ביקורת ביומון הבינערבי "אל-חיאת" על ספריו האחרונים של עמוס עוז
תחת הכותרת "עמוס עוז והחלום שהתגשם, אם כי לא בשלמותו" כתב הסופר הלבנוני החי בלונדון, סמיר אל-יוסף, ביומון הבינערבי "אל-חיאת" ביקורת על שני ספריו של עמוס עוז שתורגמו לאחרונה לאנגלית: "סיפור על אהבה וחושך" ו-"עזרו לנו להתגרש".[1] להלן חלקים ממאמרו:
"...הקורא הפלסטיני ימצא שהזיכרונות [ב"סיפור על אהבה וחושך"] מאכזבים, לפחות מבחינת ייצוגם הדל של הפלסטינים. עיקר האירועים המתוארים בסיפור התרחשו בפלסטין, כאשר הפלסטינים היו רוב התושבים. למרות זאת, במהלך הסיפור ההתייחסות אליהם היא בקיצור כאל לא יותר מאשר רוחות רפאים וצללים או כאל ישות ברברית ותו לא... אין ספק שיש מספר [התייחסויות] יוצאות דופן, אך הן אינן מרוות את הצמא. למשל, ישנן שתי פגישות עם פלסטינים שהותירו רושם עמוק על המחבר, למרות ששתי הפגישות הנזכרות התרחשו במקרה. הראשונה ארעה כאשר הוא עדיין לא היה בן ארבע והשנייה הסתיימה בצורה מביכה. לצד זאת ישנו [תיאור] השלב שבין הצעת תוכנית החלוקה בסוף 1947 לבין סוף המלחמה בין ישראל למדינות ערב בראשית 1949. רק אז נראים הערבים כבעלי נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה...
המאכזב בהצגת הנוכחות הערבית כחזקה בזמן מלחמה ודלה בזמן יציבות יחסית ושלום יחסי הוא [שהצגה זו] מאשרת, מבלי [שהמחבר] התכוון לכך, נקודת מבט פלסטינית (וערבית אסלאמית) שעיקרה כי ללא פנייה לאלימות ישראל לא תייחס לנו חשיבות, שלא לדבר על הכרה בזכויותינו הפוליטיות..."
בנוגע לספר "עזרו לנו להתגרש" כתב סמיר אל-יוסף:
"חייבים לציין כי עמוס עוז תרם בשנים האחרונות תרומה לא מבוטלת למאמצי השלום... כעת הוא פונה בדברים אל תומכי הפלסטינים והישראלים מקרב הקוראים האירופאים (אליהם מכוון ספר זה) ומדרבן אותם להפסיק להביט בסכסוך כאילו הוא סרט הוליוודי, כלומר מלחמה בין טובים לרעים, ולהתייחס אליו כאל מאבק בין שני עמים, בין שני קורבנות בעלי זכות שווה. גישה זו, שעוז הציג והאמין בה שנים, הופכת את המשא ומתן והוויתורים לא רק לדרך המעשית היחידה הקיימת אלא לחובה מוסרית... במסגרת זו מוטל על ישראל להכיר בחלק מן האחריות כלפי הפליטים ולפעול לשים קץ לייסוריהם: 'לו הייתי ראש ממשלת ישראל, [אומר עמוס עוז], לא הייתי חותם הסכם שלום שאינו פותר את בעיית הפליטים הפלסטינים באמצעות החזרתם למדינת פלסטין. כל פתרון שלא יפסוק בשאלת הפליטים הוא פצצת זמן'. אנו מקווים שראש ממשלת ישראל, או כל ראש ממשלה ושליט [אחר], יגלה את ההתעניינות הראויה בעצה זו.
יחד עם זאת, קריאת 'עזרו לנו להתגרש' מיד לאחר סיום קריאת 'סיפור על אהבה וחושך' עשויה לבלבל את הקורא. מתי [אי פעם] הפלסטינים והישראלים היו נשואים, כך שכעת עמוס עוז [יכול] לבקש בשמם גירושים? לאמיתו של דבר, אם סיפרו 'סיפור על אהבה וחושך' הסביר משהו בעניין זה, הרי שהוא הבהיר כי מאז טרום תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל, הפלסטינים והיהודים חיו כשתי חברות נפרדות. יתר על כן, הפרדה זו עשויה להיות ההצדקה היחידה להיעדרותם הבולטת של הפלסטינים מזיכרונות המחבר.
למעשה, עמוס עוז אינו מבקש מהאירופאים לסייע לו להשיג את הגירושים השקריים, אלא הוא מבקש להשלים ולחזק את מצב ההפרדה בצורה מלאה... הוא אינו מתעלם מהעובדה שכשיש שתי חברות השותפות למרחב אחד - כמצבם של הפלסטינים והישראלים - אין מנוס מכך שעם חלוף הזמן וכשיופיעו דורות חדשים, הם יתערבבו וישתלבו אלה באלה ולבסוף, גם אם בצורה הדרגתית, יתמזגו בצורה שיתכן כי אינה רעה או טובה יותר מזו שהתרחשה בארה"ב או בדרום אפריקה. לפיכך הפרדה מוחלטת היא המדיניות שיש לנקוט כדי למנוע התמזגות הדרגתית זו.
הבעיה, לפחות מבחינתם של עמוס עוז ושאר המאמינים בשלום על בסיס שתי מדינות עצמאיות, היא שמדיניות ההפרדה, כמו כל מדיניות המיושמת מגבוה, מכתיבה [את הצורך] להשתמש באמצעים אלימים כולל מלחמות, הקמת גדרות, הסרת התנחלויות, סגירת השער בפני פלסטינים המבקשים להתפרנס בישראל וכדומה. אולם, האם לא ניתן להשיג את ההפרדה המיוחלת, לפחות מצדם של עמוס עוז ודומיו, על ידי הקמת שתי מדינות עצמאיות? התשובה הקרובה ביותר לאמת היא: לא, משום ששתי המדינות המוצעות יהיו בלתי שוות בכל קנה מידה, ואין זה מתקבל על הדעת ששתי מדינות בלתי שוות בצורה שכזו יחיו בשכנות בשלום..."
[1] אל-חיאת, לונדון, 28.11.2004.
