המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואלים מצריים על הבחירות לנשיאות במצרים
9/10/2005

 

אינטלקטואלים מצריים על הבחירות לנשיאות במצרים

 

הבחירות לנשיאות במצרים שהתקיימו לראשונה בין מספר מועמדים עוררו ביקורת בקרב  אינטלקטואלים מצריים. מעצבי דעת קהל בולטים טענו כי הבחירות לא היו חופשיות ונקיות וכי אחוז ההשתתפות הנמוך בבחירות מלמד על התרחקותם של המצריים מכל פעילות פוליטית. הם טענו כי עשר המפלגות שהשתתפו בבחירות הן מפלגות ללא תוכן ותשתית וללא ארגון ומצע הנחוצים כבסיס לתמיכה עממית. הוועדה שפיקחה  על הבחירות איננה  ניטרלית ופיקוח עצמאי על הבחירות עלול היה לחשוף את אימפריית השחיתות של משפחת מובארכ המאופיינת במעשי הרמייה שלה. מאידך, נכתב גם, כי חיוניות חדשה חלחלה לרחוב המצרי שהתבטאה בחציית מחסום הפחד והשתיקה ובהתחזקותם של ארגוני החברה האזרחית.      

 

 חברה שעדה לזיוף ולסילוף רצון בניה

בעל טור ליברלי ביומון הממסדי "אל-אהראם", חאזם עבד אל-רחמן, כתב  לקראת הבחירות כי: "יותר מ-50 אחוז מן המצויים בגיל הבחירה אינם נושאים פתקי הצבעה ואינם רשומים ברשימות הבוחרים. פירוש הדבר הוא שמחצית מהמגמות הפוליטיות, הדעות, הנטיות והמחשבות, החוזרות ונשנות סביבנו... [עדיין] זקוקות לאמצעי שבעזרתו יוכלו לתרגם את השקפותיהן לקול מוגדר בקלפיות, [שכן] התוצאה [כיום].... אינה מבטאת את דעות כל האזרחים...  

 

[כמו כן], פרק הזמן בין שינוי החוקה לבין קיום הבחירות לא היה מספיק. כך לא ניתנה האפשרות למספר מספיק של מועמדים, הסוברים שביכולתם להתמנות למשרת הנשיאות, להגיש את מועמדותם. כן לא היה זמן מספיק לאנשים להכיר את כל המועמדים. יתרה מזאת, שיעור לא מבוטל של אזרחים בעלי זכות בחירה אינם מכירים כלל את רוב המועמדים. בל נשכח כי בחוק היתה תורפה מהותית שהביאה להרחקת כל המועמדים העצמאיים, בכך ש [הגשת מועמדותם] הותנתה  בהשגת תמיכה של 250 חברים מהמועצות הנבחרות [מועצת השורא, מועצת העם והמועצות המקומיות]...[1]

 

נכון שהטלוויזיה והרדיו הממשלתיים נמנעו מלשדר את נאומי הנשיא מובארכ כמועמד המפל"ד ונמנעו מלעקוב אחר כל פעולותיו. אולם זו טעות, מפני שחובה על הרדיו והטלוויזיה לעקוב ללא הפסק אחר כל המועמדים  כדי להציגם ולספק את כל הנתונים הנחוצים אודותם, כולל אודות הנשיא. אחרת יימנע מן האזרח כלי בסיסי שיסייע לו בגיבוש דעתו לגבי המועמד שיבחר...באשר למפלגות,עצמן, שנחפזו להציג את מועמדיהן... לא מצאנו [ולו] מפלגה אחת היכולה לגייס מספיק תומכים כדי ליצור דעת קהל סוחפת עבור המועמד שלה..."

 

בהתייחסו לסוגיית הפיקוח על הבחירות, כתב עבד אל-רחמן: "...אנו חברה העדה לזיוף ולסילוף רצון בניה. לכן חובה על כולם לשקוד כדי לשכנע את האנשים שמעשים בזויים אלו נפסקו או שהם בדרכם להיפסק ושהבחירות החלו להתנהל באווירה טובה יותר מבחינת החופש, הניטרליות וההגינות..."[2]

 

23 אחוזי השתתפות מסמנים התרחקות המצרים מהפוליטיקה  

במאמר נוסף, לאחר הבחירות, כתב עבד אל-רחמן: "מידת ההשתתפות בפועל בקרב בעלי זכות הבחירה, אשר לא עלתה על עשרים ושלושה אחוז, מעוררת תשומת לב גדולה יותר מאשר תוצאות [הבחירות] עצמן. מבין כ-32 מליון בוחרים רשומים, לא עלה מספרם של המצביעים על כ- 7.5 מליון. שיעור זה איננו מניח את הדעת ומצביע על התרחקות המצרים מהפוליטיקה... ועל כשלון כל המפלגות לעורר את התלהבותם ולשכנע אותם להשתתף בפוליטיקה. דוגמא לכך היא [שיעור] ההצבעה בערים שהיה נמוך משיעור ההצבעה בכפרים, זאת למרות ההנחה שהתודעה הפוליטית בערים היא גבוהה יותר... דוגמא נוספת היא העובדה שכל המפלגות מהוות אליטות פוליטיות שאינן יכולות עדיין  לקיים קשר רצוף  עם הציבור. פעילותן [של המפלגות] בערים הגדולות ביותר מתרכזת סביב העיתונים שהן מוציאות לאור.

 

בקרב המתמודדים מול מובארכ לא נמצא מי שיכול לנצח [אפילו] במחוז אחד.... המקסימום שיכול היה לעשות מועמד מפלגת אל-ע'ד [המחר], הד"ר אימן נור, הוא לזכות בקולות של העיר נברוה, מעוזו העיקרי  במחוז אל-דקהליה, זאת כאשר השיג שם 62 קולות בלבד יותר ממובארכ. ניהול חלש כזה של הבחירות איננו מאפשר למועמד כלשהו לזכות, לא בראשות העיר ולא בנשיאות.... בכל חיים פוליטיים פעילים, אין מנוס מהיעלמותן של  המפלגות המתות הללו. אם זו ההשפעה של מפלגות אלו בציבור וזהו גבול יכולתן למשוך את קולותיהם, אזי הגיע זמנן ללכת כדי שיקומו במקומן מפלגות חדשות, שאולי יהיו בעלות יותר השפעה...

 

...אין זה מספיק להסביר רפיון וחולשה של המפלגות רק באמצעות הטענה שהמפל"ד [הפעילה] לחצים והצרה את [צעדי] המפלגות [האחרות]. נימוק זה הוא כעין צידוק שהוא גרוע מן העבירה עצמה. האמת היא שלמפלגות אלו אין [יכולת] קיום אמיתית. זו סוגיה הזקוקה לטיפול  רציני ושונה. מפלגה איננה רק עיתון, או הופעה בטלוויזיה, או מינוי למועצת השורא. איננו אומרים שהמפל"ד חפה מפשע בעניינים מעין אלה. אולם מדוע [יתר] המפלגות נכנעו לכך?  ומדוע הן אינן מתנגדות לכך?

 

... אם רק 23 אחוז מהבוחרים הרשומים הצביעו, פירוש הדבר שיש התרחקות כללית בקרב כל המצרים מהתעניינות בכל פעילות פוליטית. עניין זה הוא מסוכן. האם הוא [ביטוי] להטלת חרם? [או] לחוסר התעניינות? [או] להעדר אמון ברוח [האדם]? אם הבחירות הן אלה אשר קובעות את עתיד המדינה, כיצד ניתן להסביר את העדר התעניינות האנשים בעתידם?![3]

 

המפלגות ללא תוכן, תשתית, ארגון ומצע

גמאל אל-בנא, אינטלקטואל מצרי ליברלי (ואחיו הצעיר של חסן אל-בנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים), כתב ביומון  הרפורמיסטי "נהצ'ת מצר" כי: "התוצאה המשמעותית ביותר של בחירות ה-7 בספטמבר היא חוסר המוכנות של המפלגות להשתתף בהן. [למפלגות אלו] חסרו תשתיות, ארגון ומצע המאפשרים להן להיות ראויות לתמיכת העם. העם [המצרי] מצא עצמו ללא יכולת לבחור באף אחת מן המפלגות משום שניטש על-ידן. למי שהשתתף בבחירות נותר לבחור במשטר שממנו טעם אסונות ושאפשר את התפשטות השחיתות...[אבל] העם העדיף להחרים את הבחירות. בכך הוא הביע את אכזבתו ואת אובדן אמונו  במשטר ובמפלגות גם יחד. זוהי תוצאה טבעית, כיוון שחלק ממפלגות אלה – שאיני יודע את מספרן - הן מפלגות שאינן ראויות לשמן... אלה מפלגות קטנטנות מנייר, ללא תוכן, שבבסיסן אנשים שהבחינו [רק] בהיבט אחד של הרפורמה. לא היה להם קשה למצוא חמישים או מאה מבין חבריהם, קרוביהם ובני כפרם כדי לחתום על ייסוד המפלגה ולזכות בהסכמת ועדת המפלגות. כך הופיעה המפלגה הקטנטנה, "הפרטית", שהצטמצמה למשפחת מייסדה...  כל מפלגה מבין תשע המפלגות שהשתתפו בבחירות קיבלה חמש מאות אלף לירות מצריות והשיגה [תמיכה] של בין מאתיים לחמש מאות קולות. מה שמוזר הוא שמפלגה אחת מבין מפלגות אלה, אשר הודיעה כי תבחר בנשיא מובארכ, קיבלה סכום זה כמתנה...

 

אם נגיע לבחירות למועצת העם, או לבחירות הבאות לנשיאות באמצעות מפלגות אלו, אזי  הטרגדיה תישנה ולא תחול כאן כל התקדמות... רוב המפלגות האלו חסרות יסודות של מפלגה ולכן אין לגביהן תקווה... חופש ייסוד המפלגות מהווה חלק מחופש הביטוי  שהוא אחת מזכויות האדם. אין באפשרות מדינה הקוראת לחופש ולשמירה על זכויות האדם, לפגוע בזכות זו, שממנה נובעת הדמוקרטיה.

 

אם דרישה זו [לחופש ייסוד המפלגות] תתגשם בחודשים הבאים, הרי שיתאפשר לקבוצות המאמינות ברעיון שלם...להופיע. [שכן], המפלגות הן הגופים המוסמכים לטפל בבעיות השלטון. מפלגות אלו יזרימו דם חדש... ויטפלו [באזרח] טיפול צודק ונאמן הנובע מאמונה עמוקה [ומרצון] לשמור על אינטרס המולדת, כאשר מטרת הממשלה ומדיניותה  היא העם [המצרי] ושירותו. אם לא תתגשם תקווה זו, יעלה הלחץ בהדרגה עד שיגיע לרתיחה. ומה לאחר הרתיחה [?] יהיו אך ורק [מצבים] של הפיכה, או אנארכיה, או סטייה מהדרך, או קיפוח [של האזרחים]... מה שמכונה "הטרור" הוא אך ורק  תוצאה של דיכוי החירויות ושלילת זכותן הלגיטימית של קבוצות העם לחופש הביטוי. כאשר נשללת [מקבוצות אלה] זכות זו, הן נאלצות לפעול באופן חשאי. וכאשר מציבים מחסום בינן לבין [האפשרות]  להשמיע את קולן באופן לגיטימי, הן נאלצות [לפנות] לאלימות כביטוי למחאתן. זה מה שמצפה לנו אם תישאר וועדת הבחירות הזו, הדומה לסלע  החוסם את הדמוקרטיה..."[4]

 

נחוצה השתתפות רצינית של הציבור ברפורמה

ד"ר עבד אל-מנעם סעיד, ראש המכון למחקרים אסטרטגיים של מוסד אל-אהראם, כתב ביומון  הרפורמיסטי "נהצ'ת מצר" כי הבעיה החמורה והעיקרית היא שהרוב המכריע של המצרים נקט עמדה פאסיבית לגבי מה שהתרחש: "מצב זה ראוי למעקב ולניתוח על ידי המפל"ד ומפלגות האופוזיציה השונות. יישנן מספר תיאוריות פשוטות  בנושא ולפיהן העם המצרי פאסיבי בכלל ובפוליטיקה בפרט. הראייה לכך היא שיעור ההשתתפות [הנמוך] בבחירות לאגודות המקצועיות השונות. תיאוריה נוספת [הבנויה על] ניסיון חמישים השנים האחרונות, מראה כי הבחירות לנשיאות מוכרעות [מראש] כתוצאה מהתערבות המדינה, המפלגה השלטת ו[המועצות] המקומיות. בבחירות אלו במיוחד היה ברור לכול כי הנשיא חוסני מובארכ הוא הזוכה ללא [כל] מתחרה.

 

תיאוריה שלישית גורסת ששיטת הבחירות שנבעה מתיקון סעיף 76 בחוקה מנעה מכוחות קיימים בחברה להשתתף. המפלגות הפוליטיות אינן מרכיב חיוני [בחברה], אלא [המועמדים] העצמאיים. המגבלות הקשות גרמו [למצב] שלא אפשר לעצמאיים להציג את מועמדותם ומנעו מהזירה הפוליטית את הכוחות הדינאמיים, כמו האחים המוסלמים, המפלגות השמאלניות הנאצריסטיות ואחרים. כמובן שבאפשרותם של תומכי התנועה [האזרחית לשינוי] "כפאיה" ומפלגת אל-תגמע הלאומית הדמוקרטית - שהובילו את התנועה שהחרימה את הבחירות – לטעון, שמתקפתם [נגד שיטת הבחירות] הצליחה. ויתרה מזאת שהם היו המנצחים הבולטים, שהרי שבעים ושבעה אחוז מהאנשים לא הלכו לקלפיות ההצבעה...

 

ייתכן כי בכל התיאוריות הללו יש מקצת מן האמת. ...העובדה הניצבת בפנינו היא שרוב האנשים נקטו עמדה של צופים [מהצד] ברגע בו התחיל תהליך הרפורמה הפוליטית המואצת. [לכן], כל עוד האנשים לא ישתתפו ברצינות בתהליך הרפורמה הפוליטית הזה... תהיה התוצאה, בסופו של דבר, תהליך רפורמה ביורוקראטי שאינו שונה בהרבה מזה [שהוביל] לתיקון סעיף 76 בחוקה..."[5]

 

ועדת הפיקוח על הבחירות איננה ניטרלית  

פעיל זכויות האדם המצרי ומנהל מרכז אבן ח'לדון, ד"ר סעד אל-דין אבראהים, מתח ביקורת חריפה על ועדת הפיקוח על הבחירות. במאמר תחת הכותרת: "ועדה  קראקושית[6] לבחירות לנשיאות" טען כי "בוועדה שמינה הנשיא מובארכ לפקח על הבחירות לנשיאות בראשות היועץ ממדוח מרעי, חברים  מספר אנשי משפט ואישי ציבור, והיא אמורה למלא את המשימה שקבעו החוקה והחוק על-ידי ניהול צודק של בחירות שהיו, לראשונה בהיסטוריה של מצרים בחירות תחרותיות. עליה גם לפעול בצורה שתיתן לאנשים תחושה  שהחלטותיה נקיות ואינן  מוטות.  

 

האם כך פעלה הוועדה? למרבה הצער התשובה... היא שלילית.  הוועדה המצרית המפקחת על הבחירות לנשיאות לא הצליחה לתת לרוב המצרים את התחושה כי היא וועדה אמיתית, ניטרלית, צודקת ונקייה. תחושה זו הוכפלה אצל הרוב המתעניין בנושאי ציבור [כיוון ש] החוק העניק לוועדה סמכויות רחבות ובלתי מוגבלות, [ולפיהן] החלטותיה סופיות ואינן כפופות לפיקוח או לערעור. סמכויות כמו אלוהיות!

 

אולם המזל הטוב של מצרים הוא שהיא נהנית מפיקוח עממי. חלקו מאורגן ובא לידי ביטוי במוסדות החברה האזרחית ורובו מקרי וספונטאני המתבטא בבדיחות ובפתגמים עממיים. נכון שפיקוח עממי זה איננו ישיר ולא נובעות ממנו תוצאות משפטיות או מנהלתיות מוגדרות. אולם הוא הורס את הלגיטימיות [של השלטון], מסיר את כבודו [של השלטון] ומגנה את מי שמתנכר לטובת הציבור, או את מי שמקל בתבונת העם. גינוי מוסרי הופך לגינוי נצחי. עלינו לזכור כיצד התייחסו המצרים כלפי האכזריות של אל-חאכם באמר אללה[7] , או של קראקוש...

 

מה שמדגיש את תכונת הקראקושיות של הוועדה הוא הצהרתו של ראש הוועדה ל[יומון] "אל-מצרי אל-יום" [לפיה] הוא איננו מתיר, לא לנציגי ארגוני החברה האזרחית ולא לנציגי המועמדים, להיכנס לוועדות ההצבעה ביום הבחירות. שלושים וארבעה ארגונים אזרחים גינו את הצהרתו של ראש הוועדה וכתבו לו [על כך] מיד בעקבות הפרסום, אולם הוא סירב לקבל את המסרים שלהם... ראש ועדת הבחירות דיבר כאילו הוא גנרל או מרשל צבאי המצווה ואוסר ושומע ולא מתיר..."[8]

 

מעשי הרמייה - מאפיינים של משפחת מובארכ  

במאמר נוסף, ביומון הקטרי "אל-ראיה", כתב ד"ר סעד אל-דין אבראהים: "ישנו קונצנזוס  שאיש איננו חורג ממנו לבד ממשפחת מובארכ עצמה והוא שהבחירות, על אף היותן היסטוריות לא היו, לא חופשיות ולא נקיות... [אמנם]  זו הפעם הראשונה שנתאפשרה ל[אזרחי] מצרים הזדמנות לבחור את נשיא המדינה מבין יותר ממועמד [אחד], אולם....הצגת המועמדות...היתה כרוכה במגבלות בלתי אפשריות. הדבר צמצם לבסוף את התחרות [לנשיאות] למועמד [אחד] בעל משקל כבד ולתשעה מועמדים...חסרי משקל. מכאן שנוסח תיקון סעיף 76 בחוקה, שהיה אמור לפתוח דלת להצגת המועמדות הפלורליסטית, [רק] היקשה על כל האזרחים [המצרים]...

 

בחירות חופשיות ונקיות עלולות לשבור את המונופול [של משפחת מובארכ] מעצם השתתפות העם בהן, גם אם לא יגרמו [למשפחת מובארכ] לאבד את השלטון.... בשל כך הם התנגדו לפיקוח עצמאי על הבחירות באמצעות מפקחים בינלאומיים אפילו אילו היו, למשל, מטעם האו"ם. משפחת מובארכ רוצה  שלא תהיה כאן אף תחרות...

 

הרוב סובר כי תסריט של הורשת השלטון [במצרים].... הוא [הגורם] הנסתר מאחורי אחיזתה [של משפחת מובארכ] בשלטון ללא [כל] שותף וכן ללא [כל] מפקח ומשגיח. משפחת מובארכ מפחדת מאוד מכך שכל פיקוח, אפילו על חלק קטן של השלטון, יאיים על...בלעדיות [שלטונם] ויאיים לחשוף את אימפריית השחיתות שהגיעה למימדים מפלצתיים בתקופת שלטונם. מה [שיביא] לדרישת דין וחשבון, החזרת  דברים שהם גזלו ולהענשתם על מה  שהשיגו  ידיהם וידי מלאכי הרשע שלהם לאורך רבע מאה...

 

נכון שהפיקוח היה קובע את הניצחון [של מובארכ] בבחירות, [אך] בהפרשים קטנים בהרבה מאלה שהכריז עליהם השלטון או הועדה הפרטית  אשר מינתה משפחת מובארכ לניהול הבחירות. כפי שהסכימו מפקחי החברה האזרחית פה אחד, מובארכ השיג כשישים וחמישה אחוז מהקולות... שהוא [מספר] נמוך בעשרים אחוז ממה שהכריזה עליו הוועדה הפרטית [שמינה]. זהו ניצחון בהפרש מכובד, אולם ההתעקשות לרמות ולזייף נעשו מאפיינים בלתי נפרדים לדרך החיים של משפחת מובארכ. ...אפשר וכל מה שנאמר לעיל גם מסביר את סירוב משפחת מובארכ להודיע מי הם [התורמים] שלהם ולחשוף את גודל מקורות עושרם, למרות שאימן נור, אחד המתמודדים העיקרים... הודיע מי הם [התורמים] שלו ודרש ממשפחת מובארכ שתעשה אותו דבר..."[9]

  

נחצה מחסום השתיקה והפחד

האסלאמיסט המצרי, פהמי הוידי,  כתב ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט": "ברור כי רמת השיח [הפוליטי] במצרים עלתה מאוד בתעמולת הבחירות. עיתוני האופוזיציה והעיתונים העצמאיים הרחיקו לכת בביקורתם על המדיניות של הנשיא מובארכ ועל השפעת משפחתו. עיתונים [אלו] לא חסכו ביקורת מהחוג הסובב אותו ומעוזריו, דבר אשר יצר דמוקרטיה מיוחדת במינה: היא מאפשרת לאנשים...שולי התבטאות רחבים, ללא זכות השתתפות... איש איננו מכחיש שהחברה המצרית היתה עדה - אולי בפעם הראשונה מזה חצי מאה - לחיוניות מעוררת תשומת לב שהתבטאה בחציית מחסום השתיקה והפחד, בפריצת הקווים האדומים ששמרו על השלטון... מפני ביקורת ומתן דין וחשבון ובצמיחת כוחם של ארגוני החברה האזרחית שהפגינו נוכחות חשובה בזירה הפוליטית. הפרדוקס שבלט באווירה זו הוא התפקוד החיוור והרופס של 21 המפלגות החוקיות, למעט המפלגה הלאומית השלטת. [זאת] כאשר הקבוצות הפוליטיות שאינן חוקיות [הפגינו] יותר נוכחות. הראייה לכך היא פעילותן של תנועת האחים המוסלמים ותנועת "כפאיה".

 

בין  אם התפתחויות אלו נובעות משולי החופש הרחבים... ובין אם הן נובעות מלחצי החברה, שהאליטות שלה דוכאו כתוצאה מהקיפאון הפוליטי ששרר במצרים, [אליטות אלה] ניצלו את הבחירות ...כדי להביע את רצונן העז בשינוי ....עובדה היא שחיוניות חדשה חלחלה לרחוב המצרי שלא ניתנה לה [הזדמנות] לשנות דבר ברמה הגבוהה [של השלטון]. חידוש שלטונו של הנשיא מובארכ היה מובטח מראש ולא היתה מערכת בחירות אמיתית. ישנה הסכמה על כך שהבחירות לפרלמנט, שיערכו בחודש נובמבר הקרוב, יהיו עדות למערכה קשה שבה ייבחנו ההבטחות לרפורמה פוליטית. הנשיא מובארכ לא התמודד מול מתחרה אמיתי... ואולם במפלגה הלאומית השלטת ניתן להתחרות, ולהביסה בכל בחירות רגילות, אלא אם מנגנוני ההנהגה יתערבו בהן בכוח לטובתה, דבר שעכשיו קשה לבלוע במצרים...

 

הבחירות לנשיאות לא חידשו בפעם הזו, אולם הן פתחו את הדלת לרצון עז שעשוי להביא למשהו חדש בבחירות לפרלמנט, בתנאי שהן יתקיימו במידה מתקבלת על הדעת של  ניטרליות  ואובייקטיביות."[10]                        

 

                                       


[2] אל-אהראם,מצרים, 28.08.2005

[3] אל-אהראם, מצרים, 11.09.2005

[4] נהצ'ת מצר, מצרים, 15.09.2005

[5] נהצ'ת מצר, מצרים, 15.9.2005

[6] בהא אל-דין קראקוש (מת 1201) היה הווזיר של צלאח אל-דין. הוא היה מדינאי ואיש מנהל יעיל ותקיף אך בפולקלור יש לקראקוש דימוי שונה - של טיפש עריץ.

[7] אל-חאכם באמר אללה היה החליף הפאטימי השלישי, שלט בין השנים 1021-996. בכתבי הקודש של הדרוזים מסופר כי הוא התגלה כהתגלמות האלוהית.בתקופת שלטונו הופרה אווירת הסובלנות הדתית באכזריות. הוא הוציא שורה של צווים ואיסורים (ובהם הצו שחייב את היהודים לשאת פעמון תלוי על צווארם).

[8] אל-ראיה, קטר, 28.08.2005

[9] אל-ראיה, קטר, 3.10.2005

[10] אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 21.9.2005