המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
יומון סורי תוהה לגבי מעמדה של מצרים בעולם הערבי
25/2/2010

 

יומון סורי: סימני שאלה לגבי מעמדה של מצרים בעולם הערבי

 

הקדמה:

יחסי סוריה-מצרים התאפיינו בשנים האחרונות, במיוחד לאחר רצח רמ"מ לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי ב-2005, במתיחות רבה על רקע חילוקי דעות מהותיים בנושא הפלסטיני, הלבנוני והאיראני, עד כדי 'מלחמה קרה'. גם לאחר שחברותיה ל'ציר הערבי המתון' – סעודיה וירדן, התקרבו לסוריה, מצרים ממשיכה, נכון לעכשיו, לדבוק בעמדותיה ולהוות, יחד עם עיראק, את האופוזיציה לסוריה בעולם הערבי. בכך מצרים, למעשה, מהווה אבן נגף בפני מאמציה של סוריה בשנה האחרונה להתקרב אל מדינות ערב, כדי לגבש עמדה ערבית מאוחדת חדשה על בסיס תפיסת ההתנגדות אותה היא מובילה, מול ישראל ומול ארה"ב.

 

עדות למתיחות זו באה לביטוי בדברי נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, כשאמר כי "כל מי שמשתתף במצור על עזה נושא באחריות ל[שפיכת] דם פלסטיני".[1] עדות נוספת היא חוסר יכולתה של סעודיה להביא לפגישה בין הנשיא אסד לבין נשיא מצרים, חוסני מובארכ, כפי שחשף לאחרונה שה"ח הסעודי, סעוד אל-פיצל.[2]

 

להתבטאויות אלה מתווספים מאמרים רבים שפורסמו בחודשיים האחרונים ביומון הסורי אל-וטן, בהם נמתחה ביקורת חריפה על המשטר המצרי ועל הנשיא חוסני מובארכ אישית. עיקר הביקורת נגע למדיניות מצרים כלפי רצועת עזה, הפיוס הפלסטיני וישראל, בחתירה להוכיח שהמשטר המצרי פועל במנותק מרצון עמו ומרצון שאר מדינות ערב. בכך למעשה נשללת ממנו זכותו להנהיג את מצרים ולקחת חלק בהנהגת העולם הערבי.   

 

נראה כי פרסום הביקורת דווקא ביומון אל-וטן אינו מקרי. הגם שהיומון מקורב למשטר הסורי, הוא אינו ממסדי. כך יכול המשטר הסורי להשתמש בו כשופר לביטוי מורת רוחו ממדיניות המשטר במצרים ולהסתת הרחוב הערבי נגדו, אך יחד עם זאת לשמור על מראית עין של מרחק בינו ובין הביקורת, ובכך אולי להימנע מהסלמת המתיחות בין שני המשטרים.

 

את העלייה במספרם ובחריפותם של מאמרי הביקורת נגד המשטר המצרי בחודשיים האחרונים ניתן לייחס לרצונה של סוריה למצב עצמה כמנהיגת העולם הערבי וכקובעת סדר היום בעולם הערבי, במיוחד עם התקרבות מועד כינוס הפסגה הערבית בלוב, בסוף מרץ. ייתכן כי מצרים נתפסת כחלשה וחשופה יותר לאחר התקרבות בעלות בריתה של מצרים, סעודיה וירדן לסוריה, וכך היא מהווה יעד קל יותר לתקיפה.

 

יש לציין כי עד כה לא הגיבה העיתונות המצרית לביקורת זו, ונראה כי מצרים מעדיפה בשלב זה לפחות, לשמור על שתיקה.

להלן תרגום עיקר הטענות שהופיעו במאמרים:

 

מצרים איבדה את מעמדה בעולם הערבי  

עורך היומון אל-וטן, וצ'אח עבד רבה, ערער על מעמדה של מצרים בעולם הערבי ותקף "מדינות ערביות ספורות... שמעדיפות לפעול ישירות מול ישראל, בה הן רואות שותפה אסטרטגית ומול ארה"ב אליה הן נוטות [תמורת] חופן דולרים". לדבריו מדינות אלה מעכבות את המאמצים [של סוריה] לגבש עמדה ערבית אחידה, אך מדגיש כי "למדינות אלה אין יותר משקל בזירה הערבית והן איבדו את אמינותן בעיני העמים הערבים, ולכן הן אינן מהוות שום איום על הפעולה הערבית המשותפת..."[3]

 

לעומת עורך היומון שהתחמק מציון שמה המפורש של מצרים, קבע בעל הטור נזאר סלום במפורש כי

בניגוד לשנות ה-80-90 של המאה ה-20, אז עוד היה למצרים "תפקיד מסוים בסדר אזורי ערבי", הרי כיום, "קיימות שאלות רבות האופפות את עמדת מצרים, עתידה, מעמדה ותפקידה, שאלות שנראה שהתשובה המצרית עליהן מושפעת מהאשליה [של מצרים] שתפקידה הוא מחויב [המציאות] וגזירת גורל, ושהאחרים הם אלה [שצריכים] להגיע אליה ולא היא [צריכה] לבוא אליהם, גם אם [המציאות] רחוקה מכך..."[4]

 

מובארכ מזכה את ישראל מפשעיה

לטענת כותבי המאמרים, מצרים איבדה את הזכות להנהיג את העולם הערבי, מאחר שהיא קשרה את גורלה עם ישראל וארה"ב והעדיפה אותן על פני סביבתה הערבית הטבעית. כך למשל, בעלת הטור סלוא זאהר טענה כי דלתו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, פתוחה תמיד בפני מנהיגים ישראלים, בניגוד למנהיגים ערביים הממתינים זמן רב לפגישה עימו. זאהר תקפה את הנשיא מובארכ ש"אינו נרתע מלהיפגש עם ר"מ ישראל כדי לדון ב'שלום' שמעוצב ע"י ישראל ומבושל במטבחה בזמן שכל העולם הערבי, שעודו דבק במינימום פאן ערביות ובמרכיבי הערביות וחש כאב משותף עם אחיו הערבים, מקונן כעת על מצב הפלסטינים ומנסה למצוא דרך להרתיע את ישראל או – לכל הפחות – להקטין את חוסר התחשבותה ואלימותה נגד העם הפלסטיני." לדבריה, "במשך שנים רבות שארם אל-שיח' היה מקום מרגוע ושלווה עבור ראשי ממשלת ישראל [שפעלו] נגד העם הפלסטיני או לאחר [שקיבלו] החלטות חמורות שעלולות לגרום לפלסטינים אסונות נוספים. כאילו הביקורים התכופים האלה של ראשי ממשלת ישראל לשארם אל-שיח' מעניקים [להם] תמיד תעודת הכשר מן המדינה הערבית הגדולה ביותר, כפי שרבים אוהבים לכנותה."

 

 זאהר תהתה כיצד מובארכ מסכים לדון עם האויב הגדול ביותר לשלום והאם "אינו מבין שכל מה שנאמר על התרחקותה של מצרים מהשורה הערבית היה נכון? האם אינו מבין שהוא מבצע בדייקנות את מטרות השלום הישראלי עם ארצו הערבית הגדולה מצרים? [הרי ברור] שהוא מגלה אהדה רבה יותר לשבוי הישראלי מאשר למאות [פלסטינים] שנהרגים בכל יום ע"י מכונת המלחמה הישראלית, רק כדי שישראל תמשיך להיות מרוצה ממנו ולא תסית את ארה"ב נגדו... האם נשיא מצרים יכול להתייחס לסיני כשטח משוחרר, בשעה שראשי ממשלה ישראלים מגיעים חדשות לבקרים לשארם אל-שיח' כדי לדון בשלום בעוד שוקדים לבצע פשעים ומעשי טבח נגד הפלסטינים?"[5]     

גדר הפלדה המצרית יותר גרועה מסייקס פיקו 

לצד ביקורתם על המפגשים עם מנהיגים ישראלים, טענו כותבי המאמרים באל-וטן כי גדר הפלדה שמקימה מצרים על גבולה עם רצועת עזה, מצביעה על העדפותיו של נשיא מצרים, שארצו הפכה לקבלן הביצוע של ישראל ושל ארה"ב, ומעניקה לגיטימציה למדיניותן. כך למשל נכתב כי "... מטרת הגדר [הפלדה המצרית] אינה [רק] להגביר את המצור הישראלי על עזה, אלא גם להצדיק את הגדר שישראל בנתה סביב השטחים הפלסטינים וזכתה לגינוי הקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות האדם המכונה 'גדר ההפרדה הגזענית'.

פרשנים הוסיפו כי קהיר בנתה את הגדר הזו על סמך הנחיות וושינגטון ות"א שרוצות להצדיק את הגדר הישראלית באמצעות גדר ערבית ולהוריד את הכינוי 'הגדר הגזענית' ולנקות את ישראל מאשמה זו..."[6]

בעלת הטור סלוא זאהר אף הרחיקה לכת וכתבה כי "תרבות הגדר התפשטה למדינות ערביות רבות. חלק מהמדיניות הערבית המתנדנדת רואה בהקמת גדר על הגבול עם מדינות אחרות פתרון קל לבעיות [הביטחון] מבלי להבין ... כי מדובר בהכרזה על גבול חדש, מכוער יותר מאלה שהתווה הסכם סייקס פיקו..."[7]

 

גדר הפלדה – חרב בגב הערבים

אל-וטן (סוריה), 31.1.10 / פארס קרהבית

 

מצרים חורגת מקוד ההתנהגות הערבי

הקשיים שהערימה מצרים על מעבר שיירת 'עורק החיים 3', בראשות חבר הפרלמנט הבריטי ג'ורג' גאלאווי לעזה, סיפקו תחמושת נוספת ליומון אל-וטן. בעל הטור אסאמה אל-צבאע' טען כי התייחסותה של מצרים לשיירה סותרת את כל כללי ההתנהגות הערביים וכי "היחס המביש של משטרת אל-עריש ורפיח ... כלפי ג'ורג' גאלאווי ועמיתיו, היא בושה בריבוע!! האם זו תכונה ערבית לפגוע במי שנחלץ לעזרת [הערבים] ועבר לשם כך אלפי מיילים? האם זו תכונה ערבית לפגוע במי שמביא מזון לעניים [מקרב הערבים] ממרחק אלפי מיילים?... האם היחס המבזה לו זכו גאלאווי ועמיתיו, המשתתפים בשיירת 'עורק החיים 3', באל-עריש שבמצרים הערבית, מעורר גאווה ערבית? ... האם היחס ממיט הקלון לו זכו גאלאווי ועמיתיו המכובדים באל-עריש שבמצרים של הערביות הוא [ביטוי] של התבונה הערבית?..."[8]

 

כישלון התיווך המצרי בין חמאס והרש"פ 

חוסר הצלחתה של מצרים להביא עד כה לפיוס בין חמאס והרש"פ, מהווה גם הוא הוכחה עבור בעלי הטורים באל-וטן לכך שמצרים איבדה ממעמדה. לאור כישלונה זה של מצרים, קרא בעל הטור נזאר סלום להעביר את התיווך לידי גורם אחר[9]. במאמר אחר נטען כי העיכוב בהגעה לפיוס נובע מחוסר רצונה של מצרים לערב גורמים אחרים שיכולים לסייע, מחשש לפגיעה ביוקרתה ומעמדה. בכתבה על מאמצי הפיוס נטען 'מפי פרשנים פוליטיים' נטען כי סעודיה הציגה בפני מצרים את רעיונותיה להשגת התקדמות בשיחות, אך "קהיר לחלוטין לא רוצה שהפיוס יוצג כהישג סעודי. היא רוצה 'לפתח את הרעיונות', 'לבחון אותם' ולמשוך זמן לפני שהיא משיבה להצעות הסעודיות. במיוחד היא רוצה לדון ב'מוצא הטוב ביותר' כדי לשמור על כבודה ולהיראות כאילו היא הבסיס לפיוס הזה אותו הבטיחה להשיג לפני חודשים ולא הצליחה לעשות זאת בשל 'נטייתה לצד אחד'."[10]

 

בנוסף לפגיעה בתדמיתה של מצרים, נראה כי יש כאן ניסיון לחבל ביחסיה עם סעודיה. כך נכתב כי מקורות מצריים הדליפו שההצעות הסעודיות נגעו לסידורי הביטחון בתוך עזה [בין פת"ח לחמאס]. ואולם אל-וטן הבהיר, מפי מקורות אחרים, שהצגת ההצעה הסעודית באופן כזה נועדה לפגוע בסעודיה ולעוות את הרעיונות שהעלתה בהצגתם כהתערבות סעודית בענייני הפלסטיניים..[11]

 

המשטר המצרי פועל בניגוד לרצון עמו

כדי לקעקע את לגיטימיות המשטר המצרי, נטען במאמרים כי יש להבחין בין העם המצרי "הערבי האדיר" ובין המשטר שפועל בניגוד לרצון עמו. כך למשל בנוגע לגדר הפלדה, נטען כי העם המצרי מתנגד לגדר ש"גורמת לאזרח המצרי לחוש חרפה וקלון. הרחוב המצרי דוחה בתוקף עד עכשיו - לאחר שעבר זמן רב מתהליך השלום - את הדרך בה נקטה מצרים בהנהגת סאדאת כדי להגיע לשלום עם ישראל. תהליך זה היה רעידת אדמה חזקה בחיי העם המצרי, והנה רעידת אדמה נוספת [שמתהווה] ככל שרעיון הגדר הופך למציאות..."[12]

 

בנוגע לשיירת 'עורק החיים' נטען כי העם המצרי אינו שותף ליחס המשפיל של גורמי השלטון כלפי אנשי השיירה ואילו היו מאפשרים לו, היה [העם המצרי] מקבל את פני השיירה בכבוד ובהערכה.[13]

 

סוריה - האלטרנטיבה הפאן-ערבית

סוריה ומדיניותה הוצגה במאמרים כאנטי תזה לשלטון המצרי. כך למשל בנוגע למאמצים להגיע לפיוס פלסטיני, נכתב כי בניגוד למצרים שכל ענייניה נתונים לתדמיתה כמתווכת בעלת יכולת, הבהירה היועצת הפוליטית של הנשיא אסד, בת'ינה שעבאן, כי סוריה תומכת "בכל מאמץ ורוצה לסייע לכל גורם שרוצה או יכול להביא לפיוס ואינה מחפשת [לעצמה] תפקיד, אלא תומכת בכל המאמצים שיכולים להביא לתוצאה'..."[14]



[1]  אל-ת'ורה (סוריה), 24.12.2009

[2]  אל-קדס אל-ערבי (לונדון) 4.2.2010

[3]  אל-וטן (סוריה), 31.1.2010

[4]  אל-וטן (סוריה), 21.1.2010

[5]  אל-וטן (סוריה), 2.2.2010

[6]  אל-וטן (סוריה), 3.1.2010

[7]  אל-וטן (סוריה), 27.1.2010

[8]  אל-וטן (סוריה), 12.1.2010

[9]  אל-וטן (סוריה), 21.1.2010

[10]  אל-וטן (סוריה), 18.1.2010

[11]  אל-וטן (סוריה) 18.1.2010

[12]  אל-וטן (סוריה), 27.1.2010

[13] אל-וטן (סוריה), 12.1.2010

[14]  אל-וטן (סוריה), 18.1.2010

תגיות