ביקורת פלסטינית על ערפאת בציון יום השנה למותו
בימים האחרונים ציינו הפלסטינים את יום השנה למותו של יאסר ערפאת. מקורבים ליו"ר הרש"פ לשעבר ובעלי טורים תיארו את תרומתו של ערפאת לאינתיפאדת אל-אקצא. מקצתם טענו כי הביא חורבן על הפלסטינים וכי לו היה חי עדיין, הפלסטינים לא היו מגיעים להישגים כלל. להלן כמה דוגמאות:
ממדוח נופל: עמדותיו של ערפאת הסבו הפסד לפלסטינים
ממדוח נופל, שהיה אחד מיועצי ערפאת, כתב במאמר ביומון הלונדוני "אל-חיאת"[1]: "בעידן ערפאת גרם העם הפלסטיני להתפרצות של שתי אינתיפאדות נגד הכיבוש: באינתיפאדה הראשונה לא היה למנהיגות הפלסטינית כל תפקיד בהתפרצותה, אולם ערפאת בכישרונו המעולה רכב על הגל שלה, הנהיג אותה מרחוק והפך למקור סמכותה. ההנהגה הייתה מחויבת לעמדותיו ולהחלטותיו, ואילו באינתיפאדה השנייה אפשר לומר באובייקטיביות כי ערפאת ניצל את ביקור שרון בהר הבית ואת שנאת הציבור כלפי הכיבוש כדי לגרום להתפרצות האינתיפאדה, והשתמש בכעסו של הציבור הפלסטיני על הזלזול בתהליך השלום כדי להבעיר אותה.
אבו עמאר [ערפאת] לא ניסה להתנער מאחריותו כאשר הואשם כי הוא שגרם להתפרצות האינתיפאדה ולא היסס להפוך אותה לצבאית. הוא ראה בה אמצעי לחץ. הוא לא התנגד לגילוי הדעת של הפת"ח לפיו 'האינתיפאדה היא אופציה אסטרטגית לשחרור.. ויש לפגוע באויב בתוך מה שנקרא 'הקו הירוק'. הוא לא שם לב לאיומים [שהשמיעה] ישראל בתגובה לגילוי הדעת. לצד זאת, המציאות הראתה שעידוד המיליטריזציה של האינתיפאדה והעובדה שמקצת [הפלסטינים] עשו פעולות התאבדות נגד אזרחים ישראליים הגבירו את ההקצנה בזירה הפלסטינית, הסבו נזקים לאינטרסים הפלסטיניים העליונים והקלו על שרון להכתים את המאבק הפלסטיני בטרור.
ערפאת הפריז [בחשיבות] השפעות האינתיפאדה על העמדות הישראלית והבין-לאומית ולכן אימץ עמדות נוקשות שהסבו הפסדים לעם הפלסטיני. ערפאת החמיץ הזדמנות לשפר את העמדה הפלסטינית ולהגיע להסכם 'חסר' שמתוקפו ייפתרו רוב הבעיות העיקריות ויידחו סוגיות ירושלים והפליטים מבלי להתחייב לסיום הסכסוך. כאשר הודק המצור עליו ואיש לא עשה דבר להצילו, אמר ערפאת: 'אני יודע שהמצור יימשך זמן רב ואשלם את המחיר על עמדותי בקמפ דיויד ועל סרבנותי להיכנע לרצון של ארה"ב ולתנאים של ישראל'...
על אירועי ה-11 בספטמבר 2001 הגיב ערפאת במבוכה וכך גם על ההכרזה האמריקאית על המלחמה בטרור, דבר שהסב לפלסטינים נזקים והקל על שרון להדביק למאבק הפלסטיני הצודק והלגיטימי [תוית של] אשמה בטרור..."
עם זאת סבור ממדוח נופל כי "למרות המשגים וההסתייגויות הרבות שאפשר לציין לגבי עמדות ערפאת וסגנון שלטונו, הוא החיה את הבעיה [הפלסטינית] של עמו, החזיר את השם פלסטין למפה הגיאו-פוליטית של האזור והוביל את אנשיו להתגאות בזהותם. הוא תרם ליקיצתה של אומה מתרדמתה ועורר את תשומת ליבה לסכנות אסטרטגיות האופפות אותה. הוא המשיך להאמין שהמהפכה תנצח, שתוקם מדינת פלסטין שבירתה ירושלים ושילד יניף את דגל פלסטין מעל צריחי [המסגדים] והכנסיות בירושלים..."
סגן יו"ר "המועצה המחוקקת": לא מצאתי דבר חיובי בממשל הקודם
בוועידה לציון עשור לרש"פ שנערכה בחודש מרס, 2005 אמר סגן יו"ר "המועצה המחוקקת", חסן ח'רישה, המשתייך למפלגת העם הפלסטינית: "סבלנו ממחסור בדמוקרטיה ולא היו מוסדות שלטון. הפכנו לבני ערובה בידי שלטון של איש אחד שהיה גדול בהרבה מן הממסד... וכידוע ככל שהצטמצם מעגל השלטון התגברה השחיתות... טרחתי וחיפשתי משהו חיובי בממשל הקודם [בעידן ערפאת] אך לא מצאתי אלא דבר חיובי אחד שאנשיו חשפו בפנינו את עצמם כפי שהיו באמת".[2]
ערפאת השאיר חורבן גדול בעזה
ג'יהאד אל-ח'אזן, עורך היומון הלונדוני "אל-חיאת" לשעבר ובעל טור ביומון כיום, כתב במאמרו: "הנשיא אבו מאזן רשם הישג ממשי מאז שירש את יאסר ערפאת - התהדיאה (ההרגעה) שהחלה בחודש מרס 2005 ועדיין נמשכת למרות ההפרות... אבו מאזן זקף לזכותו הישג אחר. הוא הבטיח הסכמה כלל-ערבית לכל הסדר שהפלסטינים יקבלו. אפילו סוריה ולוב לא יתנגדו, כל מדינה וסיבותיה...
לו היה ערפאת חי עדיין, לא היו ההישגים הללו. אבו עמאר הוא שאמר כי הוא רוצה לשלוט בעזה כפי ששלט בלבנון. אכן כך עשה והשאיר חורבן גדול ואי אפשר שהישראלים ישאו באחריות לכך".[3]
ערפאת דחה הצעות לריבונות משותפת בירושלים
מחמד אל-דאיה, שהיה שומרו האישי של ערפאת ב-15 השנים שקדמו למותו, מסר כי "באחד הלילות [בקמפ דויד בשנת 2000] נפגשו ערפת וקלינטון פנים מול פנים ורק אני עמדתי ליד הדלת והמתרגם ג'מאל. קלינטון ניסה לשכנע את ערפאת להגיע להסכם בנושא ירושלים [ריבונות משותפת בירושלים]. אני זוכר שאבו עמאר צעק 'איש לא יכריח אותי לעשות זאת'. בפנותו למתרגם אמר ערפאת: 'תגיד לקלינטון שאם הוא רוצה שאחתום על ההסכם הזה, המשמעות היא שהוא רוצה להוציא הזמנה פתוחה ללוויה שלי משום שבני עמי ירצחו אותי'". אלדאיה המשיך: "אחר-כך חזרנו לחדרינו ופתאום החל לצלצל הטלפון שימים רבים היה שקט. התחלתי לענות לשיחות של כל מנהיגי העולם וביניהם מנהיגי מדינות ערב שביקשו מאבו עמאר להסכים להצעת קלינטון. הוא [ערפאת] השיב להם בשתי מלים: 'אי אפשר'".[4]
