מאמרי ביקורת על פעילות האסלאם הקיצוני במדינות המערב

העיתונאי הסעודי תורכי אל-דח'יל, בעל תוכנית הראיונות הפופולרית בערוץ "אל-ערביה" הנוהגת לארח אישים מוסלמים ליבראלים, כתב ביומון איחוד האמירויות הערביות "אל-אתחאד" מאמר ביקורת על השנאה למערב שמפיצים מוסלמים בארה"ב. במאמרו הוא מתייחס גם לניסיונו האישי מתקופת לימודיו בארה"ב סמוך לאירועי האחד עשר בספטמבר 2001. בעקבות מאמר זה מתח גם העיתונאי הכורדי המתגורר בגרמניה, טארק חמו, ביקורת על פעילות הקיצונים המוסלמים במערב. במאמרו שפורסם באתר האינטרנט "אילאף" מטיל חמו את האחריות לפעילותם של הקיצונים במערב הן על המדינות הערביות והמוסלמיות, המבקשות לרצותם ולהרחיקם מפעילות פוליטית במולדתם, והן על מדינות אירופה המעלימות עין מפעילותם בטענות של סובלנות, חירות דתית ולאחרונה גם בטענות שיש לקיים "דיאלוג בין תרבויות". להלן חלקים משני המאמרים: 

במאמר הנושא את הכותרת "הו אלוהים, קלל אותם" כתב תורכי אל-דח'יל: "חבר אמריקאי ממוצא ערבי סיפר לי שהלך עם בנו בן השלוש-עשרה להפגנה למען הבעיה הפלסטינית שהתקיימה באחת הערים בארה"ב. העניינים התנהלו כרגיל עד שהתלהבות אחזה באחד המפגינים והוא לקח את דגל ארה"ב והעלה אותו באש. חברי הוסיף: המקרה ציער אותי, אך העלמתי ממנו עין בכוונה ואילו בני העיר לי שלא ראוי להתייחס כך לדגל שאנו אזרחיו...

מיד כששמעתי את הסיפור נזכרתי באמאם המסגד שנהגתי ללכת אליו לתפילת יום השישי כאשר למדתי בצפון-מערב ארה"ב. האיש היה אמריקאי ממוצא פלסטיני ונראה לי שהוא לא מצא טעם בדרשה, אלא כאשר קילל את היהודים והנוצרים מדי שבוע. ראיתי  אמריקאים מקוריים שהצטרפו לאסלאם לא מזמן והרהרתי בכך שהקללה חלה עליהם ופוגעת בהוריהם ולעיתים בנשותיהם, בידידיהם ובעמיתיהם לעבודה.

חודשים ספורים אחר כך התרחשו אירועי האחד עשר בספטמבר הרי האסון. נפגשתי עם קבוצה של סטודנטים ממדינות המפרץ בעיר שבה למדנו [בארה"ב] ודנו מה אנו יכולים לעשות לנוכח החשש מתגובות האמריקאים... הסכמנו על כך שלא נלך לבד ונחכה ליום שישי הקרוב - הראשון לאחר האירועים. [באותו יום שישי] כאשר הגיעו הצעירים הערבים לרחוב המסגד, פעם ליבם במהירות ריצתו של אצן מהיר. פעימות לבם הוחשו כשראו קבוצות של אמריקאים מקיפות את המסגד. הם התקרבו ביראה וגילו שהקבוצות הן של ארגונים נוצריים ושל 'היפים' המבקשים להגן על המתפללים הערבים והמוסלמים מכל התקפה העשויה להתרחש כתגובה של האמריקאים על הפשיטה [של אל-קאעדה] למנהטן.

המחזה היה מלודרמטי. אותם אנשים שהאמאם שלנו נהג לקללם כל יום שישי ולבקש מאללה להכחידם, להפוך את ילדיהם ליתומים ואת נשותיהם לאלמנות ובשעת השתלהבות היה מבקש מאללה גם שייבש את הדם בעורקיהם, הם עצמם באו להיות מגן אנושי לתפילתנו.

אני זוכר כי מרבית המתפללים האמינו כמו תוכי לקריאות האמאם שהכעיסו אותי ואני מודה שהייתי פחדן מכדי להתנגד להן בפומבי והסתפקתי בשיחות בחדרים סגורים עם כמה מעמיתי. ואולם הודיתי לאללה רבות שהוא לא נענה לקריאות האמאם שלנו... הנוכחות האמריקאית [ליד המסגד] נמשכה חמישה או שישה שבועות כל יום שישי והמושל של המדינה הצטרף לנוכחים. אללה נהג בנו ברחמנות כאשר לא עצר את הדם בעורקיהם ולא קיללם ולא גרם לילדיהם להיות יתומים..."[1] 

בהתייחס למאמרו של תורכי אל-דח'יל כתב אף העיתונאי הכורדי המתגורר בגרמניה, טארק חמו, ביקורת על פעילות הקיצונים המוסלמים במערב, וגם הוא מנקודת מבט אישית: "כתוצאה מנסיעותיי הרבות לצורכי עבודתי במחלקה הערבית בערוץ הלווין הכורדי (רוג' תפי) אני פוגש אסלאמיסטים רבים אשר מיד כאשר הם מזהים חזות מזרח תיכונית הם אצים לקראתך, תוך שהם מונעים על ידי תאוות ההטפה הדתית והדיבור המדוכדך על 'מצב האומה המוסלמית'. במהלך השיחה (הנפתחת ברגע שמשיבים לברכת השלום) אתה רואה שאנשים אלו נושאים בקרבם כמות אדירה של שנאה לאירופה ולתרבותה (שהם חיים בקרבה בכבוד) ורובם – למרבה הצער – תמכו ועדיין תומכים בטרור של אל-קאעידה בניו-יורק, מדריד ובגדאד...

פעם אחת הסתובב סביבי אמאם תורכי כשישבתי ברכבת המהירה לבריסל. כאשר רמזתי לו להתיישב הוא התחיל לקונן על 'מצב האומה המוסלמית' ועל 'מעשי המערב הכופר' והשליטים המוסלמים הקשורים אליו (שגם הם [לדעתם] בודאי ממוצא יהודי-צלבני). כאשר שאלתי אותו לדעתו בעניין הצטרפות תורכיה לאיחוד האירופי והשלכות הדבר על התורכים ועתידם, הוא קם ואמר: 'זוהי תוכנית צלבנית ששמה לה למטרה [לשנות] את זהות האומה התורכית וההיסטוריה שלה. בסופו של דבר הם – כלומר המערביים – רוצים להתיך את המוסלמים לתוך המרחב הנוצרי ולקיים בקרבם פעילות מיסיונרית'. כדי למנוע זאת וכדי להדוף את 'המתקפה הצלבנית' הוא אמר 'אין שום תחליף להקמת הח'ליפות האסלאמית'. לאחר שסיים את נאומו... הוא החל לספר לי על עבודתו כמורה של ילדים מוסלמים באחת מערי גרמניה וכיצד הוא גורם להם להבין את 'האסלאם מיסודו' ומדגיש בפניהם את 'החובה שלא להתמזג בחברה הגרמנית הכופרת ולשמור על דתם וזהותם'...

דוגמא זו היא אחת מני רבות, שכן ישנם רבים המלמדים את בני המהגרים המוסלמים את הפירוש הפונדמנטליסטי של האסלאם (שבדרך כלל גורם לטרור). הם נשלחים ממדינותיהם ומטעם אגודותיהם ואינם מבינים דבר משפת המדינה המארחת... מטרתם להפיץ איבה ושנאה בקרב הפועלים והפליטים המוסלמים ולגרור אותם לסיפורי מלחמת הדתות ולאווירת 'המזימה העולמית נגד המוסלמים'.

לקיומם של [קיצוניים] כאלה אחראיות המדינות הערביות והמוסלמיות אשר נכנעו לטירוף הקבוצות הדתיות... וקבעו את תוכניות הלימוד שלהן בהתאם לרצונן של קבוצות אלה מתוך שאיפה להשביע את רצונן ולהרחיקן ממחשבה על פוליטיקה ועל 'עניינים ארציים' [במדינות מולדתם]. באחריות לכך נושאות גם מדינות אירופה... שהעלימו עין מן הפעילות הדתית החשודה שלהם בטענות של סובלנות וחירות דתית ולאחרונה בטענות של 'דיאלוג בין תרבויות'. כך אנו רואים את מר טארק רמדאן המשתתף בועידות הדיאלוג עם המוסלמים במערב מטיף ל'אסלאם אירופאי'. האם אתם מבינים מהו אסלאם אירופי? 'אסלאם' זה אינו שונה בהרבה מהאסלאם האירופי שהציע פעם המנהיג התורכי הפונדמנטליסט נג'ם אל-דין ארבכאן [ראש ממשלת תורכיה לשעבר שעמד בראש מפלגת הרווחה הפאן אסלאמית] כאשר הבהיר בפה מלא: 'מטרתנו להכות שורשים ביבשת אירופה ולפעול בשקט ובהתאם לחוקים כדי לראות את אירופה כולה באחד הימים מוסלמית!'..."[2]