כללי

 

ויכוח על מעמד השיעים במצרים

 

לאחרונה מתנהל במצרים דיון סביב מעמד השיעים במדינה. הדיון התעורר בעקבות התבטאות של השיח' יוסף אל-קרדאוי לפיה חדירת השיעה ההולכת וגוברת למצרים הסונית עלולה להביא למלחמת אחים כבעיראק. דבריו של אל-קרדאוי עוררו ביקורת בקרב השיעים והממסד הדתי במצרים וכן בקרב בעלי טורים בעיתונות המצרית. מנגד, היו שתמכו בדבריו של אל-קרדאוי וטענו כי התפשטות השיעה מהווה סכנה למצרים ולאזור כולו.

 

מצב השיעים במצרים

אין נתונים רשמיים באשר למספר השיעים במצרים. מרכז אבן ח'לדון למחקר העריך בינואר 2005 כי השיעים מהווים אחוז אחד מן האוכלוסייה המוסלמית במצרים, המהווה 90% מכלל האוכלוסייה  המצרית המונה כ-73 מיליון נפש, כלומר במצרים כ-657,000 שיעים.[1] מנהיגי השיעה במצרים מסבירים כי קשה לדעת מה מספרם של השיעים במצרים משום שרבים מהם נוהגים על פי עיקרון ה"תקיה," כלומר מסתירים את זהותם הדתית כאמצעי זהירות מחשש לדיכוי.[2]  ארגוני זכויות אדם מצריים מדווחים כי השיעים במצרים סובלים מהפרת זכויות אדם בסיסיות, כגון חופש הביטוי וחופש ההתארגנות, וכן מרדיפות מטעם מנגנוני הביטחון.[3]

 

מחמד אל-דריני, סוני שהפך לשיעי, יושב ראש המועצה העליונה להגנה על "אהל אל-בית" במצרים[4] – גוף הכולל נציגים של השריפים [צאצאי מחמד], הצופים והשיעים - אמר כי "לפי הערכות מנגנוני הביטחון ישנם כמיליון שיעים המסתתרים מאחורי 76 מסדרים צופיים,"[5] בעוד שלהערכתו, במצרים ישנם מיליון וחצי שיעים.[6]

 

אל-דריני אמר בראיון לאתר האינטרנט  www.alarabiya.net כי "מספרם הגדול של השיעים [במצרים] הוא תוצאה של מעבר של מצרים מהסונה לשיעה בעקבות מהפכת המידע, הטכנולוגיה והאינטרנט וזרימתם של ספרים רבים, [וכן הודות לפעילותה של] המועצה העליונה להגנה על אהל אל-בית שפעלה במשך שמונה שנים והוציאה לאור את העיתון 'צות אהל אל-בית'..." לדבריו, הקהילה השיעית במצרים אינה חושפת את עצמה בשל "הפחד מפני הרדיפות שהשיעים עברו ברבע המאה שעברה. די להצביע על אלו שנעצרו ועונו בשנים 1989-1988, 1994, 1996, 2000, ו-2004-2002... נוסף על האיבה המתפשטת על ידי אלפי אגודות שרעיות הדוגלות באסכולה הוהאבית, וכן קבוצות אלימות היוצאות בכל תוקף נגד שיעים..."

 

לדברי אל-דריני, במצרים ישנה תעמולה שיעית שבעטייה הוא נעצר ונאסר למשך שנה וחצי. עוד אמר כי נערכו "לאסירים שיעים פגישות החזרה בתשובה כדי להשיבם לסונה תמורת שחרורם [מהכלא]... [שיעים אלה] נעצרו בשל השתייכותם [לעדה] השיעית. לאחר שישה חודשים של משא ומתן הסכימו לשחררם בתנאי שיחזרו לאסכולה הסונית, והם קיבלו את הלחצים הללו..." אל-דריני עצמו לא הסכים לתנאים אלו, והסביר: "הם התנו את שחרורי [מהכלא]... בכך שאקפיא את פעילותה של המועצה העליונה להגנה על אהל אל-בית... ומנעו ממני גם להוציא את עיתוננו... אני האסיר הפוליטי היחידי במצרים בעל תואר 'סכנה חריגה.' אפילו רוצחי סאדאת לא קיבלו תואר כזה..." כמו כן אמר אל-דריני כי "משרד ההקדשים [המצרי] עדיין מחזיק בכל הרכוש של המועצה [העליונה להגנה על אהל אל-בית], כמו מחשבים, ניירות, מסמכים ותעודות הנוגעות לנו, ואף דברים הנוגעים למשפחה, כמו תעודות לידה."[7] 

  

אזהרת השיח' אל-קרדאוי מפני חדירת השיעה למצרים

עיקר השיח הציבורי באשר למעמד השיעים במצרים התעורר בעקבות התבטאות של השיח' יוסף אל-קרדאוי, שהזהיר מפני ניסיונות חדירה של השיעה לתוך הסונה ומפני חדירת הסונה אל תוך השיעה. בנאומו באיגוד העיתונאים המצריים בקהיר בסוף אוגוסט 2006, בתום מלחמת לבנון, אמר אל-קרדאוי כי יש אמנם צורך בהתקרבות בין השיעים לבין הסונים, "אך לא נסכים שהתקרבות זו תהיה סיבה לחדירה [שיעית] לתוך המדינות הסוניות. [חדירה כזו] תגרום לאש שתכלה את הכול ומה שקרה בעיראק בין הסונה לשיעה יהפוך לדגם עבור כל המדינות... התקרבות בין האסכולות [השיעית והסונית] דורשת שכל אחת מן האסכולות תימנע מפעילות מיסיונרית במדינה המאמצת את האסכולה האחרת," כלומר ששיעים לא יפיצו את דתם במדינות סוניות ולהיפך.[8]

 

העיתון המצרי "אל-מצרי אל-יום" דיווח כי "אל-קרדאוי הזהיר מפני חדירת השיעה למצרים, והצביע על כך ש[השיעים] מנסים להפיץ את אמונתם במצרים בשל אהבתה לאהל אל-בית ומשום [שבמצרים מקומות קדושים לשיעה, כמו] קבר חסין וזינב." כמו כן צוין כי אל-קרדאוי אמר כי "השיעים השתמשו בצופיות כגשר לשיעיזציה, וכך חדרו למצרים בשנים האחרונות..."[9]

 

דבריו של אל-קרדאוי עוררו סערה בחברה המצרית, בקרב שיעים וסונים כאחד. לפיכך "ההתאחדות הבינלאומית של חכמי הדת המוסלמים" שבראשה עומד אל-קרדאוי, פרסמה הבהרה בה נאמר: "המזכירות הכללית של ההתאחדות הבינלאומית של חכמי הדת המוסלמים רוצה להבהיר כי הציטוטים בשם אל-קרדאוי בעניין [היחסים עם אחינו השיעים] ... [היו במסגרת] תשובה לשאלה שהופנתה אליו, תשובה שתלויה בקונטקסט של השאלה ובאופן ניסוחה. בדבריו של אל-קרדאוי לא היתה שום האשמה כלפי הצופים או רעיון הצופיות כשלעצמו, כפי שהובן על ידי חלק מהנוכחים בכינוס או חלק מהקוראים של הפרסומים על כך… [אל-קרדאוי סבור] כי יש צורך באחדות האומה, כי השיעה התרי-עשרית היא אחת מקבוצות המוסלמים וכי האסכולה הג'עפרית היא אסכולה אסלאמית נחשבת." בהודעת ההבהרה נאמר עוד כי "בדבריו של אל-קרדאוי על התנגדותו לניסיונות של חלק מהשיעים להשפיע על אנשי הסונה ולהפכם לשיעים, הוא התכוון לאותם ניסיונות אינדיבידואליים חסרי אחריות שזורעים פירוד ומלחמת אחים בין בניה של דת אחת במדינות שמרבית אוכלוסייתן סונית על ידי תעמולה למען שיעיזציה, או במדינות שמרבית אוכלוסייתן שיעית על ידי תעמולה למען מעבר לאסכולות הסוניות [השונות]..."[10]

 

התבטאויותיו של אל-קרדאוי העלו לסדר היום הציבורי בקהיר את נושא מעמד השיעים במצרים. חלק מן הקולות שנשמעו בחברה המצרית - שיעים וסונים - דחו את דבריו של אל-קרדאוי והאשימוהו בהטפה לקיצוניות ולמלחמת אחים בתוך האסלאם בין שיעים לסונים. חלק אחר הסכים עם אל-קרדאוי כי השיעים מהווים סכנה למצרים ולאזור בכלל.

 

שיעים במצרים מוחים על דברי קרדאוי

דבריו של אל-קרדאוי עוררו מחאה בקרב הציבור המצרי השיעי. ד"ר אחמד ראסם אל-נפיס, סוני שהפך לשיעי ונעצר בעוון זה ב-1987 וב-1989, תקף את אל-קרדאוי על דבריו ביחס לשיעים במצרים.[11] במאמר בשבועון משרד התרבות המצרי "אל-קאהרה", כתב אל-נפיס: "אבוי, הרי התברר כי [מצרים] היא ארצם [של הסונים] בלבד ולא ארצנו, וכי מי שהפך לשיעי ודבק בדרכם ההלכתית של השיעים צריך לוותר מרצונו המלא על האזרחות המצרית…לפני שהמדינה הקרדאוית הטליבאנית תפקיע אזרחות זו מידיו… השיח' אל-קרדאוי לא חשש מפני [אמירת דברי] הסתה עדתית כאשר הזהיר מפני הגאות השיעית במצרים… ואחר כך המשיך בהסתה נגד הצופיות… מדוע הפכה השיעיות לדבר המנוגד לאהבת אהל אל-בית? אילו הוכחות וסימוכין יש לו [לביסוס] ההבלים הללו, ומי נתן לו את הזכות לשפוט כוונות ולבחון כליות?… ברצוננו להפנות את תשומת ליבו [של השיח' אל-קרדאוי] לכך שלשיעים במצרים אין שום מיליציה… ולכן אין כל פחד מהם, אלא יש לפחד מזולתם, מפני אלו בעלי ארטילריה עצומה של פסקי הלכה המאשימים בכפירה…"[12]

 

מחמד אל-דריני מחה אף הוא על דברי אל-קרדאוי. בראיון לאתר האינטרנט  www.alarabiya.net אמר אל-דריני: "דבריו של אל-קרדאוי הם בבחינת הסתה ברורה ובוטה נגד אהל אל-בית במצרים משום שהם עולים בקנה אחד עם צעדים מעשיים שנקטה הממשלה, בהם מתן הנחיות לדרשני המסגדים להסית נגד אהל אל-בית בכלל ונגד השיעים בפרט... כיצד אנו מדברים תמיד על החירות ומשמעויותיה ובה בעת אנו מתעלמים מכך שהאלף-בית של החירות הזו ושל החוקים והמנהגים הבינלאומיים הוא כיבוד ייחודיותו של האדם בעבודתו את אלוהים. מדוע לעורר [את העניין שאדם] זה הוא סוני, או שיעי וכיוצא בזה. איש מאיתנו איננו בא כוחו של אללה עד כדי לשפוט אותנו בעולם הזה על אמונותינו, בין אם הוא שיעי, סוני או כל דבר אחר..."[13]

 

בנוסף אמר: "אנו, כשיעים במצרים, סובלים מהקשר שחלק מייחסים לנו עם איראן. איננו מפיצים את דברה של איראן ולחששות הללו אין כל אחיזה במציאות... זה הפך לדפוס פעולה בקרב המוסלמים הסונים שכאשר מזכירים שיעי מזכירים [גם] את איראן. יש לדעת כי מדינה זו לא מעניקה לנו עמדה תומכת ולא נותנת לנו כל סיוע... לאיראן אין שום סוג של השפעה עלינו, והאיראנים [אף] מתחו עלינו ביקורת רבה בשל חלק מהצהרותינו..."[14]

 

הממסד הדתי במצרים קורא להתקרבות בין סונים לשיעים

לאור הויכוח שפרץ בחברה המצרית בנוגע להתפשטות השיעים במצרים, נדרשו משרד ההקדשים המצרי ואל-אזהר לסוגיה. בראיון ליומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט", אמר שר ההקדשים המצרי, ד"ר חמדי זקזוק: "מצרים היא בין המדינות המובילות בקירוב בין האסכולות הדתיות... אל-אזהר מלמד חלק מהאסכולות של חכמי ההלכה השיעים לצד חלק מהאסכולות של חכמי הלכה הסונים. תמיד אומרים שהמצרים הם בין אלו האוהבים ביותר את אהל אל-בית, אך הם אינם שיעים. מצרים היא מדינת הסובלנות וקבלת האחר..."[15]

 

דברים ברוח דומה אמר שיח' אל-אזהר, ד"ר מחמד סיד טנטאוי, בראיון ל"אל-שרק אל-אוסט", משנשאל על הויכוח הנוכחי בין השיעים לסונים: "אמרנו שוב ושוב כי המחלוקת בין הסונה לשיעה היא מחלוקת על סעיפים ולא על יסודות האמונה. כל מי שמעיד כי אין אלוה מלבד אללה הוא מוסלמי מאמין. אנו תומכים בכל קריאה לקירוב בין האסכולות האסלאמיות. אל-אזהר הפנה קריאה זו כבר לפני זמן רב, ואני חושב שהגיע הזמן שאלו הדואגים לענייני המוסלמים בעולם יאמצו קריאה זו על מנת לשמור על אחדות המוסלמים [לבל] יתפוררו..."[16]

 

במסגרת המאמצים באל-אזהר להביא להתקרבות בין סונים לשיעים נבחנת אפשרות להקמת ועדת לקירוב בין האסכולות בשיתוף עם איראן. השיח' מחמוד עאשור, חבר האקדמיה למחקרים אסלאמיים, אמר לעיתון המצרי "אל-מצרי אל-יום" כי מתקיימים מגעים בין אל-אזהר לבין אישים איראניים ובראשם השיח' עבדאללה אל-קומי, במטרה לפתוח מחדש את "ועדת הקירוב בין האסכולות האסלאמיות" שנסגרה עם פרוץ המהפכה האיראנית ב-1979. לדבריו, "כל דבר [בהקשר זה] נעשה בידיעתם של בכירי אל-אזהר, ובראשם שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי..."[17]

 

מנגד, אל-אזהר פועל בשיתוף עם מנגנוני הביטחון למניעת פרסומו של כתב עת בעל אוריינטציה שיעית תרי-עשרית בשם "אהל אל-בית," בטענה ש"הוא סותר רבים מיסודות האסכולה הסונית, תוקף את חברי הנביא,… מנסה להשריש את המחשבה השיעית במצרים ויוצר בלבול."[18] בעיתונות המצרית דווח כי השיעים במצרים עושים מאמצים להוציא לאור חמישה עיתונים חדשים בעלות של כעשרה מיליון דולר, אך מעריכים כי הללו לא יקבלו רישיון מן המדינה.[19]

 

אין מחשבה שיעית פוליטית אחת

חלק מן הכותבים בעיתונות המצרית הביעו מחאה על דברי אל-קרדאוי ביחס לשיעים. במאמר בשבועון המצרי "רוז אל-יוסף" כתב העיתונאי המצרי אסאמה אל-ע'זולי: "דבריו של אל-קרדאוי [תוקפים את] התרבות הלאומית המצרית שלא ניתן לצמצם אותה [רק] לדעותיהם של האחים המוסלמים ולהשקפותיהם הפוליטיות ביחס לדתות. תפיסתם של האחים המוסלמים, שאל-קרדאוי מבטא אותה, מבוססת על דואליות בה כל דבר מחולק לשני מחנות הנאבקים זה בזה: האנושות [מחולקת] למוסלמים ולכופרים, המוסלמים [נחלקים] לסונים ושיעים, והסונים ל'אחים' ולאויביהם. מחנות אלה נלחמים ביניהם עד שאחד מהם נכחד, או שניהם. חלוקת העולם לשני מחנות היא גם האסכולה של שני גברים שמביאים לעולם דאגות ומבוכה – אסאמה בן לאדן וג'ורג' בוש...

 

המציאות [מלמדת] כי אין מחשבה פוליטית שיעית אחת לכל השיעים על מדינותיהם השונות והבדלי לשונותיהם ותנאיהם... המוסלמים – שיעים וסונים – נדרשים ללכת בדרך הדמוקרטיה הפרלמנטארית, על פי שיטות שכל עם מאמץ לעצמו וחושב שהן מתאימות לאג'נדה הלאומית שלו..."[20]

 

מחמד פודה, העורך לשעבר של עיתון הערב המצרי הממסדי "אל-מסאא", הביע מחאה בטורו היומי על התעוררות הויכוח סביב השיעה במצרים: "מה מושך אותנו [המצריים דווקא] לבעיות השוליות עד כי דעתנו מוסחת מהבעיות המהותיות?...לפתע עלתה סוגיית הסונה והשיעה... מדוע? הסונה והשיעה קיימות למעלה מאלף שנה. מצרים דבקה באסכולה הסונית, ואין זה מונע קיומו של מיעוט שיעי. אז מדוע לפוצץ את הנושא הזה עתה? למי מועילים הויכוחים הללו? במילים אחרות, האם יש מישהו שדוחף אותנו מבחוץ לפוצץ את החברה מבפנים מבלי שנבין מיהו?..."[21]

 

איראן חותרת לשיעיזציה מלאה של האזור

לעומת זאת, חלק מבעלי הטורים המצריים הזהיר – ברוח הדברים שיוחסו לאל-קרדאוי - מפני התפשטות השיעה במצרים. העורך הראשי של היומון המצרי "אל-גומהוריה", מחמד עלי אבראהים, הביע חשש מפני חתירה איראנית לשיעיזציה מוחלטת של האזור, ובכלל זה מצרים, וכתב: "איראן החלה לאחרונה במסע פוליטי ודתי להעביר את הסונים לשיעה, לאחר גל האהדה כלפי חסן נאסרללה, מנהיג חזבאללה, במלחמתו נגד ישראל..." לדבריו, תכנית זו החלה בסוריה בהיותה הקרובה ביותר לאיראן מבחינה גיאוגראפית ובעלת שלטון מיעוט עלוי שיעי שלא יתנגד, לדעתו, לניסיונות להפוך את האוכלוסייה הסורית לשיעית. "איראן מעניקה לכל אזרח סוני 200$ כשכר חודשי [עבור מעבר לשיעה]. היא בוחרת את האזרחים הללו בקפידה. עליהם להיות, ראשית, אימאמים של המסגדים הסוניים. שנית, צריך שיהיו להם לפחות שלושה ילדים. ושלישית, [אזרחים אלה מעוניינים] לעלות לרגל לכעבה במכה או לקיים עומרה [עלייה לרגל לקבר הנביא במכה] אך תנאיהם הכלכליים אינם מסייעים בידם... אך בטוח שעד כה מבצר הסונה המצרי עודנו במצב טוב... ברצוננו לחשוף את החומרה שבניצול נושא האסכולות הדתיות למטרות פוליטיות ולהזהיר מפני השתלטות המגמה התקשורתית השיעית על התקשורת הערבית... איראן משווקת עתה את רעיון 'ההצלה הפוליטית' לעולם הערבי על ידי אימוץ השיעה. מפלט פוליטי זה לאומה הערבית הוא מטרתה הראשית של איראן בשלב זה, אך הוא לא המטרה האמיתית אותה היא מסתירה והיא לשים קץ לעדה הסונית לגמרי מהאוקיינוס ועד המפרץ..."[22]

 

השיעה מסוכנת לאומה יותר מהיהודים

בשבועון המצרי "רוז אל-יוסף" פורסם מאמר מאת מחמוד עאמר המתריע מפני השיעיזציה של מצרים ורואה בה סכנה דתית וביטחונית המאיימת על השלטון: "כאשר הממסד הדתי הרשמי במצרים מפרסם הודעות תמיכה בשיעים וטענות לפיהן האסכולה השיעית שווה לאלו הסוניות – כאן טמונה הסכנה החמורה ביותר מבחינה דתית וביטחונית. מבחינה דתית, עיקרי האסכולה השיעית האיראנית אינם כעיקרי האסכולה שלנו – הסונים במצרים, והמחלוקת בינינו לבין השיעה היא מחלוקת על עיקרים ולא על סעיפים... ובאשר לסכנה הביטחונית, הרי שזו באה לידי ביטוי בכך שחסידי האסכולה השיעית מכירים רק בממשלה [המזוהה] עם אמונתם, ולפיכך נאמנותם של אלו ההופכים לשיעים במצרים נתונה לאיראן, ולאיראן בלבד... דגל השיעיזציה הונף במצרים לאחר שצלאח אל-דין אל-איובי [הפילו] לפני יותר משבע מאות שנה, ולטובת מי זה?...

 

תארו לכם עם במצרים שאינו מכיר במנהיגותו של האימאם, חברו של הנביא מחמד, הח'ליפה אבו בכר... האם הם יכירו במנהיגותו או בשלטונו של הנשיא מבארכ?[23] לפיכך, על [מנגנוני] הביטחון ואנשיהם לשים לב לכך, שכן כל שיעי... נאמנותו נתונה לטהראן, קום ונג'ף, כלומר נאמנותו נתונה לאחמדי נג'אד ולחסן נאסרללה ולא לנשיא מבארכ, משום ששלטון האל או שלטון האימאם הם היסודות החשובים באמונתם, וחלומו של כל מי שהפך לשיעי במצרים יהיה מהפכה דומה למהפכת ח'ומיני...

 

השיעה התרי-עשרית האיראנית הסכימה עם הח'וארג' על האשמת חברי הנביא בכפירה ועל מאבק מזוין בשליטים.[24] עלינו לשים לב ולהיזהר מהשיעים יותר מהיהודים, משום שעניינם של היהודים ידוע ומעשי המרמה שלהם מוכרים בקוראן ובסונה וכן בהיסטוריה המודרנית... ואילו ביחס לשיעה, גוברת הסכנה שמא זו תחדור לאנשים באמצעות שקר ותרמית באמתלה שהם מגנים על אהל אל-בית, שכן לכלל המצרים יש חיבה מיוחדת לאהל אל-בית וקל להשפיע עליהם וכך להכניס את השיעה לבתי מצרים. בחלוף הזמן תהפוך מצרים לעיראק חדשה, במיוחד מאחר שלאיראן יש תקוות ביחס

לאל-אזהר שהוקם במקורו לשם הפצת האסכולה השיעית הבאטנית [המאמינה במשמעות הנסתרת של הטקסט הקדוש] על ידי הפאטמים, עד בוא צלאח אל-דין אל-איובי וטיהורו את אל-אזהר מהשיעה לטובת האסכולות הסוניות..."[25]

 

הדרך השלישית – אסלאם ללא שיעה או סונה

הסופר והוגה הדעות המצרי צאלח אל-ורדאני הקים אגודה בשם "השיח החדש" הדוגלת באסלאם אחד ללא הבחנה בין סונים לשיעים. אל-ורדאני עצמו נולד למשפחה סונית, אך ב-1985, בשנות העשרים לחייו, עבר לשיעה והרבה לכתוב בעד שיעיזציה ונגד הסונה. כעבור עשרים ואחת שנה חזר בו מהשיעה, והצהיר כי איננו שיעי או סוני. בראיון לעיתון המצרי "אל-מצרי אל-יום" קרא אל-ורדאני למשכילים להצטרף לאגודתו.[26] אל-ורדאני הסביר: "יצאתי עכשיו משני המעגלים [הסוני והשיעי] למעגל חדש או לשלב שלישי... אני קורא לשיח אסלאמי חדש המבוסס על הקוראן והשכל והנסוג מתפיסת החשיבה מהסוג הישן השלטת בקרב המוסלמים כיום... אני קורא [להישען על] השכל בן זמננו... האסלאם אמור להיות ללא סיעות..."[27]