המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
תוכנית הגרעין המצרית – חשיבה מחודשת
20/1/2003


תוכנית הגרעין המצרית – חשיבה מחודשת

 

הקדמה

בתקשורת המצרית והכלל-ערבית מתנהל מזה תקופה דיון בשאלה האם על מצרים – ועל הערבים בכלל – לשאוף לפתח תוכניות גרעין ולהשיג נשק גרעיני. בדיון משתתפים מדעני גרעין מצריים, פוליטיקאים, ואנשי דת.

 

להפצצת הכור הגרעיני העיראקי על ידי ישראל ולמאמצים להשמדת יכולות הגרעין של עיראק על ידי הקואליציה הבינלאומית בהנהגת ארה"ב עשור לאחר מכן, יש משמעות מעצבת ביחס לדוקטרינת הגרעין המצרית בשלהי המאה העשרים. משנת 1990, פועלת מצרים באמצעים דיפלומטיים למען הטלת פיקוח בינלאומי על מתקני הגרעין של ישראל, ובמקביל היא מפתחת אמצעי הרתעה קונבנציונליים, כימיים וביולוגיים. ואולם, טיפולה של הקהילייה הבינלאומית בהודו ובפקיסטן בעקבות הפיצוצים הגרעיניים שביצעו במאי 1998  - טיפול שנתפש במצרים כרך – העלה מחשבות חדשות בקרב אישי ציבור מצריים – מחשבות להן נתן ביטוי הנשיא מבארכ עצמו.

 

כעת מופנות העיניים במצרים ובמזה"ת בכלל לטיפול הבינלאומי בצפון קוריאה שהפרה את התחייבויותיה בתחום הגרעין ואף הצהירה, בימים האחרונים, על פרישה מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. התגובה המצרית הראשונית, שנמסרה באמצעות מאמר המערכת של היומון הממסדי, "אל-אהראם", קבעה כי "המשבר הצפון קוריאני-אמריקאי מוכיח בברור כי המדינות הקטנות והבינוניות מסוגלות לעמוד איתן נוכח הלחצים המבזים על ריבונותן מצד המדינות שכוחן גדול יותר, בתנאי שאותן מדינות [קטנות ובינוניות] משתמשות במשאביהן הפנימיים והאזוריים בתבונה ובמיומנות... המשבר הזה מוכיח שהעולם עוד לא הפך לאזור השפעה אחד הכפוף כולו למעצמה אחת ויכולת ההתנגדות עודנה קיימת."[1] על רקע זה, ניתן לקבוע כי טיפול רך של הקהילייה הבינלאומית באתגר הצפון קוריאני עלול לנטרל את התודעה שנבנתה על ידי הקהילה הבינלאומית במהלך יותר מעשור של התמודדות נגד תוכנית הגרעין העיראקית.

 

הנשק הגרעיני נתפס לעתים קרובות במצרים כאמצעי המעיד על מעמדה האזורי והבינלאומי של המדינה המחזיקה בו. מאמר המערכת של היומון המצרי הממסדי, "אל-אהראם", למשל, קבע כי אין זה תקין שלישראל יש ארסנל גרעיני בשעה ש"מדינות אחרות באזור שהן גדולות וחשובות ממנה עשרות מונים" אינן מחזיקות בנשק שכזה. [2] לפיכך, יוזמות של מדינות נוספות במזרח התיכון לפתח תוכניות גרעין – כמו תחנת הכוח הגרעינית שרוסיה הודיעה כי בכוונתה להקים בסוריה[3] – עלולות לעודד את ההנהגה המצרית לקדם את תוכנית הגרעין המצרית, כדי לשמר את מעמדה המוביל של מצרים באזור.

 

רקע

לכאורה, ויתרה מצרים על כוונות כלשהן לפתח יכולות גרעיניות אסטרטגיות בכך שהצטרפה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) ולאחר מכן אף חתמה על האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים (CTBT), אם כי טרם אשררה אותה. יתרה מכך, אחת מאבני היסוד של הדיפלומטיה המצרים מזה שנים היתה הקריאה להפיכתו של המזה"ת לאזור המפורז מנשק גרעיני ולהטלת פיקוח על מתקני הגרעין הישראליים. לפיכך, בהתבטאויותיהם של ראשי תוכנית הגרעין המצרית במהלך שנות התשעים ניכר הייאוש נוכח מה שכונה "גסיסתה" של תוכנית הגרעין המצרית.

 

ואולם, בשטף ההצהרות על כך שמצרים מחויבת להתחייבותה הבינלאומית להימנע מפיתוח יכולות גרעין אסטרטגיות, נשמעו מדי פעם הצהרות סותרות, המעידות כי ההנהגה המצרית בוחרת שלא לסגור את הדלת לחלוטין בפני האופציה האטומית. הבולטת ביותר בין הצהרות אלה, היתה התבטאותו של הנשיא מבארכ, בראיון ליומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת" בראשית אוקטובר 1998. אז אמר מבארכ: "איננו חושבים כעת על כניסה למועדון הגרעין, משום שאנו איננו רוצים מלחמה... אנו איננו ממהרים. יש לנו כור גרעיני באינשאץ ויש לנו מומחים בעלי יכולות גבוהות. אם יגיע הרגע בו נזדקק לנשק הגרעיני – לא נהסס. אני אומר 'אם נזדקק לכך', משום שזה הדבר האחרון עליו אנו חושבים... השגת חומרים עבור נשק גרעיני הפכה להיות עניין קל וניתן לרכוש אותם בקלות. הודו ופקיסטן ביצעו פיצוצים גרעיניים ומדברים על כך שאיראן בדרך. כל מדינה מכינה לעצמה נשק מרתיע שישמור על שלמותה וקיומה."[4]

 

בנוסף, הכריז יועצו המדיני של הנשיא מבארכ, אסאמה אל-באז, כי "אם הערבים יחושו איום מישראל, הם יכולים ליצור לעצמם תוכנית גרעין מקבילה או שהם יכולים לפתח את הנשק הכימי והביולוגי שלהם."[5] ואילו עמרו מוסא, אמר בעת ששימש כשר החוץ המצרי והוביל את המאבק המצרי בעולם לפירוז המזה"ת מנשק גרעיני, ש"המזה"ת אינו יכול לסבול מדינה גרעינית אחת. יתכן שהוא מסוגל לחיות עם שתי מדינות גרעיניות, אבל בשום אופן לא עם אחת."[6]

 

יכולת מדעית-טכנולוגית מול ההתחייבויות הבינלאומיות

פיתוח תוכנית גרעין אסטרטגית מצריך שלושה מרכיבי יסוד: מדעי, כלכלי, ופוליטי. כמעט כל המומחים המצריים שהתבטאו בנושא הסכימו כי למצרים יש את היכולות המדעיות והטכנולוגיות לפתח תוכנית גרעין אסטרטגית; יכולות כלכליות אף הן בנמצא, למרות ששאלת הכדאיות הכלכלית של תוכנית הגרעין מוטלת בספק רב. המרכיב היחידי שכל הדוברים הדגישו כי אינו קיים נכון להיום הוא הרצון הפוליטי.

 

הרוב הגדול של אנשי המקצוע המצריים שהתבטאו בנושא, קבעו כי למצרים ולערבים יש יכולת אופציונלית לפתח תוכנית גרעין אסטרטגית ואף נשק גרעיני, אם יתקיים התנאי של רצון פוליטי. ד"ר פוזי חוסיין חמאד שהיה ראש הרשות המצרית לאנרגיה אטומית (1994-1990), אמר: "בכל הועידות בהן השתתפנו מאז מאי 1998 [כאשר הודו ופקיסטן ביצעו ניסויים גרעיניים] נשאלנו מדוע איננו מייצרים נשק גרעיני. תשובתנו היתה, כמובן, שאנו הכרענו בכך שהצטרפנו לאמנה [NPT]... בקרב הערבים יש את כל הכישורים המדעיים והטכנולוגיים [לפיתוח תוכנית גרעין ערבית מאוחדת]... אבל האמת היא שזו איננה הבעיה; הבעיה היסודית היא הרצון הפוליטי..."[7]

 

בספר שהוציא לאור מרכז המחקרים האסטרטגיים של מוסד "אל-אהראם" בשנת 2001 ובו נטלו חלק בכירי מדעני הגרעין המצריים, תוארה הצטרפותה של מצרים לאמנה הבינלאומית בנושא הגרעין כ"מכה הקשה ביותר לתוכנית הגרעין המצרית". אתר האינטרנט "אסלאם און ליין" המדווח על הספר כותב כי בעקבות זאת, "תוכנית הגרעין המצרית הוקפאה כמעט לחלוטין ולראשונה מזה עשורים ההיבט הגרעיני נעלם ממדיניות האנרגיה המצרית עד לשנת 2017."[8]

 

מדעני גרעין מצריים קבעו פה אחד כי מצרים אינה יכולה להפר את ההתחייבות שלקחה על עצמה בפני הקהילייה הבינלאומית, בעיקר בשעה שהיא קוראת מעל כל במה לפירוז המזה"ת מנשק גרעיני.

ד"ר סיד עבד אל-גואד עמארה, ראש המרכז לבטיחות גרעינית ברשות המצרית לאנרגיה אטומית, אמר בנושא: "פיתוח יכולות גרעיניות לצורכי מלחמה ולא לצורכי שלום אפשרי רק אם תתקבל החלטה פוליטית בנושא. אנו צריכים לשאול את עצמנו האם בראשית האלף השלישי אנו מסוגלים להפנות את היישומים לצורכי שלום ליישומים בעלי מטרות אסטרטגיות. אני חושב שהמערכת העולמית והיכולות שלה כיום אינם מאפשרים זאת. מה שהיה מותר בשנות החמישים והששים, בתקופה בה בנתה הודו, לדוגמא, את יכולותיה הגרעיניות, אינו מותר כיום." [9]

 

ואולם, כתרגיל היפותטי, רמזו כמה מדענים כי אם יהיה בעתיד רצון פוליטי, ניתן יהיה לעקוף את ההתחייבות הזו באמצעות פיתוח תוכנית גרעין כלל-ערבית, שגם תאפשר התמודדות טובה יותר עם הלחצים הבינלאומיים הצפויים. ד"ר אחמד קארון, מומחה ברשות המצרית לחומרים גרעיניים אמר: "אנו מחויבים לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ועומדים במילה שלנו בעניין זה. ואולם, לו היינו רוצים לפתח את היכולות האלה, הרי שיש לנו קאדרים אנושיים וכספיים שמאפשרים זאת. זוהי החלטה פוליטית מהמדרגה הראשונה המתקבלת על ידי נשיא המדינה. מצרים במיוחד אינה יכולה לעשות דבר משום שהיא הצטרפה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני והיא קוראת לאזור מפורז מנשק גרעיני.

 

 ואולם, לו היינו רוצים לעשות משהו, כל המדינות הערביות היו חייבות להשתתף בכך... החשיבה על נשק שכזה עדיין רחוקה מאוד, אבל האמצעים קיימים ואת החומר עבור פצצת גרעין ניתן להשיג בחו"ל או לייצרו בפנים, משום שבמצרים יש אתרי אורניום רבים בכמויות בלתי מבוטלות שניתן לנצלם. אבל השאלה היא פוליטית ביסודה... בנוסף, כניסה ליצור נשק גרעיני משמעותה כניסה לעימות עם המעצמות. ראו את הסנקציות האמריקאית על הודו. יש לקחת זאת בחשבון, בנוסף לעלויות האדירות הנדרשות. תנאי נוסף הוא התאגדות של המדינות הערביות, דבר שאני חושב שהוא קשה, מאחר ואנו לא הצלחנו אפילו להקים שוק כלכלי משותף בשל חילוקי הדעות הערביים."[10]

 

כורים גרעיניים גדולים ליצור חשמל – פלטפורמה לנשק גרעיני

שאלה מרכזית בכל הנוגע לכוונותיה של מצרים בתחום הגרעין נוגעת להקמת כורים גרעיניים גדולים ליצור חשמל, שיקנו למצרים יכולות טכנולוגיות שניתן יהיה להסב אותן בעתיד לצרכים אחרים. מצרים נמנעה מלהקים כורים כאלה בטענה כי אין בהם צורך כלכלי. בעקבות אסון צ'רנוביל, נוספה עוד טענה לפיה כורים גרעיניים אינם בטוחים. כך למשל, הכריז הנשיא מבארכ בסוף אפריל 2001 כי "אין מחשבה בזמן הנוכחי על הקמת תחנות גרעיניות ליצור חשמל משום שיש לנו כמויות רבות של אנרגיה ורזרבות של גז טבעי הגדלות משנה לשנה ומשום שדעת הקהל המצרית אינה מקבלת בברכה הקמת תחנות שכאלה."[11]

 

ואולם, בסתירה לדברי הנשיא מבארכ, הכריז שר החשמל המצרי, חסן יונס, כשנה לאחר מכן בפני ועדת התעשייה בפרלמנט המצרי כי הוחלט להקים תחנה גרעינית ליצור חשמל בשנת 2010 ושהקמתה תמשך שמונה שנים.[12] בסוף חודש יוני 2002, הצהיר שר החשמל המצרי כי התוכנית להקים תחנה גרעינית באזור אל-צ'בעה שממערב לאלכסנדריה עודנה עומדת על הפרק.[13] בראיון לשבועון האופוזיציה המצרי, "אל-אסבוע", הוסיף השר כי "למצרים זכות מלאה להשיג טכנולוגיה גרעינית לצורכי שלום" וש"תחנה גרעינית גדולה לאנרגיה תוקם באל-צ'בעה ליצור חשמל בשנים   

2010/2012."[14]

 

הצהרותיו של שר החשמל המצרי הינן בעלות משמעות משום שתחנות גרעין גדולות ליצור חשמל נתפשות כפלטפורמה אפשרית ליכולות גרעיניות אסטרטגיות. פרופ' מוצטפא עלוי הסביר: "מצרים עשתה שיקול אסטרטגי מוטעה ביותר כאשר היא בחרה לאשרר את ה-NPT ב-1981. כיום, מצרים צריכה בהחלט לחפש אופציה גרעינית לצורכי שלום, משום שביכולות האלה ניתן להשתמש לביצוע מטרות שאינן לצורכי שלום תוך זמן קצר מאוד." [15]

 

כמה ממדעני הגרעין המצרים מדגישים את הפוטנציאל הצבאי במסגרת מאבקם להחייאת תוכנית הגרעין המצרית. ד"ר עזת עבד אל-עזיז, מהרשות המצרית לבטיחות גרעינית, אמר: "מצרים לא הצליחה להקים יכולות גרעיניות אסטרטגיות משום שלא התירו לנו להקים כורים גרעיניים גדולים ליצור חשמל. בניית כורים שכאלה, שלמענם הוקמה הרשות [המצרית] לתחנות גרעין, מהווה אסטרטגיה גרעינית משום שהיא מכניסה אותנו למה שמכונה חוג הדלק הגרעיני ומעניקה לנו מומחיות בתחום זה."[16]

 

ד"ר עלי אל-סכרי מהרשות המצרית לאנרגיה גרעינית נתן בתור דוגמא את יפן, "מעצמה כלכלית שאין לה פצצות גרעיניות או תוכנית להשתמש בפצצות גרעיניות אבל לו היא היתה רוצה להשיג נשק גרעיני היא היתה יכולה לעשות זאת מחר."[17]

 

ואילו מוניר מוג'אהד, האחראי על מחקרי ההיתכנות ברשות המצרית לכורים גרעיניים, כתב: "החלטה פוליטית להחיות את תוכנית הגרעין המצרית תהיה משולה להחלטתו של הנשיא עבד אל-נאצר להלאים את תעלת סואץ. היא תחייה את תחושות הגאווה הלאומית ותספק בסיס של תמיכה עממית לתוכניות הפיתוח ולקורבנות שעלולים להידרש... מלבד הפוטנציאל של הכוח הגרעיני בכל הנוגע למוביליזציה ומודרניזציה, יש לו תפקיד שאין להתעלם ממנו בחיזוק הביטחון הלאומי המצרי... פיתוח כורי כוח גרעיניים יכול לסייע באיזון הסכנה הזו [הכוונה לישראל]... בתנאים מסוימים, השליטה בטכנולוגית הגרעין יכולה להקל על יצור נשק גרעיני. נשק גרעיני תמיד יוכל להיות מיוצר, כאשר יהיה רצון פוליטי."[18] Al-Ahram Weekly שפרסם את המאמר, הוסיף בתחתיתו הערה לפיה "הדעות המבוטאות במאמר זה אינן מייצגות, בהכרח, את מדיניות השלטונות."

 

לפיכך, התקבלו דבריו של שר החשמל בהתלהבות רבה בחוגי האטום המצריים. ד"ר עבדאללה הלאל, מהרשות המצרית לאנרגיה אטומית, אמר לאתר האינטרנט "אסלאם און ליין": "הידיעה הזו חשובה ביותר והיא מהווה קפיצה אדירה בתחום המחקר הגרעיני עבור מצרים ועבור האנרגיה האטומית [שלה] וזאת כדי שנעמוד על שתי הרגליים. במצרים יש התפוצצות של קאדרים מדעיים בתחום הגרעין שאין להם עבודה. שני הכורים הגרעיניים המצריים הנוכחיים באזור אינשאץ מספיקים להכשרת המדענים המצריים מבחינה ניסויית אך לא מבחינה יישומית. אם תהיה תחנה גרעינית גדולה היא תאפשר [עבודה] יישומית שחשיבותה רבה בתחום האנרגיה הגרעינית... מצרים מסווגת מבחינה בינלאומית כמדינה המסוגלת לייצר נשק גרעיני תוך זמן קצר לו רצתה בכך, אילו היו לה האמצעים בתחום ההכשרה ולו היתה מתקבלת החלטה פוליטית על כך." [19]

 

לובי הגרעין

1. פוליטיקאים

אף על פי שהעמדה המצרית הרשמית שוללת את פיתוחו של נשק גרעיני, קיים במצרים לובי למען נשק גרעיני. בנוסף לרבים ממדעני הגרעין המצריים, התומכים בפיתוח תוכנית גרעין שניתן יהיה להסב אותה בעתיד לצרכים צבאיים, כולל לובי הגרעין פוליטיקאים, מפקדים בכירים לשעבר בצבא מצרים, ואנשי הדת.

 

הבולט מבין הפוליטיקאים שהביעו תמיכה באופציה הגרעינית, הוא יו"ר הפרלמנט המצרי, אחמד פתחי סרור. בעקבות ניסויי הגרעין של הודו ופקיסטן במאי 1998, אמר סרור כי "אין זה כבר מקובל שהערבים יסתפקו בצפייה בהתפתחויות הבינלאומיות. הם חייבים להזדרז ולפעול כדי להפוך לכוח אדיר שברשותו כל מרכיבי העוצמה והכוח".[20] יצוין שעל פי החוקה המצרית, יו"ר הפרלמנט הוא השני בשרשרת ההנהגה, ולכן במידה וייווצר מצב בו לא יוכל הנשיא מבארכ, מסיבה כלשהי, להמשיך ולכהן, סרור צפוי לתפוס את מקומו, לפחות באופן זמני.

 

את העמדה הקוהרנטית ביותר בזכות האופציה הגרעינית בקרב הפוליטיקאים הציג יו"ר הועדה לקשרי חוץ בפרלמנט המצרי, ד"ר מצטפא אל-פקי, שהיה הנציג המצרי בועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית בסוף שנות התשעים. אל-פקי פרסם שני מאמרים בנושא ביומון המצרי הממסדי, "אל-אהראם" בשנת 2002. במאמרו הראשון, כתב אל-פקי: "מצרים אימצה לפני שנים אופציה ברורה הקוראת להכריז על המזה"ת כאזור מפורז מנשק להשמדה המונית, ובכלל זה נשק גרעיני, מתוך הנחה שקריאה זו תכשיר את הקרקע לשלום צודק שיוביל ליציבות באזור... כעת, נכנס הסכסוך הישראלי-ערבי לשלב אומלל ביותר ואנו שבים ומזכירים את האופציות האחרות, לא כדי לבכות על החלב שנשפך, אלא כדי לדון בהזדמנויות האבודות של הערבים וכדי לחשוב על עתיד האזור לאחר שיושג השלום שישיב את הזכויות לבעליהן וישחרר את האדמה מגוזליה. היום, אנו צריכים לשוב ולפתוח את התיקים הקשורים לביטחון המזה"ת, משום שנראה כי הדרך עוד ארוכה בטרם נגיע להסדר...

 

השאלה שעולה מכוח עצמה כעת היא האם לא מוטב היה לערבים להשיג נשק גרעיני שיבטיח להם מידה של איזון עם ישראל?... האם לא היה מוטב לנו להתקדם בשלב מוקדם לעבר השגת נשק גרעיני ערבי, לא כדי להשתמש בו, אלא כדי ליצור מידה של איזון אסטרטגי שלא יאפשר לישראל להשתולל באזור כפי שעשתה בהזדמנויות רבות?... על הערבים לחפש כלים חלופיים שניתן יהיה להשתמש בהם בעימות. אין כוונתי לעימות הצבאי בלבד, במידה וישראל תכפה אותו על המזה"ת. אני רוצה לציין גם את האמצעים המנוטרלים בהיסטוריה של הסכסוך הזה. אנו אומה שהתנדבה להשבית את תוכניות הפיתוח ואת התהליך הדמוקרטי שלה בהמתנה לשלום שהתעכב מאוד ויתכן שהוא לא יגיע בקרוב. זאת בשעה שהעליונות הכלכלית וההתקדמות הטכנולוגית עשויות היו להביא אותנו למצב טוב בהרבה מזה בו אנו מצויים... אינני קורא להיערכות לפעולה צבאית... מה שאני רוצה זה לסגור את הפער ברמת הטכנולוגיה וההישגים הכלכליים באופן שיבטיח מידה מסוימת של איזון אסטרטגי שיביא לשלום וליציבות...

 

הדרך איננה חסומה בפנינו והאופציות עדיין פתוחות. ישראל איננה אותו כוח מדהים שאיש אינו יכול להביסו; היא בסך הכל כוח עריץ שאינו מיישם את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית ואינו מכבד את החוק הבינלאומי... קיימת החלטה ישראלית מלפני עשרות שנים לשלול מכל מדינה ערבית את האפשרות להגיע לייצור פצצת אטום שכבר אינה מהווה סוד מדעי שקשה להשיגו, מאחר והטכנולוגיה לשימוש [באטום] לצורכי שלום יכולה להוות הכנה לשימושים האחרים. ואולם, מה שדרוש הוא אמצעים חומריים וידע מקצועי. לנו יש את שניהם. לערבים יש די כסף לקנות את מרכיבי היצור הגרעיני ויש לנו מדענים ברמה גבוהה.

 

 די אם נדע שלמצרים לבדה יש עשרה מדענים העובדים כפקחים בינלאומיים בסוכנות לאנרגיה אטומית בוינה שבראשה עומד דיפלומט מצרי. ואולם, מה שהיה חשוב יותר עוד מלפני שנים הוא גורם הרצון הפוליטי להתקדם בתוכנית גרעין אינטגרטיבית לא לשם תוקפנות על הזולת או איום נגדו, אלא כדי ליצור איזון אסטרטגי באזור שיגן על הזכויות ועל המקומות הקדושים..."[21] במאמר נוסף שפרסם ב"אל-אהראם" כחודש וחצי לאחר מכן, כתב אל-פקי: "אנו צריכים להתחיל בתוכנית גרעין אסטרטגית ומרתיעה שתהווה תמריץ להעלאת רמת החינוך והביטחון..."[22]

 

גם גורמי אופוזיציה מצריים תומכים באופציה הגרעינית. מפלגת "אל-ויפאק אל-קומי" בעלת הנטייה הפאן-ערבית, שהקמתה אושרה במארס 2000, כוללת במצעה סעיף הקובע כי "על מצרים להשיג נשק גרעיני במטרה לשמור על השלום באזור. למרות שמצרים חתומה על ה-NPT, ישראל לא חתמה. השלום אינו יכול להפוך למציאות, אלא אם קיים איזון בכוחות באזור."[23]

 

2. אנשי צבא בדימוס

מפקדים בכירים לשעבר בצבא מצרים הביעו גם כן תמיכה בפיתוחו של נשק גרעיני. רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת 1973, סעד אל-דין אל-שאד'לי, אמר: "החימוש הגרעיני הוא עובדה קיימת. כולנו יודעים שלישראל יש אמצעי חימוש גרעיני ואמצעים לשיגורם, כמו גם לוויינים שמעבירים נתונים על מהלך שיגור הפצצות. למרות זאת, אמריקה מסרבת לאפשר לשום מדינה ערבית או אסלאמית להשיג פצצה גרעינית. בהשקעה של עשרה מיליארד דולר בעשר שנים ניתן לייצר פצצה גרעינית." אל-שאד'לי קרא להתחיל בכך.[24]

 

מחמוד מחמד ח'לף, לשעבר מפקד הארמיה השלישית בצבא מצרים וחבר המועצה המצרית ליחסי חוץ, הוסיף: "המפתח הוא שפת הכוח. הערבים חייבים לחשוב על ההחלטה הפוליטית הקשורה ב'מועדון הגרעין'. יש לפתוח את הנושא הזה לבדיקה ולא יתכן בשום פנים ואופן שלישראל תהיה בלעדיות על הנשק הגרעיני. עלינו לטפל באיזון המופר..."[25]

 

תמיכה חד-משמעית ביצור נשק גרעיני, הביע לויטנט-גנרל צלאח חלבי, ראש הרשות הערבית לתיעוש, בנאום שנשא בפני המועצה המצרית לענייני חוץ: "במידה ומצרים לא תצליח לכפות על ישראל או לשכנעה לוותר על הנשק הגרעיני שלה, אין מנוס למצוא פתרון חלופי והוא השגת הנשק הזה. גם אם מצרים העלימה עין וקיבלה באופן זמני כמה מהתירוצים הישראלים בכך שישנן מדינות ערביות שעודן במצב מלחמה עם ישראל, הרי שהמצב הזה לא ימשך זמן רב... מצרים אינה יכולה לשכוח את הנושא הזה לעולם, אחרת המצב באזור יצא מכלל שליטה ולא נצליח להשיג את האיזון באזור... המצב הערבי במזה"ת הינו מצב יוצא דופן שאינו קיים בשום אזור בעולם: קיים כוח אחד שיש לו בלעדיות על הנשק הזה. גם אם קיים שתוף פעולה מצרי-אמריקאי בתחום התמרונים או בהספקה ישירה של נשק לצבא המצרי, הרי שאין בכך די – אלא אם ארה"ב תיתן לנו את הנשק הגרעיני עצמו. [יצוין ש"מקורות בצבא מצרים" דיווחו לשבועון Al-Aharm Weekly שתמרוני "כוכב זוהר" המשותפים לצבאות ארה"ב ומצרים באוקטובר 1999 צפויים היו לכלול "אימונים גרעיניים, ביולוגיים וכימיים".[26]]

 

לא ניתן להסתמך על הטענה שהאיזון הגרעיני כבר הושג מבחינה מעשית משום שיש באזור יותר מכוח גרעיני אחד... איפה אותו כוח? האם הוא יסכים להשתמש בנשקו לטובת מצרים? כאשר פקיסטן פוצצה את פצצת הגרעין שלה, היתה סברה באזור שמדובר בפצצה אסלאמית, אלא שפקיסטן הכריזה שאין לה כוונה לייצא את הטכנולוגיה הגרעינית למדינות באזור...

 

למצרים לא חסרים אמצעים להדביק את ישראל בתחום זה. אילו שיתפו הערבים פעולה עם מצרים ברשות הערבית לתיעוש בימי החרם, היה למצרים כעת כוח אדיר בתחום תעשיית הנשק וייצואו."[27]

 

לעומת זאת, רמטכ"ל אחר של צבא מצרים, עבד אל-ע'ני אל-גמסי, סבור שמצרים אינה זקוקה בהכרח ליכולות גרעיניות כדי להשיג איזון עם ישראל. אל-גמסי, ומייג'ור ג'נרל, עצמת עז, הצהירו ש"מדינות ערב יכולות, בשלבים, להשיג את שיעור האיזון הדרוש עם ישראל מבלי להמתין ליצורו של נשק גרעיני או נשק אחר להשמדה המונית אלא באמצעות רכישת מערכות טילים בעלות ראשי חץ קונבנציונליים."[28]

 

3. עיתונאים

גם בקרב הכותבים בעיתונות הממסדית במצרים, יש התומכים באופציה הגרעינית. בעקבות הניסויים הגרעיניים שביצעו הודו ופקיסטן, כתב סלאמה אחמד סלאמה, בעל טור ב"אל-אהראם": "ההתפתחויות האחרונות מחייבות את האזור הערבי כולו לבחון מחדש את הנונשלנטיות הקולקטיבית שהשתלטה על גישתנו לנושא תפוצת הנשק הגרעיני. איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו להיות נגטיביים בנושא זה: עלינו לנקוט בעמדות החלטיות ונועזות יותר. כבר אין די בקריאה לחיסול הנשק להשמדה המונית במזה"ת.[29]

 

העורך הראשי של השבועון הממסדי, "אל-מצור", מכרם מחמד אחמד, שרבב את הקטע הבא למאמר שעסק בהכנות למלחמה בעיראק: "במלוא הכנות, זכותו של כל מצרי לשאול כעת את ממשלתו מהם הנימוקים לכך שהיא שומרת על מחויבותה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, בעיקר משום שחתימתה של קהיר ושל כל הבירות הערביות על האמנה הזו היה חלק מהסכם כולל שבמסגרתו התחייבה ארה"ב לפעול לחייב את ישראל לחתום על אותה האמנה. למרבה הצער, מאז חתמו שתי המדינות הערביות האחרונות – מסקט [עומאן] וג'יבוטי – על האמנה בשנת 1995, הפנתה וושינגטון את גבה לכל התחייבויותיה הקודמות, דבר שבירות ערביות רבות ראו בו סוג של רמייה... מה שמגביר את החשדות בנוגע לכוונותיה של וושינגטון הוא שהיא ניצלה את המשבר העיראקי האחרון כדי למחוק במתכוון וללא התרעה מוקדמת מההקדמה להחלטה 1441 הקוראת לעיראק לפתוח את שעריה לפקחים הבינלאומיים סעיף... הקובע את חשיבות היותו של פירוק הנשק להשמדה המונית בעיראק חלק מתהליך אינטגרטיבי שמטרתו לפרז את המזה"ת מכל הנשק להשמדה המונית... בנוסף, קיימת התעקשות אמריקאית שהתגברה לאחרונה שמצרים תחתום על האיסור להפצת נשק ביולוגי וכימי, דבר אותו דחתה קהיר מתוך עמדה עקרונית לפיה חייבת להיות הרתעה ביולוגית מול הנשק הגרעיני הישראלי." השבועון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-קדס אל-ערבי" שציטט את המאמר כתב  כי "שני האנשים הבולטים ביותר שניתן להסתמך עליהם כדי לדעת מהי עמדת נשיא [מצרים] בסוגיות המדיניות המכריעות הם [עורך "אל-אהראם"] אבראהים נאפע, וידידנו, מכרם מחמד אחמד."[30]

 

במאמר המערכת של "אל-אהראם" נכתב: "אם ישראל לא תצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ואם היא לא תהיה כפופה לפיקוח... הדבר ישפיע על מגמה בקרב כל מדינות האזור להשגת נשק גרעיני באופן שיגשים את מאזן האימה כדי למנוע את שימושה של ישראל בנשק גרעיני... הנשק הגרעיני הינו דבר רע; ואולם, הניסיון של הודו ופקיסטן מוכיח שאם למדינות באזור כלשהו יש את הנשק הרע הזה, נוצר מאזן אימה שעשוי להוביל לשלום."[31]

 

מחמד מצטפא אל-ערפי הסביר, אף הוא ב"אל-אהראם", כי "האנרכיה בתחום הטכנולוגיה [הגרעינית] שנגרמה בעקבות התמוטטות ברה"מ אפשרה לכמה כוחות אזוריים נוספים להשיג נשק להרתעה גרעינית, דבר שעלול להשתקף באופן שלילי על מעמדה האזורי של מצרים" אל-ערפי הציע אפשרות של פיתוח יכולות גרעיניות מבלי לייצר באופן מעשי נשק גרעיני עד שיהיה צורך בכך.[32]

 

ראויה לציון עמדתו של העיתונאי הידוע וחיד עבד אל-מגיד, שאינו משתייך ללובי הגרעין, אך כתב ב-1995 ברבעון "אל-סיאסה אל-דוליה" שמוציא לאור מוסד "אל-אהראם" ש"גם אם נניח שאיראן מסוגלת לפתח ראשי חץ גרעיניים, הדבר יהווה איום על הערבים עוד טרם היותו איום על ישראל."[33]

 

4. הממסד הדתי

הגורמים המובילים את הממסד הדתי במצרים ביטאו תמיכה מובהקת בפיתוחו של נשק גרעיני ערבי/אסלאמי וזאת בהסתמך על פסוקים קוראניים שלטענתם מתירים ואף מחייבים זאת. ראשון התומכים בנשק גרעיני ערבי היה שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי, בדברי הפתיחה שהוזמן לשאת בועידת "עתיד האופציה הגרעינית" שהתכנסה באוניברסיטת אסיוט בנובמבר 1999 בהשתתפות מדעני גרעין ממדינות ערביות שונות. השיח' טנטאוי הסביר ש"האסלאם קורא לכוח אבל לכוח הגיוני וצודק העומד לצד העשוק עד שהוא מנצח את העושק הניגף בפניו, וזאת משום שהכוח הוא אחד מתכונותיו של אללה ואחת מתכונות ההשראה האלוהית."

 

השיח' טנטאוי ציטט מצוואתו של הח'ליפה אבו בכר – שלרוב משמשת דווקא את הטוענים בזכות הגישה המתחשבת בחיי אזרחים משום שהיא קוראת להימנע מלפגוע באזרחים שאינם לוחמים בעת מלחמה. הח'ליפה אבו בכר קרא למצביא המוסלמי, ח'אלד בן אל-וליד להילחם באויב בחרב אם האויב לחם בו בחרב ולהשתמש ברומח אם האויב לחם בו ברומח. השיח' טנטאוי הסביר: "אילו חי אבו בכר היום הוא היה אומר לח'אלד בן אל-וליד: אם הם נלחמים בך בפצצה גרעינית, הילחם בהם בפצצה גרעינית. הכוח הוא מתכונות האנשים הטובים והנבונים היודעים את חובתם כלפי אלוהיהם וכלפי מולדתם והם משתמשים בכוח זה כדי להגן על אמונתם ועל מולדתם. זוהי הסונה של החיים אותה ידעו הקדמונים בכל העתים, וגם אנו יודעים אותה.

 

אנו חייבים להיצמד לעמים האחרים בהתקדמותם ובעליונותם המדעית. יש לנו במצרים ובמדינות הערביות והאסלאמיות מדענים רבים. בדיבורים על אופציה גרעינית ופירוז המזה"ת מנשק השמדה המונית אין משום מניעה שנתכונן ונתקדם בתחום המדע על כל סוגיו כדי לשרת את האמת ואת המוסר... תביעתנו מישראל שתצטרף להסכם האוסר ניסויים גרעיניים אינה מונעת מאתנו מללמוד ולהתקדם בתחום המדע עד שנעלה עליה ונפעל בהתאם לדברי אבו בכר לח'אלד בן אל-וליד: הילחם בהם במה שלחמו בך. האסלאם מקדם בברכה כל כוח המשרת את האמת ואת המצוות ומגן על כבודו של האדם. ההלכה האסלאמית אומרת כי יש למחוק כל כוח עריץ ותוקפן. יש להילחם בו, יהא כוחו אשר יהא, והחיים גזורים בידי אללה. אם לישראל יש נשק גרעיני, הרי שהיא הראשונה שגורלה נגזר, משום שהיא חיה בעולם שאינו פוחד מהמוות. הנשק הגרעיני של ישראל אינו מפחיד אותנו; מה שמפחיד אותנו הוא שלא נתעורר ולא נתקדם. יש לקדם בברכה שימוש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום."[34]

 

לאחרונה, עלתה לכותרות תמיכתה של אוניברסיטת אל-  המצרית בפיתוח נשק גרעיני ערבי, בעקבות פסק הלכה מטעם ועדת הפסיקה ההלכתית באל-אזהר שהתפרסמה באתר האינטרנט "אסלאם און ליין" וקבעה כי פיתוח נשק גרעיני הינה "חובה דתית".[35]

 

יו"ר ועדת הפסיקה ההלכתית באל-אזהר, שיח' עלי אבו אל-חסן, הסביר ליומון הכוויתי "אל-ראי אל-עאם": "...על המוסלמים להשיג את כל סוגי הנשק ולא רק את הנשק הגרעיני. כוונתי היא להתחמשות בעוצמה בהסתמך על דברי אללה 'הכינו עבורם את כל הכוח והפרשים שביכולתכם להכין כדי להטיל אימה על אויבי אללה ועל אויבכם.'

 

התנאים הבינלאומיים הנוכחיים מאשרים את הצורך בפסק ההלכה הזה, בעיקר בשעה שלישראל ולכל אויבי האומה האסלאמית יש את הנשק הזה. הנשק הגרעיני של האומה האסלאמית צריך לשמש להגנה עצמית ולהפגנת עוצמה כדי שאיש לא [יפתח] שאיפות חמדניות ביחס לאומה. מה שקורה למוסלמים בכל מדינות העולם נגרם כתוצאה מחולשה ואם המוסלמים ישיגו את הנשק הזה, איש לא ירקום נגדם מזימות... כאשר שר ההגנה של צפון קוריאה איים לתקוף את אמריקה בנשק גרעיני, הפחד נגלה על פניהם של שליטי אמריקה והם החלו לנהל מו"מ עם הקוריאנים. השגתו של הנשק הגרעיני היא חובה דתית ומי שמוותר על הנשק הזה הינו חוטא מבחינה הלכתית. ההיערכות מול האויבים ונקיטת כל האמצעים האפשריים כדי להגן על הארץ ועל הכבוד הינם בבחינת מצוות-חובה.

 

קיים קונצנזוס בקרב חכמי הדת שמי מקרב השליטים המוסלמים שאינו מתכונן, אינו מחזק את עצמו ואינו מתבצר נגד אויבו הוא חוטא. האסלאם קורא להשיג את אמצעי הכוח לא לשם תוקפנות אלא למען הגנה עצמית. העולם והיחסים בין המדינות נשלטים כיום על הגיון הכוח ולא על חוק או מוסר... כפי שחובתם של המוסלמים להשיג את אמצעי הכוח, שהחשוב שבהם הוא הנשק הגרעיני, חובה עליהם להשתמש בנשק הזה אם האחרים השתמשו בנשקם. ישראל מכוונת את הטילים הגרעיניים שלה אל הבירות הערביות והדבר מעורר פחד בנפשותיהם של האנשים. זוהי הסיבה לחולשה ולתוקפנות בהם נתקלת האומה האסלאמית. הדבר לא היה קורה לו המוסלמים היו מתחמשים בכל כלי הנשק ובכלל זה הגרעיני."

 

השיח' אבו אל-חסן התנגד לטענה כי ישנם כלי נשק לגיטימיים ואחרים שאינם לגיטימיים ואמר כי "כלי נשק גרעיניים כימיים ואחרים נמצאים בבעלות מי שייצר אותם. האם הם מותרים להם ואסורים לנו?! החוקים הבינלאומיים שנחקקו כדי להגביל את כלי הנשק האלה מיושמים רק על המדינות החלשות; לעומת זאת, המדינות החזקות והגדולות – החוק הזה אינו חל עליהם."[36]

 

השיח' אבו אל-חסן הוסיף עוד ש"אם הופיע נשק בידי אחת מאומות העולם, בין אם מדובר באומה ידידותית ובין אם מדובר באומה אויבת, על המוסלמים להשיג את אותו הנשק או נשק חזק יותר, ועל כך יש קונצנזוס של חכמי הדת."[37]

 

גם השיח' המצרי יוסף אל-קרדאוי, מראשי "האחים המוסלמים" שחי בקטר ושפסיקותיו זוכות לפופולריות רבה במצרים וברחבי העולם הסוני, תמך בהשגת נשק גרעיני. בדרשת יום שישי ששודרה בטלוויזיה הקטרית, אמר השיח אל-קרדאוי: "אני אומר שעל המוסלמים להשיג את הנשק [הגרעיני] הזה אבל לא להשתמש בו. עלינו להשיג את הנשק הזה ואולם אסור להשתמש בו משום שהוא משמש להרתעה ולאיומים [כפי שנאמר בקוראן] 'תטילו באמצעותו אימה על אויבו של אללה ועל אויבכם'. זה מה שמכונה שלום חמוש – כאשר יש לך [אמצעי] להרתיע את אויבך ולהפחידו ואז לאויבך אין אפשרות לפתוח נגדך בתוקפנות."[38]

 

אתר האינטרנט "אסלאם און ליין" שהרבה לעסוק בסוגייה, פרסם גם את דבריהם של אנשי דת אסלאמיים המתנגדים לחימוש הגרעיני האסלאמי, תחת הכותרת "חכמי האסלאם נגד שימוש בנשק גרעיני"; ואולם, קריאה מדוקדקת מגלה שאותם "חכמי האסלאם" הם שניים מראשי המוסלמים בארה"ב. ד"ר מוזמל צדיקי, לשעבר יו"ר האגודה האסלאמית של צפון אמריקה, אמר: "האסלאם לא הגדיר לנו את סוג הנשק בו עלינו להשתמש, האם מדובר בחרב או בתותח, אבל הוא מתנגד לשימוש בנשק להשמדה המונית, משום שהאסלאם מורה לנו שאפילו במלחמות אסור לנו לתקוף אזרחים ואנשים שלווים שאינם נלחמים נגד המוסלמים. על פי הוראות האסלאם, אסור לנו לתקוף בעלי חיים או להרוג אותם, להרוס גידולים חקלאיים או לפגוע במקורות המים, משום שאללה מעניש את מי שמפיצים שחיתות על פני האדמה, את מי שמשמידים את הצמחייה ואת זרע האדם... חשוב שנזכור שלא המוסלמים הם שהמציאו את הנשק להשמדה המונית ולא הם שהציגו בפני העולם את הפצצות האלה. ישנן כיום לא פחות מחמישים אלף פצצות אטום בעולם, וכולן נתונות בידי מי שאינם מוסלמים."[39]

 

טאה ג'אבר אל-עאלוני, חבר מועצת הפסיקה ההלכתית בוושינגטון הוסיף על כך: "קיימת עובדה שהאסלאם מתייחס לכל בני האדם כאל משפחה אחת: אלוהיהם הוא אחד והם מזרע של אב אחד ואם אחת. לכן, כאשר מתגלע סכסוך בין אנשי המשפחה האחת, על הכל לתת כתף למציאת הדרך הטובה ביותר להסדרת הסכסוך הזה. נשק ההשמדה ההמונית – הנשק הגרעיני, הכימי והאחר – אסור בשימוש נגד בני המשפחה האחת, משום שמטבע הנשק הזה, לא ניתן להבחין בעת השימוש בו בין אשם לחף מפשע."[40]

 

ואולם, ההתנגדות לעמדתם של אל-אזהר ושל השיח' קרדאוי לא חרגה מגבולות אמריקה. אפילו השיח' יוסף מולוי, סגן יו"ר המועצה האירופית לפסיקה הלכתית, אמר ש"אם האויב השתמש בסוג זה של נשק וגרם נזק למוסלמים רבים שאינם לוחמים, מותר לנו להתייחס אליו באופן זהה עד שהוא יחדל מלהשתמש באמצעים אלה... היחס הזהה הוא עקרון לגיטימי בכל הנורמות והחוקים הבינלאומיים."[41]

 



[1] אל-אהראם (מצרים), 13.1.2003.

[2] אל-אהראם (מצרים), 22.10.1998.

[3] אל-חיאת (לונדון), 15.1.2003.

[4]  אל-חיאת (לונדון), 5.10.1998.

[5] אל-אהראם (מצרים), 16.8.1999.

[6] Al-Ahram Weekly (מצרים), 18.11.1999.

[9] אל-ביאן (מאע"מ), 14.6.1998.

[10] אל-ביאן (מאע"מ), 14.6.1998.

[12] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 30.4.2002.

[13] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 30.6.2002.

[14] אל-אסבוע (מצרים), 27.5.2002.

[15] Al-Ahram Weekly (מצרים), 18.1.2001.

[16] אל-ביאן (מאע"מ), 14.6.1998.

[17] אל-ביאן (מאע"מ), 14.6.1998.

[18] Al-Ahram Weekly (מצרים), 4.6.1998..

[20] Al-Ahram Weekly (מצרים), 2.7.1998.

[21] אל-אהראם (מצרים), 21.5.2002.

[22] אל-אהראם (מצרים), 2.7.2002.

[23] Al-Ahram Weekly (מצרים), 9.3.2000.

[24] אל-ביאן (מאע"מ), 23.4.2002.

[25] אל-ביאן (מאע"מ), 7.8.2002.

[26] Al-Ahram Weekly (מצרים), 21.10.1999.

[28] Al-Ahram Weekly (מצרים), 22.10.1998.

[29] Al-Ahram Weekly (מצרים), 4.6.1998.

[30] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 16.1.2003. הציטוט לקוח מתוך "אל-מצור" (מצרים), 15.1.2003.

[31] אל-אהראם (מצרים), 22.10.1998.

[32] אל-אהראם (מצרים), 6.2.1999.

[33] "אל-סיאסה אל-דוליה (מצרים), אפריל 1995.

[36] אל-ראי אל-עאם (כווית), 27.12.2002.

[38] טלוויזיה קטרית (קטר), 18.10.2002.

תגיות