המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סקירת תקשורת פלסטינית 25-31.5.1998
31/5/1998

סקירת תקשורת פלסטינית 25/5-31/5.1998

 

תהליך השלום:

השבוע התפרסם סקר שנערך על ידי מכון JMCC הפועל במזרח ירושלים לגבי מידת תמיכתם של הפלסטינים בתהליך השלום בהשוואה לסקר זהה של המכון מנובמבר. להלן חלק מתוצאותיו:

65.6% מהנשאלים טענו שהם אופטימים, לעומת 72.4% בנובמבר 1997.

63.7% מהנשאלים קבעו כי הם תומכים בתהליך השלום, לעומת 74.2% בנובמבר 1997.

38.7% מהנשאלים קבעו כי יש להם אמון ביאסר ערפאת, לעומת 46.4% בנובמבר 1997.

8.4% מהנשאלים קבעו כי הם תומכים בשיח' יאסין יותר מאשר בערפאת, לעומת 5.8% בנובמבר 97.

32.9% הביעו תמיכה ב'פתח' לעומת 40.9% בנובמבר 1997.

13.3% הביעו תמיכה ב'חמאס', לעומת 17.3% בנובמבר 1997. אחוז התמיכה ב'חמאס' ביוני  1997 היה 11.3% ובמאי 1997 10.3% והעלייה הגדולה בכוחו של ה'חמאס' בנובמבר 1997 מיוחסת על ידי מכון JMCC לפרשת משעל ולשיחרור השיח' יאסין.

29.1% מהנשאלים קבעו כי אין הם מאמינים לאף אחד מהארגונים הפוליטיים והדתיים, לעומת 17.3% בנובמבר 1997.

אחוז האנשים שאינם מאמינים לאף אחד מהאישים הפוליטיים או אנשי הדת עלה אף הוא מ16.9%- בנובמבר 1997 ל24.8%- במאי 1998.[1]

 

מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן אמר כי על ארה"ב לראות בישראל אחראית לכשלון תהליך השלום ולנקוט באמצעים המתאימים נגדה. כאשר נשאל באילו אמצעים מדובר, אמר עבד אל-רחמן: "לא קיימים פתרונות קסם אבל קיימים הפתרונות הריאליסטיים, שהוכיחו את יעילותם בדרום אפריקה, ביוגוסלביה ובעראק - הטלת סנקציות וכפיית צעדים מדיניים ודיפלומטיים. אין דרך אחרת... מכיוון שהוא [נתניהו] קורא למלחמה ולא לשלום, וכפוף למנטאליות תלמודית ישנה, הקוראת להקמתה של ישראל הגדולה."

 

עוד אמר עבד אל-רחמן כי "הציונות מהווה הקדמה למתקפה חדשה נגד האדמה והאומה והיא נובעת מאותו מקור ממנו נבעו המלחמות הצלבניות. ישראל הינה גורד שחקים שיסודותיו נתמכים על ידי ארה"ב; אלא שטועה מי שסבור כי ישראל מסוגלת להחזיק מעמד בכוחות עצמה ולו למשך יום אחד. הסכם אוסלו הוא כורח המציאות ומהווה אמצעי להשבת זכויותינו; אך אם ההסכם  לא ישיב זכויות אלה , הוא יכול ללכת לפח הזבל של ההסטוריה."[2]

 

מזכ"ל 'חזית השיחרור הפלסטינית, אבו אל-עבאס, אומר בראיון לשבועון אל-ביאדר אל-סיאסי כי הוא אמנם תמך בהחלטת המועצה הלאומית הפלסטינית מ1996- בנושא האמנה הפלסטינית אך "האמנה לא שונתה. המועצה הלאומית הפלסטינית הצביעה על הצעה להתנות את שינוי האמנה בהשלמת הפתרון המדיני... תנאי זה לא מולא נכון לעכשיו.

 

תנועת ה'חמאס' אינה מצויה בסתירה לרשות הפלסטינית. 'חמאס' אומרת זאת והשיח' יאסין אומר זאת. הם כפופים לרשות הפלסטינית. גם הרשות אומרת ש'חמאס' מהווה חלק מהעם הפלסטיני. 'חמאס' מהווה לדעתי חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. יתכן שאנו חלוקים עליהם בכמה ענינים ומסכימים בענינים אחרים, אך בכל הנוגע למשימות [שתובע] המאבק הלאומי, אנו משלימים אלה את אלה וחילוקי הדעות אינם מגיעים לכדי התנגשות...

 

לדעתי בחמישים השנה הבאות אנו נהיה עדים לישראל מסוג אחר, ואולי לא תהיה קיימת ישראל כלל. בחמישים השנה  הבאות ישלים האדם הפלסטיני לבנות את מולדתו במלואה. אנו מציינים חמישים שנה ל'נכבה' וצועדים קדימה ואילו ישראל חוגגת חמישים שנה לקיומה והיא צועדת לאחור.  אני סבור שמחצית המאה הבאה תהיה מחצית המאה הפלסטינית...

 

המחשבה הציונית מבוססת על שני ענינים עקריים: גזילת קרקע והגירה... זהו עמוד השידרה של התנועה הציונית והמוקד האידיאולוגי החריג של המדינה החריגה הזו, שלאורך ההסטוריה כולה לא היתה מדינה כמוה. חלק מהכוחות הפוליטיים בתוכה, ובעיקר בקרב מפלגת העבודה, החלו לחוש בסכנה הנובעת מהאינטגרציה הדמוגראפית הישראלית-פלסטינית בתוך ישראל. הם סבורים כי יש לשמור על [המוקד האידיאולוגי] בתמורה לוויתור על חלק [מן הקרקע], כלומר לעצור את ההתרחבות הטריטוריאלית ולהשלים את ההגירה במעגל סגור כדי לשמור על טוהרה [היהודי] של המדינה. לרעיון ההסדר עם הפלסטינים התלווה רעיון בדבר התרחבות מסוג אחר תרבותית וכלכלית באמצעות כפפות של משי. הליכוד לעומת זאת רואה את המצב מנקודת המבט של ז'בוטינסקי לפיה ישראל צריכה להיות חזקה וחמושה מכף רגל ועד ראש ולהביא מהגרים.

 

כלומר, שתי המגמות מובילות לאותה המטרה: הגנה על הישות היהודית הטהורה... נראה כי רעיונותיה של מפלגת העבודה קרובים יותר למציאות, בעוד שרעיונותיו של הליכוד הינם ריאקציונרים ואנכרוניסטים. באמצעות רעיונות אלה, נתניהו עשה עבורנו שרות גדול והוכיח את גזעניותה של ישראל ועד כמה היא מפרה את החוק הבינלאומי ומבזה את האדם וזכויותיו. זאת ועוד, התנהגותו של נתניהו שימשה אזהרה למדינות ערב שהבינו כי הן משמשות כמטרה, לאחר שפרס הצליח ליצור עירפול במחשבה הערבית [ולהביא למצב] שהם החלו לחשוב כי היהודים הם שכנים טובים ולהאיץ את הנורמליזציה. כעת נתניהו חיסל את כל זה."[3]

 

מזכ"ל מפלגת 'ההצלה' האסלאמית,  יחיא מוסא, אמר: "הציונים השקיעו מאמצים כדי להמציא את האשליה לפיה יש להם זכות לאומית בפלסטין. הם קשרו זאת לתורה ופעלו על פי מושגים כגון טוהר [הגזע] היהודי, העם הקדוש, עמו הנבחר של אללה, עם האבות הנצחי, העליונות האיכותית של הגזע היהודי, הארץ המובטחת, הזכות ההסטורית ורדיפת היהודים; כל אלו הן נקודות המוקד של המחשבה הציונית. העוינות והטרור הציוניים אינם קשורים לתנאים הנוכחיים; הם בעלי שורשים עמוקים. תהליך השלום עמם הינו בלתי אפשרי, משום שהם לא יוותרו על [דרך] המחשבה שלהם."[4]

 

ביקורו של יו"ר הקונגרס האמריקאי, ניוט גינגריץ' בארץ והמחלוקת לגבי הנחת אבן היסוד לשגרירות האמריקאית בירושלים עוררה סערת רוחות בציבור הפלסטיני.

 

סאיב עריקאת אמר, כי גינגריץ' הוא "בור גמור בנוגע למה שמתרחש כאן, ודבריו ומעשיו מוכיחים זאת... הוא אינו יודע דבר על הבעיות והענינים הרגישים כאן והוא קיצוני יותר מרוב הישראלים. מה שהוא אומר ומה שהוא עושה יחריב את מאמצי השלום של שני הצדדים."

 

עריקאת הוסיף: "אני לא איימתי בשפיכות דמים אבל הזהרתי מפני ההשלכות של מעשהו. אם הוא מאשים אותי שאיימתי עליו, הדבר איננו נכון. אל לנו לשכוח שבשנה שעברה ועדה של הקונגרס קנסה אותו ב 300- אלף דולר מכיוון שהוא שיקר וחרג מאמות המוסר של הקונגרס."[5]

 

בעל הטור "בן קלקיליה" כותב: "במלון הילטון ירושלים נפגש שר המלחמה הכורדי מרדכי לכוס ויסקי 'שיבאס ריגאל' וגרעיני פסיטוק חלבי מהרי איראן עם היושב ראש הרפובליקני של הפרלמנט האמריקאי... השניים סקרו את תמונותיו של גינגריץ' בעודו מבקר בתערוכת השואה [הכוונה למוזיאון יד ושם], בכנסת ובהר חומה כשהוא חבוש כיפה...

 

גינגריץ' הוסיף [על דבריו בכנסת] בכך שכינה את הגברת אולברייט,בת צ'כיה ואחייניתו של מתנחל בעמק צמח, "סוכנת של הפלסטינים". כדי להגביר את שביעות רצונם של יהודי תימן, יהודי פולין, יהודי מרוקו, יהודי אתיופיה ומנהיג היהודים הכורדים הבטיח גינגריץ' לארגן מליארד דולר נוספים מן הקונגרס כדי שהגנרל מרדכי יבנה מחנות חדשים בגדה המערבית, כדי שהגנרל שרון יחזק את משאבות המים שמטרתן לגנוב את מימי הגדה, וכדי שהגנרל אולמרט יפיץ בתים בירושלים "רבתי"."[6]

 

ואילו במאמר המערכת של השבועון כל אל-ערב נכתב:

"...ניתן היה להסתפק בסיווגו של גינגריץ' כ'קאובוי פוחז', 'מאפיונר פוליטי' או 'חלאת ההסטוריה', אלא שכל התארים הללו אין בהם די כדי לתאר את אופיו של אדם זה הנטפל למולדתנו ולחיינו. לאמריקאי זה שההסטוריה של כל כפר פלסטיני ארוכה פי עשרות מונים מההסטוריה של ארצות הברית שלו יש את המצח הנחושה להוציא פסק דין בנוגע לעתיד ירושלים... הוא מדגיש את הדמיון בין שתי האומות האמריקאית והישראלית, מאחר ששתיהן אומות של מהגרים, דבר המרמז מייד על מסעות השמדה של התושבים החוקיים והמקוריים... אמריקה בהנהגת אנשים מסוגו של הגינגריץ' הזה מתקרבת יותר ממדינות העולם האחרות להתפתחותו מחדש של הנאציזם."[7]

 

מעמד ירושלים

יו"ר המועצה המחוקקת, אחמד קריע 'אבו עלאא'': "המשא ומתן הפלסטיני - ישראלי, בשלב הדיונים על הסדר הקבע בנוגע לירושלים יעסוק בירושלים המערבית ובנכסים הפלסטיניים בה: בדיר יאסין, בליפתא, בעין כרם, בבקעה, בקטמון ובקרקע עליה נמצאת כיום הכנסת הישראלית.

לפלסטינים יש מסמכים המאשרים את את בעלותם על יותר מעשרת אלפים נכסים בירושלים המערבית, בנוסף לקרקעות, והשיחות על הסדר הקבע בנוגע לירושלים יתמקדו בהם... אינני יכול לתאר לעצמי הסכם ללא חזרתה של  ירושלים לריבונות פלסטינית, אפילו אם הסכסוך יימשך אלף שנים נוספות..."

 

אל לממשלת ישראל להחמיץ את ההזדמנות הנוכחית בתהליך השלום... מאחר שמאזן הכוחות משתנה בהתמדה. ההיסטוריה סיפקה לנו לקחים רבים אותם ניתן להסיק, אבל הממשלה הישראלית הנוכחית לא קוראת היטב את ההיסטוריה...[8]

 

מתוך ראיון עם המופתי של פלסטין, שיח' עכרמה צברי:

שאלה: מדברים הרבה על הסדר הקבע ומעמדה של ירושלים במסגרתו, מה היא עמדתך בנוגע להסדרים אלה?

צברי: אני יכול לומר במרירות שירושלים בסכנה, כל זמן שישראל נחושה בדעתה על כך שירושלים תהיה מאוחדת. אנחנו גם כן רוצים שירושלים תהיה מאוחדת מפני שהיא כולה וקף אסלאמי והיא - ירושלים המזרחית וגם המערבית - שלנו, המוסלמים.

 

שאלה: היהודים טוענים כי אל-אקצא הוקם על חורבות מקדש שלמה ולכן יש להם בסיס חוקי במקום דתי זה, מה אתה אומר על כך?

צברי: זוהי בדיה, ואנו לא נכיר בה לעולם, מכיוון שאללה צודק וחכם מכל. אללה החליט שמקום זה שניתן לוקף הוא אל-אקצא ולא ייתכן שהוא הוקם על חורבות מקדשם של היהודים. זאת מאחר שאללה דרש מאיתנו לשמור על מקומות הפולחן של בעלי הדתות האחרות ואם מקום זה היה מקדש ליהודים, אללה לא היה דורש מאיתנו להקים עליו מסגד. אללה לא סותר את עצמו ולא דורש מאיתנו לתקוף את בעלי הדתות האחרות.

 

שאלה: כיצד אתה מתייחס לכותל [המערבי]? האם הוא כותל אל-בראק?

צברי: מבחינה דתית, הכותל הוא כותל אל-בראק והוא חלק מהחומה המערבית של מסגד אל-אקצא המבורך, הוא רכוש של המוסלמים וליהדות אין שום קשר אליו. אלא, שבתחילת שנות השלושים, רצה חבר הלאומים לפתור בעיות שהתעוררו בין הערבים ובין היהודים וכדי לרצות את היהודים ולפתור את הבעיות הם הירשו להם [ליהודים] להתפלל מול כותל זה בלבד, בלי שיעשו בו שינוי כלשהו.[9]

 

במאמר המערכת של השבועון פצל אל-מקאל נכתב:

"השקר הפראי והגדול ביותר בישראל בימים אלה הוא ירושלים המאוחדת בהנהגת אהוד אולמרט, חסר המוסר והערכים, השקרן והגנב, למרות שבית המשפט זיכה אותו. השבוע חגגו הפאשיסטים של 'צומת', 'מולדת' ו'הליכוד', החילוניים והדתיים של המפד"ל וש"ס, יחד עם יוני 'העבודה' ו'מרץ' את איחוד ירושלים, "בירתם הנצחית"... עיר זו החובקת את הישראלים הקנאים ביותר, הגזענים ביותר, הנחשלים ביותר והריאקציונרים ביותר, והחובקת גם את המנגנון הבירוקרטי הציוני על מוסדותיו הגזעניים, הופכת לנתעבת ולעיר דמים יותר ויותר..."[10]

 

המאבק בישראל:

שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי, נשא דברים בכנס בהשתתפותו של ערפאת בקהיר וקרא לערבים הפלסטינים ל"עמידה איתנה, ללחימה ולג'יהאד".  השיח' טנטאוי הוסיף: "עמוד איתן ובכוח מול אויבך הגוזל את אדמתך, אם צריך לסטור לו - סטור לו, ואם צריך להרגו הרגו, ואם יש לפוצץ את עצמך בתוכו, בתוך האויב הזה, הפוך לשהיד... המוות למען הכבוד טוב יותר מן החיים. זהו ההגיון של הדתות, אשר לא קוראות להרג החפים מפשע אלא להבסת התוקפים והעושקים. ההיסטוריה של היהודים היא שרשרת של אסונות וטרגדיות בשל החמדנות וההרג שלהם, אפילו הרג נביאיו של אללה. יותר משליש מהקוראן עוסק ביהודים, במנהגם הרע להונות את הערבים והמוסלמים, בטענותיהם השקריות, ביצריהם, ובהכחשתם את חסד אללה."[11]

 

המדריך הפוליטי והמוראלי של כוחות הבטחון הלאומי במחוזות הצפון, וג'יה עפונה, קרא בסימפוזיון שנערך באוניברסיטת אל-נג'אח, שלא לנתץ את המחסום הנפשי החוצץ [בין הפלסטינים] לבין הישות העברית. עפונה מתח ביקורת על "אלו המתחרים ביניהם בדו-קיום ונורמליזציה עם הישראלים, בתמורה להישגים מדיניים מועטים." עוד אמר עפונה כי ישראל אינה מסוגלת לשאת באבידות בנפש, כפי שהוכח במלחמות, וזאת בניגוד לפלסטינים הנכונים תמיד לשאת באבידות אלו ממניעים דתיים. עתיד הבטחון בפלסטין, לדברי עפונה, נוטה לטובת הפלסטינים מאחר שצפו כי מספר הפלסטיניים יגיע ל14- מליון בשנת 2010 בשל הגידול הטבעי מחד גיסא ובשל הגידול בהגירה לפלסטין הירידה בהגירה לחו"ל מאידך גיסא. התביעה להקים מדינה פלסטינית מהווה גורם בסיסי שמטרתו להבטיח עומק גיאוגרפי בעל רצף צבאי ואסלאמי אל מול הישות העברית שאין לה עומק דומה."[12]

 

חבר הועדה המרכזית של ה'פתח', צח'ר חבש, נשא דברים בטקס סיום קורס להכשרת אנשי ה'פתח' במחוז רמאללה בשימוש בנשק. חבש אמר כי "הצבא של תנועת ה'פתח' מהווה את כח המילואים העיקרי עבור הרשות הפלסטינית" והזהיר כי "אם כוחות הכיבוש ינסו לחדור לשטחי הרשות הפלסטינית, הם לא יצאו מהם חיים."

 

בטקס נשא דברים גם צאיב נצאר, בשמו של מושל רמאללה, מצטפא עיסא. נצאר אמר כי "התמורות המדיניות שחלו מגבירות את הנחישות הפלסטינית לדבוק באופציה של מאבק מזויין כאופציה אסטרטגית, לצד אופציית השלום, [והכוונה לשלום] הפלסטיני הצודק  ולא לאופציית השלום הציונית המשפילה." עוד אמר צאיב נצאר: "אנו בתנועת ה'פתח' מכריזים כי אופציית הנשק ורובה-הלחימה המופנה לחזהו של האויב נותרה בידינו ואנו לא נשמוט אותה."[13]

 

במסגרת מסע הביקורים של מנהיג ה'חמאס', שיח' אחמד יאסין, במזרח התיכון, הוא התארח בסוריה. במסיבת עיתונאים שקיים בדמשק אמר יאסין, כי "תהליך השלום נמצא בדרך ללא מוצא ולא נותר אלא לקבור את גופתו."

 

לדברי יאסין, "המדינה העברית רואה בתנועת ה'חמאס', שנטלה אחריות על רוב פעולות המאבק בישראל, ארגון טרור; משום שאנו אומרים "לא" לתוכנית הציונית, שתוקפת והורגת את האחרים. אם ההתנגדות לכיבוש היא טרור, אזי אני ראשון הטרוריסטים."

 

"...ישראל לא תחגוג את יום השנה המאה להקמתה. ישראל הוקמה על רקע תנאים בינלאומיים שסייעו לה בכך. תחילת המאה הבאה תראה את סוף הישות הציונית והקמת המדינה הפלסטינית. הרבע הראשון של המאה הבאה יהיה עד להיעלמותה של הישות הציונית והקמת המדינה הפלסטינית על כל האדמה הפלסטינית ושיבת עמנו לאדמתו. החזק לא ישאר חזק לעד, והחלש לא ישאר חלש לעד."

 

יאסין הודה לאיראן על עמדתה החיובית לגבי הבעיה הפלסטינית ואמר כי אין זה סוד שתנועת ה'חמאס' משתפת פעולה, מזה זמן רב, עם תנועת החזבאללה השיעית הלבנונית, המקורבת לאיראן, וכי "שיתוף הפעולה ימשיך בעתיד, עד להבסתו של האויב הציוני."[14]

תחת הכותרת 'ירושלים עכשיו, ירושלים תמיד', כותב פואד אבו חג'לה בטורו היומי:

"בין אם יתקיים ביקורו של גינגריץ' במקום המשוער של השגרירות האמריקאית בירושלים, ובין אם לאו; בין אם הקונגרס האמריקאי יכריז על קיצוניותו היהודית על ידי הסכמה לטענה הישראלית [שירושלים היא] הבירה הנצחית המאוחדת בעיר הכבושה, ובין אם לאו; ואפילו אם תיבנה שם השגרירות ונשיאי ארה"ב לשעבר ונשיאי ארה"ב הבאים יבחרו לבלות את שנות הפנסיה שלהם בדירות התנחלותיות עליהן שומרים הטרוריסטים של הר הבית השקרי - דבר לא ישתנה. ירושלים תישאר עיר פלסטינית, שהכיבוש לא יבטל את פלסטיניותה על ידי המתנחלים שלו, הטרוריסטים שלו, הדחפורים, הכדורים החיים וכדורי הגומי שלו.

 

הבה ניזכר כיצד ארבע מאות לוחמים של חזבאללה הצליחו לאלץ את הרשעים להודות בתבוסתם בדרום לבנון ודחפו אותם לחפש דרך לסגת מהגיהנום של הדרום.

 

ועוד ניזכר, כיצד קבוצה של 'שהידים' הצליחו לנפץ את הגאווה האמריקאית בביירות ולדחוף את הבית הלבן ואת הקונגרס היהודי בוושינגטון לקבל החלטה לצאת מבירות. זו היתה החלטה משפילה והיתה לה השפעה קשה על הסופרמן הבינלאומי, שאיבד את כבודו עוד לפני כן בוייטנאם..."[15]

הניסויים הגרעיניים שערכה פקיסטאן:

להלן קטע מדרשת יום השישי במסגד אל-אקצא מפי השיח' חיאן אל-אדריסי:

"אתמול, ה28- במאי 1998, היה יום רב משמעות בהסטוריה של האסלאם ושל המוסלמים. פקיסטאן הפכה למדינה האסלאמית הראשונה שפוצצה את פצצת הגרעין האסלאמית הראשונה בעידן המודרני. ארוע הסטורי חשוב זה בא בעת שאומת האסלאם סובלת מחולשה, עוני, עושק ופירוד, מהטרור של המזרח ושל המערב והמזימות שהוא רוקם נגדה. פצצת הגרעין האסלאמית המרתיעה באה כדי לפתוח את הדרך בפני אומתו של מחמד, כדי שתעמוד בשורה אחת עם המדינות בעלות ארסנל הגרעין, כדי שתרתיע את אויבי אללה, כדי להרתיע את אויבי האסלאם, כדי להרתיע את אויבי האומה האסלאמית. השבח לאללה וברכות לאחות המוסלמית פקיסטאן, אנו שולחים מאדמת 'מסע הליל ועליית הנביא לשמיים' [הכוונה לירושלים], מהאדמה הכבולה. יחד עם אחינו בפקיסטאן ובכל כנפות הארץ אנו מכריזים בקול את המילים שבקעו מגרונותיהם מרוב שמחה: 'אללה אכבר, אללה אכבר אללה אכבר..."[16]

 



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה, 29-5-1998

[2] אל-רסאלה, 28-5-1998

 [3]אל-ביאדר אל-סיאסי, 30-5-1998

[4] אל-רסאלה, 28-5-1998

[5] אל-איאם, 26-5-1998--

[6] אל-חיאת אל-ג'דידה, 25-8-1998

 [7]כל אל-ערב, 29-5-1998

[8] אל-איאם, 25-5-1998

[9] אל-שעב, 25-5-1998

[10] פצל אל-מקאל, 29-5-1998

[11] אל-חיאת אל-ג'דידה, 27-5-1998

 [12]אל-חיאת אל-ג'דידה, 28-5-1998

 [13]אל-חיאת אל-ג'דידה, 31-5-1998

[14] אל-איאם, 27-5-1998

[15] אל-חיאת אל-ג'דידה, 25-5-1998

[16] קול פלסטין, 29-5-1998

תגיות