המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיון בהצעת החוקה המצרית החדשה (א'): מעמד הדת
4/12/2012


עיון בהצעת החוקה המצרית החדשה (א'):

יחסי דת-מדינה - החוקה האסלאמית בהיסטוריה של מצרים

 

מאת ל. לביא*

 

הקדמה

בשבועיים האחרונים האיץ נשיא מצרים, מוחמד מורסי, את תהליך אישורה של טיוטת החוקה המצרית החדשה, ובתום ישיבות מרתוניות של וועדת החוקה, הכריז ב-1.12.12 על הבאתה למשאל עם בתוך שבועיים, היינו ב- 15.12.12, וזאת למרות הביקורת הציבורית הרחבה על הרכב הוועדה שניסחה את החוקה ועל תוכן סעיפיה ולמרות שכ-40% מחבריה, נציגי הזרמים הליברליים, פרשו ממנה.

 

בנאומו ב-1.12.12 התפאר מורסי, אמנם, בהשלמת כתיבת החוקה והציגהּ כ"צעד נוסף להשלמת המהפכה" וכ"פעם הראשונה בהיסטוריה של מצרים שהחוקה עונה לרצון העם",[1] אך בפועל מדובר בצעד המשלים שורה של צעדים אחרים שנקט מורסי לאחרונה להשלטת רצון האחים המוסלמים (להלן, האח"ס) על החוקה המשרטטת את קווי היסוד של המדינה ואופייה לאחר מהפכת ינואר 2011.

 

ב-22.11.12, כעשרה ימים לפני שאמור היה בית הדין החוקתי העליון להתכנס ולהכריע בתביעות שהגישו גורמים ליברליים נגד ועדת החוקה, פרסם מורסי הכרזה חוקתית חדשה – מעין חוקה זמנית, בה הרחיב את סמכויותיו על חשבון הרשות השופטת, לאחר שכבר החזיק בידיו את סמכויות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. באמצעות הכרזה חוקתית זו, ביקש מורסי לשמר את הדומיננטיות של האח"ס בוועדה לניסוח החוקה, והעניק לה ארכה של חודשיים להשלמת מלאכתה וכן חסינות מחשש שבית הדין החוקתי העליון יורה על פיזורה מהנימוק שהיא אינה מייצגת את כלל האוכלוסייה. בית הדין עצמו חלק על סעיפים מסוימים בטיוטת החוקה הפוגעים במעמדו, ועל כן ניתן היה להניח כי יקבל את התביעה לפיזור הוועדה.

 

ההכרזה החוקתית עוררה מחאה עממית חסרת תקדים בממדיה נגד מורסי והוציאה רבבות מפגינים לרחובות. בתגובה יצאו מאות אלפי תומכי מורסי להפגנות נגדיות. מורסי ניצל את התלהטות הרחוב דווקא כדי לזרז את תהליך אישור החוקה עוד קודם לתאריך המיועד, וטען כי אישורה המהיר של החוקה, הוא שישים קץ לריכוז הסמכויות הרבות בידיו. כדי להרגיע את הרוחות, התחייב מורסי לא לנצל את סמכותו התחיקתית גם לפני משאל העם על החוקה.[2]

 

אולם גם הכרזתו על משאל העם לאישור החוקה עוררה את מחאת מתנגדיו, שהבולטים בהם הם המועמדים לנשיאות לשעבר עמר מוסא וחמדין סבאחי ומזכ"ל סבא"א לשעבר, ד"ר מוחמד אל-בראדעי. המפגינים נגד מורסי בכיכר אל-תחריר הגיבו בבוז לקריאתו למשאל העם ואמרו כי הוא איבד את הלגיטימציה שלו ובגד במהפכה בחוקה המייצגת את האח"ס בלבד.[3]  

 

לאח"ס יש אינטרס להעביר את החוקה מתוך הנחה שעל ידי אישורה במשאל עם, תצלח מצרים את שלב המעבר ושלטון האח"ס יתבסס בה לאחר שתהליך ניסוחה טלטל את המדינה, חידד את הקיטוב החברתי ועורר הפגנות ומחאות רחבות. בנוסף, באמצעות נוסח החוקה המוצע, ביקשו האח"ס לשדר לזירה הפנימית והבינ"ל שמצרים בהנהגתם אינה הולכת לרדיקליזם אסלאמי, בעוד שניסוחים פתלתלים בעניינים הנוגעים למעמד הדת, מותירים לאח"ס מרחב תמרון ואפשרות להעניק לחוקה פרשנות רדיקלית יותר בשלב מאוחר יותר. אישור החוקה יהווה הישג לאח"ס בהתנצחותם מול הרשות השופטת. הוא יצמצם אמנם את סמכויות הנשיא בהשוואה לאלו שהוא מחזיק בידיו כיום ובהשוואה לאלו של קודמיו בתפקיד, אך ישאיר לו עדיין סמכויות בלתי מבוטלות.

 

מסמך זה, הראשון בסדרה שתעסוק בחוקה החדשה ויפורסם בהמשכים, ינתח את הסעיפים השנויים במחלוקת הנוגעים למעמד הדת בחוקה. חלק ב' ינתח את הסעיפים הנוגעים לסמכויות הנשיא, ליחסים בין הרשויות, למעמד הצבא, לחירויות ולזכויות אדם, בהשוואה לחוקת 1971.

 

חוקות מצרים הקודמות: מאוריינטציה אירופית לאוריינטציה אסלאמית

החוקה הראשונה של מצרים נכתבה ב-1882 בתקופתו של שליט מצרים וסודאן תופיק פאשה. ב-1923, לאחר שמצרים חדלה להיות פרוטקטורט בריטי, נכתבה חוקה חדשה בהשפעה אירופית, שהגדירה את המבנה הפרלמנטארי ואת סמכויותיו הפוליטיות של המלך כזרוע שלטונית. חוקה זו הייתה נהוגה במצרים עד 1953, למעט בין השנים 1930-1935, בהן היא בוטלה ע"י המלך במסגרת מאבקו במפלגת הוופד, יריבתו. ב-1935 הוא נאלץ להשיב בחזרה את חוקת 1923 כתוצאה מלחץ ציבורי.

 

חוקת 1923 בוטלה בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952. בפברואר 1953 פורסמה הכרזה חוקתית ארעית שנתנה תוקף חוקתי לשלטון המועצה המהפכנית. בינואר 1956 אושרה חוקה חדשה שהגדירה את מצרים כרפובליקה נשיאותית וכחלק מהאומה הערבית. ב-1958 בעקבות הקמת הקהילה הערבית המאוחדת (קע"מ) של מצרים וסוריה, הוכרזה חוקה מאוחדת, שנשארה בתוקף עד 1964, למרות שקע"מ פורקה ב-1961. ב-1964 הוכרזה חוקה זמנית במצרים אשר שינתה את שמה לרפובליקה הערבית המאוחדת.

 

תחת שלטונו של הנשיא סאדאת, נכתבה חוקה חדשה ב-1971 שנשארה בתוקף עד לנפילתו של מובארכ, למעט שינויים שהוכנסו בכמה מסעיפיה במרוצת השנים. אחד מסעיפיה הבולטים והשנויים במחלוקת של חוקה זו הוא הסעיף השני. חלקו הראשון "האסלאם הוא דת המדינה והשפה הערבית היא שפתה הרשמית" הוא שחזור של סעיף 149 מחוקת 1923, שבוטל בחוקת הקצינים החופשיים; חלקו השני "עקרונות השריעה האסלאמית הם מקור חקיקה ראשי" הוא תוספת המבטאת את ניסיונו של סאדאת לרצות את הזרמים האסלאמיים שקרנם עלתה לאחר כישלון הנאצריזם ותבוסת מצרים במלחמה מול ישראל ב-1967.

 

ב-1980 בשל התערערות מעמדו, עשה סאדאת צעד נוסף לכיוון האסלאמי ותיקן את הסעיף השני, ומאז נוסחו הוא בתוספת הא הידיעה: "האסלאם הוא דת המדינה, השפה הערבית היא שפתה הרשמית ועקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה". תיקון זה נחשב בעיני האסלאמים להישג היסטורי ולמהפכה תחיקתית של ממש, השׂמים קץ לכפיית חוקים מעשה ידי האימפריאליזם המערבי על מצרים, במקום ההלכה המוסלמית.

 

אולם, תחת שלטונו של מובארכ, העניק בית הדין החוקתי העליון במצרים לסעיף זה פרשנות שהייתה למורת רוחם של הזרמים האסלאמיים. בעוד האסלאמיים נקטו פרשנות מרחיבה לסעיף זה, שלפיה כל חוקי מצרים שנחקקו עד עז ומאז ואילך צריכים להיות תואמים לשריעה האסלאמית, בית הדין נקט פרשנות מצמצמת, שלפיה רק מאותה העת ואילך, החוקים שיחוקקו יצטרכו להלום רק מספר קטן של טקסטים שרעיים, אלו שתקפותם מוחלטת, כלומר טקסטים המקובלים על כל האסכולות ההלכתיות באסלאם.

 

ב-2005 תוקנה חוקת 1971 פעם נוספת, כששונתה שיטת הבחירות לנשיאות על מנת לאפשר ליותר ממועמד אחד להתמודד לתפקיד הנשיא, במקום משאל העם שהיה נהוג עד אז. ב-2007 הוכנסו תיקונים נוספים שכללו את האיסור להקים מפלגות על בסיס דתי ואת החוק למאבק בטרור, זאת על רקע התגברות המתיחות בין משטר מובארכ לבין תנועת האח"ס וכוונתה להקים מפלגה פוליטית רשמית.[4]

 

לאחר מהפכת ה-25 בינואר 2011 הושעתה חוקת 1971 ע"י המועצה הצבאית העליונה שירשה את השלטון. גרסה מקוצרת של החוקה המושעית, שכללה תיקונים שנועדו לצמצם את סמכויות הנשיא ואת משך כהונתו, אושרה במשאל עם במרץ 2011, שאחריו פורסמה הכרזה חוקתית שקבעה לוח זמנים להעברת השלטון לידי פרלמנט ונשיא נבחרים. ערב הבחירות לנשיאות ביוני 2012, פרסמה המועצה הצבאית "הכרזה חוקתית משלימה", בה עיגנה את הישארותה בשלטון לתקופה נוספת ולקחה לעצמה רבות מסמכויות הנשיא בענייני צבא וביטחון.[5] מורסי ביטל אותה באוגוסט 2012 לאחר ניצחונו.[6] ב-22.11.12 פרסם הנשיא מורסי, כנזכר לעיל, הכרזה חוקתית חדשה במסגרתה הרחיב את סמכויותיו על חשבון הרשות השופטת. הוא קבע כי אי אפשר עוד לערער בהליך משפטי כלשהו על החלטה שהתקבלה על ידו עד לכינון חוקה חדשה ומועצת עם חדשה; העניק ארכה של חודשיים לוועדה לניסוח החוקה וקבע כי איש אינו מוסמך לפזר אותה או את מועצת השורא; ופיטר את התובע הכללי ומינה אחר במקומו.[7]

 

השתלטות האסלאמיים על הוועדה המכוננת לניסוח החוקה החדשה

ע"פ ההכרזה החוקתית שפורסמה במצרים ב-30.3.11 לאחר משאל העם אמור היה הפרלמנט להרכיב ועדה מכוננת בת 100 חברים וזו אמורה הייתה לגבש חוקה חדשה בתוך חצי שנה לכל היותר מיום הקמתה, ואז להביאה למשאל עם.[8] המשימה התבררה כמסובכת ביותר, שכן הכוחות הפוליטיים לא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם על הקריטריונים להרכבת הוועדה.

 

הפרלמנט הרכיב ועדה כזו לראשונה רק בסוף מרץ 2012, ע"פ הקריטריון ש-50% מחבריה הם צירי פרלמנט, וה-50% הנותרים נציגים מחוץ לפרלמנט. ועדה זו כללה 65% נציגי זרמים אסלאמיים ובראשה עמד יו"ר מועצת העם מטעם האח"ס דאז, ד"ר סעד אל-כתאתני.[9] הקמת הוועדה נתקלה בהתנגדות ציבורית עזה ובהפגנות, וכעבור כחודש, בסוף אפריל 2012, פוזרה הוועדה בהחלטת בית הדין המנהלי, בטענה שיש לבחור את חברי הוועדה בהתאם לכישוריהם ולא מעצם חברותם בפרלמנט, ושאם כוונת ההכרזה החוקתית הייתה שחברי הוועדה יהיו חברי פרלמנט, הדבר היה מוגדר בה באופן ספציפי.

 

השתלטות האסלאמיים על "הוועדה לכתיבת החוקה"[10]

 

ועדה שנייה, שהיא הוועדה הנוכחית, הוקמה ע"י הפרלמנט בסמוך לבחירות לנשיאות ביוני 2012, בראשות נשיא המועצה העליונה למשפט, חוסאם אל-ר'ריאני, הפעם ע"פ הקריטריון ש-50% מחבריה הם נציגי הזרמים האסלאמיים וה-50% הנותרים נציגי הזרמים האזרחיים, על פי החלוקה הבאה: 33 נציגי 8 מפלגות; 7 נשים; 7 נציגי הצעירים וקורבנות המהפכה; 10 אנשי דת מאל-אזהר וגופים שרעיים; 8 קופטים; 28 משפטנים נציגי מערכת המשפט והאוניברסיטאות; 10 סופרים והוגי דעות משכילים; 7 נציגי איגודים מקצועיים; 4 נציגי התאחדויות הפועלים והפלאחים; ונציג אחד של מצרים בחו"ל.[11] כמו בוועדה הראשונה, גם בוועדה זו היה רוב לנציגים האסלאמיים, שכן בפועל תחת "הזרמים האזרחיים" הוכנסו גם נציגי אל-אזהר ומפלגת אל-וסט בעלת האוריינטציה האסלאמית, וחלק מנציגי הזרמים האזרחיים פרשו מהוועדה במחאה על כך.[12]

 

מאז פועלת ועדה זו בצל מאבק משפטי שמנהלים זרמים ליברליים לפיזורה של זו גם כן. בית הדין החוקתי העליון הוא הסמכות שאמורה הייתה להכריע ב-2.12.12 בתביעות לפיזור הוועדה, וסביר היה להניח כי זה יפסוק לפזר את הוועדה, שכן הוא עצמו התנגד לחלק מסעיפי הטיוטה הפוגעים במעמדו של בית הדין.[13] אלא שב-22.11.12 במסגרת ההכרזה החוקתית החדשה שהוציא, שלל מורסי מבית הדין את הסמכות לפזר את הוועדה ובכך העניק לה חסינות. הדבר עורר מחאה עממית חסרת תקדים בממדיה נגד מורסי, והוציא מאות אלפי מפגינים לרחובות בטענה כי הנשיא מרכז בידיו יותר סמכויות מקודמו שהודח, ובדרישה לבטל את ההכרזה החוקתית האחרונה. אולם מורסי לא נסוג מהחלטתו, ולמרות הביקורת הרחבה על טיוטת החוקה, מורסי אף זירז את תהליך השלמת כתיבתה בתירוץ כי אישור החוקה במשאל העם ב-15.12.12 הוא שיביא לסיום ריכוז הסמכויות בידיו.[14]

 

הוויכוח על הסעיפים הנוגעים למעמד הדת בחוקה

טיוטת החוקה המצרית החדשה היא אסלאמית יותר מכל חוקות מצרים שקדמו לה, אף אם אינה מרחיקת לכת כחוקות אסלאמיות בנוסח איראן או סעודיה, למשל, כפי שהסלפים היו רוצים.[15] הסעיפים הנוגעים לדת בטיוטת החוקה המצרית החדשה, משקפים ניסיון למצוא מכנה משותף עליו יוכלו להסכים הן המחנה הליברלי הן המחנה האסלאמי; הן המתונים בתוכו והן הקיצונים מהם.

 

בתהליך ניסוחה הצליחו האח"ס להשליט את רצונם לגבי רוב סעיפי החוקה, ואף להצטייר כמתונים בהשוואה להצעות הקיצוניות שהעלו הסלפים, וכמתחשבים ברצונות של הזרמים הליברליים. זאת על ידי ניסוחם של חלק מסעיפי הדת בצורה עמומה שיכולה להתפרש לכמה פנים וכך להשאיר למקבלי ההחלטות מרחב תמרון בעתיד, וכן על ידי השארת ההתמודדות בתוך וועדת החוקה מול הסלפים והליברלים לאל-אזהר, הנהנה ממעמד קונצנזואלי, ונראה כמי שניהל את המערכה במקום האח"ס. הדבר עשוי ללמד על ברית בין האח"ס לבין אל-אזהר במסגרתה ימשיך אל-אזהר לגבות את המשטר תמורת שימור מעמדו כסמכות הדתית העליונה.

 

בהשוואה ל"מסמך עקרונות היסוד לחוקה" שניסח סגן ראש הממשלה לשעבר, ד"ר עלי אל-סלמי, מטעם המועצה הצבאית בנובמבר 2011, מסמך שייצג את הקולות הליברליים בחברה המצרית,[16] משקפת טיוטת החוקה החדשה את היחלשותו של הקול הליברלי, שנשמע יותר בתקשורת מאשר בוועדת החוקה, ואת הירידה במעמדה של האליטה הצבאית ובהשפעתה על קבלת ההחלטות.

 

יתרה מכך, הוויכוח על החוקה משקף מאבקי כוח בתוך המחנה האסלאמי, בין אל-אזהר, המבקש לשמר את מעמדו כבעל הסמכות העיקרי בענייני הדת במדינה, לבין הסלפים שהפכו לקול בולט בזירה הפוליטית מאז המהפכה, ומבקשים לקנות לעצמם השפעה בממסד הדתי. במסגרת זו, ביקש אל-אזהר לשמר את הסטאטוס קוו העדין שהושג בעשורים האחרונים של יישום חלקי של השריעה, בעוד הסלפים לוחצים לעגן בחוקה את יישומה המלא, שיוביל לאסלאמיזציה של מצרים.

 

ברמה ההצהרתית הביע הנשיא מורסי לאחרונה מחויבות ליישום החוק הדתי. לדבריו, "כולם מסכימים כי השריעה האסלאמית היא החוקה השלטת בכל מובני החיים. מה שהוריד הקוראן הנכבד רק הוא ייקרא ורק לו יישמעו..., על פיו יוסדרו מצבם של כלל האנשים, לא רק המוסלמים, ופעולותיהם בפוליטיקה, בחקלאות, בכלכלה ובכל התחומים."[17] למרות זאת, ברמה המעשית, התייצבו האח"ס, על פי רוב, לצד אל-אזהר בעל הגישה המתונה יחסית וצידדו ביישום חלקי של השריעה, דבר המעיד על הפרגמאטיות של התנועה בתחום זה ונטייתה להתפשר מבחינה אידיאולוגית, משעה שעברו האח"ס ממעמד של אופוזיציה נרדפת למעמד של בעלי השלטון, האחראים ליציבות במדינה. עם זאת, בכירים באח"ס הבהירו שהם עדיין רואים לנגד עיניהם את יישומה המלא של השריעה, אך זאת בשלב מאוחר יותר, בתום הכשרה הדרגתית של הלבבות.

 

להלן קיצור הסעיפים הנוגעים למעמד הדת בחוקה החדשה:[18]

 

סעיף (1) העוסק באוריינטציה של מצרים השתנה, וכעת הוא מגדיר את העם המצרי כ"חלק מהאומה האסלאמית", הגדרה שלא הופיעה בחוקה הקודמת.

 

סעיף (2) המגדיר את האסלאם כ"דת המדינה" ואת "עקרונות השריעה האסלאמית" כ"מקור הראשי לחקיקה" נותר על כנו. ההחלטה להותירו ללא שינוי היא מעין פשרה בין לחצי הסלפים מחד, שביקשו להשמיט את המילה עקרונות או להחליפה במילה הוראות, לאמור יישום מלא של השריעה כבימי ראשית האסלאם, לבין קולות ליברליים מאידך, שהיו רוצים להשמיט את הסעיף כולו ולהגדיר את מצרים כמדינה אזרחית, או לכל הפחות, להותירו כפי שהוא, ולפרשו כמתייחס לעקרונות הכלליים של השריעה העולים בקנה אחד עם עקרונות אוניברסאליים של צדק, חירות ושוויון. השארת סעיף זה ללא שינוי משקפת גם ניסיון של האח"ס לשדר למערב שעלייתם לשלטון אינה מבשרת על אסלאמיזציה רדיקלית של מצרים בראשותם.

 

סעיף (219) הוסף לחוקה כפרשנות של סעיף (2): "[המונח] 'העקרונות' [של השריעה] כולל את דרכי הטיעון ההלכתי ויסודות תורת המשפט המוסלמי ומקורותיה באסכולות ההלכה המוכרות אצל הסונים." תפקידו להרחיק מסעיף (2) פרשנות מצמצמת, כדוגמת זו הליברלית או זו שניתנה לו בידי בית הדין החוקתי העליון ב-1996, שלפיה החקיקה מאותה עת ואילך תהלום רק חלקים מצומצמים מהשריעה שאין עליהם מחלוקת בין האסכולות ההלכתיות השונות באסלאם. סעיף (219), לעומת זאת, מעניק לסעיף (2) פרשנות רחבה יותר שתאפשר יישום של חלק גדול יותר מהשריעה והכפפת החקיקה לעקרונות תורת המשפט הסונית. סעיף זה נועד לרצות את הסלפים ולהדוף את ההאשמות שהטיחו באח"ס, כאילו ויתרו על יישום השריעה כאשר התנגדו לתיקון סעיף (2). אך מתוך התחשבות בחוגים הליברליים הושם סעיף זה בחלק האחרון של החוקה ולא בצמוד לסעיף (2), כדי לרמוז לחשיבותו הפחותה. סעיף (219) פותח פתח לקודיפיקציה של השריעה ולאפליה של כל מי שאיננו מוסלמי סוני, ובכלל זה מוסלמים שיעים, ולא ברור בשלב זה כיצד ישפיע בפועל על החקיקה.

 

סעיף (3) נוסף לחוקה והוא מגדיר את "עקרונות הלכותיהם של המצרים – יהודים ונוצרים" כ"מקור הראשי לחקיקה בענייני המעמד האישי שלהם, בענייניהם הדתיים ובבחירת הנהגתם הרוחנית." סעיף זה נועד ליצור רושם של טולרנטיות ולהפיס את דעתם של קופטים הטוענים כי סעיף (2) מהווה בסיס לאפלייתם, אך למעשה הוא אינו מתייחס ללא-מוסלמים בני דתות אחרות, כגון בהאים.       

 

סעיף (4) הוסף לטיוטת החוקה לביסוס מעמדו של מוסד אל-אזהר כבעל הסמכות הדתית במדינה. סעיף זה מגדיר את אל-אזהר כ"גוף אסלאמי עצמאי כולל בעל סמכות בלעדית לקבוע בענייניו", ואת שיח' אל-אזהר כישות "עצמאית שלא ניתן להדיחה", כלומר סעיף זה מכיר באל-אזהר כגוף הדתי העליון במצרים, ומציגו כגוף א-פוליטי שאינו תלוי בשלטון. בנוסף, קובע סעיף זה כי "יש לשאול לדעתו של אל-אזהר בעניינים הקשורים לשריעה האסלאמית", רעיון שהופיע במצע מפלגת האח"ס ומשקף את ההשפעה הרבה של האח"ס על נוסח החוקה.[19] כוונת משפט זה לחייב את בית הדין החוקתי העליון - הסמכות הבלעדית לפרש את החוקים ולקבוע אם הם תואמים לחוקה, כולל אם הם תואמים לעקרונות השריעה (175) - לשאול לעצת אל-אזהר בענייני השריעה האסלאמית. עם זאת, בית הדין אינו מחויב להישמע לאל-אזהר. חידוש זה הוא תולדה של לחצי הסלפים מחד, לשלול מבית הדין החוקתי העליון את הסמכות הבלעדית לפרש מהם עקרונות השריעה, ושל התחשבות בקולות ליברליים מאידך, שלא לתת לממסד הדתי סמכות בחקיקה.

 

סעיף (5) קובע כי "הריבונות לעם והוא מממש אותה ומגן עליה, הוא שומר על האחדות הלאומית והוא מקור הרשויות, וכל זאת באופן המפורט בחוקה." זאת בניגוד לעמדת הסלפים, שהתעקשו שייכתב כי הריבונות היא של האל.

 

סעיף (6) קובע כי "המשטר הפוליטי מבוסס על עקרונות הדמוקרטיה והשורא [עיקרון אסלאמי המחייב את השליט להתייעץ בקבלת החלטותיו]." גם ניסוח זה מבטא ניסיון להתחשב, מצד אחד, בקולות הליברליים, שביקשו להגדיר את המשטר במצרים כדמוקרטי בלבד, ומצד שני, לרצות את הסלפים שלחצו להימנע משימוש במילה "דמוקרטי" ולהחליפה במשטר המבוסס על השורא. לבסוף, נוספה "השורא" לצד "הדמוקרטיה". הסלפים בוועדת החוקה הסכימו לשילוב זה, משום שהוא זה שמבחין, לדעתם, בין משטר דמוקרטי במובן המערבי לבין המשטר הדמוקרטי במצרים, שפירושו משטר פרלמנטארי הכפוף למנהגי האסלאם, ולכן אינו מתיר, לדוגמה, נישואי הומוסקסואלים. לעומת זאת, גורמים ליברליים ואסלאמיים מתונים קיבלו את הניסוח מתוך הרציונל שהשורא היא אחד ממרכיבי הדמוקרטיה ואינה גורעת ממנה.

 

חלקו השני של הסעיף, בו נכתב כי השלטון דוגל ב"אזרחות המשווה בין כל האזרחים מבחינת הזכויות והחובות הכלליות, וכן בפלורליזם פוליטי ומפלגתי, חילופי שלטון בדרכי שלום, הפרדה בין הרשויות ואיזון ביניהן, שלטון החוק, כיבוד זכויות האדם והבטחת הזכויות וחירויותיו..." - נועד להבהיר כי החלת העיקרון האסלאמי אין פירושה שלטון תיאוקרטי.

 

סעיף (6) גם מבטל את האיסור על הקמת מפלגות המבוססות על מקור סמכות דתי, שהופיע בחוקה הקודמת בסעיף (5), ומחליפו באיסור על הקמת "מפלגות המבוססות על אפליה דתית". האיסור על הקמת מפלגות על בסיס דתי הוסף לחוקת 1971 על ידי מובארכ ב-2007 כדי למנוע את הפיכת האח"ס למפלגה ואת התמודדותה בבחירות לפרלמנט. הנוסח החדש, שלפיו אין להקים מפלגות על בסיס אפליה דתית, פירושו שמפלגה לא תגביל את החברוּת בה לבני דתות מסוימות.

 

סעיף (10) נוגע למעמד האישה: "המשפחה היא יסוד החברה, בסיסה הדת, אמות המוסר והלאומיות. המדינה והחברה שוקדות לשמור על האופי הייחודי של המשפחה המצרית, על לכידותה ויציבותה ועל ערכיה המוסריים, באופן המובהר בחוק. המדינה אחראית לספק את השירותים לאם ולילד בחינם וליצור התאמה בין חובות האישה כלפי המשפחה לבין עבודתה הציבורית..." בהשוואה לחוקה הקודמת, הושמט הסעיף שלפיו המדינה תבטיח שוויון בין נשים לגברים בתחומים הפוליטי והחברתי, מבלי להפר את הוראות השריעה האסלאמית. זאת בשל התנגדות ארגוני נשים במצרים להגבלת שוויון נשים על ידי עקרונות השריעה, מחשש להורדת גיל הנישואים לבנות, כפיית לבישת רעלה, ביטול זכותן של נשים להתגרש וכד'. לעומתן, הסלפים התעקשו על כך שהסעיף יתייחס לעקרונות השריעה כמגבילים את השוויון בין נשים לגברים. לצד זאת, סעיף (33) קובע כי "האזרחים שווים בפני החוק, שווי זכויות וחובות ציבוריות ללא אפליה". כמו כן בוטל הסעיף מהחוקה הקודמת המחייב ייצוג מינימאלי של נשים בפרלמנט.

 

סעיף (43) בנושא חופש האמונה והפולחן – כמו חוקת 1971, מבטיחה טיוטת החוקה החדשה "חופש אמונה", אך לא "חופש אמונה מוחלט", כפי שביקשו ארגוני זכויות אדם, שכן חופש אמונה מוחלט מתפרש כהיתר להמרת דת ולאמונות לא מונותיאיסטיות. בטיוטת החוקה החדשה צומצם חופש הפולחן הדתי לבני הדתות המונותיאיסטיות בלבד.

 

סעיף (44) האוסר "פגיעה בכל השליחים והנביאים" – סעיף זה לא היה קיים בחוקת 1971. הוא הוסף לחוקה ביוזמת אל-אזהר כדי למנוע ניאוץ בתחום הדת. הצעתו המקורית של אל-אזהר הייתה לאסור גם פגיעה בישות האלוהית ובחברי הנביא, אך בשל התנגדות מצד שיעים וקופטים, התקבלה, לבסוף, רק חלק מהצעת אל-אזהר.

 

דיון מפורט יותר בוויכוח על כל אחד מסעיפים אלה יפורסם בהמשך.

 

 

* ל. לביא חוקרת את זירת מצרים במכון ממרי



[1] אל-אהראם (מצרים), 2.12.2012

[2] וhttp://aljazeera.net, 3.12.2012

[3] אל-יום אל-סאבע (מצרים), 2.12.2012

[5] על ההכרזה החוקתית המשלימה, ראו דו"ח ממרי

[6] על ביטול ההכרזה החוקתית המשלימה, ראו דו"ח ממרי

[7] אל-יום אל-סאבע (מצרים), 22.11.2012

[9] אל-אהראם; אל-מצרי אל-יום (מצרים), 26.3.2012

[10] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 26.3.12

[12] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 26.3.2012, 13.6.2012

[13] אל-אהראם (מצרים), 24.10.2012

[14] אל-אהראם (מצרים), 2.12.2012

[15] חוקת איראן (מ-1979) קובעת כי המשטר נשען על אמונה באל האחד ובריבונותו ועל הצורך להישמע להוראותיו ולפסוקים הקדושים ולחזור לאל בעולם הבא. http://www.iranonline.com/iran/iran-info/Govern...; חוקת סעודיה (מ-1992) מגדירה את סעודיה כמדינה אסלאמית שדתה האסלאם וחוקתה הקוראן והסונה של הנביא, שכל מוסדות המדינה כפופים להם. כמו כן נאמר בה כי השלטון בממלכה מבוסס על צדק, שורא ושוויון בהתאם לשריעה האסלאמית http://ar.wikisource.org

[16] על כך, ראו דו"ח ממרי

[17] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.8.2012

[19] על מצע מפלגת האח"ס, ראו דו"ח ממרי