המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עמדות הפלסטינים לקראת הבחירות בישראל
26/5/1999

עמדות הפלסטינים לקראת הבחירות בישראל

 

להתערב או לא להתערב?

עמדתה הרשמית של הרשות הפלסטינית ביחס לבחירות בישראל קובעת כי הבחירות הן עניין ישראלי פנימי אשר לרש"פ אין עניין להתערב בו. יאסר ערפאת אף קרא לישראל שלא להכניס את הפלסטינים בכוח לתוך מערכת הבחירות בישראל ושלא להשתמש בעם הפלסטיני כב"קלף בחירות."[1]

 

אולם, בניגוד לעמדה רשמית זו, נשמעים גם קולות רבים הטוענים כי לתוצאות הבחירות תהיה השפעה מכרעת לא רק על עניינים ישראליים פנימיים, אלא גם על עתיד הפלסטינים ועתיד תהליך השלום.[2] לכן כנאמר בגילוי הדעת הדו-שבועי של תנועת הפת"ח, "עמדתנו" שהתפרסם בפברואר 99' - "לא יתכן שהעם הפלסטיני יסכים, באופן מוחלט, שהבחירות הן נושא ישראלי פנימי בלבד שאינו נוגע לו ושהוא אינו מתערב בו. העובדות מוכיחות כי הנוכחות הציונית כולה היא בעיה פלסטינית פנימית; לא רק של הפלסטינים בתוך הקו הירוק, אלא של כל הפלסטינים באשר הם."[3]

 

בגיליון ינואר 99' של "עמדתנו" הוסברה עמדת הפת"ח לגבי ההתערבות בבחירות כדלקמן: "...אחת הסיסמאות בהן הצטיינה תנועת הפת"ח מאז הקמתה היא 'אי התערבות בעניינים המקומיים של מדינות ערב' - בנוסף לסיסמא  'לא לערב את בעיית פלסטין בסכסוכים הערביים והבינלאומיים ולהתייחס אליה כאל 'בעיה הניצבת מעל כל הסכסוכים'. בסעיף 28 באמנת הפת"ח נאמר 'עניינים מקומיים' ולא 'עניינים פנימיים', ולכן התנועה מתערבת מידי פעם בעניינים פנימיים, העשויים להשפיע באופן ישיר על מדיניותה של מדינה זו או אחרת כלפי הבעיה הפלסטינית. אולם, התערבות זו אינה ישירה, אלא [נעשית] באמצעות הכוחות המקומיים שבמדינות אלו ומטרתה להשתתף בקבלת החלטות חיוביות כלפי הבעיה הפלסטינית.

 

היום אנו עוקבים אחר הבחירות בישראל שהן, באופן כללי, עניין פנימי ישראלי. אולם, בחירות אלו הן עניין בעל השפעה ישירה ומכרעת על הבעיה הפלסטינית ועל תהליך השלום כולו. נתניהו בחר את מועד הבחירות כדי לברוח מהתחייבויותיו לבצע את ההסכמים... בנוסף לכך, נתניהו רוצה, באמצעות בחירתו מחדש לכפות את מדיניותו - אוטונומיה בתחומה של ארץ ישראל. עניין זה הוא יותר מאשר עניין פלסטיני פנימי; זהו עניין פלסטיני גורלי ולכן אין מנוס מכך שהעמדה הפלסטינית והערבית תפעל למניעת חזרתה של מדיניות נתניהו." [4]

 

חבר הועדה המרכזית של ה'פתח', צח'ר חבש, נתן ביטוי ברור לקונפליקט הפלסטיני בסוגייה זו: "אני יודע שבתוקף ההסכמים, אינני אמור להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. אבל אני כן אתערב! הבחירות הישראליות אינן עוסקות בענייני רווחה, אלו הן בחירות בעניין השלום כן או לא. וזה חשוב לי כפלסטיני." [5] 

 

לאור התחושה הפלסטינית כי לתוצאות הבחירות בישראל תהיה השפעה ישירה על גורלם, קוראים הפלסטינים לערביי ישראל "להתעניין בבעיות הפוליטיות יותר מאשר בבעיות החברתיות"[6] ולהתאחד על מנת לממש את מלוא כוחם האלקטורלי ועל מנת ליצור כוח פוליטי "שיהיה בעמדה משפיעה לא רק בשירות השוויון והצדק, אלא גם בשירות תהליך השלום ובשירות האינטרס של העם הפלסטיני."[7]

 

ברק וישראל אחת או נתניהו והליכוד?

א. עמדת הרש"פ:

העמדה הפלסטינית הרשמית נמנעת, אומנם, מלהביע תמיכה ישירה בגורם כלשהו בבחירות בישראל בטענה כי כל ממשלה שתקום חייבת להמשיך ליישם את ההסכמים שנחתמו ולהתקדם בתהליך השלום ומתוך מחשבה שיהיה זה מוטעה "להניח את [כל] הביצים בסל אחד"[8].

 

אולם, למרות עמדת הרש"פ "להישאר ניטרלית בנושא, במיוחד לאחר הניסיון המר של ההתערבות הקודמת [בבחירות ב   [1996 "[9], ניכרת נטייה של הרשות הפלסטינית להעדיף ממשלת עבודה בישראל ולו משום ש"ישנו הבדל בין מי שמשתתף בתהליך השלום מתוך שכנוע כי יש לו אינטרס בתהליך, לבין מי שמכריז כי הוא רואה בתהליך פשע שנכפה עליו והוא משתדל לעכב אותו ולהשליך את התוצאה על מי שחתמו עליו..." ההדגשה היא כי "הבחירה אינה בין טוב לבין רע, אלא בין שתי [מחשבות] מדיניות רעות מתוך ניסיון להרחיק את הרעה יותר, במיוחד לאחר הניסיון המר של תקופת נתניהו."[10]

 

יו"ר הועדה המדינית במועצה המחוקקת הפלסטינית, זיאד אבו עמרו, למשל, הביע העדפה זו במפורש: "אם נתניהו יחזור לשלטון, יהיה פירוש הדבר קץ תהליך השלום וחידוש המאבק עם הפלסטינים ובאזור באופן כללי. אם ינצחו ברק או שחק [הדברים נאמרו עוד לפני שמרדכי עמד בראשות מפלגת המרכז], עשוי להראות באופק חידוש תהליך השלום בתנאים ישראליים פחות נוקשים מתנאיו של נתניהו."[11]

 

גם חבר הועדה המרכזית של הפת"ח, צח'ר חבש, הביע העדפה זו ואמר: "אינני מסכים עם הדעה האומרת כי 'הליכוד', מפלגת 'העבודה' ומפלגת 'המרכז' הם באותה משבצת [מבחינת הפלסטינים]. אנו צריכים להביט אל [מפלגות אלו] כיריבים אולם בה בעת עלינו לראות את חילוקי הדעות הקיימים ביניהן ולהתנהג אליהן בהתאם לכך... נתניהו אינו טוב לתהליך השלום ואם הוא יגיע [לשלטון] האזור יהיה נתון בסכנות גדולות. חייב להגיע אדם אחר לכס השלטון בישראל."[12]

 

חנאן עשראוי התייחסה גם היא לנושא ואמרה: "חייבים לפעול על מנת לחזק את מחנה השלום האמיתי ולפנות בדברים אל דעת הקהל בישראל... כדי להבהיר שגם הישראלים ישלמו את מחיר התמוטטות תהליך השלום וכדי להבהיר את הסכנות הטמונות בדרך המחשבה של הימין... עלינו לפנות בדברים ברורים וכנים לדעת הקהל הישראלית, ולהסביר כי אם ישוב לשלוט [בישראל] השלטון הזה והאיש הזה [נתניהו], הוא יוביל לחוסר יציבות בישראל עצמה ולחוסר יציבות באזור, והוא לא יקדם את תהליך השלום."[13]

 

הגדיל לעשות כתב ביומון 'אל-קדס', בכר עויצ'ה, שפנה בקריאה לערבים להימנע מפעולות מזוינות נגד ישראל שיסייעו לנתניהו: "...אין דבר אשר ישרת את נתניהו וישיג לו ניצחון, אשר עשוי להיות אף גדול יותר וחשוב יותר מן הניצחון שהשיג בבחירות הקודמות ב96-', מאשר גל של פעולות התאבדות בתל אביב, ירושלים, או בכל מקום אחר בישראל. הדבר נכון גם לגבי דרום לבנון; גם כאן ניתן לומר כי כל טיל קטיושה שישלח לקריית שמונה מעכשיו ועד סוף מערכת הבחירות, משמעותו אלפי קולות לטובת נתניהו...

 

האם קשה לדמיין את נתניהו פונה בדברים אל הישראלים, ואף לעולם כולו, בפנים קודרות ובעיניים אדומות, ואומר: 'האם לא אמרתי לכם?' כלל לא קשה לדמיין זאת וזה בדיוק מה שיקרה..."[14]

 

בעל הטור ביומון 'אל-חיאת אל-ג'דידה', פואד אבו חג'לה, המקורב לרשות הפלסטינית, אינו רואה הבדל בין מפלגת העבודה לליכוד. לדבריו, נראה כי אין חילוקי דעות בין 'הליכוד' ל'עבודה' ביחס לדרישה הפלסטינית להקמת מדינה עצמאית בכל השטחים שנכבשו ב1967-, כולל ירושלים. "שניהם רוצים להחזיק בנו ולחסל את חלומנו הלאומי. אולם, בעוד שהליכוד חפץ לרצוח את החלום באמצעות כדורים חיים וכדורי גומי, מפלגת 'העבודה' פועלת להשגת אותה התוצאה באמצעות חנק, התחמקות פוליטית ומארבים של משא ומתן."[15]

 

כמוהו סבור גם בעל הטור ביומון העצמאי 'אל-קדס', עטא אל-קימרי כי לא יהיה הבדל גדול בין מדיניות נתניהו לבין מדיניות ברק לאחר הבחירות: "חזרתו של נתניהו לשלטון בבחירות הבאות לא תיצור זעזוע כבעבר [כאשר עלה לשלטון]. חזרה זו לא תגרום לחריגה משוועת מן המהלך שקדם לה, כפי שקרה לאוסלו, משום שהסכם ויי הוא הסכם שנתניהו חתם בעצמו..."

 

מצד שני, מציע אל-קימרי לא להיות אופטימיים מדי לגבי מדיניות ישראל אם ברק ינצח בבחירות: "ברק, כמנהיג מפלגת העבודה, הנושאת באופן מסורתי מוניטין רע בישראל בשל החטאים והשגיאות שביצעה [בעבר] ושפגעו בזכויות הציבור המזרחי הגדול ובזכויותיהם של אחרים, לא יוכל לפעול או להתקדם בתהליך השלום במידה גדולה בהרבה ממה שהתקדם נתניהו, שכן הוא ימצא אופוזיציה רחבה שתארוב לו.

 

לפיכך, נראה כי נגזר עלינו... לחיות בתהליכי שלום כושלים עד אשר ישתנו התנאים ויתהפכו מאזני הכוח, ואנו נוכל לכפות עצמנו על ישראל, יהיה ראש ממשלתה אשר יהיה, ולהשיג ממנו בכוח הרצון, או ברצון הכוח מה שלא יכולנו ואיננו יכולים להשיגו בכוח החולשה, או בחולשת הכוח."[16]

 

ב. עמדת ה'חמאס':

האופוזיציה הפלסטינית היא שמחזיקה יותר מכל בעמדה כי מפלגת 'העבודה' ו'הליכוד' הם "שני צדדים של אותו מטבע"[17] וכי כל ההבדל ביניהם הוא ש"מפלגת העבודה הורסת אותנו ומקבלת [על כך] פרס נובל לשלום, בעוד שהליכוד הורס אותנו ו[כתוצאה מכך] מוקיעים אותו ומבודדים אותו מכל עבר".[18] ואולם, למרות שאין הבדל עקרוני בין המחנות בישראל - מפלגת 'העבודה' מסוכנת יותר לעם הפלסטיני מאשר 'הליכוד' משום שהיא מיטיבה ליפות את מדיניותה האחת והיחידה של ישראל בפני דעת הקהל העולמית ונמנעת מלהשתמש בביטויים קיצוניים שחושפים את כוונותיה האמיתיות.[19]

 

דובר תנועת ה'חמאס', מחמוד אל-זהאר, הסביר גישה זו ואמר: "...מי שיעלה לשלטון בישראל הוא מי שיגשים עבורה את חלומה לשמור על האדמה, להפקיע את זכויות הפלסטינים ולהרחיב את ההתנחלויות, וכן מי שיסחט את כלכלת העולם הערבי בכלל והפלסטיני בפרט. מפלגת העבודה והליכוד אינם שונים בכך זה מזה, [אולם] היכולת של מפלגת העבודה לייפות את המדיניות שלה מהווה סכנה גדולה יותר מן הצורה המחפירה שבה הימין הישראלי מכריז [על מדיניותו].

 

ההוכחה לכך היא שישנם עניינים משותפים שכל המפלגות הישראליות, ממרצ ועד לעבודה ולליכוד, אינן חלוקות לגביהם; ישנה הסכמה כללית בישראל לגבי ההתנחלות, למרות שעשויים להיות חילוקי דעות לגבי השאלה האם ההתנחלות היא התנחלות ביטחונית, או התנחלות לצורך מגורים; אלו הם חילוקי דעות מילוליים בלבד. איש אינו שוכח כי רבין הוא שהקדיש הכי הרבה [משאבים] להתנחלויות והגדיל את מספר תושביהן ב- 50% במשך 4 שנים. כמו כן, איש [מבין הישראלים] אינו מקבל את [עיקרון] זכות השיבה.

 

גם חילוקי הדעות סביב נושא המדינה [הפלסטינית העצמאית] הם פורמליים [בלבד]. בעת שמפלגת העבודה חפצה במדינה מרוקנת מתוכן תחת כל שם שהוא, הליכוד חפץ גם כן במדינה מרוקנת מתוכן של מדינה אולם תחת השם אוטונומיה. כלומר, העיקר אינו שונה בשתיהן ואיננו תולים תקוות לא במפלגת העבודה ולא בליכוד."[20] 

 

אחד ממנהיגי תנועת ה'חמאס', מוסא אבו מרזוק, הסביר גם הוא מדוע אין לדעתו הבדל בין "הימין הקיצוני" לבין "השמאל המתון": "...אינני יודע מה הגבול בין הקיצוניות לבין המתינות. האם המתונים רוצים להשיב את הגדה לעם הפלסטיני ולהפסיק את ההתנחלות ואת סלילת הדרכים העוקפות? אני סבור ש[דווקא] מפלגת ה'עבודה' החלה בפעולות אלו - והיא שייכת לשמאל."

 

בהתייחסו להחלטת מפלגת 'העבודה' להפסיק את ההתנחלות, אמר אבו מרזוק כי "החלטה זו היא פוליטית ולא אמיתית. [מפלגת 'העבודה'] קיבלה החלטה להפסיק את ההתנחלות הביטחונית, אך היא לא הגדירה מהי התנחלות פוליטית ומהי התנחלות ביטחונית.

 

למעשה, השמאל מנוסה יותר בהצגת עניינו בפני דעת הקהל העולמית; הוא מתרחק מן האידיאולוגיה [ובה בעת] שומר עליה ומיטיב [לומר] את דבריו הפוליטיים; הוא מתרחק ממילים קיצוניות, בשעה שכל עמדותיו המעשיות הן קיצוניות. אני סבור שאין מרחק גדול בין השמאל לבין הימין לגבי הבעיות הנוכחיות. אמור לי מי הפסיק את הקמת שלושת המעברים בין הגדה והרצועה - הימין או השמאל? התשובה היא שהיה זה השמאל.

 

כל תוכניות ההתנחלות באו מהשמאל ולא רק בשלב הזה. השמאל הוא שעשה את כל ההיסטוריה של ישראל. הימין לא עשה דבר ואני סבור שהוא אינו גורם משפיע בהקמת מדינת ישראל, משום שהם מתרחקים מחיי הצבא. הימין רק מדבר ולא עושה. החיים הפוליטיים בישראל הם תוצאת פעולתם של מנגנוני הביטחון והצבא שהימין מתרחק מהם. אולם, אני סבור כי אין מחלוקת [בין הימין לבין השמאל] לגבי התנועה הציונית והאידיאולוגיה הציונית, אשר הביאה יהודים לפלסטין."[21] 

 

ואילו בשבועון ה'חמאס', 'אל-רסאלה', התייחס טאהר אל-נונו לקונצנזוס הישראלי בסוגיות הסדר הקבע ואמר: "...בחירות אלו עשויות, למעשה, להיות החשובות ביותר מאז הקמת מדינת הישות [הכוונה לישראל]. אולם, לא משום שהן קשורות בגורל התהליך המדיני, כפי שסבורים חלק מן האנשים, שהרי ישנה הסכמה בין כל המפלגות [בישראל] וישנם קוים אדומים [לכל המפלגות בישראל] לגבי הבעיות החשובות מבחינה פלסטינית. חילוקי הדעות בין שני הגושים הפוליטיים הישראליים, מפלגת 'העבודה' ו'הליכוד', הם בנוגע לשמות [ולא למהות].

 

לכן חשיבות הבחירות הללו היא בכך שהם יגדירו את [אופייה של] המדינה היהודית, אשר מתחבטת בינה לבין לעצמה בין מדינה ספרטנית המבוססת על הדרך הצבאית הברורה, כפי שחפץ הימין הישראלי, לבין מדינה בעלת שליטה כלכלית המשתמשת באמצעים בלתי צפויים כדי לשלוט באזור ולהשפיע עליו..."[22]

 

סיכום

למרות שהעמדה הרשמית של הרש"פ גורסת שמוטב לפלסטינים שלא להתערב בבחירות בהיותן עניין ישראלי פנימי, חשים רוב הדוברים הפלסטינים, הן אנשי רש"פ והן בעלי טורים בעיתונות, שהנושא הוא חשוב מדי לגורלו של העם הפלסטיני מכדי לא להתערב בו. ואולם, בעוד אנשי הרש"פ מעדיפים ברובם את ברק וישראל אחת, הרי אנשי ה'חמאס' עומדים על הדמיון בין שני המחנות בישראל ואף גורסים כי מפלגת העבודה וברק הנם באופן היסטורי רעים ומסוכנים יותר לפלסטינים.

 



[1]אל-איאם, 16.1.1999

[2] חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, מחמוד אל-עג'רמי, למשל, התנער מן העמדה הרשמית בגלוי ואמר: "ההתפתחויות החלות כעת במפה הפוליטית הישראלית אינן עניין ישראלי פנימי [בלבד]... תוצאות הבחירות הללו ישאירו את חתימתן הברורה על עתיד הבעיה הלאומית הפלסטינית וכלל הסכסוך הערבי-ישראלי... תוצאות הבחירות הללו ישפיעו במידה רבה על למעלה ממיליון ערבים פלסטינים בתוך ישראל, והם יקבעו את תקרת המשא ומתן על הסדר הקבע... ואת העמדה לגבי מדיניות ההתנחלות על האדמה הפלסטינית והשפעותיה ההרסניות על כשני מליון וחצי פלסטינים בגדה המערבית, בירושלים וברצועת עזה... בשל כל זאת הצד הפלסטיני נקרא לנקוט במדיניות ערנית ופעילה כדי להשפיע על תוצאות מערכת הבחירות הזו..." אל-קדס, 31.1.1999

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה, 2.2.1999.

[4] אל-חיאת אל-ג'דידה, 18.3.1999.

[5] הטלוויזיה הפלסטינית, 16.4.1999.

[6] כדברי יו"ר הועדה המדינית במועצה המחוקקת הפלסטינית, זיאד אבו עמר. אל-חיאת אל-ג'דידה, 17.1.1999.

[7] כנאמר בגילוי הדעת הדו-שבועי של תנועת הפת"ח, "עמדתנו". אל-חיאת אל-ג'דידה, 2.2.1999.

[8] כדברי חבר המועצה המחוקקת, אחמד בטש, אשר הזכיר כי הפלסטינים "שינו את אופים הלאומי כדי לעזור למפלגת 'העבודה' לפני הבחירות ב1996-, אך היא נכשלה [למרות זאת]." The Jerusalem Times, Jan 1, 1999.

[9] כנאמר בגילוי הדעת הדו-שבועי של תנועת ה'פתח', 'עמדתנו'. אל-חיאת אל-ג'דידה, 18.3.1999.

[10]  אל-חיאת אל-ג'דידה, 18.3.1999.

[11] אל-קדס, 22.1.1999

[12] אל-חיאת אל-ג'דידה, 18.3.1999. בהזדמנות אחרת חזר צח'ר חבש על אותה גישה : "יש אנשים שאומרים [שהישראלים] כולם אותו דבר." אולם, מסביר חבש, "להערכתי, לא כל הנחשים ארסיים באותה המידה... ולכן אני אומר לישראלים ולפלסטינים הרוצים בשלום: אל תבחרו בנתניהו." הטלוויזיה הפלסטינית, 16.4.1999.

[13] אל-איאם, 28.1.1999.

[14] אל-קדס, 10.1.1999.

[15] אל-חיאת אל-ג'דידה, 23.2.1999.

[16] אל-קדס, 21.1.1999.

[17]  חבר המועצה המחוקקת המקורב לתנועת ה'חמאס', השיח' וג'יה יאע'י, לדוגמא, הוסיף לקביעה זו גם את מפלגת המרכז, ואמר כי "אין ערך להבחנה בין נתניהו, ברק ומרדכי, משום שהאסטרטגיה של מפלגותיהם אחת היא והם כולם הרכיבו על עיניהם משקפיים שחורים ואינם רואים אלא שחורות." אל-קדס, 24.2.1999. יש לציין כי רוב הפלסטינים סבורים שבסוגיות העקרוניות העומדות על הפרק בדיונים על הסדר הקבע אין הבדל מהותי בין כל המפלגות בישראל. סקר דעת קהל שערך 'מרכז ירושלים לתקשורת' בעזה ובגדה המערבית במארס 99'  העלה כי 50.2% מן האזרחים הפלסטינים אינם רואים הבדל גדול בין מפלגת 'העבודה' לבין 'הליכוד' ואילו 24.5% מן האזרחים צופים שיפור במצב במדיני אם מפלגת 'העבודה' תנצח בבחירות. אל-קדס, 9.4.1999.

[18] ציטוט שהביא כתב ביומון 'אל-איאם', טלאל עוכל, מפיו של קצין פלסטיני. אל-איאם,8.2.1999

[19] דברים ברוח זו השמיע, לדוגמא, העיתונאי מחמד הואש: "...הדבר שמעניין כרגע את הפלסטינים הוא ביצוע ההסכמים שנחתמו והתחלת השיחות על הסכם הקבע, בין אם ביבי הוא השולט [בישראל] ובין אם ברק. בניגוד למה שסבורים חלק [מן האנשים], הרי שהתחלת השיחות על הסדר הקבע כאשר קיימת ממשלה ימנית, כדוגמת הממשלה שחלפה מן העולם [ממשלתו של נתניהו], טובה לאין ערוך מאשר קיומה של ממשלת שמאל הנהנית מתמיכה בינלאומית רבה של החברה הבינלאומית. שמעתי כמה ישראלים אומרים שעל הפלסטינים להקים פסל לביבי ברמאללה בשל ההישגים שהוא העניק להם..." אל-איאם, 10.1.1999

[20] אל-קדס, 1999. 22.1

[21] אל-איאם1.2.1999. חברת המועצה המחוקקת, ראויה אל-שוא, הביעה תחושות דומות לאחר הבחירות ב1996- בראיון שהעניקה ל"ידיעות אחרונות" - ראיון שהיא מספרת עליו ואשר נגנז על ידי העיתון: "...אמרתי ששמחתי על בחירתו של נתניהו לראשות ממשלת ישראל מתוך שמחה לאיד, שכן עלייתו של אדם כזה לראש הפירמידה הפוליטית בישראל, עשויה להשפיע באופן שלילי... ולערער את אמון אלו ההולכים אחריו ללא היסוס...! גיליתי שיש מכנה משותף ביני לבינו: שנינו שונאים את הסכם אוסלו וסולדים ממנו... אני מסכימה אתו שאין לסגת מדרום לבנון, כדי שהוא ישלם את המחיר המלא לעיקשותו ולהתעלמותו מהקולות ההגיוניים בחברה שלו... ההסכמה בינינו מעידה על קיומו של בסיס אחד שאמריקה צריכה להתחשב בו והוא ששפת הכח היא השפה המבטיחה את ההסכם." אל-איאם, 11.9.1997.

[22] אל-רסאלה, 28.1.1999.