המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הליברל המצרי עלי סאלם בא חשבון עם סדאם חוסיין
1/1/2004

 

הליברל המצרי עלי סאלם בא חשבון עם סדאם וטוען:

ההיסטוריה התעוררה אחרי שינה ארוכה

                                                                  1.1.2004

 

המחזאי ובעל הטור המצרי הליברל, עלי סאלם, כתב בעקבות מאסרו של סדאם מאמר תחת הכותרת "שקר גדול מלא בשקרים קטנים"[1]:

 

הגירת האינטלקטואלים המצרים לבגדאד בשנות השבעים

"עם מותו של עבד אל-נאצר, זינקו שלוש בירות ערביות על ירושת הלאומיות הפאן-ערבית, שקהיר נשאה את דגלה זמן רב. מאחר שלדגל הזה לא היה קיום אמיתי בחיי האנשים והוא לא יותר מאשר רעיון מהפכני רומנטי ומעורפל, ומאחר שכל הרעיונות המעורפלים והבלתי מעשיים מקננים רק במוחותיהם של האינטלקטואלים, השליכו אותן [שלוש] בירות את רשתותיהן כדי לדוג באמצעותן מספר גדול ככל שניתן [של תומכים]...

 

בקהיר היו ימים בתחילת שנות השבעים שהחיים הפכו כמעט לבלתי נסבלים עבור מרבית הסופרים, האמנים, והעיתונאים. שלב זה הגיע לשיאו בארבעה בפברואר, 1973, כאשר התעוררנו בוקר אחד וקראנו בעמודי השער של כל העיתונים את שמותיהם של מרבית הסופרים והאינטלקטואלים של מצרים שהנשיא סאדאת החליט להוציאם אל מחוץ לאיחוד הסוציאליסטי.

 

לחברות הזו באיחוד הסוציליסטי לא היתה חשיבות לכשעצמה, אלא שתרגומה המעשי של החלטה זו היתה שהם כולם פוטרו ממשרותיהם, או לפחות הפסיקו לשלם את משכורותיהם. כך החל הקרב על פת הלחם שהוביל ליציאה הגדולה מקהיר.

 

קשה היה לאינטלקטואל להצהיר שהוא הולך לבגדאד לחפש אחר פת לחם או משום שהוא בורח מפני סכנה אפשרית, משום שהדבר היה מביש. לכן, הסיבה המוצהרת של כולם היתה 'אידיאולוגית' טהורה. אני זוכר באותם ימים פרשנות של המשורר הדגול, אמל דנקל המנוח. ישבנו בבית קפה "ריש" והוא דיבר עם עיתונאי צעיר שהיה בדרכו לעבוד בבגדאד, לאחר שאווירת החירות בקהיר החלה להחניק. לפתע, צעק עליו אמל: אחי, אתה יושב פה ומקלל את סאדאת ואתה חושב שבבגדאד יתירו לך לקלל את סגן מנהל משרד הדואר? היתה זו הפעם הראשונה בחיי ששמעתי על סוג הדיכוי הבגדאדי.

 

סדאם וכף הנעל

מבין אלו שנסעו היה חברי, מפיק הקולנוע המצטיין תופיק צאלח, שהלך לשמש כפרופסור באקדמיה לאומנויות בבגדאד. כמובן, ששום מפיק מצטיין לא יכול היה לחיות בבגדאד מבלי שיעשה סרט על סדאם חוסיין. תופיק הפיק את הסרט שסיפר את הביוגרפיה של המנהיג [סדאם]... ולאחר סיום הסרט, אך טבעי היה שסדאם יצפה בו לפני שהוא יצא לשוק.

 

תופיק סיפר: הסרט הוצג באולם קטן. סדאם ישב וסביבו אנשיו המקורבים. עם תחילת הסרט, הם החלו לבכות מרוב התרגשות. אתה מאמין שכל אחד מהם גמר את קופסת מטפחות הקלינקס שהונחה לפניו?!

 

סדאם התנגד רק לסצינה אחת. היתה זו הסצינה שבה רואים את פניו בשעה שמוציאים את הכדור מרגלו. השחקן ששיחק את התפקיד, עיווה את פניו בכאב. זו אחת התמונות הידועות בקולנוע – מוציאים כדור או חץ ממקום כלשהו בגופו של הגיבור הראשי, ללא הרדמה, ואחר כך עוברת המצלמה לפניו ורואים אותם מתעוותים מרוב כאב.

 

סדאם אמר: זה לא היה ככה, יא תופיק. היה כאב, כמובן, אבל לא ראו אותו על הפנים שלי. עוד דבר, יא תופיק - אני לא הוצאתי את הכדור באמצעות תער גילוח, אלא באמצעות כף נעל.

 

סיפורו של הכדור הזה מפורסם. סדאם השתתף בניסיון כושל להתנקש בחיי עבד אל-כרים קאסם וכדור פגע ברגלו. הוא ברח לכפר אל-דור והתחבא אצל אחד מקרוביו, ממנו הוא ביקש תער גילוח ששימש אותו להוציא את הכדור וללא הרדמה. זה מה שאמר סדאם לכותב הביוגרפיה שלו, אמיר אסכנדר המנוח וזה גם מה שהוא אמר לתופיק צאלח בישיבות ההכנה לפני כתיבת התסריט. אז מאיפה הופיע הסיפור הזה על כף נעל?

 

"שקר גדול ממולא בשקרים קטנים"

סביר להניח שלא היה כדור, לא היה תער גילוח, ולא היתה כף נעל. סדאם היה שקר אחד גדול מלא בשקרים קטנים. אתה יכול לספר לכל אדם סיפור אחר, אבל כאשר אתה מציב אותו בפני המצלמה, השקר מתגלה מייד. כאשר גילמו את הסצינה מול עיניו, הוא הבין מייד שהיא בלתי אפשרית במציאות. הסיפור של שימוש בתער גילוח טוב רק למקרים בהם הגיבור מוכש על ידי נחש. אז שורטים את מקום ההכשה ומוצצים את הרעל – ומוטב שהמציצה תיעשה על ידי הגיבורה. זה מה שהבין סדאם בשעה שצפה בסצינה וכדי להציל את המצב, הוא שלף מדמיונו את סיפור כף הנעל. יתכן שכף נעל מסוגלת להוציא כדור, אבל מתבנית של מאפה תמרים כבושים ולא מרגל אנושית.

 

...סדאם חוסיין לא היה יותר מאשר רוצח שליבו מת. הוא אחד המעטים שגילו שהרעיונות המהפכניים אינם יותר מאשר זר של שקרים. כדי ששקרים אלה יתקבלו על ידי האנשים, לא היה מנוס מלהרוג חלק מהם. כל המפלגות והארגונים המהפכניים זקוקים לרוצח קר מזג וחסר מצפון. בדרך העולה אל כס השלטון, יש אנשים שחייבים לסלק ולכן חייבים להיות אנשים שימלאו את תפקיד 'המסלק'. סדאם עבד בתור מסלק של המין האנושי...

 

סדאם לא היה נשיא מדינה ולא היה statesman בשום מובן. הוא ייכנס להיסטוריה בתור האדם שהרס את המדינה בעיראק. לא אשכח את ההלם שחשתי כאשר ראיתי בטלוויזיה את הכפר העיראקי ואת אנשיו. אלוהים, כל הארמונות האלה, כל החגיגות והפסטיבלים וכל  תשלומי השוחד, בשעה שבני האדם לא מוצאים מה לאכול או ללבוש?!

 

ההיסטוריה התעוררה

מרגע שסדאם יצא מהבור, אנו [בתקשורת הערבית] הקמנו אוהל אבלים גדול ולצדו אולם שמחות גדול. אם אנו רציניים באמת, המוזמנים לאוהל האבלות צריכים להפסיק מייד לצרוח, לצווח, ולהכות על פניהם והמוזמנים לאולם השמחות צריכים לחדול במהירות מהברכות שהם שולחים לעם העיראקי ולצאת מהאולם.

 

ההיסטוריה ישנה ארוכות באזור הזה ופתאום היא התעוררה והיא ממשיכה בדרכה בצעדים מהירים בכיוון של פיתוח וזכויות האדם. עלינו לשים לב לכך...

 

תוך חודשים מעטים, תהיה ממשלה ומדינה עיראקית. עלינו לגבש תוכניות שאפתניות לשיתוף פעולה בין המצרים לבין העיראקים למען השבת החיים הטבעיים לאזור הערבי. ללא שיתוף פעולה אמיתי בין שני העמים בעלי התרבויות העתיקות ביותר על פני האדמה, הרס וקריעה לגזרים יהיו מנת חלקו של האזור לאלף השנים הבאות."



[1] רוז אל-יוסף (מצרים), 27.12.2003. כותרות המשנה הן של המתרגם.