת חריפה מותח אל-הוני על המשטרים הערביים המתוארים על ידו כמשטרים "שרירותיים, עושקים וקנאים". אולם, אותם התיאורים חלים, לדעתו, גם על חלק מן האליטה הערבית המשכילה: "במקרים רבים האליטה האינטלקטואלית נעזרה במשטרים כדי לדכא את [האינטלקטואל] האחר המחזיק בדעה שונה. פעמים רבות נהגו השלטונות באלימות עם השונה כדי להשביע את רצונה של קבוצה כלשהי, כאשר המרוויח בכל המקרים היה השלטון העושק שימיו התארכו. כשם שאנו דורשים מן השלטונות לשים קץ למעשי העוול ולהעניק חירויות רבות יותר, עלינו להתפייס אחד עם השני כאינטלקטואלים ולא להשתמש באותם האמצעים בהם משתמש השלטון – כפייה וקיפוח..." 

 

יסוד המדיניות האמריקאית בעבר: המטרה מקדשת את האמצעים

בחלק הראשון של חיבורו מסביר אל-הוני את האסטרטגיה האמריקאית במהלך המלחמה הקרה. לטענתו, אסטרטגיה זו הושתתה על העיקרון המקיאווליסטי: "המטרה מקדשת את האמצעים". במטרה להביס את הקומוניזם, יצאה ארה"ב למלחמה בויאטנם ובקוריאה, היא טיפחה משטרים רודניים ומושחתים שעמדו לצדה, העניקה סיוע לפונדמנטליסטים מוסלמים שנלחמו בסובייטים באפגניסטן ונעזרה בכנופיות פושעים כולל המאפיה: "ארה"ב השתמשה בכל האמצעים האפשריים, הלגיטימיים והבלתי לגיטימיים, המוסריים והבלתי מוסריים... כדי להגשים מטרה זו... התנהגות אמריקאית זו, שנמשכה זמן  רב, גרמה לכך שכל העמים ששאפו להשתחרר [מעול שליטיהם הרודנים] ראו בארה"ב את האויב הראשון במעלה שלהם. אצל רבים המילה ארה"ב קבלה משמעות של אמפריית רוע שיש לגרום לה ולאינטרסים שלה נזק..."

 

"המלחמה הקרה היתה מלחמה קשה והצדדים שלקחו בה חלק לא הסתפקו בפחות מהרס מוחלט של הצד האחר. לשם כך השתמש כל צד בנשק שברשותו... והנשק החשוב ביותר היה מדינות העולם השלישי, אשר במשך כחמישים שנה היו בנות ערובה של אחד המחנות... המשטרים היו בני ערובה של האדונים הגדולים מאחד הגושים [העולמיים] והעמים היו בני ערובה של אותם בני ערובה אשר הצליחו לחזק את שלטונם באמצעות דיכוי, הרעבה וקיפוח...

 

רוב מדינות ערב שנטו לצד ארה"ב התייחסו אז בעוינות לתוכניות פאן-ערביות וסוכנות הביון האמריקאית הקציבה כספים למנגנוני הדיכוי של מדינות אלה לצורך המלחמה בקומוניזם. נשיאי מדינות אלה ביצעו שגיאות המגיעות לרמה של בגידה... למשל, הם ריגלו לטובת ישראל בפסגות הערביות החשאיות ובעת מלחמות... הם הכניסו לתוכניות הלימוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות את הגרועים שברעיונות הריאקציוניים האפלים הקיימים במורשת האסלאמית, כגון רעיון הנאמנות לקבוצה ותיעוב מי שמחוץ לקבוצה ["אל-ולא ואל-ברא"] ורעיון הג'יהאד במשמעות הריגת הלא מוסלמי ופגיעה באחר והשפלתו... וכך, במהלך המלחמה הקרה, חונכו מיליוני אנשים... על רעיונות לא הגיוניים אלו השייכים לעבר. לחינוך זה היתה הצלחה מזהירה... כאשר ארה"ב הזעיקה את המוסלמים להלחם באפגניסטן, היא מצאה בקרב בני דורות אלה צבאות מוכנים למערכה... רבים מצעירים אלו סברו כי זוהי הזדמנות ליישם את הרעיונות שלמדו...

 

ארה"ב אשר הכריזה על זכויות האדם לפני למעלה ממאתיים שנה לא נזפה בשליטים [הערבים] ולא עצרה את מעשי הדיכוי והפשעים שביצעו נגד עמיהם לעיני כל, משום שבעיניה דבר לא גבר [בחשיבותו] על מלחמתם הקדושה נגד האויב הקומוניסטי... העמים הערביים לא נחשבו לבעל ברית שצריך להדריכו כדי שיתחזק, אלא נחשבו לסוכן בזוי... שעבדותו אינה מפחיתה מחירותם ונחשלותו אינה מעכבת את הציויליזציה שלהם. זו היתה דמותה של המלחמה הקרה במזרח התיכון – מדינות מנצלות ועמים מרוששים שאבדו את התקווה בכל האידיאולוגיות ולא נשאר להם להתנחם אלא בגן העדן שלאחר המוות.

 

לאחר סיום המלחמה הקרה המשיך המערב, ובראשו ארה"ב, בהרגלו ולא שם לב לגורל העמים הללו ולמאבקיהם כל עוד האינטרסים שלו לא נפגעו וכל עוד הנפט הערבי זרם ללא הפרעה..."

 

הסיבות לטרגדיה של האחד עשר בספטמבר

באירועי האחד עשר בספטמבר 2001 רואה אל-הוני סיום של תקופה היסטורית, משום שלראשונה הותקפה ארה"ב על אדמתה. האויב הוא אויב מסוג חדש, חסר כתובת ספציפית. הוא נמצא בכל מקום, כולל בארה"ב עצמה, והוא מנצל את מהפכת המידע והטכנולוגיה לצורכי מימון, חימוש ובחירת מטרות מדויקת. הטרור כיום, מסביר אל-הוני, מסוכן מבעבר, משום שביכולתם של הטרוריסטים להשיג נשק להשמדה המונית ולהשתמש בו במאבקם.

 

לנוכח מצב חדש זה, החלה, לדבריו, להתגבש אסטרטגיה אמריקאית חדשה: "ארה"ב רואה בטרור החדש אויב אמיתי המאיים על קיומה ולא רק על האינטרסים שלה. היא מבינה שהיכולות שלו גדולות מאוד, ארגוניו מסועפים ומטרותיו אינן צפויות מראש. כל זה מחייב אותה לשנות את האסטרטגיה הפוליטית והצבאית שלה באופן ההולם את הסכנה החדשה..."

 

בנתחו את תופעת הטרור מסביר אל-הוני כי קבוצות טרוריסטיות לא צמחו יש מאין וכי לגיבושן תרמו גורמים חברתיים, תרבותיים, כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים. לדבריו, "ניתן לתאר את הטרור כמחאה של אנשים הסבורים כי עשקו אותם ודחקו אותם לשוליים ואשר אינם רואים כל תקווה לשנות את מצבם באמצעות החלופות הקיימות."

 

 

את הטרור הערבי והאסלאמי הוא מסווג על פי גורמיו, כדלקמן:

  • קבוצות הטרור המשתייכות למדינות עריצות שאינן מכבדות מידה מינימאלית של זכויות אדם...

 

  • רוב הטרוריסטים המשתייכים למדינות בעלות קשרים ידידותיים עם ארה"ב והמערב... קבוצות הטרור הללו סבורות שארה"ב היתה שותפה של מדינותיהם לאורך המלחמה הקרה והדבר גרם לקיפוחם, לנחשלותם ולכך ששליטיהם נהנו מהגנת המערב. הם אינם מבחינים עוד בין המערב, ובראשו ארה"ב, לבין המשטרים הנאמנים לו ומוגנים על ידו. אדרבה, הם סבורים שאילולא ההגמוניה המערבית... היה באפשרותם ליטול את חירותם ולבנות את עתידם על אדמתם...

 

  • הסכסוכים האזוריים ובראשם, מבחינת הערבים המוסלמים, הסכסוך הערבי ישראלי חיסלו כל תקווה להתקרב למערב, שהרי המדיניות המערבית הקבועה מאז הקמת מדינת ישראל ועד היום נוטה לצד האחר בסכסוך... הערבים חשבו שלאחר סיום המלחמה הקרה והסרת הסכנה הסובייטית, יכפו האמריקנים פתרון צודק, או צודק למחצה, על הצדדים לסכסוך. הדבר לא התרחש ולהיפך: הערבי רואה כל יום על מרקעי הטלוויזיה תמונות המגיעות מן האדמות הפלסטיניות – תמונות של רצח, הרס, הפקעת קרקעות, הריסת בתים והקמת התנחלויות וכולם שותקים. איש לא נחלץ לעזרת החלשים...

 

  • לא די שהמשטרים הערבים הפקיעו את חירויות עמיהם, אלא הם גם גזלו את עושרם או בזבזו אותו. היו לכך השלכות שליליות על החברה אשר שכבות הביניים שלה התפוררו והשכבות העניות התרחבו. התקדמות ומתינות בשיח הפוליטי לא יכולים להימצא בקרב עם שאין לו שכבת ביניים רחבה. לפיכך השיח הטרוריסטי והפילוסופיה הניהיליסטית שלו מוצאים בדרך כלל אוזן קשבת בקרב צבאות העניים שמיום ליום נעשים עניים יותר ומיואשים יותר.

 

  • הטרוריסטים בדרך כלל התחנכו בבתי הספר במדינותיהם. על מנת ללבות את עוינותם לעולם החיצון נהגו להקנות להם רעיונות שעולה מהם ריח של עוינות ושנאה לכל מי ששונה... באמצעות תוכניות לימוד נחשלות וחשוכות אלה התגבשו הצעירים כאנשים בעלי אמת מוחלטת הסבורים שצריך לטבוח את כל העמים 'הכופרים'...

 

"הנשק הערבי שבו השתמשה ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה עלה במחיר יקר", מסכם אל-הוני. "כאשר האמריקנים השתמשו בערבים ובמוסלמים במלחמה שאינה נוגעת להם הם לא התעניינו בבחינת תוכניות הלימוד שאימצו בעלי בריתם ולא התעניינו בבתי הספר הערביים ללימוד הקוראן שפקיסטן התמלאה בהם ואשר יצרו את הטאליבן, את תרבות הג'יהאד נגד הכופרים ואת מות הקדושים למען אללה..."

 

אל-הוני מדגיש כי הטרוריסטים אינם פועלים בחלל ריק, אלא נהנים מסיוען של מדינות המסייעות להם ישירות, מעלימות עין מפעילותם, או שאינן שולטות באופן מוחלט על כל שטחיהן. האויב החדש של ארה"ב הוא, על פי ניתוחו, כמה סוגי מדינות: מדינות טוטליטריות, מדינות מפוצלות כמו אפגניסטן, פקיסטן וסומליה, מדינות המנסות להשיג נשק להשמדה המונית נגד רצון האמריקנים, כמו עיראק בעבר, ומדינות התומכות בטרור באופן מעשי גם אם הן מגנות אותו.

 

דמוקרטיזציה של העולם הערבי - אינטרס לאומי אמריקאי

לאחר שהתייחס לאסטרטגיה האמריקאית בעבר, לטרור שהביא לשינוי האסטרטגיה ולאויבים החדשים של ארה"ב, פונה אל-הוני לנתח את האסטרטגיה האמריקאית החדשה הרואה בדמוקרטיזציה של העולם הערבי נדבך מרכזי.

 

מתוך תמיכה ברעיון הדמוקרטיזציה של העולם הערבי ונוכח מקומה המרכזי באסטרטגיה האמריקאית החדשה קורא אל-הוני לעולם הערבי להבהיר את יחסו לדמוקרטיה. הוא מסווג לשלוש קבוצות את האינטלקטואלים הערבים המתנגדים לדמוקרטיה, מונה את המכשולים המקשים על יישומה בעולם הערבי ומציע לאמריקנים דרכים לחיזוקה ולערבים דרכים להשתחרר מתפישות העבר.

 

לדברי אל-הוני: "ארה"ב לא תוכל ליבש את מעיינות הטרור מבלי להקים חברות בעלות מינימום של דמוקרטיה וזכויות אדם ובעלות חינוך מודרני שאינו נלחם נגד התקופה [המודרנית] וערכיה... ארה"ב שואפת, כמובן, להגן על האינטרסים שלה במדינות [המוסלמיות] אבל אינטרסים אלו אינם עולים עוד בקנה אחד עם קיום קשרים איתנים עם מדינות אכזריות [וטוטליטריות]. לכן ארה"ב מוצאת עצמה לראשונה מחויבת להתערב במה שעד לא מזמן נחשב למדיניות הפנים של מדינות אלה. מאז האחד עשר בספטמבר הפכה הדמוקרטיזציה של העולם – ובמיוחד העולם הערבי – לאינטרס לאומי אמריקאי."

 

לפי שיפוטו של אל-הוני, "ארה"ב החליטה לשים קץ לממשלות הדיקטטוריות באחד האמצעים הבאים: א. להפיל את המשטר בכוח כמו בעיראק ובאפגניסטן, או ליצור בעיות פוליטיות ולעורר את המיעוטים לחסל משטרים אלה... ב. לשנות את המשטרים בדרכי שלום על ידי כך שהמדינות המאוימות יסכימו לשינויים פנימיים... [כגון] קבלת האופוזיציה, הקמת מפלגות וארגונים בלתי ממשלתיים והחלפת השלטון בדרכי שלום. יישום מרשם זה במדינה טוטליטרית כלשהי משמעותו קץ השכבה השלטת הישנה ועלייתם של מנהיגים חדשים לזירה הפוליטית..."

 

עוד מסיק אל-הוני כי בעוד שבעבר המלחמות האמריקניות התבצעו בחסות בינלאומית, הרי שמאז האחד עשר בספטמבר הפכה ההתערבות הצבאית האמריקאית בעולם להיות החלטה פנים אמריקאית. ארה"ב הסיקה כי המוסדות הבינלאומיים הקיימים אינם מסוגלים לקבל את ההחלטות הדרושות במהירות הנדרשת ולכן אינטרס הביטחון הלאומי האמריקאי הוא המכתיב כיום את המלחמות של ארה"ב.

 

לא די ב"שרירים צבאיים" ליישום האסטרטגיה האמריקאית

אל-הוני מסביר כי אין זה מספיק שהאסטרטגיה האמריקאית החדשה תשתמש "בשרירים צבאיים", אלא עליה לנקוט במדיניות חדשה במספר תחומים:

 

א. סיום הסכסוך הערבי ישראלי. לדברי אל-הוני, נראה שארה"ב הבינה כי הסכסוך הערבי - ישראלי איננו עוד סכסוך הפוגע רק בבני האזור, אלא מהווה סכנה לעולם כולו ובמיוחד לארה"ב. אין מנוס מכך שארה"ב תנקוט צעדים מהירים ונחרצים לפתרון הסכסוך באופן שיביא להקמת שתי מדינות דמוקרטיות - ערבית ועברית. לדברי אל-הוני, "אם יהיה במזרח התיכון שלום שיהיה מקובל על כל הצדדים, העוינות של הערבים לארה"ב תקטן לפחות בשמונים אחוזים."

 

ב. ארה"ב צריכה לסייע לעמי האזור להקים ארגונים כלכליים שיביאו להתפתחותם. צעד זה ישלים את תהליך השלום במזרח התיכון משום "ששלום פוליטי ללא שלום חברתי הנתמך על ידי כלכלה טובה אינו אלא פסק זמן בין שתי מלחמות."

 

ג. ארה"ב צריכה לפעול למען הבטחת מינימום של דמוקרטיה למדינות האזור. דמוקרטיה זו תהיה תוצאה של דרישות פנימיות ושל תמיכה חיצונית גם יחד והיא "המפתח לרבות מהבעיות המסובכות כיום"...

 

ד. ארה"ב צריכה ללחוץ על הממשלות לשנות את תוכניות הלימוד שלהן, שהרי התברר כי המתאבדים שביצעו את ההתקפות [בארה"ב] ומנהיגיהם משתייכים ברובם למדינות שמזה זמן רב מקיימות חינוך דתי קיצוני, למרות שמבחינה פוליטית הן נוטות לארה"ב. ארה"ב הבינה שלא די בכך שהמדינות הללו יכריזו על תמיכתן במערב ועל ידידותן לארה"ב, אלא עליהן לבסס חינוך שיביא לסובלנות ופתיחות לתרבות המערבית, יפסיק להתייחס אליה כאל [ערך] מנוגד לאסלאם ולמסורות הערביות ויחדל לחלק את העולם לתחום האסלאם מצד אחד ותחום הכפירה מצד אחר.  

 

ביקורת על האינטלקטואלים הערבים המתנגדים לדמוקרטיה

האסטרטגיה האמריקאית החדשה נתקלת בהתנגדות חריפה של גורמים שונים בעולם הערבי. אל-הוני מתמקד באליטות האינטלקטואליות ומסביר כי בקרב האליטות הערביות יש הטוענים כי במערב אין דמוקרטיה אמיתית, משום שהוא פועל בצורה דמוקרטית רק בארצותיו, אך מחוץ להן הוא נוהג בעושק, בשרירותיות ובעריצות. בכך מבקשת האליטה הערבית לגרום לציבור הערבי להסיק כי כל המשטרים אחד הם, וכי אין דמוקרטיה אמיתית שהאזרח הערבי יכול לייחל לה כדי לשפר את תנאי חייו ועל הערבי לדחות את המערב וכל ערכיו, משום שהם תרמית שנועדה להביא להגמוניה של המערב.

 

אל-הוני מוסיף כי היסוסיו של האזרח הערבי בקשר לדמוקרטיה מתגברים כאשר הוא שומע דברים שאומר בן לאדן על כך שהדמוקרטיה היא כפירה, שהאסלאם האמיתי אינו מכיר בה. הדברים גורמים לו לבחון את הדמוקרטיה מנקודת מבט דתית והיא הופכת להיות בעיניו שיקוץ ממעשי השטן. להיסוסים אלה תורמים גם המראות המגיעים מפלסטין, למרות שהמשטר בישראל מתואר כדמוקרטי. לדברי אל-הוני, "המשוואה הופכת להיות: הדמוקרטיה טמאה והאסלאם קדוש. המלחמה נגד הדמוקרטיה היא מלחמה נגד הטומאה והכפירה."

 

יחד עם זאת עולה בלב הערבי השאלה מדוע הוא מפסיד בכל מערכה והאויב מנצח. מדוע האויב מתקדם והוא נסוג לאחור. לכך יש לתעמלנים הטרוריסטים תשובה: "כל עוד לא נדבק בקוראן ובסונה של הנביא, השמים לא ישלחו מלאכים לעזרתנו..." כאשר נשאלת השאלה כיצד לעשות את השינוי. התשובה הספונטנית היא שהשינוי צריך להיות בהקמת ממשלה כדוגמת ממשלת הטליבאן "שיכולה היתה להיות גרעין הח'ליפות האסלאמית, לולא 'קשר' נגדה המערב." האמצעים להגיע לשינוי זה הם "מלחמה פנימית, שפיכות דמים, הכרזת ג'יהאד נגד אזרחים, פיאור מעשי התאבדות המביאים לרצח המוני, זלזול בחיי ילדים, נשים ואזרחים והצדקת מותם בכך שהאויב הסתתר מאחוריהם או שהם שיתפו פעולה עם מדינה כופרת וכדומה. לכל סוג של רצח יש חוות דעת הלכתית מוכנה [המצדיקה אותו]..."

 

אל-הוני מסווג את האינטלקטואלים הערבים המתנגדים כיום לדמוקרטיה לשלושה סוגים ומתמודד עם טיעוניהם:

 

  • אסלאמיסטים שאינם מכירים בכך שרעיון אנושי יכול להיות בסיס לחברה. לדעתם הכל קיים בעבר ובטקסט הקדוש. ההווה והעתיד אינם בידינו אלא בידי כוח המניע אותנו כבובות. לשיטתם, הדרך הנכונה לחיות על פיה היא לחזור לתקופה של האבות הקדומים, למאה השביעית לספירה, ולאמץ את עיקרון השורא [המועצה המייעצת]. כאשר טוענים נגדם כי השורא לא התקיימה אף פעם בתקופה האסלאמית, כי אנשיה ממונים ולא נבחרים, כי חברת האבות ישרי הדרך היא חברה דמיונית שלא התקיימה מבחינה היסטורית, [זאת] משום שהמאבק על השלטון החל עם מות הנביא ואפילו לפני קבורתו וכי שלושה מבין הח'ליפים ישרי הדרך נרצחו – אין להם תשובה מלבד לקלל את האומרים זאת ולהאשימם בכפירה. מכך מסיק אל-הוני כי אין טעם להתווכח עם האסלאמיסטים כל עוד נקודות המוצא שונות. האסלאמיסטים רואים בעבר את גולת הכותרת האנושית, בשעה שנקודת המוצא שלו היא שניתן להפיק תועלת מהניסיון האנושי המצטבר ולראות בהיסטוריה תהליך שאין לו סוף.

 

  • "אינטלקטואלים של השלטון" הרואים בדמוקרטיה אויב מר לשליטים הערבים. קבוצה זו מנסה לעיתים לשכנע את הציבור כי הדמוקרטיה מתאימה למערב, אך לא להם ולעיתים היא מייחסת למערב האימפריאליסטי והרוקם מזימות את הנחשלות הערבית ואת חוסר היכולת להנהיג דמוקרטיה. בסופו של דבר מסכימים ביניהם אינטלקטואלים אלה כי ניתן יהיה להנהיג דמוקרטיה בעולם הערבי כאשר יבוא הקץ לנסיבות יוצאות הדופן שהערבים שרויים בהן לנוכח הכיבוש הישראלי. אל-הוני דוחה טענות אלו, ומסביר כי הטענה שהמערב הוא הסיבה לנחשלות הערבית יכולה היתה להיות נכונה בתקופה האמפריאליסטית - אך לא לאחר שהאימפריאליסטים עזבו - כאשר מי ששלט בערבים היו אנשיהם והם שבזבזו את עושרן של המדינות על מנת להישאר בשלטון על חשבון פיתוח מדינותיהם: "במשך זמן רב תלינו באימפריאליזם את [הסיבות] לכל מחלותינו וכישלונותינו. היום התחמקות זו מאחריות אינה אפשרית ואינה מקובלת עוד." גם בטענה שניתן יהיה להנהיג דמוקרטיה עם סיום הכיבוש הישראלי רואה אל-הוני תירוץ מגונה ביותר. לדבריו, "החברה הערבית לא תוכל לצאת ממצב יוצא דופן זה כל עוד היא כורעת תחת כובד הממשלות [העריצות] הללו, הרואות בעמיהן סכנה גדולה יותר מהסכנה הישראלית. שחרור האדמות הכבושות לא אפשרי כל עוד אין מידה כלשהי של שיתוף פוליטי של העמים בשלטון. הצבאות הערביים יובלו בכל פעם למערכה אבודה... כמו כן, הצבאות הערבים אינם עוד צבאות למלחמה באויב מחוץ לגבולות, אלא הם הפכו לכוח משטרה המאיים על העמים המובסים..."[2]

 

  • אידיאולוגים הנוקטים בדפוס של תגובה הפוכה. אידיאולוגים אלה נוטים לפשט בעיות מסובכות ומתחרים זה בזה בגידוף האויב. לדבריהם, "כל עוד המערב ידוע בדמוקרטיה שבו, עלינו לדחות אותה, משום שמה שבא מן האויב חייב להיות אסון עבורנו." לשיטתם, כל מה שהמערב עושה מזיק למזרח. אפשר לקחת את הקדמה הטכנולוגית המערבית, אך כל הנוגע לרעיונות ולתרבות הוא טאבו שאין להתקרב אליו.

 

הדמוקרטיה אינה שייכת רק למערב; כל חברה יכולה ליישמה 

אל-הוני מזהיר מפני גישתם השלילית של האינטלקטואלים הערבים לדמוקרטיה. הוא מסביר כי גישתם מסוכנת ביותר, משום שהאזרח הערבי עשוי להגיע למסקנה כי "אין הבדל בין המשטרים במערב למשטרים במזרח והדמוקרטיה היא רק אחד המשחקים של האינטלקטואלים ודברי הבל של האליטות. כלומר העושק ממנו סובל האזרח אינו תוצאה של העדר דמוקרטיה, משום שדמוקרטיה לא קיימת כלל, אלא הוא מבחן שבו אללה מעמיד אותו... כאן טמונה הסכנה האמיתית, הסכנה שהאזרח ילך לאיבוד בניהיליזם שיוביל אותו לשלילת החיים ולפיאור [המציאות] שלאחר המוות, שהרי החיים המטעים ובני החלוף הללו נראים לו כמנהרה ארוכה של עושק שאין יציאה ממנה, אלא במעבר לחיים אחרים."

 

על רקע זה מביע אל-הוני את תמיכתו בדמוקרטיה כצורת השלטון "הנעלה ביותר והיעילה ביותר שהאדם הגיע אליה" ומסביר כי "הדמוקרטיה כערך של הציביליזציה אינה שייכת רק למערב. היא תוצאה של המצאות אנושיות שהערבים והמוסלמים תרמו להן באופן ישיר ובלתי ישיר כאשר היתה להם ציביליזציה..." בנוסף לכך מסביר אל-הוני כי הדמוקרטיה אינה "מרשם מוכן שניתן לקנות ולהעביר בין החברות, אלא היא על פי רוב תחנה שמגיעים אליה לאחר מסע של מאבקים והקרבה, של פיתוח כלכלי ובשלות פוליטית. כמו כן הדמוקרטיה אינה תיאוריה סגורה וכל חברה יכולה ליישם אותה ולשפר את ביצועיה בהתאם לתנאיה האובייקטיביים ובהתאם לניסיונה ההיסטורי."

 

המכשולים לדמוקרטיה בעולם הערבי

בחיבורו מצביע אל-הוני על כמה מכשולים נוספים הניצבים בפני יישום הדמוקרטיה בעולם הערבי:

 

א. הערכים הבדואים: מכשול מרכזי הוא סביבה טבעית קשה שהביאה להתפתחותם של ערכים, רעיונות ודרכי התנהגות בדואיים. כתשעים אחוז משטחן של מדינות ערב הוא מדבר, עובדה שהביאה להיווצרותם של עמים בדואים שהתארגנו בצורה של שבטים ומשפחות אב כדי שיוכלו להגן על עצמם. הואיל ומקורות המים והמזון היו מוגבלים, השבטים נלחמו זה בזה כדי להשתלט עליהם והדבר מסביר את האופי המלחמתי של החברה המדברית. הטבע כפה על הבדואי ערכים ודרכי התנהגות כגון: דיכוי האחר (שהרי בחיי הבדואי או שהאדם שולט או שהוא נשלט), התכוננות מתמדת למלחמות לשם השגת הגמוניה, חיים במערכת פטריאכלית, זלזול באחרים וזלזול בתרבות ויכולת מופלאה לשנות את נאמנותו.

 

רוב הבדואים עברו אומנם להתגורר בערים, מסביר אל-הוני, אולם הם נשארו בארגוניהם השבטיים: "העיר לא שינתה את ערכיהם הבדואים, במידה שבה הם שינו את דמות הערים שהפכו להיות ערים בדואיות". עובדה זו עומדת למכשול בפני הדמוקרטיה, מסביר אל-הוני, משום ש"דמוקרטיה יכולה לקום רק בחברה אזרחית, שבה הקשרים הרציונאליים בין בני אדם הם חזקים יותר מקשרי דם. חברה פטריאכלית שבה שולט בשרירותיות השיח' של השבט לא יכולה בשום אופן לקבל את הרעיון של מפלגה פוליטית. אם הרעיון נכפה עליה, נמצא שלכל שבט או עדה יש מפלגה... כאשר מפלגות – שבטים אלו יעלו לשלטון, הן לא יכבדו את כללי החלפת השלטון וירכיבו ממשלה עם השבטים המפלגתיים בעלי בריתם ובסופו של דבר יחלקו את אוצרות המולדת ביניהם ולאט לאט יחליפו את מקום המדינה..."

 

ב. הנפט: אל-הוני מבהיר כי הנפט התגלה בדרך כלל במדינות הערביות הנחשלות ביותר מבחינה חברתית, שבהן רוב התושבים הם בדואים. "נהוג לומר כי מדינות הנפט מוכנות לדמוקרטיה, משום ההכנסה השנתית לנפש בהן נעה בין ששת אלפים לעשרת אלפים דולר, אולם המחזיקים בדעה זו שוכחים כי בשל הכנסות הנפט ממשלות אלה הצליחו לערוך עם אזרחיהן חוזה מוזר: הן לא דורשות מהאזרחים לשלם מיסים והאזרחים לא דורשים מהן דמוקרטיה המצריכה פיקוח על הנעשה בכספי המיסים."

 

כדי להיחלץ מההשפעה הבדואית על מנגנוני השלטון הערביים ועל המחשבה הפוליטית הערבית מסביר אל-הוני כי צריכות לקום מדינות חוק בעלות מוסדות שבהן החוק יחליף את השבט והשבט לא יוכל להגן על אנשיו שהפרו את החוק. החברות צריכות להתפתח, משום שכניסה לעידן התעשייתי תחליש את הקנאויות השבטיות. אנשים יצטרפו לאיגודים שיגנו על האינטרסים המקצועיים שלהם ולמפלגות שמצען תואם את שאיפותיהם ויוותרו על המסגרת השבטית. דרושה הכשרה תקשורתית וחינוכית של  הדורות הבאים כדי לחשוף את הערכים הבדואים ולהסיר מהם את הילת הכבוד האופפת אותם כיום. כמו כן יש לערוך מחקרים סוציולוגיים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר הערביים לגבי התופעה.

 

ג. הבנה קלוקלת של האסלאם: "הדת כשלעצמה אינה מכשול בפני התרבות או הציביליזציה. אולם היא הופכת למכשול גדול ביותר כאשר עושים בה שימוש אידיאולוגי פוליטי..." אל-הוני מסביר כי בעשרות השנים האחרונות יש בעולם הערבי אנשים שלקחו לעצמם מונופול על הדת ועל פירוש הטקסטים הדתיים. הם מאמינים כי בידיהם האמת המוחלטת, מתייחסים לכל ויכוח עמם כאל ויכוח עם האל ומתייחסים בביטול לכל מי שאינו נמנה עליהם. עמדה זו מהווה מכשול בפני הבנת האחר וחיים בדו קיום עמו.

 

אל-הוני מציע מספר הסברים לשאלה כיצד הגיעה החברה הערבית אסלאמית למצבה הנוכחי ומדוע התפשטו הזרמים האסלאמיסטים והפכו לבעלי הגמוניה בזירה הפוליטית והחברתית:

א. כשלון כל האידיאולוגיות החילוניות - הלאומיות, הקומוניזם והסוציאליזם - לפתח את החברות בעולם הערבי.

 

ב. פיצול האישיות של הערבי לנוכח העובדה שהוא ונכדיו האמינו בנחיצות האחדות, אך היא מעולם לא התגשמה. כמו כן, הערבי המוסלמי למד מילדותו שהוא שייך לעם שנבחר על ידי האל ולאומה הטובה ביותר מכל האומות, אך הוא חי במציאות אומללה ונחשלת בכל תחום.  

 

ג. השפעת התנועות [האסלאמיסטיות] החשוכות לאחר כישלון האידיאולוגיות הלאומיות. הדוגמא הטובה ביותר לכך, טוען אל-הוני, היא סעודיה הוהאבית אותה הוא מתאר בתור "הסכנה הגדולה ביותר לערבים ולעולם כולו." סעודיה חיזקה את החינוך הדתי הוהאבי הקיצוני בשיח התקשורתי והחינוכי ובהטפות הדתיות ולא הסתפקה בגבולותיה, אלא העבירה חינוך קיצוני זה למוסדות הגדולים ביותר למדעי הדת בעולם הערבי. 

 

 ד. הידרדרות תנאי המחייה, הגידול באבטלה והתמוטטות החינוך והשירותים הסוציאליים העמידו לרשות הקיצונים הפונדמנטליסטים צבא גדול של אנשים שניתן לגייסם.  ה. התמיכה של המערב בישראל למרות שאינה מקיימת את החלטות האו"ם גרמה לערבים להרגיש כי המערב מבקש להזיק להם ולדכאם. האסלאמיסטים הפכו את הסכסוך עם ישראל לסכסוך בין אמונה לכפירה והם רואים בו המשך לסכסוך של הנביא עם היהודים באל-מדינה. קולם הוא הנשמע ביותר בנושא זה.

 

הקוראן אינו מעל ההיסטוריה 

אל-הוני מדגיש מספר בעיות מרכזיות בחשיבה האסלמיסטית. ראשית, הוא קובע,  יש להבדיל בין האסלאם כדת בעלת טקסט מכונן לבין הפרשנויות, המסקנות וחוות הדעת ההלכתיות שחכמי הדת שואבים מן הטקסט. זאת בניגוד לגישת האסלאמיסטים המתייחסים בקדושה למסקנותיהם של חכמי הדת ומבקשים להתמודד עם סוגיות מודרניות באמצעות ספרי הדת הקדומים. "הקוראן עצמו אינו מעל ההיסטוריה" קובע אל-הוני, ומסביר כי חלק מפסוקיו מטפלים בבעיות [מעשיות] שהתקיימו בתקופת הנביא וחלק אחר עוסקים בעניינים הקשורים לאמונה ולפולחן. גם נקודת מוצא זו נוגדת את גישת האסלאמיסטים הסבורים כי השריעה האסלאמית תקפה לכל זמן ומקום. הם מתנגדים לדמוקרטיה ורואים בה כפירה, משום שהיא לא נודעה במאות הראשונות לאסלאם.

 

ד. העדר זכויות אדם במובן המודרני באסלאם: לקראת סיום חיבורו מתייחס אל-הוני לפער בין זכויות האדם שנקבעו באסלאם לבין זכויות האדם שנקבעו באמנות הבינלאומיות. לדבריו, דמוקרטיה מבוססת על שוויון, על אזרחות, ועל זכויות אדם ואין תועלת בניסיון למצוא בציביליזציה האסלאמית החולפת או בכל ציביליזציה חולפת אחרת זכויות אדם בצורתם הנוכחית: "ההלכה האסלאמית לא ידעה שוויון ואזרחות, משום שהיתה תוצר תקופתה... כל אדם שלא היה זכר, חופשי או מוסלמי היה בעל זכויות פחותות. במדינות האסלאם אדם לא מוסלמי אינו נהנה מזכויותיו של מוסלמי וחייב לשלם מס גולגולת [ג'זיה]. אשה אינה מקבלת משרות שיפוט או שלטון והיא קרובה יותר להיות סחורה מאשר אדם, משום שמשתמשים בה להשבעת רצונו של הזכר החופשי. היא מקבלת בירושה מחצית מחלקו של הזכר וחל עליה חוק האפוטרופסות השוביניסטי...

 

[גם] העבד אינו 'אזרח' במדינה האסלאסמית, משום שהוא חפץ נסחר ולאדונו יש זכות להחליט לגבי חייו ומותו. אין ספק שהאסלאם נהג במידה כלשהי של צדק עם הגורמים החלשים. האשה לא ירשה [כלל לפני האסלאם] והוא העניק לה [זכויות] ירושה, הוא הורה לנהוג בחסד עם העבדים ועודד לשחררם והעניק ללא מוסלמים מקרב 'אנשי הספר' [היהודים והנוצרים] ביטחון תמורת תשלום הג'זיה... אולם הטבות אלה... לא הגיעו לכלל שוויון מלא. ההבדל נשאר עצום בין ההכרזה העולמית על זכויות האדם לבין מה שהתרחש במאה השביעית...

 

כמו כן, פילוסופית התגמול של הדמוקרטיה המודרנית מדברת על הכשרתו מחדש של הפושע ומטילה עליו עונש שאינו פוגע בכבודו כאדם במטרה להביא לתיקון דרכיו. באסלאם, לעומת זאת, העונשים הבסיסיים הם עונשים גופניים החל במכות, קטיעת ידיים ורגלים וכלה בעריפת ראשים. בזמנו עונשים אלו לא נחשבו למגונים והיו בני תקופה בה ביקשו להתנקם בפושע. היום אין זה הגיוני לקטוע את ידו של גנב, או להשפיל אדם על ידי הכאה פומבית. האדם בתקופתנו עבר מהגיון של נקמה וגרימת נזק לתוקפן לניסיון לתקן את דרכיו, משום שהוא עשוי להיות פושע וקורבן בו זמנית. רוב הפושעים הם קורבנות שנדחקו לשוליים בחברותיהם, או שהם סובלים ממחלות נפשיות שגרמו להם לפשוע."

 

אל-הוני צופה כי החקיקה האסלאמית תהפוך להיות חקיקה מודרנית מעשה ידי אדם. הוא מביא מספר דוגמאות לכך שהתהליך כבר קיים ולכך שחקיקה המנוגדת לחוקי השריעה מקובלת במדינות ערב. כך, למשל, כתוצאה מהסכמים בינלאומיים אסרו מדינות מוסלמיות על קיום העבדות, למרות שהיא מותרת מבחינה דתית; כיום, בחברות ערביות בעלות מיעוטים דתיים, יש נוצרים המשולבים במערכת המשפט, בצבא ובממשלה, זאת למרות שעל פי האסלאם לבן החסות היהודי והנוצרי אסור למלא תפקיד ציבורי, משום שאין הוא יכול להיות בעל שררה על מוסלמי.

 

תפישת הג'יהאד העתיקה איננה מוצדקת כיום

לגבי הג'יהאד קובע אל-הוני כי הוא הפך להיות תירוץ לתקוף אחרים ולהשתלט עליהם ותו לא. נקודת המבט של חכם ההלכה בימי הביניים בנוגע לג'יהאד למען אללה ובנוגע למלחמה בכופרים אינה מוצדקת במציאות הנוכחית. כיום האמונה היא שיש להגן על המולדת בשעת תוקפנות כלפיה. מוסלמי כיום יכול להיות מוסלמי ויחד עם זאת להאמין בדו קיום בשלום עם בני האדם מבלי לחוש שהזניח את אחת מהוראות האסלאם [קרי: הג'יהאד]. הניסיון ליישם את ההלכה של ימי הביניים בימינו עתיד להיכשל ולעכב את הגשמת הדמוקרטיה בחברה הערבית.

 

פילוסופיית חיים וחופש במקום פילוסופיית מוות ושנאה

לסיכום מציג אל-הוני את מסקנתו: "לחברות הערביות יש רק אחת מבין שתי האפשרויות: או לנתק את היחסים עם הציביליזציה המערבית ומוסדותיה התרבותיים ולהמשיך לגרום לעצמן נזק... או לנתק את היחסים סופית עם המורשת ההלכתית של ימי הביניים [בה הם מחזיקים] על מנת שהפילוסופיה שלהן תהיה פילוסופית חיים וחופש ולא פילוסופיית מוות ושנאה..."

 



[1] חלקים נרחבים יותר מן החיבור פורסמו באתר האינטרנט הליברלי: 

http://www.metransparent.com/texts/mohamed_el_h...

[2]  במקומות אחרים בחיבור מתייחס אל-הוני שוב לסכסוך הישראלי-ערבי, ומסביר כי המשטרים במזרח התיכון ניצלו את הסכסוך כדי לכפות על עמיהם חוקי חירום ובתי משפט לשעת חירום ולהצרת החירויות. התירוץ בו השתמשו כדי לסרב לדרישות לרפורמה פוליטית היה סכנת הכיבוש הציוני והאויב הציוני. מדינות ערב לקחו מונופול על הבעיה הפלסטינית וניצלו אותה כדי להכות את מתנגדיהם ולהשקיט את יריביהם הדורשים חירות ודמוקרטיה, בטענה שהם מסייעים לאויב לחסל את האומה הערבית. גורלו של האופוזיציונר היה תמיד האשמה בבגידה וקשירת דרישותיו במטרות האויב.