כללי

 

תומכי ומתנגדי אסד: חשש מהתפוררות סוריה לישויות עדתיות ואתניות נפרדות   

 

מאת נ. מוזס*

 

הקדמה

"הכל בסוריה בימים אלו מפורק או מחולק. השלטון מחולק ומתפורר, האדמה מחולקת, האופוזיציה מפולגת וחלוקה. דבר אינו מאוחד... חלב כמעט נבדלת, הצפון הכורדי כמעט עצמאי, דמשק מבודדת, הדרך לאל-לאד'קיה לא בטוחה וחומס מורדת במשטר..."[1] כך תיאר עבד אל-בארי עטואן, עורך היומון אל-קדס אל-ערבי היו"ל בלונדון, את מצבה של סוריה, שישים שנה לאחר עצמאותה ושנה וחצי לאחר מאבק אלים בין המשטר לבין מתנגדיו.

 

מצב עניינים זה מגביר את החשש בעולם הערבי והאסלאמי ובקהילה הבינ"ל לאחדותה של סוריה. רעיון קיומן של כמה ישויות נפרדות במקום סוריה אינו חדש. בוועידת סן רמו שנערכה באפריל 1920, בתום מלה"ע הראשונה, החליטה צרפת, בעלת המנדט על סוריה ולבנון, לחלק את השטח לשש ישויות מדיניות על בסיס עדתי ואתני. להוציא את לבנון, התקיימו ישויות אלה בנפרד, תחת המנדט הצרפתי, עד שזה איחדן ב-1936.

 

לאורך השנים ידעה סוריה מתיחויות עדתיות ואתניות, בעיקר מצד האחים המוסלמים [האח"ס] הסונים ומצד הכורדים. האח"ס התנגדו לאופיו החילוני של שלטון הבעת' בראשות חאפט' אל-אסד שמוצאו עלווי, ולדחיקתו לשוליים של הרוב הסוני לטובת ברית של מיעוטים עדתיים. שיאה של התנגדות זו היה בחמאה בראשית שנות ה-80, והיא דוכאה ללא רחם בידי משטרו של אסד. גם הכורדים ניסו כמה פעמים להתקומם נגד שלטון הבעת' בדרישה לשלטון עצמי או לפחות להכרה בזהותם הלאומית ובזכויותיהם ונתקלו בתגובה דומה של המשטר.

 

ההתקוממות הנוכחית נגד משטר אסד פרצה במרץ 2011, כחלק מגל מחאה עממי ששטף מדינות רבות בעולם הערבי. פעילי האופוזיציה הקפידו להדגיש כי מדובר במחאה פוליטית-חברתית המבטאת את רצון כלל החברה בסוריה ללא הבדל דת, עדה או מוצא אתני. אולם, נוכח הסלמת המאבק והפיכתו למאבק מזוין; העמדה הנחרצת של שני הצדדים והתייחסותם למאבק כאל מאבק של להיות או לחדול; המבוי הסתום אליו הגיעו עד כה הניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכים פוליטיות; חלקם הגדל של האסלאמיסטים ושל גורמים חיצוניים בעלי אינטרסים, ומול התערערות יציבותו של המשטר, הלך וגבר השיח על מאבק בין-עדתי ועימו החשש בעולם הערבי והאסלאמי ובקהילה הבינ"ל מפיצולה של סוריה לכמה מדינות קטנות על בסיס עדתי ואתני, כשברקע הדי מלחמת האזרחים בלבנון והפלת שלטון הבעת' בעיראק, שהותירו מדינות אלה מצולקות ותחת איום תמידי של התפרצות מלחמת עדות. ייתכן ורוב ההצהרות בנושאים אלה, הן מצד המשטר ובעלי בריתו, והן מצד האופוזיציה ובעלי בריתה, נועדו לפגוע בלגיטימיות של הצד השני, בתוך ומחוץ לסוריה, ולהזהיר מפני השלכות הימצאותו בשלטון, ואולם, נוכח עומק השנאה בין הצדדים, חשבון הדמים האינסופי וערעור האמון בין הקבוצות השונות בסוריה, אפשר והתבטאויות אלה מעידות על נביטתם של זרעי הפילוג בסוריה. מסמך זה ידון בתסריטים לפיצולה של סוריה:

 

בלקניזציה של סוריה[2]

 

 

מדינות ערב חוששות לאחדותה של סוריה

כאמור, החשש לאחדותה של סוריה הלך וגבר עם הסלמת האלימות במדינה. באוגוסט 2011, כחמישה חודשים לאחר פרוץ המהומות ועם הדיווחים על מעשי טבח מצד המשטר, החלו להישמע קריאות לשמירה על "אחדותה של סוריה" כפי שהדגישו בעבר את אחדותה של עיראק כאשר עלה החשש מפיצולה לשלוש ישויות כורדית, סונית ושיעית. כך, קטר קראה למשטר לעצור את שפיכות הדמים, לחדול מן השימוש בכוח ולהאיץ את יישום הרפורמות שיענו לדרישות הלגיטימיות של העם הסורי "וישמרו על ביטחונה, יציבותה ואחדותה הלאומית של סוריה."[3] ב-7.8.2011 קרא עבדאלה בן עבד אל-עזיז, מלך סעודיה, להנהגה הסורית לערוך רפורמות מקיפות ומהירות, ולא "תיגרר [סוריה] למעמקי האנרכיה והאובדן..."[4] מזכ"ל מועצת מדינות המפרץ [משפ"מ], עבד אל-לטיף בן ראשיד אל-זיאני, הבהיר כי קריאה זו של המלך "מדגישה בברור את דאגתה של סעודיה לביטחונה, יציבותה ואחדותה של סוריה."[5]

 

מטבע הדברים שכנותיה של סוריה הן המודאגות ביותר מהשלכותיה של קריסה לא מבוקרת של השלטון המרכזי במדינה ומהתפוררותה לכמה ישויות. אם לשפוט לפי כמות ההתבטאויות, נראה כי  ירדן היא החרדה ביותר מתסריט זה. עבדאללה השני, מלך ירדן, היה המנהיג הערבי הראשון שהטיל פומבית על הנשיא אסד את האחריות לפירוק סוריה על בסיס עדתי. בראיון לערוץ CBS אמר המלך: "אני חש שאם הוא [הנשיא אסד] לא יוכל לשלוט על סוריה, תוכנית ב' שלו היא אולי להקים כיס עלווי... מבחינתנו זה התסריט הגרוע ביותר מאחר שמשמעותו היא פירוקה של סוריה...  אם סוריה תתפוצץ מבפנים זה יגרום לנו לבעיות שידרשו עשורים כדי לפתור אותן..."[6] כחודש מאוחר יותר שב המלך והזהיר: "האלימות העדתית בסוריה אינה מאיימת על אחדות סוריה בלבד, אלא עלולה להוביל להתפשטות הסכסוך למדינות שכנות בעלות הרכב עדתי דומה. ראינו סימנים לכך שהסכנה הזו מתקרבת יותר ויותר..."[7]

 

עבד אל-בארי עטואן, עורך היומון אל-קדס אל-ערבי, חיזק את דברי המלך: "... המלך הירדני עבדאללה השני הוא סיסמוגרף, או עדשה מדויקת ביותר בראיית מאפייני התוכניות הנרקחות עבור האזור. הוא היה הראשון שהזהיר מפני הסהר השיעי והצורך להקים מולו סהר סוני. נבואה זו מלפני שש שנים מתממשת בשטח... עלינו להתייחס לאזהרות אלו במלוא הרצינות, מאחר שהוא אינו מדבר באוויר... אזהרה זו היא אינדיקציה ראשונה מהותית ביותר לגבי מידת רצינותה של אפשרות חלוקת סוריה על בסיס עדתי וגזעי...", עטואן הזהיר כי "... אף מדינה אינה מחוסנת מכך, כולל ירדן, תורכיה, מדינות המפרץ ובמיוחד סעודיה. אם תוקמנה בסוריה מדינה עלווית, מדינה סונית, מדינה כורדית ומדינה דרוזית, אז צפו להקמת מדינת החג'אז, מדינת נג'ד, מדינת עסיר ומדינת אל-אחסאא'[8] ואולי אפילו מדינת קופטים במצרים. ואיננו שוכחים את לבנון..."[9]  

 

גם עיראק, תורכיה ולבנון חוששות מפני אנרכיה והעדר שלטון מרכזי בסוריה שעלולים להפוך את סוריה לבסיס טרור שיופנה נגדן. דאגתן העיקרית של עיראק ותורכיה היא מפני הקמת ישות כורדית עצמאית בסוריה, שיכולה להתסיס את המיעוט הכורדי גדול בשטחן. ר"מ עיראק נורי אל-מאלכי אמר כי אינו יודע מה יילד יום, "אולי תיוולד מדינה כורדית בדרום תורכיה או בצפון עיראק או בצפון סוריה, אולי תפוצל סוריה ותהפוך לשתי מדינות. כל אלה אפשרויות שיכולות להתקיים."[10] שה"ח התורכי דאוד אור'לו שהביע גם הוא דאגה לאחדותה של סוריה,[11] נפגש, עפ"י דיווחים, עם נציגי תנועות כורדיות סוריות על מנת למנוע הפיכת צפון סוריה לבסיס פעילות נגד ארצו.

 

במהלך אוגוסט 2012 נראה כי החשש לגורלה ולאחדותה של סוריה גובר בקרב גורמים נוספים. ב-15.8.2012 יזמה סעודיה כינוס של ועידת החירום של פסגת הסולידריות האסלאמית במכה לדיון במצב בסוריה, שבסיכומו הודגש הצורך לשמור על אחדות סוריה, ריבונותה, עצמאותה ושלמות אדמותיה.[12] בוועידת מדינות הבלמ"ז שנערכה בסוף אוגוסט 2012 בטהראן, קרא נשיא מצרים, מחמד מורסי, לכל מדינות הארגון לתמוך בדרישות החירות בסוריה ולפעול כדי לאפשר מעבר לא אלים למשטר דמוקרטי, באופן שימנע מלחמת אזרחים בסוריה, או את  חלוקתה.[13] בוועידה שאירחה הליע"ר ב-11.9.2012בניסיון לאחד את האופוזיציה הסורית, אמר שה"ח המצרי, מוחמד עמרו, בשם נשיא מצרים, כי אחדותה של סוריה ושלמותה הן קו אדום שאינו נתון למו"מ וכי ארצו מחויבת למניעת נפילתה לתהום החלוקה, או לעימות עדתי או האתני.[14]

 

גם גורמים בינ"ל, בראשם רוסיה, הביעו חשש מפני התמוטטות השלטון המרכזי, במיוחד בשל ההשלכות שתהיינה לכך על המיעוטים בסוריה. שה"ח הרוסי, סרגיי לברוב, הזהיר כי אם המשטר הנוכחי בסוריה ייפול, כמה ממדינות האזור יפעלו להקמת משטר סוני, דבר שמעורר דאגה לגבי גורל הנוצרים ומיעוטים אחרים בסוריה, ושתהיינה לו השלכות על יציבותן של לבנון ועיראק, בהן יש אוכלוסייה הטרוגנית.[15] סגנו, מיכאיל בוגדנוב, הזהיר מפני סומליזציה של סוריה, קרי השתלטות קבוצות אסלאמיות קיצוניות והחלת השריעה במדינה, והציע לבחון את יישום המודל הלבנוני בסוריה, כלומר, חלוקה מוסכמת של השלטון בין העדות.[16] ייתכן שמדובר בניסיון רוסי לנצל רגישות מערבית ביחס לזכויות מיעוטים, לקעקע את הלגיטימיות של המהפכה ולהזהיר מפני השלכותיה, אך נראה כי הרעיון של יישום המודל הלבנוני החל להיקלט גם באוזניים מערביות.[17]

 

בשאר אל-אסד: ישנה מזימה לחלק את סוריה

כבר מראשית ההתקוממות, ביקש המשטר להשתמש בקלף החשש מפני השלכות המצב בסוריה על האזור והאשים את המערב וסייעניו במזימה לחלק את סוריה. בראיון לסנדי טלגרף, כשבעה חודשים לאחר פרוץ ההתקוממות, הזהיר אסד מפני השלכות המזימה לפרק את סוריה: "סוריה היא מרכז האזור. היא קו השבר, ואם ישחקו עם אדמתה יגרמו לרעידת אדמה. האם אתם רוצים לראות אפגניסטן מספר שתיים או עשר אפגניסטן?... אם התוכנית היא לחלק את סוריה, משמעות הדבר היא חלוקת כל האזור..." [18]

 

כעבור כמה חודשים, בנאום בפרלמנט הסורי, טען אסד כי אויבי סוריה ניסו לפגוע בה, בהתחלה באמצעות מהפכה עממית ולאחר מכן בחיסולים ופיגועים, אך נכשלו ולכן פנו להצתת מלחמה עדתית, שתפצל ותפלג את החברה.[19]

המופתי של רוסיה, אחמד בדר אל-דין חסון טען כי "המערב רוצה לחלק את ארצנו כפי שעשה ביוגוסלביה וכפי שהרס את עיראק ולוב."[20]

 

האם הכורדים נערכים להקמת מדינה כורדית בצפון סוריה? 

נכון להיום, נראה כי יש בסיס לחשש לאחדות סוריה, בעיקר באזור הכורדים. בתחילת יולי 2012 נחתם הסכם 'הוליר' בין מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכורדית, המקורבת ל-PKK, לבין המועצה הלאומית הכורדית הסורית שהוקמה באוקטובר 2011 ע"י 15 מפלגות כורדיות המתנגדות לאסד ול-PKK, בחסות מסעוד אל-ברזאני, נשיא כורדיסטאן-עיראק. לפי הסכם זה שני הצדדים יפסיקו להיאבק זה בזה ויקימו גוף כורדי עליון משותף שיסלק את סממני המשטר הסורי מהאזור ויקיים בו שלטון עצמי. כמו כן מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכורדית תטפל רק בנושא הכורדים בתוך סוריה ובמשתמע תפסיק את תמיכתה ב-PKK.[21]

 

גוף כורדי עליון כזה אכן הוקם, אם כי יש דיווחים כי יחסי הכוחות בו נוטים במובהק לטובת מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכורדית. גוף זה מקיים מעין ממשל עצמי ברוב אזורי הכורדים בסוריה, המכונים 'כורדיסטאן המערבית', שבא לידי ביטוי בהנפת דגל כורדיסטאן, בלימודי השפה הכורדית, שהיו אסורים תחת שלטון הבעת' ובמחסומים המאוישים ע"י כורדים חמושים.[22]

הכנות ההנהגה הכורדית ליום שלאחר אסד כוללות גם אימונים של אלפי צעירים כורדים בכורדיסטאן-עיראק שנועדו, לדברי בכירים כורדים לשם הגנה בלבד "כדי למלא חלל בטחוני שיהא לאחר נפילת המשטר הסורי."[23]

 

השלטון העצמי הכורדי בצפון-מזרח סוריה התאפשר הודות לצמצום נוכחות הכוחות הסורים ברוב שטחי הכורדים. לטענת דוברים כורדים שטחים אלה 'שוחררו' לאחר קרבות עם כוחות המשטר או לאחר שכוחות אלה ויתרו על עימות עם המורדים הכורדים.[24]

 

אולם, ישנם דיווחים כי נסיגת הכוחות היא דווקא חלק מעסקה שהושגה בין המשטר הסורי לבין הכוחות הכורדים,[25] ככה"נ בתמורה להתחייבותם למנוע הפיכת השטח לבסיס למתקפה נגד המשטר ע"י מתנגדיו. קיומה של עסקה זו מסביר את החלטת המשטר להסיג את כוחותיו מאזור בעל חשיבות אסטרטגית הגובל בתורכיה, התומכת במהפכה הסורית ומארחת את הנהגת הצס"ח בשטחה, וכן את ביטחונו של המשטר שהכורדים לא ינצלו את המצב. קיומה של עסקה זו אפשרי נוכח יחסי המשטר הסורי עם ה-PKK ועם מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכורדית, שכאמור נטען שהיא תומכת ב-PKK.

 

באהוז ארדאל, מפקד הזרוע הצבאית של ה-PKK אמר כי הטענה בדבר עסקה בין סוריה לבין הכורדים היא חלק מתעמולה תורכית שנועדה להצדיק התערבות צבאית, וציין כי השתלטות "ארגונים פוליטיים וארגוני החברה האזרחית של העם הכורדי על כמה ערים.... נועדה בראש ובראשונה למנוע הפיכת אזורים אלה לזירת מלחמה בין המשטר לבין הצס"ח."[26] דברים אלה מאפיינים את התנהלות הכורדים לאורך המשבר בסוריה. למרות ההיסטוריה העכורה בין הצדדים, הכורדים לא מיהרו לרכב על גל המחאה נגד המשטר ובאזוריהם ניכרה רגיעה יחסית בהשוואה ליתר האזורים במדינה. אומנם היו הפגנות, אך לא בהיקף נרחב והכורדים מנעו מיליטריזציה של ההתקוממות בשטחם, בין היתר בשל חשש שיבולע להם מהמשטר, אם יצלח את המשבר. כמו כן, דווח כי הכורדים מונעים כניסת אנשי צס"ח חמושים לשטחם[27] ועל עימותים אלימים בין הצס"ח ל-PKK לאחר כמה אירועי חטיפות מצד שני הארגונים.[28] בנוסף, ארגונים כורדים רבים לא הצטרפו למל"ס בשל סירובו להיענות לחלק ניכר מדרישותיהם ובשל חששם של הכורדים מחלקם של האסלאמיסטים במועצה.

 

קיום ממשל עצמי באזורי הכורדים בצפון מזרח סוריה מעורר חשש בקרב האופוזיציה הסורית, תורכיה וארה"ב כי זהו צעד ראשון בדרך למדינה כורדית עצמאית וכי מדובר בישות המשתפת פעולה עם המשטר הסורי ובעלי בריתו. זאת על רקע דיווחים כי השליטה בשטח נתונה בידי מפלגת האיחוד הכורדית, המקורבת ל-PKK ושלה יכולות צבאיות,[29] ושהיא פועלת נגד הצס"ח ונגד אנשים המקורבים לתורכיה[30] ומאפשרת פעילות של מנגנוני ביטחון סורים בשטחים בשליטתה.[31] הצדקה לחשש זה ניתן למצוא בדברי מרתזא נעמת-זאדה, בעבר נספח תרבותי בשגרירות איראן בדמשק: "העברת האזורים של הכורדים בסוריה לידי ה-PKK היה אקט של הגנה עצמית של אסד ותגובה נאותה לתמיכת תורכיה במורדים בסוריה שנועדה לאותת לתורכיה שהדחת אסד תציב אותה בפני משבר ארוך טווח עם הכורדים."[32]

 

קשריה של איראן עם ה-PKK ומעורבותה הם גורם נוסף לדאגה, ואכן, מדיווחים שונים עולה, כי איראן מנסה למנוע פעולה צבאית תורכית בשטח סוריה באמצעות שימוש ב-PKK. היומון הלבנוני אל-אח'באר, דיווח על הבנות בין איראן לבין ה-PKK לפיהן הארגון יגביל את פעולותיו להגנה על גבולה הצפוני של סוריה מפני מתקפה תורכית.[33] לאחרונה דווח גם על פעילות מודיעינית איראנית בתוך תורכיה בשת"פ עם ה-PKK.[34] 

 

גורמים כורדים ביקשו להרגיע חששות אלו באמרם: "אנו קודם כל סורים. אנו רוצים מנהל עצמי לכורדים של סוריה ודמוקרטיה לסוריה כולה.[35] בנוסף, דוברי מפלגת האיחוד הדמוקרטי הכורדית דחו טענות על שת"פ עם ה-PKK ועם המשטר והדגישו את נכונותם להתעמת עם כוחות המשטר אם יתקפו את האזורים בשליטתם.[36]

 

כורדים סורים חוגגים ניצחונם בעיר ג'נדרס ליד חלב[37]

 

 

גורמי אופוזיציה ובעלי טורים: אסד יקים מדינונת עלווית באזור החוף

בניגוד לאזור הכורדי בצפון מזרח סוריה, שם כאמור ישנם סימנים ממשיים להתהוות ישות כורדית בעלת מאפיינים אוטונומיים לכל הפחות, לא ברורה מהימנותם של הדיווחים על הכנות להקמת ישות עצמאית בשטחים המזוהים היסטורית עם העדה העלווית.

 

מראשית ההתקוממות ועד עתה ביקשו גופי האופוזיציה המרכזיים, במיוחד המועצה הלאומית הסורית (מל"ס), להשתיק טענות אודות מאפיינים עדתיים או אתניים של המחאה, שלדבריהם נועדו לפגוע בלגיטימיות שלה ונמנעו מלהאשים באופן קולקטיבי עדות מסוימות בשת"פ עם המשטר וציינו כי מדובר בהתקוממות עממית הכוללת את כל מרכיבי החברה הסורית. עם זאת, נשמעו גם קולות אחרים באופוזיציה, שטענו כי בשעת דחק, לא יהסס בשאר אל-אסד לפלג את סוריה על מנת להבטיח את שרידותו ויפנה להקים מדינונת עלווית באזור החוף הסורי, שם נמצא ריכוז גדול של עלווים.

 

בין הראשונים שדיברו על כך היה עבד אל-חלים ח'דאם, סגן נשיא סוריה לשעבר וכיום מראשי האופוזיציה הסורית בחו"ל. בינואר 2012 טען ח'דאם כי אסד מחמש ומבצר את האזור העלווי וכי "בשאר ומשפחתו חילקו קודם כל רובים ומקלעים בערים ובכפרים של עלווים, ולפני חודש הם החלו להעביר נשק כבד בדרך היבשה לכיוון החוף כדי להסתירו בגבעות ובהרים... כל הטילים והנשק האסטרטגי הועברו וכן חלק מהטנקים והארטילריה כיוון שהמשטר זקוק להם כדי לדכא את המפגינים בערים. בשאר גם תכנן לשלוח מטוסי קרב לשדה"ת באל-לאד'קיה... ומיישם תוכנית שנועדה ליצור מלחמת עדות... לפני חודש אסד גילה לאחד מבעלי בריתו בלבנון על כוונתו להקים מדינה עלווית ממנה יוכל לפתוח במלחמת אזרחים עדתית."[38] עם זאת, ח'דאם פקפק לאחרונה בהיתכנות של הקמת 'כיס עלווי' "מאחר שאין אזרח [סורי] שיסכים לפירוק המארג הלאומי."[39]

 

דברים דומים אמר מקור בכיר בצבא הסורי החופשי [צס"ח] ליומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היו"ל בלבנון: "האסטרטגיה של המשטר מתבססת על לחימה חסרת פשרות בדמשק וחלב ואם הוא לא יצליח לשלוט עליהן, הוא יכריז על מדינה בדלנית [עלווית] בחוף הסורי..." הוא הוסיף כי האופוזיציה תאבק עד חורמה במדינה זו.[40]

 

ח'יר אללה ח'יר אללה, בעל טור לבנוני ביומון אל-שרק אל-אוסט, טען כי המשטר מנהל מלחמת חורמה נגד האופוזיציה בחומס בשל מיקומה של העיר והיותה מכשול עיקרי להקמת מדינה עלווית בת קיימא.[41] היומון הכוויתי אל-ראי דיווח לאחרונה כי המשטר הסורי העביר נשק כימי לטרטוס והעריך כי הדבר נעשה כחלק מהקמת כיס עלווי בחוף הסורי.[42]

 

בעלי טורים שונים הסבירו כי הן לבעלי בריתו והן למתנגדיו האזוריים והבינ"ל של אסד יש עניין בפיצולה של סוריה. צלאח אל-קלאב, שר ההסברה הירדני לשעבר, כי לרוסיה ולאיראן יש אינטרס להגן על מדינה עלווית, אם תוקם, מאחר שזו תאפשר להן לשמר את השפעתן באזור.[43] בעל הטור מעתז אל-מראד, כתב כי גם למעצמות יש אינטרס בפילוג החברה הסורית שבעקבותיו יבקשו המיעוטים את חסותן, דבר שיעניק להן דריסת רגל במדינה.[44]

 

הפגנת תמיכה באסד באל-לאד'קיה[45]

 

בעלי טורים: סיכוי קלוש לקיומן של מדינות עדתיות

מנגד, היו מי ששללו את הסיכוי להקמתן ושרידותן של מדינות עדתיות ואתניות בשל התנגדות גורמים בקרב המיעוטים עצמם ובשל סיבות דמוגרפיות.

 

עבד אל-רחמן אל-ראשד, מנכ"ל ערוץ אל-ערביה והעורך לשעבר של היומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט, הצביע על הקשיים שיעמדו בפני כוונתו של אסד להקים מדינה עלווית: המורדים ירדפו אותו לכל מקום שילך והעלווים לא יסכימו לשאת בעול ההגנה עליו ולהקים מדינה בסביבה עוינת ותחת איום מתמשך. לדבריו, "גם אם יש כוחות פנימיים הרוצים לפרק את סוריה למדינונות, האזור לא יסבול תסריט כזה ומדינות כמו תורכיה ועיראק לא יעמדו מנגד..."[46] ג'ורג' סולאג', בעל טור ביומון הלבנוני אל-ג'ומהוריה ויועצו לשעבר של שר ההגנה הלבנוני אליאס אל-מר, מנה כמה גורמים אסטרטגיים המונעים הקמת מדינה עלווית יציבה, כמו מחסור בתשתיות וביכולות הגנה; לדבריו, מדינה כזו לא תזכה בהכרה בינ"ל או ערבית ולכן תהיה מבודדת, מה גם שהעלווים אינם מהווים עוד את הרב באזור החוף.[47]

 

סולימאן תקי אל-דין, בעל טור ביומון הלבנוני אל-ספיר טען כי למרות שכיום יש למעשה אזור כורדי המנוהל בצורה עצמאית, אזור צפוני סוני הכולל כמה מחוזות שנמצא מחוץ לשליטת המשטר, אזור חוף בו יש רוב עלווי שהוא כמעט עצמאי "זה אינו מהווה מסלול ודאי לחלוקה שמשמעותה ניתוק מוחלט מהמדינה האם, או גיבוש תוכניות להקמת מדינונת עדתיות." הוא הוסיף כי למרות שעדות יכולות ליצור אנרכיה במדינות רבות, הן אינן יכולות להקים בעצמן ישויות עצמאיות ללא תמיכת המעצמות. לדבריו למעצמות אין אינטרס לעשות זאת.[48]

 

* נ. מוזס חוקרת את זירת סוריה במכון ממרי