המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סוריה: 'דרך ההתנגדות' חיזקה את מעמדנו האזורי והבינלאומי
2/2/2010

 

סוריה: 'דרך ההתנגדות' חיזקה את מעמדנו האזורי והבינלאומי

 

"שנת 2009 היתה שנה של הצלחה מדינית סורית, בכל מובן המילה, ובכל הזירות…"[1] כך סיכם שה"ח הסורי, וליד אל-מעלם, את הישגי מדיניות החוץ הסורית בפני הפרלמנט הסורי. ואכן, בשנה האחרונה חל שיפור מהותי במעמדה האזורי והבינלאומי של סוריה, שהצליחה להיחלץ מבידוד בינלאומי וערבי ולמצב עצמה ככוח אזורי בעל השפעה. סוריה של שלהי שנת 2009 היא מדינה בטוחה בעצמה ובהתנגדות שאותה אימצה כדרך פעולה, הקוראת תיגר על הסדר האזורי והעולמי ופועלת באופן אינטנסיבי לשנותם.

להלן סקירה של תפיסת העולם והמדיניות הסוריות הנוכחיות, כפי שמשתקפות בהצהרות של בכירים סורים ובמאמרים בעיתונות הסורית: 

 

סוריה - מבידוד לשחקן מפתח בזירה הבינ"ל

עד שנת 2008 סוריה בראשות הנשיא בשאר אל-אסד, היתה מדינה מנודה ומבודדת ע"י המערב וע"י חלק ממדינות ערב ונתונה ללחץ בינלאומי, שגבר במיוחד לאחר רצח ר"מ לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, ואשר בעקבותיו נאלצה להסיג את כוחות הצבא שלה מלבנון.

את הקו התקיף נגד סוריה הוביל הממשל האמריקאי בתקופת נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' בוש הבן, שראה בסוריה חלק מציר הרשע, לצד איראן וצפון קוריאה, והאשים אותה במעורבות בטרור בעיראק. ארה"ב החריפה ב-2004 את הסנקציות נגד סוריה, ופעלה במועצת הביטחון לאימוץ החלטה 1559 הקוראת לנסיגת הכוחות הסורים מלבנון. באוקטובר 2008 ארה"ב אף הפציצה בשטח סוריה חמושים שנחשדו במעורבות בפעילות טרור משטח סוריה נגד עיראק.

 

רצח ר"מ לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, הווה את קו פרשת המים ביחסי סוריה עם מדינות רבות במערב ובעולם הערבי, במיוחד צרפת וסעודיה, שהיו עד אז בעלות ברית קרובות שלה. הדבר נבע ככל הנראה מהיחסים הקרובים בין רפיק אל-חרירי לבין נשיא צרפת באותה תקופה, ז'אק שיראק, ומשפחת המלוכה הסעודית. עדות לניתוק ולכעס שעורר הרצח אצל נשיא צרפת לשעבר, ז'אק שיראק, ניתן למצוא בראיון שהעניק ליומון הצרפתי לה-מונד: "היו תקופות בהן דיברתי עם בשאר אל-אסד. נהגתי לדבר עם אביו. אם נדבר בכנות, אנו לא מדברים יותר. הוא [אסד] גרם לכך [שהדיאלוג הופסק]. הבנתי שאין תועלת ב[דיאלוג]. קשה ליישב בין משטרו של אסד לבין ביטחון ושלום."[2]

 

בעולם הערבי, סעודיה ומצרים הן שהובילו את הקו התקיף נגד סוריה ואף היו דיווחים שהן אלה שדחפו להקמת בית הדין הבינלאומי לחקירת רצח ר"מ לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי.

 

סוריה מהדקת את בריתותיה עם גורמים אנטי מערביים 

סוריה מצידה הידקה את יחסיה עם גורמים שנחשבו, ובמידה רבה עדיין נחשבים, למבודדים בזירה הבינלאומית – איראן וונצואלה.

איראן: לסוריה מערכת יחסים הדוקה עם איראן שלאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, למרות שבסוריה שולטת מפלגת הבעת' החילונית, בעוד המשטר באיראן הוא תיאוקרטי. במקרים מסוימים זכו יחסים אלה לקדימות על פני יחסי סוריה עם מדינות ערביות אחרות. כך קרה בזמן מלחמת איראן-עיראק (1980-1988).

 

בתקופת שלטונם של נשיא איראן, מחמוד אחמדי נז'אד, ונשיא סוריה, בשאר אל-אסד, חלה התקרבות נוספת ביחסי שתי המדינות, שבאה לידי ביטוי בחתימה על הסכם הגנה בחודש דצמבר 2009 ובהסכמה לביטול הדדי של אשרות הכניסה. נשיאי שתי המדינות חולקים תפיסה דומה בנושאים רבים, כגון ההתנגדות למה שהם מכנים 'כוחות הגמוניים', קרי ארה"ב ובריטניה; קריאתם את המציאות כניצחון כוחות ההתנגדות ותבוסת 'הכוחות ההגמוניים'; הצורך בכינון סדר אזורי ועולמי חדשים ותפקידם בסדר החדש הזה. עדות לכך ניתן למצוא בדברי הנשיא אסד ערב ביקורו בסעודיה (13.1.2010), כשתיאר את היחסים בין סוריה לבין איראן כ'אסטרטגיים ואידיאולוגיים' ואמר כי בין שתי המדינות שוררת תמימות דעים בכל הסוגיות.[3]

 שני המנהיגים אף משתמשים בטרמינולוגיה דומה, כפי שעלה בהצהרותיהם בעת ביקור הנשיא אחמדי נז'אד בדמשק במאי 2009. סוריה משמשת כסנגורית של איראן בקרב מדינות ערב ומבקשת להפחית את החששות מהמשטר באיראן ולראות בו בעל ברית לערבים.[4]

 

ונצואלה:  הקשרים בין סוריה וונצואלה התהדקו לאחר בחירת הוגו צ'אבז כנשיא וונצואלה ב-1998. כחלק מהמדיניות האנטי-אמריקאית שאימץ, הידק צ'אבז את קשריו עם מדינות כמו סוריה ואיראן. ב-2006, בשיא בידודה של סוריה, ערך הנשיא צ'אבז ביקור היסטורי בסוריה במהלכו הדגישו שני הנשיאים את התנגדותם לאימפריאליזם האמריקאי[5].    

 

נאצר קנדיל, ח"פ לבנוני לשעבר המקורב למשטר הסורי, הסביר בטורו ביומון הסורי הרשמי תשרין, כי הברית בין נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, לבין נשיא איראן, מחמוד אחמדי נז'אד, ונשיא וונצואלה, הוגו צ'אבז, היא בבחינת "הכרזה על אינטרנציונל עולמי חדש שהאנושות כולה מצפה לו וזקוקה לו; [אינטרנציונל] המכריז על כך שהעמים שבים לנהל את ענייניהם ועל כך שההתנגדות אינה סיסמה רומנטית אלא עובדה קיימת."[6]      

 

ההתנגדות המזוינת בלבנון ובפלסטין: בשנים האחרונות הגבירה סוריה את התמיכה בחמאס ובחזבאללה, שמייצגים את תפיסת 'ההתנגדות' בפלסטין ובלבנון וכן המשיכה סוריה בתמיכתה החשאית בעיקרה בפעילות כוחות ההתנגדות נגד הכוחות האמריקאיים בעיראק.[7]

 

צרפת וארה"ב משנות מדיניותן כלפי סוריה

מדיניות זו זיכתה את ההנהגה הסורית בתמיכה רבה ברחוב הערבי, אבל הביאה אותה לעימות כמעט חסר תקדים, עד כדי 'מלחמה קרה', עם משטרים רבים בעולם הערבי, בעיקר סעודיה ומצרים,[8] וכך גם עם ארה"ב.

 

למרות שמדיניות זו הובילה לבידודה של סוריה ע"י המערב וע"י כמה משטרים ערביים, נכון לשלהי שנת 2009, היא הוכחה כאסטרטגיה נבונה. בניגוד לממשליהם של הנשיא ג'ורג' בוש הבן בארה"ב ושל הנשיא ז'אק שיראק בצרפת, שראו בסוריה מכשול וסכנה להשגת מטרותיהם באזור, רואים הממשלים של הנשיא ניקולא סרקוזי בצרפת ושל הנשיא ברק אובמה בארה"ב, ובעקבותיהם גם המשטר בסעודיה, בסוריה כלי להשגת מטרות רחבות יותר ומנסים לרתום אותה לצידם. מול דבקותה של סוריה בעמדותיה, נסוגו ממשלים אלה ממדיניות קודמיהם ונטשו את גישת העימות עם סוריה ובידודה והחלו להתייחס אליה כמדינת מפתח אזורית היכולה לתווך בין המערב לאיראן ולהשפיע על רמת האלימות בשטחים הפלסטיניים, בלבנון ובעיראק.

 

השינוי העיקרי חל עם בחירתו של ניקולא סרקוזי לנשיא צרפת. סרקוזי, אשר נטש את מדיניות הבידוד של קודמו כלפי סוריה, ביקש לחבק ולהחזיר את סוריה לחיק צרפת, כנראה מתוך התפיסה שדרך הדלת הסורית תוכל צרפת להרחיב את השפעתה במזה"ת. ביטוי לכך ניתן למצוא בדברים שאמר סרקוזי ליומון הסורי אל-וטן, בביקורו הראשון בסוריה בספטמבר 2008: "... מאז בחירתי רציתי שצרפת תשיב את מקומה על לוח השחמט הבינ"ל, ואני מעוניין שארצי תשא במזה"ת באחריות למען השלום. לצורך זה יש לזכות באמונם של כל הצדדים, ולכן ערכתי כמה שינויים במדיניות צרפת באזור..."[9]

 

צרפת גם הובילה את השינוי במדיניות האיחוד האירופי כלפי סוריה, כפי שבא לידי ביטוי בראיון  ליומון אל-וטן הנס גרט פוטרינג, יו"ר הפרלמנט האירופי, במהלך ביקורו בדמשק באוגוסט 2008. הוא הסביר כי האיחוד האירופי אימץ במהלך שלוש השנים האחרונות מדיניות פאסיבית כלפי סוריה, וכעת נושבות בו רוחות של שינוי וציין כי האיחוד האירופי אינו סבור עוד שהדרך לפתרון בעיות הוא בידוד אלא דיאלוג בין שותפים.[10]

 

יצוין כי נכון להיום, נראה כי מאמציה של צרפת עדיין אינם מניבים פרי וסוריה מועידה לצרפת תפקיד משני בלבד כמתווכת בתהליך השלום ומתעקשת על תורכיה ועל ארה"ב כמתווכות הראשיות במו"מ בין סוריה לבין ישראל. לעומת זאת, סוריה גורפת דיווידנדים כלכליים מהתקרבות לצרפת, הכוללים בין היתר נחישות צרפתית לשבור את האמברגו האמריקאי ולאפשר מכירת מטוסי אירבאס לסוריה.

 

השינוי המשמעותי במדיניות ארה"ב, החל כבר בשלהי כהונתו של ממשל בוש. עדות לכך ניתן היה למצוא בראיון שהעניקה מזכירת המדינה דאז קונדוליסה רייס ליומון אל-חיאת באוגוסט 2008 בו הכחישה כי ארצה נוקטת במדיניות של בידוד כלפי סוריה. היא אמרה כי "... יש קשר רציף עם סוריה... ויש לנו יחסים דיפלומטים עם סוריה... נפגשתי בעבר עם שה"ח וליד אל-מועלם כשהיינו בשרם אל-שיח'. יחסינו עם סוריה תקינים."[11]

 

מגמה זו התחזקה עם כניסת הנשיא ברק אובמה לבית הלבן, והפכה להיות חלק ממדיניות כוללת בנוגע לאזור אותה פרש הנשיא ברק אובמה בנאומו בקהיר ב-4.6.2009. ייתכן כי הדבר נובע מהתפיסה שסוריה הכרחית לייצוב המצב בעיראק עם יציאת הכוחות האמריקאים ממנה.[12]

 

הפתיחות האמריקאית באה לידי ביטוי בפתיחת דיאלוג עם סוריה, במינוי שגריר אמריקאי חדש בסוריה לאחר שממשל בוש החזיר את השגריר האמריקאי במחאה על רצח ר"מ לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי,  בביקורים של פוליטיקאים אמריקאים בכירים בסוריה, כמו יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, סנטור ג'ון קרי, וביקורי משלחות צבאיות אמריקאיות בסוריה. יחד עם זאת יצוין כי ממשל אובמה העמיד בפני סוריה תנאים לשיפור היחסים עם ארה"ב[13] ואף חידש את הסנקציות על סוריה.

למדיניות הפתיחות של ארה"ב כלפי סוריה היתה תרומה עצומה בשיפור שחל במעמדה האזורי והבינלאומי של סוריה, ממדינה מוקצית ומבודדת למדינה מחוזרת מצד כמה מיריבותיה העיקריות כשלא ברור עדיין מה המחיר שסוריה משלמת בתמורה, אם בכלל.

 

תגובות סעודיות לשינוי במדיניות המערב

גישה מערבית זו נתפסה, בתחילה, בקרב חלק מן התקשורת הערבית כמתן תגמול לגורמים קיצוניים ונטישת בעלי ברית מתונים. העורך לשעבר של היומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היוצא בלונדון, ומנכ"ל ערוץ אל-ערביה הסעודי, עבד אל-רחמן אל-ראשד, תיאר את המדיניות הסורית כ"גאונית" בכך שהיא מצליחה להטעות את המערב: "... דמשק יצרה משברים ו[לאחר מכן] הציעה פתרונות... שותפהּ של סוריה, חזבאללה, כבש את בירות המערבית על מנת שדמשק תתערב ותעצור אותו; חבריה של סוריה מהאופוזיציה הלבנונית סירבו לבחור במישל סולימאן למרות שהיה מועמד מוסכם לנשיאות, על מנת שדמשק תתערב [ואז] יוסכם כי [סולימאן ייבחר לנשיא]... חברתה של סוריה, חמאס, העלתה את רמת האלימות נגד ישראל על מנת ש[דמשק תתערב] ותורה לה להפסיק. [דמשק] קינחה בכך שציוותה בפעם השנייה על חבריה באופוזיציה הלבנונית לשים קץ להכשלת ההרכבה של ממשלת לבנון יומיים בלבד לפני הנסיעה [של הנשיא אסד] לפריס... סוריה החדירה לתודעה כי היא השתנתה, שעה שהיא לא שינתה דבר..."[14]

 

סעודיה, אחת מעמודי התווך ב"ציר המתון הערבי" ומתנגדת תקיפה למדיניות סוריה בשנים האחרונות, שלא היתה מרוצה בתחילה מהפתיחות הצרפתית כלפי סוריה, התאימה עצמה לשינוי באקלים הבינלאומי כלפי סוריה ושינתה אף היא את עמדתה. ניצני השינוי נראו ביוזמת הפיוס של עבדאללה, מלך סעודיה, עם סוריה, בפסגת כווית שנערכה בינואר 2009. במהלך פסגת דוחה שנערכה בסוף מרץ 2009 נראה כי סעודיה נסוגה כמעט לחלוטין מעמדותיה כלפי סוריה וציר סוריה-איראן או לפחות החלה מקבלת בשתיקה את השתלטות השיח הסורי על הפסגה.[15] שיאו של השינוי היה בביקורו ההיסטורי של עבדאללה, מלך סעודיה, בסוריה ב-7-8.10.2009 ובהבנות לגבי לבנון, שלמעשה העניקו לגיטימציה לחזרת סוריה ללבנון.[16]

כמה ימים לאחר ביקור זה, העלה העורך של היומון הסעודי הממשלתי אל-ריאד, תורכי אל-סודירי, את הרעיון שהפיתרון לחוסר היציבות הכרוני בלבנון הוא חזרת לבנון לשליטת סוריה.[17] יומונים סעודים רשמיים אחרים מיהרו להרגיע וטענו שהמאמר אינו מייצג את העמדה הרשמית הסעודית וכי ההתקרבות הסעודית-סורית אינה על חשבון לבנון,[18] אך כיום נראה כי מאמרו של אל-סודירי היה בבחינת סנונית שבישרה על הבאות.    

נכון להיום, מצרים היא המדינה היחידה של 'הציר הערבי המתון' שלא נסוגה עד כה מעמדותיה כלפי סוריה ובשל כך היא נתונה למתקפה חריפה בעיתונות הסורית.[19]   

 

כמו כן, יש מתיחות חריפה ביחסיה סוריה עם עיראק לאחר שנראה היה כאילו חל שיפור ביחסים בין המדינות, ששיאו היה בהחלטה להקים מועצת שת"פ אסטרטגי משותפת לשתי המדינות (18.8.2009). יום לאחר ששני הצדדים סיכמו על הקמת מועצת שתה"פ האסטרטגי, במהלך ביקור ר"מ עיראק, נורי אל-מאלכי, בדמשק, ארעה בעיראק סדרת פיצוצים קשים שכוונו נגד משרדי ממשלה בבגדאד. ר"מ עיראק טען כי מבצעי הפיגוע קשורים לאנשי בעת' עיראקי הזוכים לגיבוי אנשי שלטון סוריים. סוריה הכחישה ובתגובה להכחשה הסורית, קרא ר"מ עיראק, נורי אל-מאלכי, להקים בית דין או ועדת חקירה בינלאומיים לקביעת האחראים לפיגועי הדמים בעיראק ושלח איגרות למזכ"ל האו"ם בעניין זה. ניסיונות תיווך תורכיים ואיראניים לא צלחו. יצוין כי ניתן לראות בתגובה הבינלאומית הקרירה לקריאת אל-מאלכי, ביטוי לשינוי המגמה כלפי סוריה. אף אחת ממדינות ערב לא התייצבה לצד עיראק והתגובה האמריקאית היתה רפה ומאוחרת.     

 

סוריה: תום עידן המערב, ניצחון הכוחות האנטי מערביים

סוריה מצידה רואה בשינוי הגישה המערבית והערבית כלפיה סימן לחולשת הגורמים העומדים מולה והוכחה לנכונות מדיניותה לאורך השנים. סוריה שואבת ביטחון גם מהמציאות באזור כפי שהיא קוראת אותה. מה שנתפס בעיניה כהתבוססות האמריקאים בבוץ העיראקי והאפגאני וכניצחון כוחות ההתנגדות בלבנון (2006) ובעזה (2009) מול ישראל והכוחות העומדים מאחוריה, קרי ארה"ב, מובילים אותה למסקנה כי אין זה הזמן להגמיש את עמדותיה ולזנוח את המוטיבים שהביאו, בראייתה, לשינוי המדיניות המערבית והערבית כלפיה, קרי התמיכה בגורמי התנגדות והברית שלה עם איראן. הפתיחות המערבית, אם כן, דווקא מעודדת את סוריה לדבוק בעמדותיה ואף להסלימן.

 

סוריה מצהירה על גישה זו בריש גלי ובנוכחות מנהיגים מערביים. כך, כשנשאל הנשיא אסד במסע"ת משותפת עם קנצלר אוסטריה, וורנר פיימן, האם השינוי בגישה כלפי סוריה נובע מכך שסוריה שינתה את עמדותיה, הוא ענה: "מה שהשתנה הוא התפיסה של מעמדה של סוריה... סוריה היא מדינה חשובה ואיש אינו יכול למנוע ממנה למלא תפקיד זה. ההבדל [ביחס העבר] הוא שיש מדינות שסברו ששת"פ עם סוריה יגרום לה לשנות את מדיניותה בכיוונים מסוימים. לאחר זמן מה הם גילו שלא ניתן לפתור את בעיות המזרח [התיכון] ללא שת"פ עם סוריה..."[20]

 

עדות נוספת לתחושת הניצחון ניתן למצוא בדבריו של הנשיא אסד, בביקורו באיראן לאחר בחירתו מחדש של אחמדי נז'אד לנשיא "… הנסיבות הכלליות באזור משרתות את חזית ההתנגדות והעמידה האיתנה. מדינות המערב, במיוחד ארה"ב, ניצבות בפני בעיות רבות בתוכן ובאזור. עד עתה הן לא הצליחו להגיע להישג כלשהו באזור, אפילו לא בלבנון…" לדעת אסד, התגובה המערבית לבחירתו המחודשת של אחמדי נז'אד נובעת מ"דאגה שהניצחונות הסדרתיים של איראן וסוריה יימשכו גם בארבע השנים הקרובות." שני המנהיגים טענו כי "המצב העולמי מהווה הזדמנות היסטורית לעמי האזור והדגישו את הצורך להפיק ממנה את התועלת המקסימאלית." אסד אף צפה באותו ביקור כי "מעתה ואילך, דלתות הקהילה הבינלאומית יפתחו לעבר איראן וסוריה יותר מבעבר."[21]

 

בועידת המפלגות הערביות שהתכנסה בדמשק בנובמבר 2009 אמר נשיא סוריה: "קראנו היטב את ההיסטוריה, הכנו את ההווה וקבענו את העתיד... בשלוש השנים האחרונות הגדרנו את המטרה בדיוק – היריב הוא ארה"ב והאויב הוא ישראל. בעבר הממשל האמריקאי עצמו היה האויב. המשוואה כעת השתנתה... הגענו למצב שאנו סבורים שהם מציעים דברים לטובתנו... מה ששולט בנו הוא תחושת האתגר ולא הפחד.."[22] 

 

נאצר קנדיל, ח"פ לבנוני לשעבר המקורב למשטר הסורי, סיכם בטורו ביומון הסורי תשרין, בצורה פחות דיפלומטית את המצב: "... הרומח של הברית האסטרטגית האמריקאית-ישראלית נשבר במלחמת עולם שנועדה לשבור את הברית האסטרטגית הסורית-איראנית. החלה תקופה חדשה של ארגון הקלפים באזור מחדש, כפי שבא לידי ביטוי ב[מדיניות] האמריקאית החדשה שפונה לדיאלוג עם סוריה ואיראן... להנהגות הסורית והאיראנית יש יכולת והבנה עמוקה [יותר] בנוגע לנקודת מוצא חדשה שמבטיחה מעבר מהנהגת ההתנגדות להובלת בניית סדר אזורי חדש..."[23] 

 

בעל הטור סלים עבוד כתב ביומון הסורי הממשלתי אל-ת'ורה "... דמשק הפכה להיות נקודת מפגש שאליה מגיעים מנהיגים ומדינאים מרחבי העולם. היא הוכיחה שמדיניותה המתבססת על הזכויות ועל אי וויתור היא זו שמצליחה ליצור אירועים ולהשפיע ולהציב אותה במקום של כבוד. זוהי המדיניות שהפכה אותה בעבר והיום למדינת ציר שקשה לעקוף ולדלג מעל רצונה והחלטתה."[24] 

 

עמאד פוזי שועיבי, ראש המרכז הסורי לנתונים ולמחקרים אסטרטגיים, הבהיר במאמר ביומון הסעודי אל-חיאת היוצא לאור בלונדון, את תפיסתה העצמית של סוריה ואת מדיניות החוץ שלה:  "... סוריה השיבה [לעצמה] את מעמדה האזורי. היא מזינה אותו באמצעות ניצחון 2006 [של חזבאללה על ישראל] ובאמצעות מדיניות של כרסום ורווח זמן. נשימתה הארוכה... מאפשרת לה להיות מדינה שמחלקת תפקידים [לאחרים] ושוללת אותם [מאחרים]. היא יכולה לומר כן ולא בדרך שלה. ה'לא' שלה אינו סוגר את הדלתות ביחסים הבינלאומיים והאזוריים וה'כן' [אצלה] אינו פותח דלת בפני יריביה. זאת מדיניות של דלת פתוחה למחצה..."[25]

 

סוריה חותרת לכינון סדר אזורי וסדר עולמי חדשים

על בסיס תפיסת ערך עצמית זו, פועלת סוריה עתה, בתיאום עם בעלי בריתה באיראן ובוונצואלה, לגיבוש סדר עולמי חדש, שבו יהיו כמה גושי מדינות בעלי יכולת השפעה דומה, להבדיל מהסדר החד קוטבי הנוכחי, בו לארה"ב יש הגמוניה. בפסגה הערבית בדוחה ב-2.4.2009 אמר הנשיא הסורי:  "... העולם נמצא היום במשבר אשר למרות הקושי שבו, עשוי להוות הזדמנות ודלת פתוחה שדרכה ניקח חלק עם האחרים בחיפוש אחר יסודות לסדר עולמי חדש... השינוי הכולל שמתרחש כעת דומה מאוד לארגון מחדש של העולם באמצע המאה הקודמת..."[26]

 

בתום פגישה שנערכה באותו החודש בין שה"ח הסורי, וליד אל-מעלם, לבין נשיא איראן, אחמדי-נז'אד, אמר האחרון כי "על איראן וסוריה לסייע אחת לשנייה ביצירת סדר עולמי חדש...". שה"ח הסורי השיב כי "סוריה קוראת לפיתוח היחסים ולשת"פ כולל עם איראן בכל התחומים."[27] כעבור כמה ימים הצהיר הנשיא אחמדי-נז'אד כי "איראן מוכנה לקחת חלק משמעותי בניהול העולם..."[28] במסע"ת עם הנשיא אסד שחתמה את ביקורו בדמשק במאי 2009 אמר אחמדי-נז'אד: "לצד ההתנגדות והעמידה האיתנה, יש לחתור לסדר חדש בעולם, כיוון שאחרת יקומו משטרים עושקים חדשים..."[29].  לדבריו, "התפיסה והארגון שקמו לאחר מלה"ע השנייה הגיעו לסוף דרכם והם [המערב ומוסדותיו] אינם מסוגלים לפתור את הבעיות העולמיות כיוון שבסיס החשיבה שלהם הוא אפליה ו[זריעת] חוסר ביטחון."[30]  

 כחלק מאסטרטגיה זו פועלת סוריה במספר מישורים:

1. גיבוש הברית האזורית של "ארבעת הימים"

במוקד הברית שסוריה שואפת לגבש עומדות איראן-סוריה-תורכיה, אליהן, הן מקוות, יצטרפו גם  עיראק ומדינות הקווקז במטרה ליצור רצף טריטוריאלי בין ארבעת הימים – הים הכספי, הים השחור, הים התיכון והמפרץ הפרסי. כחלק מהמאמצים להרחיב את הברית ואולי כביטוי לביטחון העצמי הסורי הגובר, הציעה סוריה את שרותי התיווך שלה כדי לפתור את המשבר בין ארמניה לבין אזירבג'אן ובין ארמניה לבין תורכיה.[31]

 

הנשיא אסד הסביר את הרציונאל מאחורי גיבוש ברית זו: "... סוריה ותורכיה הן מדינות חשובות מבחינה אסטרטגית. יש להן תפקיד מדיני משמעותי והן נהנות מיציבות ביטחונית וחברתית... אנחנו מהווים [אזור] מעבר הכרחי וחשוב בתחום התעבורה והאנרגיה... כמו כן יש שת"פ בין תורכיה לבין עיראק וניצנים להתפתחות קשרים בין תורכיה לבין איראן. יחסים טובים נרקמים בין סוריה לבין עיראק וישנם יחסים הדוקים בין סוריה לבין איראן... אנחנו לא חשובים [רק] במזה"ת, אלא אנחנו במרכז העולם ואנו נהפוך לחוליה ההכרחית עבור העולם כולו בכל הנוגע להשקעות, תעבורה וכדומה..."[32]  

 

בביקורו באיראן הציג הנשיא בשאר אל-אסד רעיון זה בפני מנהיג איראן, עלי ח'אמנאי, וזכה לברכתו.[33] יצוין כי דבריו של אסד בנוגע ליחסים הטובים בין סוריה לבין עיראק נאמרו לפני פרוץ המשבר ביחסים בין המדינות בעקבות סדרת הפיצוצים שהחרידה את בגדאד באוגוסט 2009, כמתואר לעיל.

 

למרות המתיחות ביחסים בין סוריה לבין עיראק, בכירים סורים, איראנים ותורכים ממשיכים לראות בעיראק חלק מברית זו. כך, בביקורו בסוריה לרגל כינוס המושב הראשון של מועצת שתה"פ האסטרטגי רמת הדרג הסורית-תורכית, אמר רג'פ טייפ ארדואן, ר"מ תורכיה: "מועצת שתה"פ האסטרטגי רמת הדרג בין סוריה לבין תורכיה אינה רק בין סוריה לבין תורכיה אלא [ישנה מועצה כזו] בין סוריה לבין עיראק, בין ירדן לבין תורכיה ובין תורכיה לבין לבנון. כשנפתח פעילות זו, אני סבור שהאזור יהפוך להיות אזור של שלום..."[34]

תקווה דומה הביע שה"ח הסורי, וליד אל-מעלם, במהלך סקירת ההישגים המדיניים הסורים לשנת 2009 בפני הפרלמנט הסורי: "... הקשר האסטרטגי הזה [בין תורכיה לבין סוריה] אמור להיות הגרעין אליו תצטרפנה בעתיד הקרוב לבנון, ירדן ועיראק..."[35]

 

יצירת המרחב האזורי הזה נתפסת כביטוי של התרסה סורית כלפי הסדר העולמי הקיים, כפי שכתב בעל הטור, מחמד ט'רופ "...האזור זקוק לכוח אסטרטגי שישים קץ להתמוטטות ולהתפרקות שפושים בכל מקום [באזור] ומאפשרים לכוחות הבינלאומיים להתערב בכל דבר ולכופף את האזור לרצונם המדיני, שאינו תואם בהכרח את האינטרסים והרצון של מדינות ועמי האזור... המטרה היא לכונן כוח אזורי חדש שיוכל לקחת חלק בהחזרת האיזון לסדר העולמי, שסובל מחד צדדיות ומחוסר איזון, בשל שליטת 'הקוטב האחד' [הכוונה לארה"ב] על ניהול ענייניו..."[36]

 

תורכיה: מערכת היחסים הטובה בין סוריה לבין תורכיה קצרת שנים יחסית לזו הקיימת בין סוריה לבין איראן. היחסים בין תורכיה לבין סוריה התאפיינו בעבר במתיחות ובעוינות במיוחד על רקע תמיכת סוריה בארגון ה-PKK, יחסי תורכיה-ישראל, מחלוקות לגבי מימי נהר הפרת ולגבי הריבונות על מחוז אלכסנדרטה. המתיחות הגיעה עד כדי פרישת כוחות צבא תורכים על גבול תורכיה-סוריה בשנת 1998, שנועדה לאלץ את סוריה לגרש משטחה את מנהיג ה-PKK, עבדאללה אוג'לאן, שזכה למקלט מדיני ולסיוע בדמשק.    

  

החל משנת 2003 ניתן לראות התחממות ביחסים בין המדינות, שבאה לידי ביטוי בביקור היסטורי של בשאר אל-אסד בתורכיה בשנת 2004, ביקור ראשון של נשיא סורי בתורכיה מאז סוף מלה"ע ה-1. הנשיא אסד תלה את השינוי האסטרטגי במדיניות סוריה כלפי תורכיה בכניסת הכוחות האמריקאים לעיראק ב-2003: "לאחר המלחמה נגד עיראק ב-2003, ראינו שהאש מתקרבת לעברנו. בעקבות כך הידקנו את היחסים [עם תורכיה] כדי להגן על עצמנו..."[37]  

לאחרונה חלה התפתחות מרחיקת לכת ביחסי סוריה-תורכיה שהובילה להקמת מועצת שת"פ אסטרטגית לשתי המדינות, ביטול הוויזות בין המדינות, עריכת תמרונים צבאיים משותפים וחתימה על הסכמי שת"פ במגוון תחומים, כולל התחום הצבאי.

 

לשתי המדינות אינטרס בהתחממות יחסים זו: תורכיה בהנהגת מפלגה אסלאמית מבקשת להתקרב לעולם האסלאמי והערבי ולהתבלט ככוח אזורי. עדות לכך ניתן למצוא בהצהרות שה"ח התורכי, אחמד דאודאור'לו, כי תורכיה כבר אינה מדינה המתמקדת בנושא אחד וזונחת נושאים אחרים. העולם רואה היום בתורכיה מדינה שיכולה למצוא פיתרון לכל בעיה.[38] עוד אמר דאודאור'לו כי תורכיה כבר אינה מדינה שנשרכת בעקבות אחרים אלא היא מדינה מובילה ומדינות במזה"ת מכבדות את תורכיה על התפקיד החשוב שהיא ממלאת.[39] 

 

ביטוי לכך ניתן למצוא בהצעת תורכיה את עצמה כמתווכת במשברים בינערביים, כפי שהיה במשבר בין סוריה לבין עיראק, בין סוריה לבין לבנון ובניסיונות הפיוס הפנים פלסטיני וכן כמתווכת במשברים בינלאומיים כגון נושא הגרעין האיראני ובמו"מ בין סוריה לבין ישראל . כמו כן מאז עליית מפלגת הצדק והפיתוח בראשות ר"מ תורכיה, רג'פ טייפ ארדואן, תורכיה נקטה בכמה מקרים במדיניות שלא עלתה בקנה אחד עם האינטרסים של בעלות בריתה העיקריות בעבר, ארה"ב והאיחוד האירופי, כמו סירובה לאפשר שימוש בשטחה לצורך המתקפה על עיראק ב-2003 והכרתה בממשלת חמאס. יצוין כי בתורכיה עצמה יש המותחים ביקורת על מדיניות זו שנתפסת כמדיניות 'ניאו-עותמאנית'.[40] ארדואן עצמו הכחיש כי הוא נוקט במדיניות זו.[41]

 

עבור סוריה, הברית עם תורכיה נושאת בחובה יתרונות בכמה היבטים: ברית כזו מסייעת בשבירת תחושת המצור על סוריה, תחושה שנוצרה בגין הברית בין תורכיה לבין ישראל ונוכחות כוחות אמריקאים בתורכיה ובעיראק, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו שצוטטו לעיל של הנשיא אסד. בתמורה, הפסיקה סוריה את התמיכה בכורדים ולפי דיווחים שונים היא ויתרה על דרישתה לחבל אלכסנדרטה שהיה אחד ממוקדי המחלוקת בין שתי המדינות במשך חמישה עשורים. בנוסף, סוריה עומדת על כך שתורכיה תהיה המתווכת בתהליך המו"מ עם ישראל ובכך תורמת למעמד הבינלאומי של תורכיה.     

 

מדינות ערב: סוריה מבקשת להרגיע את מדינות ערב ומדגישה כי היחסים עם תורכיה ואיראן אינם באים על חשבון יחסיה עם מדינות ערב ולא יפגעו באינטרסים הערבים, אלא יחזקו אותם. בהצהרות של בכירים סורים הם מדגישים את המעמד המיוחד של מדינות ערב, אך נראה כי סוריה אינה מייעדת להן תפקיד מוביל בגוש האזורי שהיא פועלת לגבש. מדינות ערב אמורות רק להצטרף לברית האזורית, אך לא יהיו חלק מהגרעין המייסד שלה. עוזר סגן נשיא סוריה, עמאד חסן תורכמאני, הבהיר בכנס השנתי של מפלגת הבעת' שנערך בדצמבר 2009 את התפיסה הסורית: "סוריה פועלת להקים גוש אזורי שיכלול את תורכיה, איראן ועיראק ויחבר בין היבשות... סוריה רוצה במרחב אזורי שישרת קודם כל את הערבים ויתמוך בנושאים הנוגעים להם. [מרחב זה] ישלים את המרחב הערבי שסוריה מסתמכת עליו כעמוד תווך עיקרי... במדיניות אין מקום לחלומות. יש אינטרסים שהם [בתפיסת סוריה] הבסיס [למדיניות]..."[42]

 

ייתכן כי חתירתה של סוריה לגיבוש הברית האזורית במתכונת זו, משקפת הבנה סורית, המתבססת על ניסיון השנים האחרונות, כי סוריה אינה יכולה לסמוך על מדינות ערב שתספקנה לה תמיכה בעת הצורך, ועליה לפעול לגיבוש ציר עוקף מדינות ערב, אליו תצטרפנה מדינות ערב לאחר שיתברר להן חוזקו ויתרונותיו של ציר זה. מדיניות זו נושאת כבר עכשיו פירות ודוגמה לכך היא סעודיה, ששינתה את עמדתה כלפי סוריה לחלוטין, לאחר שנוכחה בעמידתה האיתנה של סוריה מול הלחצים האזוריים והבינלאומיים. 

 

במקביל, מנסה סוריה למתג עצמה כמובילת קמפיין לפיוס בעולם הערבי ונראה כי היא שואפת להנהיג עולם  זה, כפי שעולה מדבריה של בות'ינה שעבאן, היועצת המדינית וההסברתית של הנשיא אסד, לטלוויזיה הסורית: "סוריה היא שחקן מרכזי באזור ואיש אינו יכול להתעלם מכך. היא שואפת להיות השחקן המרכזי בהשגת הזכויות הערביות לא רק בגולן אלא גם בפלסטין..."[43]

 

דחיית הסכם השותפות עם האיחוד האירופי

כחלק מחתירתה ליצירת סדר עולמי חדש, שבו יהיה לה מעמד והשפעה כחברה בברית האזורית, מבקשת סוריה להתנער מחיבוק הדוב האירופי בהנהגת צרפת. הדבר בא לידי ביטוי בשינוי שחל בהתייחסות הסורית להסכם השותפות בינה לבין האיחוד האירופי.

 

במשך שנים פעלה סוריה לחתימה על הסכם שותפות בינה לבין האיחוד האירופי, שאיתו עיקר סחר החליפין של סוריה. בשנת 2004 גובשה טיוטת הסכם אך היא לא נחתמה בשל הסתייגויות אירופיות ממדיניות הפנים והחוץ של סוריה והנושא, למעשה, ירד מעל הפרק. רק בשנת 2008, וכחלק משינוי המדיניות האירופית כלפי סוריה, עלה העניין שוב ונחתם הסכם בראשי תיבות. ההסכם אושר באוקטובר 2009 ע"י האיחוד האירופי,

 

ואולם סוריה הקשיחה את עמדתה וסירבה להגיע למעמד החתימה בטענה שההסכם איננו משרת אותה.  נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, אמר כי יש לבחון את ההסכם בהתאם לאינטרס הלאומי הסורי וכי השותפות צריכה להיות בין שני צדדים שווים במעמדם ובחוסנם הכלכלי ואין היא כוללת התערבות של צד מסוים בענייני הפנים של האחר.[44]

 

בכירים סורים הבליטו את חששם מהשלכות ההסכם על הייצור והכלכלה המקומית, למרות שבעת החתימה על ההסכם בראשי תיבות ב-2008, הדגישו כלכלנים סורים בכירים את התועלת בהסכם לכלכלה הסורית וציינו שהחששות מפני השלכותיו אינן מוצדקות.[45] למרות זאת, נראה כי הצהרתו של הנשיא אסד, כפי שצוטטה לעיל, מאשרת דיווחים שונים לפיהם הסיבה להתנגדות הסורית היא התניות שונות הקיימות בהסכם ביחס לזכויות האדם בסוריה ולמדיניות החוץ הסורית.[46] יתר על כן נראה כי סוריה חוששת מחתימה על הסכם עם גוש מדיני חזק כמו האיחוד האירופי ומעדיפה להתמקד ביחסים בילטראליים עם כל אחת ממדינות האיחוד האירופי, בנפרד ולא כגוש, כפי  שעלה מדבריו של שה"ח הסורי, וליד אל-מעלם, בדצמבר 2009.[47]  

 

נראה כי סיבה נוספת לכתף הקרה של המשטר הסורי מול האירופים במקרה זה, נעוצה בביטחון הסורי במימושה של האסטרטגיה שנדונה לעיל ושעיקרה גיבוש גוש כלכלי-מדיני שיהיה שווה ערך ומשקל לאיחוד האירופי. ביטוי לכך ניתן למצוא בדבריו של הנשיא אסד במסע"ת משותפת עם נשיאת פינלנד בה הבהיר כי "בראש סדר העדיפויות של סוריה הידוק קשריה עם מדינות האזור, במיוחד המדינות הערביות והמדינות השכנות כמו תורכיה... עלינו להתחיל קודם כל ממדינות האזור. אין זה אומר שאנו דוחים את שאר המדינות... לא ניתן לדבר על יחסים טובים עם אירופה ואמריקה, בשעה שיש לנו בעיות עם המדינות השכנות. זה טבעי, זו אינו חלופה, אבל יש לכך קדימות בסדר העדיפויות..."[48]

 

יצוין כי בהצהרות של בכירים סורים ובמאמרים בעיתונות הסורית באה לידי ביטוי עמדה מתריסה יותר. כך למשל, רה"מ הסורי, נאג'י אל-עוטרי, הדגיש כי סוריה רוצה בשותפות שווה עם אירופה וכי סוריה עברה לעמדה של כוח שמאפשרת לה לדון בעניינים אלה בצורה שונה מבעבר.[49] 

 

שה"ח, וליד אל-מעלם, אמר במסע"ת עם ר"מ ספרד כי סוריה הופתעה מאישור ההסכם ע"י האיחוד ועליה לבחון אותו מחדש, בחינה העשויה להימשך עד סיום כהונת ספרד כנשיאת האיחוד ביוני 2010. אל-מעלם ציין כי הוא מקווה שעמיתו הספרדי יסביר לו את משמעות ההסכם.[50]

 

יומיים לאחר אישור ההסכם ולרגל ביקורו של הנשיא אסד בקרואטיה, המעיט אסעד עבוד, עורך היומון הממשלתי אל-ת'ורה, בחשיבותן של חמש המעצמות האירופיות וכתב כי אירופה אינה רק צרפת, גרמניה, בריטניה, איטליה וספרד. לטענתו, יש מדינות נוספות חברות באיחוד האירופי שכל אחת מהן מהווה עבור סוריה שער לאיחוד האירופי וסוריה מושיטה ידה לכל מדינות אירופה. עבוד הוסיף והבהיר: "אנו רוצים קשרים מצוינים עם כל מדינות אירופה שיהפכו אותנו לשותפים וודאיים. אנו פונים לשותפות עם האיחוד האירופי מהבסיס הרחב הזה של יחסים בילטראליים, יעילים ובעלי השפעה..."[51]  

 

היומון אל-וטן, המקורב למשטר הסורי, הרחיק לכת וכתב כי סוריה הוכיחה שהיא אינה זקוקה לאיחוד האירופי על מנת לפתח את כלכלתה ותהה האם בתנאים הנוכחיים, סוריה באמת צריכה לחתום על הסכם השותפות.[52]

 

2. קעקוע הלגיטימיות של המוסדות הבינלאומיים

על מנת להצדיק את הצורך בגיבוש סדר עולמי חדש, פועלת סוריה לקעקוע הלגיטימיות של מוסדות בינלאומיים, במיוחד מועצת הביטחון והאו"ם שבמתכונתם הנוכחית רואה סוריה ביטוי להגמוניה האמריקאית, תוך שהיא קוראת לערוך בהם רפורמות מבניות.[53]  בכך, מצטרפת סוריה לאיראן, לוב, וונצואלה וחזבאללה המערערים על הסדר העולמי ופועלים לשנותו.    

  

הנשיא אסד עצמו ערער על הלגיטימיות של מוסדות האו"ם במהלך מסע"ת משותפת עם נשיא וונצואלה, הוגו צ'אבז: "... לא דיברתי [עם הנשיא הוגו צ'אבז] על הקהילה הבינלאומית מאחר שהמושג הזה היום פירושו מספר מצומצם מאוד של מעצמות שרוצות וחותרות לשלוט על העולם, על המדיניות הבינלאומית ועל הכלכלה הבינלאומית. אנחנו דיברנו על תנועה בינלאומית שתכלול את המדינות שיכולה להיות להן עמדה צודקת בהקשר זה. כשאנו מדברים על הקהילה הבינלאומית במשמעות הרווחת, מדובר על שליטה על הארגונים הבינלאומיים. סוריה וונצואלה קוראות לרפורמה בארגונים האלה כדי שנעבור משלב האנרכיה העולמית לשלב של סדר עולמי. אנחנו אומרים: [כיום] אין סדר אלא יש אנרכיה. כולנו רוצים שיהיה סדר עולמי, אבל סדר בו לוקחות חלק כל המדינות... כולנו יודעים שהארגונים הבינלאומיים [מייצגים] רק חלק מהמדינות, [כך גם בנוגע ל] סדר העולמי ולקהילה הבינלאומית...

 

הארגונים הבינלאומיים, ארגוני האו"ם וכל הארגונים שכפופים להם נשלטים ע"י מספר מצומצם של מדינות. ההחלטות שלהם כפופות וקשורות לאינטרסים של מדינות אלו. הן בוודאי לא תהיינה גם לטובתנו..."[54]      

 

ברוח זו פורסמו בעיתונות הסורית הרשמית מאמרים רבים. כך למשל, פיצל סעד, מרצה באוניברסיטת תשרין, כתב "... תוקפו של האו"ם פג למעשה מאז ההכרזה הרשמית על סיום המלחמה הקרה בשנת 1991... היום, כשני עשורים לאחר שפג תוקפו של 'האו"ם', עד כדי כך שלא נותר ממנו אלא שמו, הולך ומתברר שיש צורך דוחק לעשות רפורמות [באו"ם] או להקימו מחדש לאור הנתונים החדשים, שמהווים בסיס רציני לסדר עולמי אחר, חלופי. לשם כך יש לשנות או לתקן את הרציונאל ומנגנוני הפעולה של [מוסדות או"ם] רבים, בראש ובראשונה מועצת הביטחון... הרפורמה 'הכירורגית' של פעילות מועצת הביטחון תסתיים רק לאחר שתפקידיו וסמכויותיו יעברו לעצרת הכללית של האו"ם, [שישמש] כפרלמנט בינלאומי אמיתי שלו יהיו זכויות מלאות לגבש ולחוקק את ההחלטות הבינלאומיות המחייבות, מבלי שלאיש יהיה וטו... הרפורמה באו"ם ובמוסדותיו אינה אפשרית בצל הגלובליזציה הקפיטליסטית המבוססת היום, כפי שהיה בעבר, על עקרונות הרודנות והדיקטטורה, והפועלת באמצעות ניצול, כפייה, דיכוי והטעייה. לכן, מבחינה הגיונית ואובייקטיבית, יש לערוך רפורמה באמצעות יצירת גלובליזציה אחרת, עממית, שתכפה סדר עולמי בעל מוסדות בינלאומיים ושיתבסס על עקרונות הצדק הפלורליסטי והדמוקרטיה..."[55]  

 

סוריה: יחס המערב השתנה הודות לתמיכתנו בהתנגדות

סוריה מתייצבת בצורה חד משמעית בראש "ציר ההתנגדות", שהחברים העיקריים בו הם איראן, חמאס וחזבאללה וכן קטר והאחים המוסלמים במצרים. דוברים סוריים ובראשם הנשיא אסד מצהירים כי ההתנגדות היא דרך ההתמודדות האולטימטיבית מול כוחות המערב ומול ישראל. כך, בוועידה הכללית של המפלגות הערביות, הבהיר הנשיא הסורי את החשיבות שהוא מייחס להתנגדות "... אנו התחלנו עכשיו לבנות מזה"ת חדש שמהותו היא התנגדות. ההתנגדות במובנה התרבותי, הצבאי ובכל מובן אחר היא מהות מדיניותנו בסוריה היום ובעבר והיא תישאר כזו בעתיד. היא מהות קיומנו..."[56]

 

ההתנגדות, כפי שמבהירים דוברים סורים, אינה צבאית בלבד, אלא מדובר בעמידה איתנה ובהצהרה על דבקות חסרת פשרות בעקרונות, מול מה שנתפס בעיניהם כניסיונות מערביים לכפות תכתיבים שאינם משרתים את האינטרס הערבי או האסלאמי. במסגרת זו נכללים גם מאמציה של סוריה לגבש ברית אסטרטגית עם תורכיה ואיראן, כפי שהבהיר עמאד פוזי שועיבי, ראש המרכז הסורי לנתונים ולמחקרים אסטרטגיים: "... התנגדות אינה רק בהיבט הצבאי, אלא משמעותה גם ביסוס עתיד גיאו-אסטרטגי לאזור שהוא שונה ממה שרוצים [אחרים ליצור] עבורו. מכאן נובעת תפיסתו של הנשיא אסד בנוגע לארבעת הימים והקשרים האסטרטגיים עם תורכיה, כסוג של התנגדות אסטרטגית..."[57]

 

דוברים סורים רואים בדבקות סוריה בעקרונותיה ובתמיכתה בהתנגדות את הסיבה העיקרית לשינוי במדיניות המערב כלפיה ובמעמדה. בות'ינה שעבאן, היועצת המדינית והתקשורתית של הנשיא אסד, קבעה כי "תבונתו של הנשיא אסד ותפיסתו המבוססת על העמידה האיתנה ועל ההתנגדות והדינאמיות של מדיניותו... חיזקו את תפקידה המרכזי של סוריה באזור ואפשרו לה לעמוד מול לחצי ואתגרי השנים האחרונות ביציבות ובהתמדה."[58]

 

דברים ברוח זו כתב נביל פוזאת נופל בטורו ביומון אל-ת'ורה: "... אם חל שינוי בדרכו של הממשל האמריקאי, זה הודות לכוחות ההתנגדות ולניצחונם שזכה לתמיכת כוחות העמידה האיתנה וההתנגדות בסוריה ובאיראן. סוריה [נציגת] הערביות וכוחות ההתנגדות הגיבורים הפכו ליוצרי האירועים ולשחקן המרכזי בהם. אם המשוואה בעבר היתה שאין שלום ללא סוריה, המשוואה היום היא שאין שלום ללא סוריה ואין מלחמה ללא סוריה. איש אינו יכול לכפות שלום הנוגד את מגמות עמנו הערבי ואיש אינו יכול לכפות עלינו מלחמה שאין אנו רוצים בה. זוהי הוכחה לכך שדרך ההתנגדות בה בחר הנשיא אסד וניהל אותה בתבונה וכישרון, היא נכונה. [הנשיא אסד] הביא את סוריה לעליונות אסטרטגית ולמצב בו היא תופסת במושכות היוזמה המדינית והצבאית באזור..."[59]

 

מסקנה מרחיקת לכת בנוגע להצלחת המדיניות הסורית הופיעה בטורו של סלים עבוד "...המדיניות הסורית [בהנהגת הנשיא אסד] הצליחה לנהל את הסכסוך במזה"ת, להפריע לכובש האמריקאי בעיראק, ולגרום לו לתבוסה. מצב זה ניפץ את חלומותיו של ממשל [בוש] והיה אחת הסיבות לתבוסת מפלגת השמרנים בבחירות בארה"ב. בעקבות כך לעולם כולו נמאס ממדיניות ממשל בוש והוא בירך על הגעתו של ממשל חדש, בתקווה שהעולם יירגע לאחר הסופות שעוררה מדיניותו המטורפת והציונית של בוש..."[60]

 

ההתנגדות והשלום

סוריה אינה רואה כל סתירה בין 'דבקות בהתנגדות' לבין מה שהיא מכנה 'חתירה לשלום'. בראיית הדוברים הסורים, ההתנגדות, כמו המו"מ, הם דרכים להשגת 'הזכויות הגזולות', וניתן לנקוט בהם במקביל או לבחור בכל אחת מהן בהתאם לנסיבות. ערב ביקורו האחרון בצרפת (13.11.2009) אמר הנשיא אסד "... מהות השלום אינה רק מו"מ, אלא גם התנגדות. טעות היא לחשוב שהשלום יושג באמצעות מו"מ, אלא הוא יושג באמצעות התנגדות. לכן עלינו לתמוך בהתנגדות, כי כך אנו תומכים בתהליך השלום. ההתנגדות והמו"מ הם ציר אחד, שמטרותיו הם השבת הזכויות הלגיטימיות, עליהן לא נוותר."[61]

   

ההתנגדות מוצגת כבחירה האסטרטגית של סוריה לאחר שהוכיחה את יעילותה בלבנון ובעזה, בניגוד למשא ומתן, שנכשל בשל מדיניות ישראל. אסעד עבוד, עורך היומון הרשמי אל-ת'ורה, הסביר "... כל ההסכמים שנחתמו, החל מקמפ דיוויד וכלה באוסלו, יצרו אשליה של שלום ולא שלום [אמיתי]. אנחנו חיים ב[מצב של] מלחמה ולא של שלום... אנחנו רוצים בשלום ולא במסדרונות של מו"מ חסר תוחלת שכבר עכשיו אנו יכולים לומר שהוא חסר תועלת ומחר תיווכחו לדעת שהוא אכן חסר תועלת... אם אין כוונה [של ישראל] להגיע לשלום ויש התנגדות לדרישות [השלום], אז מהי הדרך לביטחון וליציבות? אנחנו השבנו על השאלה הזו: ההתנגדות. מזה"ת של התנגדות פירושו מזה"ת ששם קץ לכיבוש והוא מבסס את הביטחון והיציבות."[62] 

 



[1]  סו"י סאנא (סוריה), 29.12.2009

[2]  Le Monde, 26.7.2006

[3]  סו"י אירנא (איראן), 12.1.2010

[5]  אל-ת'ורה (סוריה), 30.8.2006

[6]  תשרין (סוריה), 6.9.2009

[7]  סוריה מאפשרת את שידורי תחנת הטלביזיה 'אל-ראי', שתומכת ומעודדת פעילות צבאית נגד הכוחות האמריקאיים בעיראק.

[9]  אל-וטן (סוריה), 3.9.2008

[10]  אל-וטן (סוריה), 10.8.2008

[11]  אל-חיאת (לונדון), 26.8.2008

[12]  יצוין כי דוח בייקר-המילטון משנת 2006 קבע שלשכנותיה של עיראק השפעה מהותית על יציבותה ושגשוגה וקרא לממשל האמריקאי לפעול בצורה דיפלומטית כדי לגבש קונצנזוס בינלאומי ליציבות עיראק והאזור. הדוח יצא מנקודת הנחה שלסוריה, כמו לאיראן, יש אינטרס למנוע כאוס בעיראק.

[13]  אל-חיאת (לונדון), אל-וטן (סוריה), 19.2.2009

[14]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 13.7.2008

[19]  במהלך חודש ינואר 2010 פורסמו ביומון הסורי אל-וטן מספר מאמרי ביקורת על מדיניות סוריה, בהם נטען כי מצרים אימצה את המדיניות האמריקאית והיא שותפה למצור הישראלי על רצועת עזה וכן שהיא המדינה הערבית היחידה שפועלת בניגוד לאווירת הפיוס הבינערבי. כמו כן נטען כי מצרים מכשילה את הפיוס הפלסטיני  בשל שיקולי כבוד ונמתחה ביקורת על טיפול מצרים בשיירת הסיוע לעזה בהנהגת חה"פ הבריטי ג'ורג' גאלאווי. אלוטן (סוריה), 12.1.2010, 18.1.2010, 21.1.2010       

[20]  אל-ת'ורה (סוריה), 24.12.2009

[21]  אל-חיאת (לונדון), 20.8.2009

[22]  אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 15.11.2009

[23]  תשרין (סוריה), 10.5.2009

[24] אל-ת'ורה (סוריה), 30.09.2009

[25]  אל-חיאת (לונדון), 3.12.2009 

[26]  סו"י סאנא (סוריה), 2.4.2009

[27]  סו"י אירנא (איראן), 9.4.2009

[28]  ח'ורסאן (איראן), 19.4.2009 וראו דוח ממרי http://www.memri.org/report/en/0/0/0/0/0/0/3335...

[29]  איסנא (איראן), 6.5.2009

[30]  פארס (איראן), 5.5.2009 וראו דוח ממרי http://www2.memri.org/bin/articles.cgi?Page=cou...  [31] תשרין (סוריה), 18.6.2009

[32]  אל-ת'ורה (סוריה), 17.5.2009

[33]  סו"י אירנא (איראן), 19.8.2009

[34]  אל-ת'ורה (סוריה), 24.12.2009

[35]  http://sns.sy, 29.12.2009

[36]  אל-בעת' (סוריה), 28.10.2009

[37]  אל-אח'באר (לבנון), 4.1.2009

[42]  אל-בעת' (וריה), 31.12.2009

[43]  תשרין (סוריה), 8.12.2009

[44]  אל-ת'ורה (סוריה), 2.11.2009

[45]  אל-ת'ורה (סוריה), 26.8.2008, תשרין (סוריה), 16.12.2008 

[46]  אל-חיאת (לונדון), 11.10.2009

[47]  http://sns.sy, 29.12.2009

[48] אל-ת'ורה (סוריה), 23.10.2009

[49]  אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 9.12.2009

 [50]אל-וטן (סוריה), 15.10.2009

[51]  אל-ת'ורה (סוריה), 28.10.2009

[52]  אל-וטן (סוריה), 3.11.2009

[53]  יצוין כי לסוריה ככל הנראה מטרה נוספת בקעקוע הלגיטימיות של מוסדות האו"ם – משיכת השטיח מתחת לרגלי בית המשפט הבינלאומי לרצח רמ"מ לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי. 

[54] אל-ת'ורה (סוריה), 4.9.2009

[55] אל-וטן (סוריה), 17.09.2009

[56]  סו"י סאנא (סוריה), 12.11.2009

[57]  אל-חיאת (לונדון), 3.12.2009

[58] אל-חיאת (לונדון), 18.8.2009

[59] אל-ת'ורה (סוריה), 13.9.2009

[60]  אל-ת'ורה (סוריה), 30.9.2009

[61]  סו"י סאנא (סוריה), 12.11.2009

[62]  אל-ת'ורה (סוריה), 23.11.2009