המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
תגובות לאיסור לעטות רעלה בבתי"ס בצרפת
14/1/2004


תגובות בעולם המוסלמי לחקיקה הצרפתית האוסרת עטיית רעלה בבתי ספר

 

החלטתו של נשיא צרפת ז'אק שיראק לתמוך בחקיקת חוק שיאסור ענידת "סמלים דתיים" - רעלה, כיפה וצלבים גדולים - בבתי הספר הממלכתיים מעוררת ויכוח עז בעולם המוסלמי ובצרפת, שבה חיים כחמישה מליון מוסלמים. בנאום שנשא בשבעה-עשר בדצמבר 2003 קרא שיראק לפרלמנט להעביר את החוק לקראת שנת הלימודים החדשה שתיפתח בספטמבר 2004. שיראק ציין כי ענידת סמלים דתיים תפגע בהפרדת הדת מהמדינה ותגרום להחרפת המתחים בין הקבוצות השונות בצרפת, אך הבהיר כי לתלמידים יהיה מותר לענוד סמלים צנועים כגון – חצי סהר מוסלמי, צלב או מגן דוד קטנים.

 

בסוף דצמבר 2003 נפגש שר הפנים הצרפתי, ניקולה סרקוזי, עם שיח' אל-אזהר, מחמד סייד טנטאוי, ושמע ממנו חוות דעת הלכתית המתירה את הסרת כיסוי הראש של המוסלמיות בצרפת - החג'אב.[1] טנטאוי הכריז כי "זכותה של צרפת להוציא חוק האוסר לעטות רעלה כל עוד צרפת אינה מדינה מוסלמית, ועל הנשים המוסלמיות לציית לחוקי המדינה שבה הן חיות."[2]

 

טנטאוי הסביר כי "עטיית רעלה היא חובה דתית עבור האשה המוסלמית", אך יצר הבחנה בין חובת קיומה במדינה מוסלמית לעומת חובת קיומה במדינה שאינה מוסלמית. לדבריו, "אם נבצר מאשה מוסלמית לעטות רעלה, אללה יבוא עמה חשבון על כך, ולכן שום מוסלמי - שליט או נשלט - אינו יכול להתנגד לכך כשם שאנו לא נתיר לאחרים להתערב בענינינו כמדינה מוסלמית... אם האשה חיה במדינה לא מוסלמית כצרפת שהאחראים בה רוצים לחוקק חוקים המתנגדים לרעלה - זו זכותם. אינני יכול להתנגד לזכות זו כמוסלמי משום שהם אינם מוסלמים. במקרה כזה, כאשר אשה מוסלמית נענית לחוקי מדינה לא מוסלמית, מבחינת החוק הדתי המוסלמי היא במעמד אדם שנאלץ [לעשות מעשה אסור]."

 

להבהרת חפותו של אדם שנאלץ בעל כורחו לעשות מעשה אסור, ציטט טנטאוי את הפסוק הקוראני [2: 173]: "[אללה] אסר עליכם [לאכול] נבלה, דם, בשר חזיר ומה שנשחט לשם עבודה זרה. אך מי שמאלצים אותו [והוא אוכל] בלי זדון ולא ישוב [לעשות זאת] הרי שאין בו אשם, כי אללה סלחן ורחום."

 

"כשיח' אל-אזהר", הוסיף טנטאוי, "כשם שאינני מתיר ללא מוסלמי להתערב בעניינינו, חובתי שלא לאפשר לעצמי להתערב בענייני מדינה לא מוסלמית. אל לנו להתנגד כאשר צרפת מוציאה חוק שכזה כפי שלאיש אין זכות להתנגד למצרים, אם היתה מוציאה חוק האוסר על תלמידות להיכנס לבתי ספר ללא רעלה. זכותה של כל מדינה לפרסם חוקים המתאימים לה."[3]

 

הצהרותיו של טנטאוי זכו לתמיכתו של הנשיא מבארכ שטען כי הסוגיה היא "עניין פנימי צרפתי מהמעלה הראשונה ומצרים אינה יכולה לדחוק עצמה בכוח לתוכו."[4] מנגד עוררו דבריו זעם רב בחוגים אסלאמיים. נציגים בפרלמנט המצרי, הקשורים עם תנועת "האחים המוסלמים", דרשו להדיחו מתפקידו.[5] נשיא איראן לשעבר, האשמי רפסנג'אני, טען כי ההחלטה מהווה "זלזול רב בעולם האסלאמי וכי צרפת נכנסה להרפתקה שהיא עתידה להיכשל בה." המנהיג העיראקי השיעי, מקתדא אל-צדר, קרא למוסלמים להחרים סחורה צרפתית.[6]

 

השיח' השיעי הבכיר בלבנון מחמד חסין פצ'ל אללה דרש משיח' אל-אזהר להתנצל בפני המוסלמים על שפגע בהם ובאסלאם. לדבריו, "בהצהרתו של שיח' אל-אזהר הוא כביכול אומר לכל המדינות הלא מוסלמיות ואף למדינות המוסלמיות שאינן דבקות באסלאם: 'צרו למוסלמים תנאים של כפייה כדי לתת להם צידוק לוותר על מחויבויותיהם הדתיות'. הוא כביכול אומר למוסלמים בצרפת ובעולם: 'אין לכם זכות להתנגד [לחוק] אפילו ברמה של דיאלוג אובייקטיבי ורציונלי עם צרפת ומדינות אחרות, אין לכם זכות לדבר על החובות הדתיות של האסלאם. עליכם לציית לחוק המשפטי אפילו אם הוא ימנע מכם להתפלל במסגד או לצום ברמדאן'."[7]

 

גם בקרב חכמי הדת של אל-אזהר נתגלעו חילוקי דעות קשים ביחס לדברים. יש שהביעו תמיכה בחוות דעתו של טנטאוי, אך רבים טענו כי הצהרותיו משקפות את דעתו האישית ולא את עמדת המוסד.[8]

 

עטיית רעלה - חובה דתית או אמירה חברתית ופוליטית?

בהתייחסם להצעת החוק הצרפתית יוצאים אנשי דת מוסלמים מאותה נקודת מוצא ממנה יוצא גם השיח' טנטאוי לאמור - עטיית הרעלה היא חובה דתית שהאל הטיל על האישה המוסלמית. בגילוי דעת של המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר, שבראשה עומד השיח' ד"ר יוסף אל-קרדאוי, הנחשב למורה ההלכה של חוגים וארגונים אסלאמיסטיים, נטען כי חובת ההתעטפות ברעלה נקבעה במקורות התיאולוגיים החשובים של המוסלמים – הקוראן, הסונה והקונצנזוס של חכמי הדת:

 

"הרעלה, במשמעות [הרחבה הכוללת] כיסוי כל גופה של האשה המוסלמית למעט פניה, כפות ידיה ובחלק מן האסכולות ההלכתיות גם כפות רגליה, היא חובה דתית אסלאמית שאין עליה עוררין. חובה זו נקבעה בקוראן, בסונה ובקונצנזוס (אג'מאע) של האומה המוסלמית בכל האסכולות שלה... הדבר נעשה במשך שלוש-עשרה מאות עד שהאימפריאליזם כבש את אדמות המוסלמים וכפה עליהם לחיות על פי מושגים זרים שסטו מדעותיהם ועל פי מסורות מערביות שסטו מדרכי התנהגותם. בתקופת ההתעוררות האסלאמית החלו המוסלמים להאמין שוב בעצמם ובדתם ונערות ונשים מוסלמיות חזרו מתוך בחירה לדבוק ברעלה ההלכתית.

 

אין ספק כי מבחינת החוק הדתי המוסלמי כל אשה מוסלמית בוגרת חייבת לעטות רעלה. כפי שניתן ללמוד מדברי אללה בקוראן [24: 31]: "אמור למאמינות שישפילו עיניהן וישמרו על ערוותן ולא יגלו את יופיין מלבד זה הנראה, ויקשרו צעיף לחיקן..." וכן [קוראן 33: 59]  "הנביא, אמור לנשותיך ולבנותיך ולנשי המאמינים כי ישימו עליהן את גלימותיהן. בדרך זו יכירו אותן יותר והן לא תפגענה."

 

כיוון שחובה זו חלה על האשה המוסלמית, הרי שמבחינת הדת, המוסר, המנהג, החוק והחוקה, אסור לאלץ אותה לזנוח חובה זו בניגוד לאמונתה ולמצפונה..."[9]

 

ואולם, אנשי רוח ואינטלקטואלים שונים ברחבי העולם המוסלמי חולקים על תפיסה זו לפיה הרעלה היא חלק בלתי נפרד מן האסלאם וטוענים כי המצדדים בה "אינם מסתמכים על הוכחה דתית ברורה ומשכנעת."[10] העיתונאי האיראני, אמיר טאהרי, למשל, ביטל את ההנחה כי חובת הרעלה היא מן הקוראן מכל וכל. לדבריו, "לרעלה אין שום קשר לאסלאם כדת. היא לא נקבעה בשום מקום בקוראן או במסורות המיוחסות לנביא... נשים מוסלמיות, כמו נשים בכל חברה אחרת, אומנם כיסו את ראשן בכיסויים שונים לאורך הדורות... אבל לכל כיסויי הראש היה מקור שבטי, אתני ופולקלוריסטי כללי והם מעולם לא נקשרו לדת (בסנגל, נשים מוסלמיות חבשו כיסוי ראש צבעוני להגנה מפני השמש בשעה שעבדו בשדות בעוד חלק גופן העליון היה ללא כיסוי)...

 

החג'אב האסלאמי המזויף איננו אלא אמצעי פוליטי, נשק של טרור חזותי [כך במקור]. הוא סמל של אידיאולוגיה טוטאליטרית שקבלה את השראתה יותר מהנאצים ומהקומוניזם מאשר מן האסלאם... זהו סימן של תמיכה בקיצוניים השואפים לכפות את אמונתם תחילה על מוסלמים ואחר כך על העולם כולו באמצעות לחץ פסיכולוגי, אלימות, טרור ובסופו של דבר מלחמה..."[11]

 

גם הסופר והמשורר הסורי המפורסם עלי אחמד סעיד, הידוע בכינוי אדוניס, פרסם מאמר נגד הרעלה תחת הכותרת "כיסוי ראש או כיסוי השכל?" לדבריו, כל הדעות הכופות על האשה המוסלמית עטיית רעלה אינן אלא פרשנויות ולכן מחייבות רק את האוחזים בהן. אין [במקורות הדתיים] קביעה מפורשת הכופה את הרעלה כפי שהפונדמנטליסטים הדתיים היו רוצים. "ישנה פרשנות של כמה מסורות [בעד הרעלה], אך האם נכון מבחינה דתית להעלות את פרשנות המסורות לרמה של חקיקה? שאלת הרעלה ממשיכה לעורר חילוקי דעות. באיזו זכות ובאיזו רשות כופים חלק [מהמוסלמים] את פרשנותם הפרטית על שאר  האנשים ולפעמים מתירים לעצמם להשתמש באלימות לשם כך לא רק נגד האשה אלא גם נגד מי שחולקים על דעתם ונגד החברה כולה?...

 

אחד העקרונות הפשוטים ביותר שעל המוסלמים [במערב] לדעת, ובמיוחד אלה שזכו באזרחות המדינות שבהן הם חיים, הוא כיצד להציב גבול בין הפרטי לציבורי, בין האמונה הפרטית לבין הערכים החברתיים המשותפים, שכן אין מנוס מכך שכל האזרחים יהיו כפופים לערכים המשותפים ובמיוחד למוסדות האזרחיים והחינוכיים. המוסלמים הדבקים ברעלה חייבים לדעת כי משמעות דבקותם זו היא שהם אינם מכבדים את רגשות האנשים עמם הם חיים במולדת אחת, הם אינם מאמינים בערכיהם, הם מבזים את יסודות חייהם, מזלזלים בחוקים שהם נאבקו רבות כדי לחוקקם ודוחים את עקרונות הדמוקרטיה הרפובליקנית במדינה המאמצת אותם ומעניקה להם עבודה וחירות...

 

אלה הקוראים לכפות את הרעלה מהווים מיעוט בקרב המוסלמים במערב וכך גם בעולם הערבי... במקום שמיעוט מוסלמי זה החי במערב יכבד את הדמוקרטיה ועקרונותיה הוא מנסה להתנכר לה ולכפות את דעתו בכוח לא רק על המוסלמים אלא על הדמוקרטיה עצמה... כל העובדות מלמדות כי מיעוט זה הוא מיעוט פוליטי ותו לא. המוסלמים והמערביים צריכים להתייחס אליהם לא כאל נציגי הדת אלא כאל מפלגה פוליטית בלבד."

 

במאמרו מרחיק אדוניס לכת הרבה מעבר להצעת החוק הצרפתית וטוען כי בכל מקום ציבורי יש להימנע מסמלים דתיים מבדילים. לדבריו, "המסגד בלבד הוא המקום שבו המוסלמי נבדל [מהאחרים] ומביע את זהותו הדתית במערב (ומן הראוי שכך יהיה גם במדינות ערב). זהו המקום היחיד שבו הוא מקיים את זכויותיו הדתיות באופן מלא, כל פעילות חברתית או ציבורית מחוצה לו היא תוקפנות כלפי הערכים המשותפים. המוסד, במיוחד המוסד החינוכי – בית הספר והאוניברסיטה – הוא מקום אזרחי ציבורי ומשותף. מקום מפגש הפתוח לכל האנשים. מקום שיש להסיר בו את כל הסימנים הדתיים האישים והמבדילים. לכך יש להוסיף גם את הרחוב, בית הקפה, המועדונים, הקולנוע, האולמות הציבוריים, ההרצאות והועידות. גילויים של סימנים דתיים מבדילים במקומות אלה פוגע במשמעותם ובמטרתם, פוגע בהשתייכות האחת ובזהות האחת המשותפת. זהו סימן לרצון להיפרד ולא להתמזג. הדגשת הזהות הפרטית השונה בתוך הזהות הציבורית המאחדת. בכך יש התגרות ברגשות הכלליים, בטעם הכללי, בתרבות הכללית ובמוסר הכללי...

 

באשר לטענה כי האשה המוסלמית עוטה רעלה בשם הזכות לחירות דתית, הרי שזכות זו שמורה ומכובדת כל עוד היא פרטית ומתבצעת במסגרת פרטית. אולם כאשר היא חורגת מעבר לכך היא הופכת להתקפה על האחר הבאה לידי ביטוי באי כיבוד דעותיו, מחשבותיו ותחושותיו. זאת בנוסף לזלזול בעקרונות ובחוקים האזרחיים הציבוריים ובמאמצים הגדולים שנעשו כדי להשיגם...

 

הפרשנות הדתית הדוגלת בכפיית הרעלה על האשה המוסלמית החיה במדינה חילונית שמפרידה בין הדת והפוליטיקה ושבה הגבר והאשה שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, חושפת מחשבה המכסה ברעלה לא רק את האשה אלא גם את האדם, החברה, החיים והשכל..."[12]

 

הרעלה – סמל דתי או מצווה אלוהית?

החקיקה הצרפתית מבקשת למנוע שימוש ב"סמלים דתיים" בבתי הספר הממלכתיים. ואולם, אנשי דת מוסלמים חולקים על ההנחה כי הרעלה היא סמל וטוענים כי היא חובה דתית.

 

המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר הסבירה מדוע אין לראות ברעלה סמל דתי: "סמל הוא רק ציון והכרזה, כמו מגן דוד או כיפה אצל היהודים או הצלב שעונד הנוצרי. לרעלה,  לעומת זאת, יש תפקיד ידוע והוא להסוות [את הגוף] ולהביע צניעות..."[13]

 

בגילוי דעת שפרסמה המועצה בינואר 2004 נגד החוק המתגבש בצרפת היא הוסיפה: "עטיית רעלה היא עניין של התמסרות לבורא וחובה דתית ואינה רק סמל דתי או פוליטי. האשה המוסלמית רואה בכך חלק חשוב מקיום לגיטימי של הוראות דתה. דבקות זו אינה תלויה במקום ציבורי כלשהו בין אם זה מקום פולחן או אחד המוסדות הרשמיים או הבלתי רשמיים [של המדינה], שהרי הוראות האסלאם מטבען אינן מכירות בניגוד או בחלוקה בחיי המוסלמי הדבק בדתו [בין הדת לבין תחומי החיים האחרים]. כל האסכולות ההלכתיות האסלאמיות בעבר ובהווה מסכימות לגבי עניין [חובת הרעלה] והוא אושר על ידי חכמי הדת המוסלמים ברחבי העולם כולו. גם שיח' אל-אזהר הכריז בברור כי הרעלה האסלאמית היא חובה דתית ואינה סמל."[14]

 

ד"ר עלי ג'ומעה המופתי של מצרים וחבר המכון למחקרים אסלאמיים באל-אזהר הסכים כי "אין ויכוח שהרעלה היא חובה דתית אסלאמית, שכן היא ממלאת תפקיד שנקבע בקוראן ובסונה" וטען: "ההוכחה הגדולה ביותר לצרפת כי הרעלה אינה סמל היא שנשים מוסלמיות עוטות רעלה במדינות מוסלמיות."[15]

 

גם ד"ר נצר פריד ואצל המופתי לשעבר של מצרים, התייחס לנושא ואמר: "איננו יכולים להסכים לתיאור הרעלה כסמל [ותו לא], שכן היא חובה דתית. שיח' אל-אזהר התכוון לומר כי אם צרפת תכריח את הנשים המוסלמיות להסיר את הרעלה, הרי שהאסלאם מקבל [את העובדה שישנה] כפייה והוא מתמודד עם הסוגיה. ואולם מבחינה עקרונית, אם צרפת היא מדינה חילונית, יש להדגיש בפניה כי החילוניות אינה מתעמרת בדתות וכי החלטתה למנוע עטיית רעלה עומדת בניגוד לעקרונות החילוניות עצמה."[16]

 

הגנה על הרעלה – לשאלת ההתערבות בענייני הפנים של צרפת

דבריו של שיח' אל-אזהר לפיהם החוק המתגבש הוא עניין פנימי וזכותה של צרפת כמדינה ריבונית לא מוסלמית לחוקקו התקבלו בהסתייגות רבה בעולם המוסלמי. ד"ר עלי ג'ומעה אמר: "אנו תומכים בדבריו של שיח' אל-אזהר שאין להתערב בענייני צרפת כמדינה לא מוסלמית, אך עלינו לייעץ לאחינו הצרפתים ולומר שהרעלה היא חוק דתי מחייב וחלק מזהות האסלאם... עלינו להדגיש כי ההחלטה של צרפת היא בבחינת אי קבלתנו על ידי האחר ולקרוא לכל אוהבי הדמוקרטיה והעקרונות של המהפכה הצרפתית ליישמם ביחס לכולם, כולל המוסלמים. עלינו לומר לצרפת כי הבעיה אינה הרעלה אלא מי שמתבונן ברעלה [ומסתייג ממנה]..."[17]

 

גם בגילוי הדעת של המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר יש התייחסות לדבריו של שיח' אל-אזהר בדבר זכותה של צרפת כמדינה ריבונית לחוקק חוקים והוראות המתאימים לה. בגילוי הדעת נאמר: "הדבר מקובל מבחינה בינלאומית, אך אנו סבורים שהיה מועיל שהשיח' יוסיף כי זכות זו מותנית בהצהרות זכויות האדם, בהסכמים בינלאומיים ובאמנת האו"ם, שהרי אין להעלות על הדעת שריבונותה של מדינה כלשהי תהיה הצדקה לחקיקה העומדת בסתירה לזכויות האדם ולחירותו הפרטית והדתית. מן הראוי היה ששיח' אל-אזהר יצא בהבהרה זו כדי למנוע פרשנות לקויה של עמדתו, אשר יש הסבורים שהיא ויתור על סיוע לאחיו המוסלמים ולאחרים לדרוש את זכויותיהם הלגיטימיות ולבצע את חובותיהם הדתיות...

 

אילוץ האישה המוסלמית להסיר את הרעלה, המבטאת את מצפונה הדתי ואת בחירתה החופשית, הוא אחד מסוגי הרדיפה הקשים ביותר של האשה, אשר אינו עולה בקנה אחד עם הערכים הצרפתיים הקוראים לשמור על כבוד האשה ועל חירותה האישית, האנושית והדתית."[18]

 

המועצה הוסיפה והבהירה כי הרעלה אינה פוגעת בעקרונות החילוניות הצרפתית: "כפי שידוע לכל, החילוניות הליבראלית אינה מתנגדת ואינה תומכת בדת. עמדתה כלפי הדת ניטראלית. כפי שאיש לא מונע מאשה ללבוש מיני, מיקרו [מיני] או בגדים דומים, כך לא ראוי למנוע מאשה לעטות רעלה, אלא אם כן התרבות המערבית פועלת על פי קנה מידה כפול ומדברת בלשון כפולה. רק החילוניות האתיאיסטית נלחמת בדת באופן כללי ורואה בכל דת שהיא אופיום להמונים...

 

אנו דורשים מצרפת המתפארת בכך שהיא אם החירויות, לכבד את אמונות המוסלמים ותחושותיהם ברחבי העולם ולקבל את הגיוון התרבותי והדתי בחברה הצרפתית, כפי שעשתה התרבות האסלאמית שהכילה בקרבה דתות שונות, תרבויות שונות וגזעים שונים וכולם נטלו חלק [בחברה]..." [19]

 

הדרכים להתנגד להצעת החוק:

השיח' יוסף אל-קרדאוי, הביע התמרמרות רבה מעמדת ממשלת צרפת ביחס לרעלה וקרא למוסלמים – יחידים, אגודות ומוסדות, להפנות מכתבים לנשיא שיראק ולהביע את צערם על עמדתו. קרדאוי עצמו כתב לשיראק בעשרים וארבעה בדצמבר 2003 וקרא לו לחזור בו מתמיכתו בחוק.[20] הוא ציין כי איסור עטיית הרעלה בצרפת עשוי "להזין את הקיצוניות" ואיים כי יגיש תביעה משפטית, אם צרפת תיישם את החלטתה ותמנע בפועל עטיית רעלה, משום שהחוק "עומד בסתירה לחוקה הצרפתית".[21]

 

המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר הציעה למוסלמים בצרפת "לדרוש את זכויותיהם הלגיטימיות ולהתנגד לחוק עושק זה באמצעים של שלום ובאמצעים חוקיים, הן בדיבור והן במעשה, במסגרת הדמוקרטיה ובדרך תרבותית." כמו כן, קראה המועצה לאחראים בצרפת "לבחון מחדש את הצעת החוק בצורה שעולה בקנה אחד עם מטרות האחדות הלאומית, הביטחון החברתי, שיתוף הפעולה והליכוד בין המגזרים השונים של החברה הצרפתית בעידן הדיאלוג בין התרבויות ולא המלחמה ביניהן."[22]

 

דרך אסלאמית מקורית להתנגד לחוק הוצעה על ידי קבוצה של נותני חוות דעת הלכתיות, אשר גרסו כי יש להשתמש בתחבולות כדי לעקוף את החוק. לשיטתם, "אם מערכת המשפט והגורמים המגינים על חירויות האדם לא יבואו לקראת האשה המוסלמית, היא יכולה לנקוט בתכסיסים וללבוש כל דבר שיסתיר את ערוותה (קרי: כל הגוף למעט הפנים וכפות הידיים). היא יכולה ללבוש בגדי נזירות או לחבוש כיסוי ראש וצוואר וללבוש בגד ארוך המכסה את שאר הגוף ואינו מפנה כלפיה מבטים, שהרי העיקר הוא ההתכסות ולא השם [של הלבוש]. ללבוש האישה אין רק צורה אחת, כל דבר המכסה את הערווה והתכונות [של לבוש ראוי מבחינה הלכתית] מושגות באמצעותו הוא לבוש מותר מבחינת החוק הדתי..."[23]



[1] ה"חג'אב" הוא כיסוי ראש שאינו מסתיר את הפנים. במקומות שבהם קיים שלטון אסלאמי קיצוני, כמו למשל באפגניסטאן כשהיתה תחת שלטון הטאליבאן, נדרשו הנשים המוסלמיות להתכסות ב"נקאב" – כיסוי ראש המסתיר גם את הפנים למעט העיניים. נשים העוטות "נקאב" חייבות להסתיר את כל גופן כולל כפות ידיהן וכפות רגליהן.

[2]  אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 31.12.2003.

[3]  אסלאם און ליין, 30.12.2003.

[5] אל-חיאת, לונדון, 3.1.2004.

[6] אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 10.1.2004.

[7] אל-חיאת, לונדון, 3.1.2004.

[8]  אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 5.1.2004.

[9] 11.4.2000 www.islamonline.net/fatwaapplication/arabic/Dis...

[10] כך, למשל, טען בעל טור ביומון אל-חיאת, דלאל אל-בזרי, כי "הרעלה אינה מופיעה [בקוראן] במפורש אלא ביחס לנשות הנביא והיא אינה נזכרת בברור במסורת המוסלמית". ביחס לפסוק הקוראן 24: 31 המצוטט רבות כהוכחה לנחיצות הרעלה, טוען אל-בזרי, כי בפסוק ישנן מילות מפתח שעדיין אין הסכמה לגבי משמעותן.

אל-חיאת, לונדון, 4.1.2004    

[11] 19.8.2003 www.townhall.com/columnists/GuestColumns/printT...

[12]  אל-חיאת, לונדון, 26.6.2003.

[14]  אסלאם און ליין, 4.1.2004.

[15]  אסלאם און ליין, 30.12.2003.

[16]  אסלאם און ליין, 30.12.2003.

[17]  אסלאם און ליין, 30.12.2003.

[18]  אסלאם און ליין, 4.1.2004.

[20] אסלאם און ליין, 30.12.2003.

[21] אתר האינטרנט אל-בואבה, 7.1.2004.

[22]  אסלאם און ליין, 4.1.2004.