כללי

 

בעל טור סעודי משווה את התפיסה הסלפית של הטרוריסטים לנאציזם

 

בעל הטור הסעודי, מחמד בן עבד אל-לטיף אאל אל-שיח', פרסם ביומון הסעודי "אל-ג'זירה" שני מאמרים בהם תקף בצורה בוטה את האידיאולוגיה של תנועת  "אל-סלפיה אל-ג'האדיה".[1] לדבריו,  האידיאולוגיה של תנועה זו דומה לאידיאולוגיה הנאצית ואף גרועה ממנה ויש להתמודד עמה כפי שהתמודדו האירופאים עם הנאציזם בשעתו.

 

הסלפיה והנאציזם מבוססים על שנאת האחר וחיסולו הפיסי

את המאמר הראשון מה-10 ביולי 2005 פרסם אאל אל-שיח' בעקבות שחרורו מן הכלא של אבו מחמד אל-מקדסי, הנחשב למנהיג הרוחני של הזרם הסלפי ולמורהו של אבו מצעב אל-זרקאוי:     

 

"שחרורו של אבו מחמד אל-מקדסי (עצאם אל-ברקאוי) ומעצרו שנית לאחר מכן על ידי השלטונות הירדניים, מעורר תהיות רבות.[2] האיש הוא אחד מאבות הטרור הראשונים והוא זה שהצמיח -  באמצעות ספריו ובאמצעות פרשנויותיו הקיצוניות - רבים מאלו המשתייכים לקבוצה המכונה כעת "אל-סלפיה אל-ג'האדיה", אשר מובילה את הטרור בכל רחבי העולם. למרות שבנימוקיו המתודולוגיים הוא מתבסס לכאורה על דבריהם של האנשים הנאמנים לסונה ולעדת [המוסלמים] [אהל אל-סונה ואל-ג'מאעה] הרי [למעשה] הוא מגיע למסקנה אליה הגיעו החוארג' בנוגע לתפיסה הפוליטית של האסלאם.[3]

 

אומרים שבית המשפט הירדני זיכה אותו מההאשמות המיוחסות לו, ובראשן תכנון פיצוץ מתקנים אמריקאים בירדן, אלא שהיצור האנושי הטרוריסטי המסוכן הזה עסק בעצם בדבר חמור יותר והוא מיקוש המוחות וניצול מצב התסכול בו שרוי הנוער המוסלמי כדי להנציח את האלימות, הקטל וההרס, וכדי להשריש את רעיון ההתאבדות ולהסית [צעירים] לבצעו. האם אשמת מיקוש המוחות חמורה פחות ממיקוש הרכוש [ולכן] הוא שוחרר מכלאו ונוקה מהפשעים שביצע? זהו שורש הבעיה...

 

חיסול הטרור אינו אפשרי אלא באמצעות חיסול הרעיון שנוטע אותו בחברה שלנו. לא די בפתרון הביטחוני למרות שהוא חיוני בהחלט... הוא [אל-מקדסי] עוסק בהטפה לרעיון התכפיר [ההאשמה בכפירה] והטרור ממניעים פוליטיים טהורים - מתוך הבנה, שכנוע פנימי, נחישות ותכנון מוקדם...      יש להתייחס אל מפלגת 'אל-סלפיה אל-ג'האדיה' המודרנית, שאחד ממייסדיה החשובים הוא         אל-מקדסי, בדיוק כפי שהתייחסו האירופאים אל הנאצים, או כפי שהתייחסו אבותינו [המוסלמים] הראשונים אל רעיון הח'וארג' .

 

לדעתי, רעיון אל-סלפיה אל-ג'האדיה דומה מאוד ל[רעיון] הנאציזם מבחינת הגורמים והסיבות. אם הקיפאון הכלכלי ומצב התסכול שפקד את העולם בשנת 1930 היוו מניע להתפשטות הנאציזם הרצחני, אפשר לומר שהכישלון הכלכלי והתרבותי הפוקד את המדינות הערביות והמוסלמיות והתסכול בו שרוי האדם המוסלמי, מהווים גם כן מניע ראשוני להתוויית הרעיון הרצחני הזה [רעיון אל-סלפיה אל-ג'האדיה]. הם מאפשרים לו  לצוף על פני השטח ולמצוא לו חסידים ותומכים בקרב המוסלמים. כמו כן, המשותף לשני הרעיונות הוא שנאת האחר וביטולו על ידי חיסולו הפיסי, ויש ביניהם מכנים משותפים נוספים רבים.

 

לאחר החורבן, ההרס ושפיכות הדמים שגרם הנאציזם לאנושות [ולאחר] שמספר קורבנותיו [הגיע] לעשרות מיליונים, קם העולם להילחם נגד הרעיון הרצחני הזה וננקטו כל הצעדים ברמה הרעיונית-תרבותית-מדינית למניעת התפשטות רעיון זה מחדש. נשאלת השאלה מדוע, נוכח הדמיון הרב בין שני הרעיונות הללו, אין אנו מפיקים לקח מהניסיון האנושי הזה, ומדוע אין אנו נלחמים בעמודי התווך שלו [של רעיון אל-סלפיה אל-ג'האדיה] - באנשי הדת שלו, בתיאורטיקנים שלו ובמטיפים לו, כפי שאנחנו עושים לפושעים לרוצחים ולשודדים?

 

אבו מחמד אלמקדסי, למשל, טוען בספרו המפורסם 'מלת אבראהים' [דת אברהם] - המהווה בבחינת מצע של קבוצות אל-סלפיה אל-ג'האדיה – כי תפיסת הג'האד באסלאם צריכה להיות מופנית פנימה לפני [שהיא מופנית] החוצה, 'זאת משום שהסכנה [הנובעת] מהקרוב המיידי, מהשפעתו, מהשחיתות שלו ומן המלחמה הפנימית שהוא מחולל, היא גדולה יותר וחמורה יותר מהסכנה [הנובעת] מהרחוק או מהקרוב שאינו מיידי. לכן הג'האד הפנימי והג'האד [נגד] השטן קודמים לג'האד נגד האויבים באופן כללי, [שהרי] הנביא מחמד לא התחיל [להילחם] קודם כל בפרסים, בביזנטים וביהודים והתעלם [מהכופרים הערבים] שהוא חי במחיצתם [אלא להיפך, הוא נלחם תחילה בכופרים הערבים במחיצתם חי].

 

מכאן הפכה תפיסת הג'יהאד לתפיסה הרסנית טרוריסטית ... רעיון זה הוא רעיון מכונן ומכריע במצעה של  "אל-סלפיה אל-ג'האדיה" המודרנית. בקריאתו לרצח - שהוא כביכול ג'האד - אבו מחמד אל-מקדסי הוא פושע ורוצח וכיצד אנחנו יכולים לזכות אותו?...[4]                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

 חכמי הדת המוסלמים לא נאבקים בטרור

במאמר נוסף מה-24 ביולי 2005 תחת הכותרת "אדרבא, הם גרועים מהנאצים וסוטים עוד יותר מן  הדרך" כתב אאל אל-שיח':

 

"קיבלתי תגובות רבות מקוראים על המאמר הקודם. חלקם גרסו כי השוואת האנשים הללו לנאצים היא בבחינת טפילת אשמת שווא על קבוצת מוסלמים שסטו מדרך הישר וכי היה עלי להתייחס אליהם בעדינות ולהטיף להם בדרכי נועם ולא בנוקשות ובבוטות אשר, כפי שאמר אחד מהם, 'יוסיפו שמן למדורה ויעמיקו את התהום בינינו לבינם'...

 

אני נמנה עם אלה הגורסים בתוקף כי חכמי הדת, הסטודנטים והמטיפים שלנו נושאים ברוב האחריות למאבק בטרור, בייחוד מאחר שהטרור כיום מנצל את הדת [לצרכיו] בתואנה של 'אללה אמר' ו'הנביא אמר'. לפיכך, לאחר ש[הטרוריסטים] האלה זיהמו [את האסלאם] בדם ופגעו בשמו באמצעות האלימות, הרצח, הפיצוצים וההרס, חובתם של חכמי הדת ושל כל מי שמשתייך לדעוה [להפצת האסלאם], לפני כל אחד אחר, להגן על הדת תחילה ואחר כך [להגן] על האנשים השלווים מקרב המוסלמים ומקרב האחרים.

 

השאלה שיש לשאול באומץ היא: האם חכמי הדת בני זמננו מילאו את חובתם כפי שאבותיהם הראשונים עשו זאת כאשר יצאו נגד הח'וארג'? התשובה הישירה ביותר היא: לא, למרבה הצער!.

נניח שהממשלה תחליט להתיר לאישה לנהוג רכב מבלי לחייב אותה, למשל, לשים רעלה, מה תהיה תגובתם של חכמי הדת והסטודנטים האלו? כמה משלחות מחאה יגיעו לריאצ' מכל המחוזות? כמה גילויי דעת ייחתמו? כמה האשמות יפוזרו? כמה דרשות קולניות יינשאו על ידי אימאמים רבים במסגדים? ... האם נהיגת רכב בידי אישה ואפילו אי לבישת רעלה הם איסורים חמורים יותר מבחינת אללה - בהנחה שמדובר באיסורים - ממעשי הרצח, הטבח, ההרס והפגיעה בכבוד הנשים מצידם של 'החולים' הללו?  מדוע בשם אלוהים כל העדינות, הסלחנות והנטייה ל'דיבור בנועם' כאשר מדובר בטרוריסטים, לעומת הבוטות והנוקשות הקיצונית ביותר כאשר מדובר בנשים, למשל?...

 

בשנת 1945, זמן קצר לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית, נערכה ועידה בפוטסדאם שבגרמניה שאחד הסעיפים החשובים [שנידונו] בה היה 'חיסול הנאציזם'. לזכות ועידה זו זוקפים את עקירת התרבות הנאצית מאירופה. [הועידה] עוררה את המצפון העולמי נגד הנאציזם עם תום מלחמת העולם השנייה, ביססה את התיעוב כלפיו  והעבירה אותו ל[סטאטוס] הדומה לזה של 'פשע', לא רק ברמה המשפטית והפוליטית אלא ברמה התרבותית, הרעיונית ובפרט [ברמה] התקשורתית. כיום, באירופה, די בכך שמאשימים פוליטיקאי בכך שיש לו נטיות נאציות, או שהוא מסית לנאציזם, כדי שהוא יהפוך לכעין שודד. על הסכם זה חתמו בריטניה, בריה"מ, ארה"ב וסין שהיו המעצמות הבינלאומיות החשובות באותו זמן.

 

מדוע שלא נפיק לקח מהניסיון הזה, אשר השפיע יותר מכל על עקירת הנאציזם וסילוקו מהעולם?... שוו בנפשכם שההתמודדות עם גילויי הדעת של 'אל-סלפיה אל-ג'האדיה'... היתה כמו ההתמודדות של המערב עם הנאציזם. האם ערוץ, כמו ערוץ אל-ג'זירה למשל, היה מעז להפיץ את הרעיון הזה ולהתייחס אל גילויי הדעת של מנהיגיו ושל  המטיפים לו בגישה  של 'דעה ודעה אחרת' ו'חופש הביטוי'? לכולם ידוע שלערוץ זה [אל-ג'זירה] במיוחד, הייתה ההשפעה התקשורתית הגדולה ביותר על גיבושה, הפצתה וביסוסה של המגמה המסוכנת הזו, ושהוא העניק לה מקום נרחב להעברת 'מעשי הגבורה', גילויי הדעת והפעולות המצולמות שלה, עד כי הפך לבמה הראשית שלה, כפי שקורה היום בעיראק .

 

לפיכך, אני עדיין סבור שאחת המשימות הראשונות של הקהילה הבינלאומית כיום היא לשחזר את ניסיונה עם הנאציזם ולהתמודד עם התרבות הברברית המסוכנת הזו, בדיוק כפי שהתמודדה עם התרבות הנאצית. אם לא ייעשה כן, הימים הבאים עלולים להביא [אירועים] רבים שהשלכותיהם על האנושות כולה עתידות להיות חמורות בהרבה מאלו של מלחמת העולם השנייה".[5]