המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מצרים ו"צוק איתן": בין שנאת החמאס לדאגה לפלסטינים
25/7/2014

 

"צוק איתן": הקונפליקט בעמדת מצרים

בין שנאת חמאס לבין סולידריות עם הפלסטינים


מאת ל. לביא *

הקדמה

עמדתם של המשטר המצרי ותומכיו ביחס לסבב העימות הנוכחי בין ישראל לבין חמאס בעזה מתאפיינת בהתחבטות בין עוינותם כלפי חמאס מצד אחד, לבין הרצון לגלות סולידריות עם הפלסטינים, מצד שני.

 

מצרים רואה בחמאס אחראית להיווצרות המשבר, בעקבות רצח שלושת הנערים הישראלים בידי אנשיה; היא מאשימה את חמאס בסבל המתמשך של תושבי עזה, בטענה שהתנועה זנחה את האינטרס הלאומי הפלסטיני  לטובת תאוותה לשררה, חתרה נגד אחדות העם הפלסטיני ופעלה בשירות אינטרסים של גורמים זרים, בראשם האחים המוסלמים (להלן, האח"ס), קטר ואיראן; והיא תולה בחמאס את הסלמת המשבר ואת כניסת צה"ל לרצועת עזה, בשל דחייתה את יוזמת הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי להפסקת אש.

 

מצרים שלאחר ה-30.6 (הדחת הנשיא מוחמד מורסי) רואה בחמאס אויב. מבחינתה, הסביר עימאד אל-דין אדיב, בעל טור ביומון המצרי אל-וטן המזוהה עם המשטר המצרי, הכלל שלפיו "האויב של אויבי הוא ידידי" אינו חל עוד על חמאס, לאמור שחמאס איננה נתפסת עוד כידידתה של מצרים, אלא כשלוחה של האח"ס הפועלת נגד רצון העם המצרי והאינטרסים שלו.[1]

 

אולם, למול ההאשמות המוטחות בחמאס בתקשורת המצרית וגילויי השמחה לאידה מאז המתקפה בעזה,[2]  נשמעות גם קריאות לא לתת לרגשות הזעם כלפי חמאס להניא את מצרים ממחויבותה ארוכת השנים כלפי הבעיה הפלסטינית וממאמציה למימוש זכויותיו של העם הפלסטיני. "פלסטין איננה רק עזה" ו"עזה איננה כולה חמאס" היו בין הכותרות הנפוצות במאמרי הדעה בעיתונות המזוהה עם המשטר מראשית העימות.[3] עימאד אל-דין אדיב, סיכם את הדילמה המצרית בעניין זה: ""כיצד יכולה [מצרים] לתמוך ב'עם' [הפלסטיני] מבלי לשלם לתנועת החמאס כגמולה על השיגעון והטירוף של מדיניותה העוינת כלפי המשטר והעם במצרים?""[4]

 

בהקשר זה, אמר שה"ח המצרי, סאמח שוכרי, בסעודת סיום צום הרמדאן שערך עם עורכי עיתונים מצריים: "העם המצרי מזדהה מאוד עם העם הפלסטיני, אך אולי יש התרעמות על מעורבותם של מנהיגים בחמאס בקשרים עם האח"ס, בשל הקשר האידיאולוגי [ביניהם]. אולם אחינו בעזה נתונים תחת מצור והשמדה, ומצרים לעולם לא תהסס לתמוך בהם. העם הפלסטיני מבין שהעם המצרי אוהב אותו ותומך בו. מצרים מסוגלת להתמודד עם חמאס תוך שמירה על זכויותיה וזכויות עמה." עוד אמר: "מי שהתנגד ליוזמתה של מצרים נושא באחריות למצב הנוכחי."[5]

 

בקרב האח"ס ותומכיהם, לעומת זאת, ניכרת סולידריות מלאה עם חמאס וביקורת רבה על התנהלות משטר "ההפיכה" המצרי במשבר הנוכחי, בהשוואה לאופן שבו טיפל משטרו של מורסי במבצע "עמוד ענן" ב-2012. בשיח של האח"ס נשיא מצרים, עבד אל-פתאח אל-סיסי, מוצג כסוכן של ישראל; התקשורת המצרית כ"לובי ציוני"; וישראל כ"אויב האמיתי" שמולו נלחמת חמאס לבדה, לטענתם, בעוד שאל-סיסי ושאר שליטי ערב נלחמים בעמיהם. בעיני האח"ס, מצרים איננה יכולה עוד לשמש כמתווך הוגן בין הצדדים, ובכך לדבריהם, גורם משטר "ההפיכה" לאובדן תפקידה המוביל של מצרים בעניין הפלסטיני בפרט ובאזור בכלל.

 

מצרים ב"צוק איתן" מול "עמוד ענן"

במישור הפוליטי הרשמי, בעוד שבעת מבצע "עמוד ענן" ב-2012 נקט הנשיא מורסי לשון חריפה נגד ישראל, החזיר את השגריר המצרי מתל אביב, שלח את ראש הממשלה ושר החוץ שלו לעזה לאות סולידריות, הכריז על פתיחתו המלאה של מעבר רפיח וחידש את פגישותיו עם ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, הרי שמצרים תחת אל-סיסי, נקטה לשון חריפה כלפי חמאס לא פחות מאשר כלפי ישראל. לשון חריפה זו באה לידי ביטוי בשטף המאמרים בגנות חמאס ומנהיגיה בעיתונות אוהדת המשטר, שתיארה את חמאס כ"פרצופה המכוער של ההתנגדות הפלסטינית", כ"סוחרת בנפשותיהם של חפים מפשע" ו"שותפה בחיסול עמה".[6]   

 

ברמה ההצהרתית, הדגישה מצרים שוב ושוב, אמנם, את מחויבותה לבעיה הפלסטינית, אך ברמה המעשית, הסתכמו ביטויי הסולידריות שלה עם עזה בפתיחת מעבר רפיח לקבלת מספר קטן בלבד של פצועים מעזה ובמשלוח 500 טון של ציוד רפואי ומוצרי מזון לעזה.[7] יתרה מכך, בימים האחרונים, מנעה מצרים מעבר של שיירות של מאות פעילים אזרחיים מצרים לעזה דרך מעבר רפיח, ולא אפשרה למטוס סיוע רפואי מתוניסיה לנחות בקרבת הגבול לעזה.[8] בנוסף, ממשיכה מצרים בהריסת מנהרות בגבול, ומסכלת ניסיונות לירות טילים מסיני לשטח ישראל.[9]

 

חמאס חשה שהיוזמה המצרית להפסקת אש אינה מייצגת את האינטרסים שלה ושמצרים איננה מהווה מתווך הוגן בסכסוך, משום שלא ניהלה עימה מגעים ישירים בעניין, ויתרה מכך, דחתה את דרישתה לפתיחה מלאה וקבועה של מעבר רפיח, אחת המטרות העיקריות שלשמה פתחה חמאס בעימות מול ישראל.[10]הנחת חמאס הייתה כי לאחר התפייסותה לאחרונה עם הרש"פ, תיאלץ מצרים לשוב ולפתוח את מעבר רפיח, משום שתאבד לה הסיבה לעמוד על סגירתו.[11] אך מצרים לא עשתה כן, בטענה שהדבר יוביל לחדירת טרוריסטים לשטחה, והיא דבקה בהתנגדותה לפתיחת המעבר גם כעת, שכן פתיחתו תיחשב כניצחון לחמאס, שאין ברצונה להעניק לה. בהצעתה להפסקת אש, נכונה מצרים לתת הקלות ולאפשר מעבר סחורות ואנשים בתנאים מסוימים, אך אין היא מוכנה לפי שעה לוותר על ריבונותה על המעבר ולמסרהּ לכוחות בינ"ל.[12]

 

במישור העממי, לא הוביל העימות הנוכחי בין ישראל לעזה להפגנות המוניות ברחבי מצרים נגד ישראל או נגד אל-סיסי, למעט כמה תהלוכות לתמיכה בפלסטינים, בעיקר של תומכי האח"ס, המשולבות בהפגנות יומיומיות נגד המשטר המתקיימות מזה חודשים ארוכים. תנועות עממיות, בראשן תמרוד והזרם העממי, קראו אמנם לסלק את השגריר הישראלי מקהיר, להחזיר את השגריר המצרי מישראל, לבטל את הסכם קמפ דיוויד ולהטיל על ישראל חרם כלכלי, אך עצרות המחאה שקיימו, למשל מול משה"ח המצרי, כללו רק כמה עשרות פעילים.[13]

ככל שהעימות נמשך ומספר הקורבנות עולה, קוראים אנשי רוח ופוליטיקאים מעטים, בהם חבר הפרלמנט לשעבר, עמר חמזאוי, והמועמד לנשיאות לשעבר, עבד אל-מונעם אבו אל-פתוח, לפתיחת מעבר רפיח לרווחת תושבי עזה, ולא בהכרח מתוך תמיכה בדרישות חמאס.[14] בפועל הלחץ העממי על המשטר לשנות את מדיניותו נמוך, וחמאס נתפסת כמי שיכולה הייתה למנוע את מותם של חפים מפשע לו נענתה ליוזמת מצרים להפסקת אש.

 

הסברים לעמדה המצרית

להתנהגותם של מצרים והרחוב המצרי במשבר הנוכחי בין חמאס לישראל יש כמה הסברים מרכזיים, הנובעים כולם מהדחת האח"ס מהשלטון במצרים: הכעס על חמאס בקרב המשטר המצרי ותומכיו וראייתה כשלוחה של תנועת האח"ס; בעיותיה הפנימיות של מצרים, בראשן המאבק בטרור ובמצב הכלכלי והשלמת תהליך המעבר על ידי הבחירות לפרלמנט; וכן הרצון להצטייר ככוח משפיע ביותר באזור ולשמר את תואר נותנת החסות הראשית לבעייה הפלסטינית, בצל היריבויות על תפקיד הבכורה במזה"ת בין ציר מצרים ורוב מדינות המפרץ בראשות סעודיה מצד אחד, לבין תומכות האח"ס - תורכיה, קטר וחמאס, מצד שני.

 

1.      הביקורת המצרית על חמאס

ביקורת על חמאס נשמעה בקרב צבא מצרים ומתנגדי האח"ס כבר מאז מהפכת ה-25 בינואר 2011 והיא כוללת כמה האשמות מרכזיות:[15]

א.       פריצה לכלא המצרי בימים הראשונים למהפכה והברחת אסירים של חמאס והאח"ס, בהם מוחמד מורסי עצמו שהיה כלוא בכלא ואדי נטרון.

ב.       ביצוע הפיגוע ברפיח המצרית באוגוסט 2012 שבו נהרגו 16 חיילים מצרים בשעה שסעדו את סעודת הפסקת צום הרמדאן, במטרה לתת עילה למורסי להדיח את צמרת הצבא והשלטון בראשות הגנרל טנטאוי וליטול לידיו את מלוא סמכויות השלטון, כפי שאכן עשה.[16]

ג.       חטיפתם של קציני משטרה מצריים מסיני בראשית המהפכה והחזקתם ברצועת עזה כדי שישמשו קלף מיקוח בשחרור אסירים פוליטיים; ניסיון להבריח בדים של מדי הצבא המצרי לעזה דרך מנהרה בסיני במרץ 2013 כדי להתחזות לחיילים מצרים; וחטיפת שבעה חיילים מצרים ברפיח במאי 2013, היו שטענו כי מטרת החטיפה הייתה להביא להדחתו אל-סיסי מתפקיד שר ההגנה.

ד.       כניסה בלתי חוקית של אנשי חמאס למצרים כדי לסייע בדיכוי הפגנות האופוזיציה למשטרו של מוחמד מורסי, בין היתר באמצעות צלפים.

ה.      פגיעה בביטחון ובכלכלה של מצרים על ידי הברחות במנהרות בין עזה לסיני: הברחת טרוריסטים ונשק מסיני לעזה ובכיוון ההפוך; הברחת פושעים הנמלטים מעונש במצרים; הברחת מוצרים שיש מחסור בהם במצרים, כמו דלק; והצפת השוק המצרי במוצרים מעזה.[17]

ו.         מאז הדחתו של מורסי מהשלטון בידי אל-סיסי, מאשימה מצרים את חמאס בהתייצבות לצד האח"ס בניגוד לרצון העם המצרי, בשיגור פעיליה למצרים כדי לסייע לאח"ס בהפגנות התמיכה במורסי הקוראות להחזירו לשלטון ובעידוד פעולות טרור של ג'יהאדיסטים נגד מנגנוני המדינה.

 

בעיני המשטר המצרי שלאחר ה-30.6 חמאס איננה אלא סניף של תנועת האח"ס, אותה דיכא בברוטליות וסיווג כארגון טרור. חמאס הוצאה אל מחוץ לחוק במצרים בהוראת בית משפט בראשית מרץ 2014. הצבא המצרי גם הרחיב מאוד מאז הדחת מורסי את פעילותו להריסת מנהרות בין הרצועה לסיני. "אכן הפנינו את גבנו [לנעשה בעזה]", כתב עאדל נעמאן, בעל טור באל-וטן, "משום שחמאס גמלה לנו על חסדינו כלפיה בהריגת בנינו..."[18] חמאס, כתב עימאד גאד, חוקר במרכז אל-אהראם למחקרים אסטרטגיים, מעדיפה את "האינטרס שלה ושל תנועת האם [שלה, האח"ס] על פני אינטרס הלאומי הפלסטיני."[19]

 

קצפם של המצרים יצא על חמאס במיוחד בעקבות דבריו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, היושב בדוחה, בתחילת העימות בעזה עם ישראל, שאמר: "אנו מצפים לרוח הגבורה של צבא מצרים האדיר למען אומתו הערבית".[20] בתגובה, יצאו כותבים רבים להגנתה של מצרים. הם הציגו את חמאס כמבקשת לגרור את מצרים למלחמה או לכל הפחות להביכה בפני אזרחיה ובפני העולם, לפגוע במעמדה המרכזי במזה"ת, ולחבל במאמציה להתקדם במפת הדרכים של אל-סיסי, כל זאת במטרה להחזיר את האח"ס לשלטון, וטענו שמצרים עושה למען הפלסטינים יותר ממנהיגי חמאס עצמם ויותר מכל מדינה ערבית אחרת. "הפלסטינים המסכנים מתים, והאם מזימותיכם יצילום? הניחו לגדולים לפעול, שכן אין זה זמן למעשי [הקונדס] של גמדים," נכתב במאמר מערכת של היומון אל-אהראם.[21]

 

2.      בעיותיה הפנימיות של מצרים תחילה

הסבר נוסף לעמדתה של מצרים במשבר בין חמאס לישראל הוא מצוקותיה הפנימיות. בתגובה לביקורתו של משעל על מצרים, השיב בעל הטור, חמדי רזק: "עייפנו, משעל, מלהגן על הבעיה [הפלסטינית] שאותה מכרתם בזול לכנופיה של האח"ס שבדרכם הלכתם, למרות שהם איבדו את הדרך...", והוסיף: "די לנו בצרותינו, די לנו במזימות הרעות של אחיך, אנשי תנועתך. רוששתם אותנו. הפכנו לרעבים ללחם בעודכם זוללים מעדנים על שולחנות השפלים בדוחה..."[22] מצרים עסוקה בניסיונות להיחלץ ממצבה הכלכלי הקשה ולצמצם את הגרעון בתקציבה.בד בבד להרגיע את התרעומת הציבורית על שורת גזירות כלכליות שהטיל המשטר בשבועות האחרונים, שכללו הגדלת המיסוי על סיגריות ואלכוהול וצמצום סובסידיות הדלק והאנרגיה, ובהתאם לכך עלייה במחירי הדלק, החשמל, התוצרת החקלאית, מוצרי הלבשה ועוד, שעוררה חשש מפני התקוממות של השכבות החלשות.

 

בראש סדר העדיפויות של מצרים ניצב גם מיגורה של תופעת הטרור המתרחבת בשטחה מאז הדחתו של מורסי מהשלטון, המופנית בעיקר נגד כוחות המשטרה והצבא, ולא רק בסיני, אלא ברחבי המדינה. בימים אלה ממש מתאבלת מצרים על מותם של 22 מחיילי משמר הגבול שנהרגו בידי טרוריסטים בפיגוע במחוז אל-ואדי אל-גדיד, כ-600 ק"מ דרומית מערבית לקהיר ב-19.7.14. 5 ימים לפני כן נהרגו 11 מצרים, ביניהם חייל וילד, בפעולות טרור באל-עריש.      

 

על ההתלבטות המצרית בין הרצון לעזור לתושבי עזה לבין הצורך להתמודד עם בעיות מבית, כתב עאדל סנהורי, בעל טור ביומון המצרי אל-יום אל-סאבע: "[לאור פעולות הטרור בסיני], האם אנו מוכרחים להגן על עזה וחמאס ולהותיר את סיני המדממת לשמש כטרף לטרור של האח"ס, האב החוקי של תנועת חמאס [?] אני יודע היטב שיש הבדל גדול בין חמאס לבין העם הפלסטיני ובין חמאס לבין הבעיה הפלסטינית, ושהגנה על עזה אין פירושה הגנה על חמאס, אלא בראש ובראשונה הגנה על הביטחון הלאומי המצרי ועל עם שהוא אח הנלחם ומקריב קורבנות זה למעלה מ-50 שנה כדי להשיג את זכויותיו הלגיטימיות להקים את מדינתו העצמאית. אולם פשוטי העם המצרי, והם מיליונים, ניצבים בפני מציאות מרה ומראות של טרור המותירים את [העם] מתלבט בין הבית [המצרי] לבין הקולקטיב [המוסלמי] או בין צרכי סיני לבין ההגנה על עזה בשעה קשה זו."[23] "מצרים תחילה", כתבה סגנית העורך של היומון הממסדי המצרי אל-אהראם, עזה סאמי, בכותרת לטורה בעיתון, לאמור שעל מצרים לטפל קודם בצרותיה.[24]

 

זאת ועוד, מצרים עסוקה בהכנות לקראת הבחירות לפרלמנט הצפויות להתחיל בנובמבר 2014, השלב האחרון במפת הדרכים שהתווה אל-סיסי בהדיחו את מורסי, בבריתות אפשריות בין מפלגות פוליטיות ובחשש מפני חזרת מפלגת השלטון מתקופת מובארכ. אפילו אחד מעורכי היומון אל-מצריון, מחמוד סולטאן, המזוהה עם האח"ס מאז הדחת מורסי, כתב שהמאבק לרפורמות במדינות ערב קודם למאבק הפלסטיני: "שחרור ירושלים מתחיל כאן, בשחרור העמים הערביים, בראש ובראשונה מן העריצות והשחיתות הפוליטית, הכספית והמנהלית. [השחרור] יתחיל כאשר האדם הערבי יהיה בעל ערך ומשקל בארצו... איך אפשר לבקש מאזרח רעב, ומשולל טיפול רפואי וחינוך טוב, שאינו ישן בבטחה בביתו, שאינו בריא בגופו, ושאין לו במה להאכיל את ילדיו, להיות חייל במערכה על שחרור ירושלים?..."[25]

 

3.      התפקיד המצרי במשבר כחלק ממאבקי הכוח האזוריים

גורם נוסף המסביר את עמדתה של מצרים במשבר בין חמאס לישראל הוא רצונה להצטייר כמעצמה אזורית משפיעה ולשמר את מעמדה כנותנת החסות הראשית לבעיה הפלסטינית. לנוכח התפתחותו של מאבק אזורי בעקבות הדחתו של משטר האח"ס במצרים - בין הציר האח"סי, אליו משתייכות חמאס, קטר ותורכיה, לבין הציר האנטי-אח"סי, בו חברות מצרים ויתר מדינות המפרץ הערבי ובראשן סעודיה – טוענת מצרים לבלעדיות על התיווך בין חמאס לישראל ולביטול כל יוזמה חלופית של הציר הנגדי.[26]

 

מצרים שלאחר ה-30.6 מתפארת בהישגיה להשבת תפקיד הבכורה שלה בזירה האזורית בזכות פעילותה הדיפלומטית הענפה, ומבקשת לצאת גם מהמשבר הנוכחי בין חמאס לישראל עם חיזוק למעמדה ככוח הדומיננטי במזה"ת. מסיבה זו הדפה מצרים טענות שנשמעו מתוך המדינה ומחוצה לה, כאילו הפנתה עורף לפלסטינים, וטענה מצידה כי היא עושה למען הפלסטינים יותר ממנהיגי חמאס עצמם, ויותר מקטר ותורכיה, אותן היא מאשימה בטרפוד יוזמתה להפסקת אש, בשיתוף הארגון הבינ"ל של האח"ס.

 

עמר אל-שובכי, בעל טור באל-מצרי אל-יום, כתב: "איש אינו צריך לסבך את הצבא המצרי בשום מלחמות חיצוניות שאין להן קשר להגנה על אדמתו הלאומית או [להתחרות] בו, בתפקידו ובעברו, כאילו שהצבא הקטרי יצא יחד עם עמיתו [הצבא] התורכי למלחמה לשחרור פלסטין ואילו מצרים זנחה [אותה]. המערכה של מצרים מול ישראל היא [ברמה] דיפלומטית, משפטית ומדינית למען הפסקת תוקפנותה על עזה, ולא [ברמת] הזזת צבאות או יומרה לגבורה מדומה כדרכו של [רמ"מ תורכיה] ארדואן, שאמר כי תורכיה לא תפנה עורף לעזה, כאילו שהוא עשה משהו למאבק בתוקפנות הישראלית. אין צורך שנילחם בפלסטין, ובה בעת  אין צורך שכמה מאיתנו ישתקו נוכח התוקפנות נגד תושבי עזה משום שחמאס שולטת עליה, ושכמה אחרים מאיתנו ישמחו לאידם של השהידים של ההתנגדות משום שחלקם מחמאס.

 

פלסטין היא בעיה צודקת, לא משנה כמה הזיקו לה חלק מהאנשים. עמה אמיץ ואדיר והוא ראוי לתמיכה חומרית ומוראלית במאבק מול מדינת הכיבוש האחרונה בעולם – ישראל. אל לנו לצמצם את פלסטין לתנועת חמאס [בלבד]. כאשר הכובש הוא התוקף, על כולנו להזדהות עם הקורבן, לא משנה מה גונו הפוליטי, משום שהדבר הופך להגנה על הצדק והאמת, ולא על פלג פוליטי [מסוים]."[27]

 

* ל. לביא חוקרת את זירת מצרים במכון ממרי



[1] אל-וטן (מצרים), 21.7.2014

[3] אל-גומהוריה; אל-מצרי אל-יום (מצרים), 12.7.2014

[4] אל-וטן (מצרים), 13.7.2014 

[5] אל-וטן (מצרים), 17.7.2014

[6] אל-דוסתור אל-אסלי (מצרים), 13.7.2014; אל-אהראם (מצרים), 16.7.2014; אל-ופד (מצרים), 21.7.2014

[7] אל-וטן (מצרים), 15.7.2014

[8] ו;www.egyptindependent.com, 19.7.2014 אל-וטן (מצרים), 22.7.2014 

[9] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 8.7.2014

[10] על מניעי חמאס לירי הטילים, ראו דוח ממרי (16.7.14): "מדוע חמאס יצאה למתקפת טילים על ישראל?"

 [11]ב-2007, בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה, סגרה מצרים את מעבר רפיח, הנחשב לעורק חיים יחיד של עזה לאחר סגירת המעברים בינה לבין ישראל. להגנתו, טען המשטר המצרי כי לא ניתן לקבל שליטה של פלגים מסוכסכים במעבר, וכי יסכים לפתחו מחדש רק לאחר שהשליטה בעזה תחזור לרש"פ בהנהגת אבו מאזן. ניכר כי החשש מהתיישבות פלסטינים בסיני מהדהד במצרים מאז פריצת הגבול בידי חמושים פלסטינים ב-2008. גם בעת "עמוד ענן", מורסי לא פתח את המעבר לגמרי, כנראה בלחץ הצבא המצרי, הרש"פ, ישראל וארה"ב.

[12] יוזמת הפסקת האש המצרית של 2012 דומה ליוזמת הפסקת האש המצרית של 2014 – שתיהן כוללות את הפסקת פעולות העוינות של שני הצדדים ופתיחת המעברים - אך קיים הבדל עיקרי המפריע לחמאס: בעוד יוזמת 2012 חייבה את פתיחת המעברים למעבר של סחורות ואנשים בתוך 24 שעות מכניסת ההסכם לתוקף, יוזמת 2014 התנתה את פתיחת המעברים ביציבות הביטחונית בשטח, מבלי לקבוע לוח זמנים לפתיחתם. יצויין כי לפי אתר החדשות המצרי http://rassd.com המזוהה עם האח"ס, אל-סיסי ניסח את שתי היוזמות, ב-2012 כאשר היה שר ההגנה, וב-2014 כנשיא המדינה. http://rassd.com, 15.7.2014

[13] אל-דוסתור אל-אסלי (מצרים), 10.7.2014; אל-וטן (מצרים), 22.7.2014

[14] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 17.7.2014; אל-אהראם (מצרים), 19.7.2014

[15] על כך, ראו דוח ממרי (4.8.13): "החמאס בסבך המאבקים הפנימיים במצרים"

[16] ראו דוח ממרי (26.8.12): "מורסי שליט המהפכה: נטל את רסן השלטון מידי המועצה הצבאית"

[17] ראו דוח ממרי (21.2.13): "מצרים מגבירה את הפעילות נגד המנהרות בגבולה עם עזה"

[18] אל-וטן (מצרים), 17.7.2014

[19] אל-דוסתור אל-אסלי (מצרים), 12.7.2014

[20] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 9.7.2014 

[21] אל-אהראם (מצרים), 16.7.2014

[22] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 10.7.2014

[23] אל-יום אל-סאבע (מצרים), 15.7.2014 

[24] אל-אהראם (מצרים), 15.7.2014

[25] אל-מצריון (מצרים), 10.7.2014

[27] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 12.7.2014