המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מלומד ואיש דת קטרי בזכות אסלאם מודרני ומתון
7/2/2005

מלומד ואיש דת קטרי בזכות אסלאם מודרני ומתון

 

ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, לשעבר דיקן הפקולטה לשריעה ולמשפט באוניברסיטת קטר, העניק ליומון הקטרי "אל-ראיה" ראיון בן שני חלקים שבו הוא מביע דעות חדשניות בנושאים דתיים. ייחודו של הראיון בהציגו מחשבה אסלאמית מקורית המבקשת לערוך שינויים באסלאם מנקודת מבט דתית החרדה למעמדו. מנקודת מוצא זו נעשה ניסיון להתייחס להיסטוריה האסלאמית כאל היסטוריה של בני אדם אשר ניתן למתוח עליה ביקורת וישנו מאמץ ליצור התאמה בין האסלאם לבין המציאות המודרנית.

 

בדבריו יוצא אל-אנצארי נגד הקנאות הכיתתית באסלאם, קורא להסיר את הילת הקדושה מן ההיסטוריה המוסלמית ואפילו מחברי הנביא, קובע שהדין לגבי הריגת אדם העוזב את האסלאם אינו מחייב את המוסלמים בעידן המודרני וכי מס הגולגולת המוטל על לא מוסלמים [הג'זיה] אינו צריך לחול על אזרחים הממלאים את חובותיהם כלפי המדינה ומסביר כי הפוליגמיה עשויה להיות פתרון לבעיה חברתית או אישית, אך היא איננה זכות טבעית של הגבר. יחד עם זאת, הוא אינו מצדד בשינוי חוקי הירושה באופן שישווה בין זכויות הגברים לנשים ואינו תומך בכך שאישה תשא את דרשת יום השישי. להלן חלקים מן הראיון:

 

הקנאות הכיתתית היא מקור הנחשלות בעולם המוסלמי

המראיין אנור אל-ח'טיב: "מלחמת איראן-עיראק חידדה את המאבק בין האסכולה הסונית לאסכולה השיעית וכך גם התקריות בין העדות המתרחשות בעיראק מאז שנכבשה. האם לדעתך צועד האזור לקראת מאבק סוני-שיעי..."

 

אל-אנצארי: "...לדעתי, יסוד המאבק הוא הקנאות. הקנאות היא מקור המחלה ומקור כל גילויי הנחשלות מהם אנו סובלים: העריצות, הפירוד, התלותיות והטרור. ואולם הקנאות היא פגם קדום שראשיתו בהסתערות הקבוצות האסלאמיות השונות על המסורות העוסקות ב'קבוצה שתינצל', כשכל קבוצה טוענת, למרבה הפלא, שהיא הקבוצה היחידה שתינצל וכי האחרים ילכו לאבדון, כאילו שבגן העדן שרוחבו כרוחב השמים והארץ יש מקום לקבוצה אחת בלבד.[1]

 

תמוה ביותר שטענה זו נשמעת על ידי חסידי דת [האסלאם] למרות שדתם מכבדת ומעריכה פלורליזם. במקום להקדיש מאמצים כדי לתקן את השבר ולחזק את המשותף ביניהן, הפנו הקבוצות האסלאמיות את עיקר מאמציהן להתחקות אחר המסורות ביחס ל'קבוצה שתינצל' באופן ששירת כל קבוצה מתוכן לחוד וביסס קנאות כיתתית, דתית ועדתית. מחלה כרונית זו במבנה החברתי ובתרבות [המוסלמית] נמשכת עד ימינו והיא באה לידי ביטוי בסכסוכים הקנאיים המוזנים באמצעות אמצעי התקשורת המודרניים...

 

עלינו להתמודד עם קנאות כיתתית מאוסה זו באמצעות פתרונות מעשיים וביצועיים. הכנסים והועידות אינם מועילים לקירוב הדדי, משום שהם מייצרים מחדש את תרבות הקנאות. כל צד מבקש לחקור ולבדוק בתוך הספרים כל מה שמוקיע את האחר כדי  להטיח זאת בפניו וכך הפיצול והקנאות רק גדלים.

 

ההתמודדות מצריכה, קודם כל, התנתקות מודעת ממורשת קנאית זו ואימוץ מחשבה תרבותית הומנית חדשה. שנית, יש לתרגם מחשבה זו [למעשים] בדרכים חינוכיות, באמצעות כלי התקשורת, על ידי שיח דתי סובלני, מדיניות בלתי מפלה וחקיקה צודקת. עלינו לנקות את תוכניות הלימודים מכל הרמזים והיסודות הכיתתיים הקנאיים שלפיהם האחרים סוטים מדרך הישר וכל האמת בידנו. עלינו להפרות את תוכניות הלימודים בערכי הסובלנות, ההתקרבות וקבלת האחר השונה (באסכולתו, עדתו, דתו, לאומיותו או מינו). השלטון הפוליטי צריך להימנע מהעדפות כיתתיות או עדתיות ועליו לכבד את הזכויות והחירויות של המיעוטים ולערוב להן באמצעות פעולות חקיקה, מדיניות מעשית ומתן הזדמנויות שוות בתחומי החינוך, התקשורת והמשרות הציבוריות.

 

הדיבור הרב על סובלנות אסלאמית חסר תועלת אם חוקי המדינה מפלים בין האזרחים… כמו כן, אין תועלת בדרשות דתיות ואפילו בתוכניות לימודים ובחינוך מוקדם אם המציאות היומיומית עומדת בסתירה לערכי הסובלנות והאחדות הלאומית... במצב כזה מתעמקת הכפילות באישיות האינדוידואלית והקיבוצית...

 

עלינו להכיר בכך שהמיעוטים בחברות שלנו סובלים ממצב בלתי תקין, ממעשים בלתי הוגנים, מהתייחסות לא שוויונית ומצורות שונות של הפליה מטעם המדינה או מטעם הרוב המוסלמי והערבי. מיעוטים אלה סובלים סבל רב והעולם החיצון יודע זאת. אם לא נפעל לתקן מצב זה ולנהוג בצדק וביושר עם אזרחינו, הדבר עלול להיות תירוץ לכוחות הזרים להתערב בעניינינו…"

 

שאלה: "האם חייבים להיות קשורים לאסכולת הלכה ספציפית? האם האני טועה אם אני מתפלל, צם, עולה לרגל ונותן צדקה אך אינני מתעניין בשאלה לאיזו אסכולת הלכה אני שייך?"

 

אל-אנצארי: "אין תשובה טובה יותר לשאלה זו מדברי האמאם מקרב הלבבות השיח' [מחמוד] שלתות.[2] הוא נשאל על הסברה שכדי שהמצוות שבין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו יתבצעו בצורה נכונה, חייב המוסלמי לפעול בהתאם לאחת מארבע אסכולות ההלכה, שאינן כוללות את האסכולה השיעית. השיח' ענה: 'האסלאם אינו מחייב איש לפעול בהתאם לאסכולה ספציפית. ראשית, לכל מוסלמי יש זכות לנהוג על פי כל אחת מן האסכולות שדיניה מופיעים בספרים המיוחדים לה. זכותו של מי שפעל בהתאם לאחת מאסכולות אלו לעבור לכל אסכולה אחרת. אין בכך פסול. האסכולה הג'עפרית הידועה כאסכולה של השיעה בעלת שניים עשר האמאמים היא אסכולה שהחוק הדתי מתיר להשתייך אליה כמו לשאר האסכולות של אנשי הסונה. מן הראוי שהמוסלמים ידעו זאת ושייפטרו מן הקנאות הבלתי מוצדקת כלפי אסכולות מסוימות. דתו של אללה והשריעה שלו אינן מוגבלות לאסכולה דתית ספציפית..."

 

הג'יהאד באסלאם הוא למטרות הגנה או להיחלצות ממשטרים עריצים

שאלה: "כיצד ניתן ליישב בין הפסוק 'אין כפייה בדת'[3]  לבין [המסורת מפי הנביא מחמד] 'צוויתי להילחם באנשים [הכוונה ללא מוסלמים] עד שיעידו [שאין אל מלבד אללה ומחמד הוא שליח אללה]'? כיצד ניתן להסביר את כיבושי האסלאם לנוכח האמירה כי הם אינם שונים מהמלחמות המודרניות למטרות אימפריאליזם וכיבוש? שהרי בטענה זו טמונה האשמה כלפי הח'ליפים ישרי הדרך על כך שלא הבינו את סוד התפשטות האסלאם בדרכי שלום. מדוע היה צורך להשתמש בנשק כדי לאלץ את האנשים לאמץ את הדת? והאם אנו צריכים להסיר את הקדושה מההיסטוריה האסלאמית ומחברי הנביא [הצחאבה]?"

 

אל-אנצארי: "שאלות אלו מובילות אותנו ישירות להבהרת תפישת הג'יהאד באסלאם. הג'יהאד כפי שאני מבין אותו ומלמד אותו בעשרים וחמש השנים האחרונות אינו חורג משתי מטרות עיקריות: ראשית, הגנה נגד תוקפנות קיימת או כזו העומדת להתרחש. [ג'יהאד מסוג זה] נכון לגבי כל מלחמות הנביא עם מכה והשבטים בעלי בריתה וכן נגד היהודים באל-מדינה וח'יבר אשר הפרו [ברית] ונלחמו במוסלמים. שנית, [הג'יהאד לפי הבנתי הוא] עזרה לעמים הנרדפים ושחרורם מן המשטרים העריצים שלהם. זה מה שעשו חברי הנביא האצילים כשנלחמו למען שחרור העמים בפרס, אל-שאם, מצרים וצפון אפריקה מעול האימפריות הביזנטית והפרסית אשר שיעבדו את העמים חסרי הישע.   

 

ברור כי להתפשטות האסלאם אין קשר לפעולה הצבאית. נכון, הפעולה הצבאית הסירה מגבם של העמים את אמצעי הדיכוי והשעבוד והעניקה לאנשים את החרות לאמץ את האסלאם, אך באופן יסודי התפשטות האסלאם היתה משום שהעמים מצאו בו צדק, יושר, שוויון וחירות ומצאו במנהיגי המוסלמים דוגמא מעוררת התפעלות להתנהגות אנושית, דבר שהם לא היו רגילים אליו בעבר.

 

אין סתירה בין הפסוק 'אין כפייה בדת' לבין המסורת 'צוויתי להילחם באנשים [שאינם מוסלמים] עד שיעידו שאין אל מלבד אללה ומחמד הוא שליח אללה'. הפסוק שולל את הכפייה ומאשר את חופש הבחירה ואילו המסורת מופנית כלפי הנלחמים במוסלמים מקרב אנשי מכה... הנביא התכוון לערבים הפוליתאיסטים שבינו לבינם היתה מלחמה מתמשכת מאז שהוציאו אותו [ממכה]..."

 

המוסלמים - ולא האסלאם - אחראים לעוולות במלחמות האסלאם

"איננו מכחישים כי היו מקרים חריגים והיו עוולות שנגרמו לעמים אחרים במלחמות האסלאם לאחר תקופתם של הח'ליפים ישרי הדרך, כלומר החל מהתקופה האומיית וכלה בתקופה העת'מאנית. מלחמות אלה היו – בחלקן - למטרות התרחבות ובשל אינטרסים כלכליים, אך צריך לדעת כי זה היה טבע התקופות ההן, שהיו תקופות של מלחמות וסכסוכים מזוינים מתמשכים ושל מאבקים בוערים. אם היו למוסלמים מעשים חריגים, הרי שלאחרים היו מעשים חריגים רבים עוד יותר. כמו כן, מלחמות אלה לא היו רק של המוסלמים עם אחרים. אדרבה, המלחמות בקרב המוסלמים עצמם - אם בשל תאוות השלטון והשררה ואם בשל התהוות המדינות הזעירות - היו חמורות ומייסרות יותר ודם המוסלמים שנשפך על ידי מוסלמים רב יותר מן הדם האחר שנשפך.

 

אולם, יהיו אשר יהיו המעשים החריגים, מי שאחראי להם הם המוסלמים כאחד מעמי העולם ולא האסלאם, ערכיו והוראותיו ההומאניות הצודקות. לפיכך, כאשר מלמדים את ההיסטוריה האסלאמית חייבים להסיר את הילת הקדושה מהתנהגותם של אנשים בודדים, יהא מעמדם רם ככל שיהיה. חייבים להבחין בין צורכי הדת לבין דרישות הפוליטיקה, השלטון והשררה.

 

בתוכניות הלימודים יש להפריד בין הדת לבין ההיסטוריה כדי שהדור הצעיר יבין את ההיסטריה על  היבטיה החיוביים והשליליים. אין זה ראוי למלא את מוחם של הצעירים בתהילה, בחסדים ובהיבטים החיוביים של ההיסטוריה שלנו תוך התעלמות מוחלטת מן ההיבטים השליליים. הדבר נוטע בהם התנשאות וגאוותנות שקרית וכובל אותם אל העבר המזהיר שבו הם מחפשים פתרונות לבעיות ההווה. לימוד ההיסטוריה בצורה חד צדדית ושטוחה וקשירתה לדת כדי להצדיק מעשים חריגים וטעויות שאירעו הוא דבר מסוכן ביותר לעתיד הדור הצעיר. יתכן כי דרך סלקטיבית ומתנשאת זו של לימוד ההיסטוריה היא אחת משלוחות המחשבה התוקפנית הטרוריסטית שהחברה שלנו מתייסרת בה..."

 

חברי הנביא אינם קדושים וחסינים מפני טעות

"חברי הנביא אמינים ביחס למה שמסרו אודות הנביא והם המופת [לחיקוי]. הם הקריבו את חייהם ורכושם, הפיצו את האסלאם והגנו עליו ושימשו דוגמא מעוררת התפעלות. אולם, בסופו של דבר הם בני אדם שאינם חסינים מפני טעות. הם גם צודקים וגם שוגים, הם בעלי שאיפות ונטיות אנושיות ולכן נאמר בקוראן: 'יש בכם אשר יבקשו את חיי העולם הזה ויש בכם אשר יבקשו את חיי העולם הבא'.[4]  לחברי הנביא אין קדושה ואין חסינות מפני טעות. זכותנו להעריך את התנהגותם הפוליטית לשלילה או לחיוב מבלי שאנו משמיצים מישהו מהם. אנו יודעים כי מלחמת האזרחים הגדולה ביותר  התרחשה בתקופתם והיא האסון הגדול ביותר ששבר את כוחם של המוסלמים.[5]  לפיכך, טבעי שנכיר את הסיבות שהביאו להתרחשותה ונעריך את עמדות הצדדים שלקחו בה חלק ונבהיר מי צדק ומי טעה. אם נגיד שכולם הפעילו שיקול דעת הלכתי, כולם צודקים וייתנו את הדין לאללה, ההיסטוריה הופכת להיות חסרת משמעות.

 

אכן, עלינו להסיר את הקדושה מההיסטוריה האסלאמית משום שהיא היסטוריה של בני אדם הצודקים וגם טועים כמו כל בני האדם. ההיסטוריה היא של המוסלמים ולא של האסלאם והביקורת שלנו היא ביקורת על ההיסטוריה ולא על האסלאם..."[6]

 

הריגת מי שנוטש את האסלאם - הלכה שאינה מחייבת בעידן המודרני

שאלה: "מה העמדה ההלכתית לגבי מוסלמי החוזר בו מדתו? האם עלינו להפעיל שיקול דעת הלכתי חדש בנושא לנוכח האשמות המופנות נגד האסלאם שהוא מורה להרוג אדם החוזר בו מדתו? של מי האחריות להדריך בדרך הישר - אחריות המדינה או אחריות הפרט?"

 

אל-אנצארי: "ראשית כל, חופש האמונה הוא יסוד איתן בטקסט הקוראני והנבואי ובעובדות ההיסטוריות החל מהתקופה הראשונה. [כדי להבין זאת] די לנו בפסוקים כגון: 'אין כפייה בדת...'[7] וכן 'מי שרוצה יאמין ומי שרוצה יכפור'[8]. נקודת המוצא של האסלאם בקביעת חופש האמונה היא נקודת מוצא הגיונית ופשוטה: היקום, הטבע והאדם מבוססים על שוני, גיוון ורבגוניות. יתר על כן, הקוראן הכריע בעניין כאשר אמר 'ולזאת ברא אותם'[9] כלומר לשם השוני, הרבגוניות והגיוון במטרה להעשיר את החיים. כל עוד הטבע מגוון ואללה ברא אותנו שונים בכל דבר: בצבע, בדת, בשפה ובלאום, טבעי הוא שבחירותינו יהיו מגוונות הן באמונה, הן בדרך המחשבה, הן בדמיון, הן בסגנון והן בחוקים ויש לנו זכות לחופש בחירה...

 

דברי חכמי ההלכה בדבר הריגת מי שחוזר בו מדתו אינם מחייבים אותנו בעידן המודרני, משום שהם מנוגדים באופן בסיסי לטקסט הקוראני: 'אלה אשר האמינו וישובו ויכפרו ואחר כך האמינו שוב ואחר כך שבו וכפרו והגבירו את כפירתם, אללה אינו מוחל להם ואינו מנחה אותם באורח מישרים'.[10] כלומר: העונש הוא בעולם הבא ולא בעולם הזה.

 

באשר לנאמר בסונה: 'המחליף את דתו, הרגו אותו', הרי שהדברים מתייחסים למצב של בגידה גדולה באמצעות שיתוף פעולה עם האויב. 'המרתד' [אליו מתייחסים דברי המסורת] השתייך למחנה המוסלמים באל-מדינה, חזר בו מן האסלאם, הצטרף למחנה האויבים במכה והחל להילחם באסלאם ובמוסלמים, ולכן טבעי שהנביא ציווה להורגו. הבנת הדברים בדרך זו מתחזקת באמצעות מסורת נוספת לפיה דמו של המוסלמי הפקר באחד משלושה מקרים בלבד וביניהם הזונח את דתו ועוזב את הקבוצה. כלומר, לא רק שהוא זנח את דתו אלא שגם עזב את המוסלמים לטובת האויבים.

 

הדברים מובילים אותנו למסקנה כי סוגיית האמונה והכפירה היא סוגייה אישית שאינה מעניינו של השלטון הכללי והיא חייבת להיות רחוקה מהתערבות המדינה או החברה. ההדרכה בדרך הישר היא מאללה... כאשר המדינה מתערבת בענייני הפרט, בענייני המאמין וביחסים הפרטיים שבין האדם לריבונו היא מקלקלת יותר משהיא מתקנת והופכת לשלטון עריץ הפוגע בדת עצמה. נכון, המדינה צריכה לעודד מידות טובות, להפיץ את ערכי האסלאם ולדרבן את האנשים לדבוק בהוראות הדת, אך ללא אפוטרופסות וכפיית  שלטון דיכוי."

 

מס הג'זיה אינו חל על אזרחים הממלאים את חובותיהם כלפי המדינה

שאלה: "כיצד עלינו להתייחס לנוצרים החיים עמנו? האם עליהם לשלם מס גולגולת [ג'זיה] למרות שהם ממלאים את אותן החובות: צבא, מיסים ושירות המולדת?"

 

אל-אנצארי: "הנח לכל הדיבורים הארוכים הממלאים את ספרי ההלכה על כך שהג'זיה הוטלה על הלא מוסלמים במקום שיהרגו אותם כעונש על כך שהם נשארים כופרים, כהשפלה וכהכנעה וכאמצעי [שנועד לסייע] לאסלאם. לכל זה אין ערך מול מה שנקבע בהסכמים של מפקדי המוסלמים הראשונים עם אנשי המדינות הכבושות כי הג'זיה היא תמורת הגנה עליהם, או מס 'להגנה' עליהם, והיא מתבטלת כאשר הם משתתפים בהגנה. בהסכם של [המצביא המוסלמי מראשית האסלאם] ח'אלד בן אל-וליד עם הכומר צלובא נקבע: 'לך [הנוצרי] מגיעים חסות והגנה. ואם נגן עליכם, מגיעה לנו [המוסלמים] ג'זיה'...

 

הג'זיה מתבטלת כאשר הלא מוסלמים משתתפים בלחימה, כפי שנקבע בהסכם של סויד בן מוקרן, אחד מן המפקדים של עמר [בן אל-ח'טאב], עם אנשי דהסתאן: 'לכם מגיעה חסות ועלינו מוטלת ההגנה. עליכם לתת גמול [עבור ההגנה] כל שנה בהתאם ליכולתכם, אך מי שניעזר בו מבינכם, גמולו [יישאר] שלו בשל עזרתו...'

 

הצחאבה הכירו את ההסכמים האלו שנערכו עם מפקדי המוסלמים ואישרו אותם והיתה הסכמה כללית כי הג'זיה היא תמורת הגנה. כמו כן, לקיחת כסף תמורת הגנה אינה המצאה אסלאמית, אלא היא עניין ישן ומנהג בינלאומי שנמשך עד ימינו אנו. הכוחות הבינלאומיים ששחררו את כווית ואשר מגינים כעת על המפרץ אינם עושים זאת ללא תמורה הבאה לידי ביטוי בהבטחת האינטרסים הבינלאומיים שלהם...

 

נוצרים ולא מוסלמים אחרים אשר רכשו 'אזרחות' [ערבית] ואשר לוקחים חלק בחובת שירות המולדת ומבצעים את חובותיהם כלפי המדינה, הם בעלי אותן הזכויות [כמו המוסלמים] ואין ליחס משמעות לדיבורים על ג'זיה. מושג 'האזרחות' הוא מושג מודרני הקשור לעיצוב המדינה המודרנית במשך מאתיים שנה והוא מסדיר זכויות וחובות שוות בין הפרט לבין המדינה. בעקרונות האסלאם אין דבר העומד בסתירה למושג האזרחות.

 

הטעם ההגיוני בהבחנה שהיתה קיימת בין המוסלמי לד'מי בראשית האסלאם ולאורך הדורות הקודמים פג בזמננו במדינה המודרנית. אין הצדקה להפליה בין האזרחים על רקע אמונתם, דתם או מינם ואין בכך דבר הסותר את עקרונות האסלאם. אדרבה, הדבר מתחייב על פי עקרונות הצדק; הצרכים החברתיים כופים זאת; כללי הפוליטיקה והמשטר פוסקים זאת וגורמי האחדות הלאומית דורשים זאת."

 

הפוליגמיה איננה זכות טבעית של הגבר

שאלה: "האם הפוליגמיה היא עיקרון יסוד ומתי היא מותרת? האם אנו זקוקים להגבלות ולכללים חדשים? האם ניתן להוציא חוק שימנע פוליגמיה למעט במקרים יוצאי דופן?"

 

אל-אנצארי: "לו הפוליגמיה היתה עיקרון יסוד היה אללה בורא פי כמה נשים מגברים, אך הנתונים הרשמיים שקיימים אצלנו ואצל אחרים מצביעים תמיד על כך שמספר הנשים קטן יותר ממספר הגברים. הנתונים האחרונים שהתפרסמו על ידי 'מרכז אל-חליג' למחקרים אסטרטגיים' בכווית בסוף שנת 2003 הראה כי שיעור הנשים הוא 50.2% בכווית, 50% בנסיכויות, 49.5% בבחריין ובעמאן, 49% בסעודיה ובקטר...

 

איש אינו מכחיש כי הפוליגמיה לגיטימית. על כך אין ויכוח. חילוקי הדעות שלנו עם תומכי ומעודדי הפוליגמיה הם האם הפוליגמיה היא זכות [טבעית] או שהיא פתרון [לבעיה]? אנו סבורים שהיא פתרון לבעיה שיכולה להיות אינדוידואלית או חברתית והיא אינה זכות טבעית של הגבר. כאשר מדובר בפתרון, זכותו של המחוקק להגבילו באופן שיגשים את האינטרס [הכללי בנושא זה]... בתקופת הנביא והחברה האסלאמית הקדומה היתה הפוליגמיה פתרון לבעיה כללית. הכיבושים האסלאמיים והמלחמות השאירו מאחור מספר גדול של אלמנות ובתים שאיבדו את המפרנס שלהם והיו זקוקים להשגחה. מספר הגברים פחת בשל המלחמות ובשל קשיי הפרנסה וסכנות התנועה בדרכים ולכן לא היה פתרון חברתי כללי מלבד הפוליגמיה. בנוסף לכך, האישה לא היתה גורם יצרני, משום שלא עבדה, והיא היתה זקוקה להגנה ולחסות. יש, אם כן, מספר צידוקים הומניים שהפכו את הפוליגמיה לדבר מקובל באותו הזמן והפכו אותה לאמצעי להגן על בתים שהיו בסכנת התמוטטות, וזאת בניגוד למה שקורה כעת כאשר הפוליגמיה היא ההורסת בתים יציבים.

 

הפוליגמיה בצורתה העכשווית היא מקור לטרגדיות חברתיות רבות. בתי המשפט מלאים בבעיות הנובעות ממנה. הפוליגמיה הבלתי מתוכננת בחברות הערביות תרמה להעצמת שתי בעיות עיקריות: ראשית, גידול בשיעור הגירושים ללמעלה משלושים וחמישה אחוזים. שנית, גידול בשיעור הסטיות בקרב הילדים. לכן צריך להגביל את הפוליגמיה באמצעות כללים שיצמצמו את השפעותיה השליליות על המשפחה, על הדור הצעיר ועל החברה, כך שהשופט ישתכנע מהצידוקים לפוליגמיה... אני תומך בהגבלת הפוליגמיה ובריסונה אך אינני תומך בפרסום חוק שיאסור אותה משום שהאיסור עשוי להרע את המצב ולדחוף אנשים לרמות בדרכים שונות."

 

העובדה שכיום נשים עוזרות לפרנס אינה מצדיקה שינוי בדיני הירושה

שאלה: "כיום האישה עובדת ולוקחת חלק בפרנסה. האם לגבר עדיין מגיע חלק של שתי נשים בירושה? ואם אב מחלק באופן שווה את צוואתו – האם הדבר מותר וצודק או לא?"

 

אל-אנצארי: "מנגנון הירושה הוא מנגנון אסלאמי צודק בעל שני עקרונות: ראשית, עיקרון השוויון: שוויון בין החלקים [של הירושה] בהתאם למעמד [המשפחתי].[11] שנית, עיקרון הצדק: השכר לפי העמל. באסלאם הגבר הוא אב, בעל ואח האחראי לפרנסה ולכן צודק שהוא יקבל חלק גדול יותר מהאישה בירושה... לו האסלאם היה רוצה להביע אפליה והעדפה [לגבר] האישה לא היתה משתווה לגבר כלל בחלקי [הירושה שהיא מקבלת], אך מספר חוקרים מנו למעלה מעשרים וארבעה מקרים בדיני הירושה שבהם האישה משתווה לגבר ולעיתים אף עולה עליו.[12]

 

באשר לצוואה שוויונית, הרי שבמותו האב מאבד את שליטתו על חלוקת עזבונו והעיזבון מתנהל על ידי מנגנון חלוקה ציבורי שנקבע מראש. לפיכך, צוואתו אינה במקומה אלא אם כן היורשים הזכרים מסכימים לוותר על זכותם... העובדה שהאישה כיום עובדת ומפרנסת ושהיא הפכה למקור יצרני לאחר שהיתה תלויה [בגבר], אינה מצדיקה את שינוי המנגנון הבסיסי של חלוקת הירושה ואינה מצדיקה את שינוי המעמד המשפטי של הצדדים השונים, [שכן] גם בעתיד יישאר הגבר באופן בסיסי האחראי לפרנסה.

 

מותר לאישה להתמנות למשרות דתיות בכירות

שאלה: "האם מותר לאישה לשאת את דרשת יום השישי? עאישה אם המאמינים [ואשתו הצעירה של הנביא מחמד] נשאה דרשה בפני הצחאבה, מדוע היא לא התפללה בראשם?"

 

אל-אנצארי: "באופן כללי הדרשנות היא עניין לגיטימי לאישה בדיוק כמו לגבר. מבחינת החוק הדתי, אין דבר המונע זאת מהאישה למעט בקרב הסבורים כי קולה של האישה הוא ערווה וזה בשל הסחת הדעת מן הטקסט הכתוב ומן העקרונות... הנשים מקבוצת חברי הנביא מסרו מסורות אודות דבריו ומעשיו של הנביא ועאישה הנהיגה את צבא הצחאבה מעל גבי גמל ונאמה בפניהם כמנהיגה. אולם לדרשת יום השישי יש מעמד מיוחד. היא תמיד היתה בידי הגברים משום שנושא הדרשה עומד בראש המתפללים ואצלנו אישה עורכת תפילה לנשים ולא לגברים. כמו כן [הדרשה ותפילת הציבור של] יום שישי אינה מוטלת עליה כחובה.

 

יחד עם זאת, זכותה של האישה לשאת דרשות על גבי בימות דתיות, תקשורתיות, תרבותיות, פוליטיות וחינוכיות שונות משום שהדבר הוא בבחינת 'ציווי על הטוב ואיסור על הרע' וזהו חלק מן האחריות החברתית המשותפת בין שני המינים. זכותה להתמנות למשרות של שיפוט, מתן חוות דעת הלכתיות, פיקוח על המוסר הציבורי ['חסבה'] והטפה דתית וזכותו של השליט לאפשר זאת לאישה. אישה בעלת יכולת והכשרה יכולה מטבעה להבין טוב יותר את הצרכים והבעיות של הנשים. ממשלת תורכיה [למשל] הורתה למנות 30 נשים כמופתיות וכעוזרות למופתי במחוזות רבים בתורכיה ואין בכך כל פסול..."[13]

 


 


[1]  הכוונה למסורת שבה אומר הנביא כי לאחר מותו תתחלק אומתו לשבעים ושלוש קבוצות ורק אחת מהן תינצל ביום הדין.

[2]  שיח' מחמוד שלתות כיהן בתפקיד שיח' אל-אזהר בין השנים 1963-1958.

[3]  סורת אל-בקרה (2): 256.

[4]  סורת אאל עמראן (3): 152.

[5]  הכוונה לקרב צפין שהתרחש בשנת 657 בין כוחותיו של הח'ליפה הרביעי עלי בן אבו טאלב לבין כוחותיו של מעאויה בן אבו ספיאן הח'ליפה הראשון משושלת בית אומיה. בעקבות קרב צפין נוסדה הכת הדתית-אופוזיציונית הראשונה באסלאם – הח'וארג'.

[6]  אל-ראיה, קטר, 29.1.2005.

[7]  סורת אל-בקרה (2): 256.

[8]  סורת אל-כהף (18): 29.

[9]  סורת הוד (11): 119.

[10]  סורת אל-נסאא (4): 137.

[11]  הכוונה היא כי אנשים בעלי אותה קרבה משפחתית לנפטר זוכים בנתח זהה בירושה. כך, למשל, בניו של הנפטר מקבלים כל אחד אותו חלק של הירושה. בנותיו מקבלות חלק אחר מן הירושה אך החלוקה ביניהן שווה.

[12]  הירושה מתחלקת בין מספר רב של קרובי הנפטר. יתכן מצב שבו אישה הקרובה יותר לנפטר, כמו אמו, תקבל חלק גדול יותר בירושה מאשר גבר שקרבתו המשפחתית לנפטר רחוקה יותר.

[13]  אל-ראיה, קטר, 31.1.2005.