ההפגנות באיראן: האם ראשיתה של מהפכה אזרחית?

הפגנות המחאה ההמוניות ברחבי איראן בשבוע האחרון, התאפיינו בכך ש:

א.      ההנהגה לא הובילה את המפגינים.  

ב.      שום גורם דתי בכיר לא תמך בהם.[1]

ג.       המפגינים התמקדו במחאה על גניבת קולם ולא הציגו אתגר רעיוני חיובי.

עתה מסתמנים שינויים משמעותיים:[2]

1.      ניתן כעת לזהות שהחברה האזרחית באיראן – צעירים, סטודנטים, נשים – אינה נכנעת ומכריחה את  ההנהגה החלשה, קרי, מיר חוסין מוסוי ומהדי כרובי ומי שעומדים מאחוריהם, מחמד ח'אתמי והאשמי רפסנג'אני, ליטול תפקיד אחראי ולהנהיג את המחאה הציבורית.

ואומנם, מוסוי וכרובי (ומאחוריהם ח'אתמי) מתחילים להוביל את התנועה וקוראים למוחים לצאת להפגנות שקטות, לבושים בבגדי אבל לאות הזדהות עם המפגינים ששילמו בחייהם. (יצוין כי בתודעה הציבורית באיראן זכורים מפגני מחאה שקטה נגד עריצות המשטר במרד הטבק 1891-2 ובמהפכה האסלאמית 1979, כאשר המפגינים לבשו תכריכים לבנים).

2.      לראשונה, נרשמה תמיכתו של בכיר האיתאללות באיראן, הידוע בביקורתו על המשטר, עלי חוסין מונתזרי, בטענותיו של מוסוי. האיתאללה הבכיר, מונתזרי, דחה את תוצאות הבחירות וטען כי הממשלה הזו אינה לגיטימית. הוא הביע חשש מפני אובדן האמונה בקרב האזרחים ובעקבותיה פגיעה באסלאם, משום שמשטר הנשלט בידי אנשי דת מחולל עוולות אלה. מונתזרי ציין כי הוא מצפה מהממשלה להגיב  באופן הגיוני לדרישות העם ופנה לצעירים בבקשה שימשיכו להציג את תביעותיהם בסבלנות וללא אלימות. כן דרש לקיים הליך משפטי שיאפשר להשיב למועמדים את זכויותיהם שנפגעו.[3]

איתאללה ביאת זנג'אני הביע תמיכה במוסוי ואף הודיע כי "כעת הזמן להתייצב מול מתנגדי החוק ומול האנוכיות המתבטאת בביזוי החוק וביזוי רצונו של רוב העם." הוא הוסיף כי מזה שנים שהוא מזהיר מפני התרחקות המשטר מדרך ח'מיני ומהגותו, שתוצאתה היא החלפת הרפובליקה האסלאמית במשטר אסלאמי.[4] גם איתאללה צאנעי שנהג לבקר את המשטר הביע תמיכה בצדקתו של מוסוי אולם הציע רק להתפלל עבורו, שכן הוא מבודד ואף אחד לא ישמע לו.[5]

3.       בהפגנות מתחיל להישמע תוכן רעיוני חיובי: בהפגנות הימים האחרונים דווח כי חולק מניפסט – שלא ידוע לפי שעה מי עומד מאחוריו – בן 7 סעיפים הקורא להדחתם של ח'אמנאי ואחמדי-נז'אד, מינוי איתאללה מונתזרי כאחראי זמני, עד למינוי ועדה שתעריך מחדש את החוקה; הכרה במוסוי כנשיא החוקי של איראן וכינון ממשלה חדשה; שחרור לאלתר של כל האסירים הפוליטיים ופיזור כל מנגנוני המשטר הדכאניים, הן הגלויים והן החשאיים.[6]

ראוי להזכיר כי אף שהציבור ברחובות איראן (ובמיוחד הנוער, נשים וסטודנטים) רוצה לראות בשינוי במשטר, הרי מנהיגיו, מיר חוסין מוסוי ומהדי כרובי, וכן ח'אתמי ורפסנג'אני, מעוניינים בשימור מערכת המשטר הנוכחית מפני שהם שייכים למהפכה האסלאמית ונמנים על מייסדיה. איש מהם לא יצא עד כה נגד המנהיג העליון ח'אמנאי, ודרישתם העיקרית היא עריכת בחירות חדשות, הפסקת הדיכוי שמפעיל המשטר נגד האזרחים ושחרור העצורים.

עוד יצוין כי בקרב ההמון המפגין קיימות קבוצות שונות שחלקן בעד המשך המסגרת השלטונית של משטר הרפובליקה האסלאמית. לכן לא ניתן לראות לפי שעה לאיזה כיוון ספציפי תוביל המחאה.

עוד יש לציין כי אם בעבר הצליח המשטר בדיכוי מחאות סקטוריאליות (בקרב הסטודנטים, אינטלקטואלים, פועלים, נשים), הרי שהמחאה הציבורית הנוכחית פרצה משום שנוצר מכנה משותף  לאומי כולל – זיוף הבחירות – שהקיף את כלל הסקטורים של החברה האזרחית באיראן.