המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
שאלת חידוש היחסים בין איראן למצרים
21/3/2008

 

שאלת חידוש היחסים בין איראן למצרים

 

הקדמה

בחודשים האחרונים פועלת איראן לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם מצרים. היחסים בין שתי המדינות נותקו בשנת 1981 בהוראת מייסד משטר 'המהפכה האסלאמית', איתאללה רוחאללה ח'ומיני, במחאה על הסכם השלום שחתמה מצרים עם ישראל, ובעקבות מתן מקלט מדיני לשאה המודח במצרים. היוזמה לחידוש היחסים – שמוביל נשיא איראן מחמוד אחמדי-נז'אד – מעידה על שינוי ברור במדיניות החוץ של איראן.[1] זו החלה בהכרזתו של אחמדי-נז'אד, על נכונות איראנית לחידוש היחסים, במהלך ביקור באיחוד האמירויות במאי 2007,[2] וצברה תאוצה בביקורים הדדיים של בכירים משתי המדינות במרוצת החודשים ספטמבר 2007 - פברואר 2008.[3]

 

נראה כי המניע האיראני לחידוש היחסים עם מצרים כעת הוא רצונה של טהראן לשנות את מאזן הכוחות שלה מול ארה"ב. איראן המזהה חולשה יחסית במעמדה של מצרים בזירה הבין-ערבית ואל מול ארה"ב, שואפת להרחיב את השפעתה במזה"ת מעבר לגרורותיה המסורתיות – סוריה, חזבאללה וארגוני הפלסטינים. צעד זה יושג, לדידה, על ידי תלישת מצרים מציר המדינות המתונות במזה"ת תוך ניצול היריבות השוררת בינה לבין סעודיה על ההגמוניה בעולם הערבי. כך תנחיל איראן מכה קשה לארה"ב במסגרת מאבק הכוח המתנהל ביניהן.

 

לפיכך, הבליטו בכירים וכלי תקשורת באיראן המקורבים לחוגי הנשיא אחמדי-נז'אד, את חשיבות חידוש היחסים ואת שדרוג מעמדה של מצרים, בעולם האסלאם ובאזור המזה"ת,[4] שיתבטא בסיוע איראני לפיתוח תוכנית הגרעין שלה, השימוש באיראן כבמנוף השפעה מצרי במרחב המוסלמי וחדירה מצרית לאזור מזרח אסיה ואסיה התיכונה.

 

יחד עם זאת, למול הלחץ והנחישות שמפגינה איראן להתקדם במהירות, נוקטת מצרים הססנות בדבר ההחלטה על חידוש היחסים, ככל הנראה בשל חששה מחציית קווים, והצטרפות למחנה הפונדמנטליסטי כגרורה.[5] ניכר כי האינטרס המצרי בחידוש היחסים עם איראן נובע מהכרתה של מצרים במעמדה העולה של איראן באזור וביכולת ההשפעה שלה על גורמים אזוריים, כמו השיעים בעיראק, חזבאללה בלבנון וחמאס. מצרים אמנם רואה אפשרות לשמש מתווכת במאבק בין איראן לארה"ב, אך עם זאת, היא נרתעת מחידוש היחסים המלאים, מחשש לפגיעה ביחסיה עם ארה"ב.

 

בינתיים משתמשת מצרים בקלף האיראני בניהול המשבר האחרון ביחסיה עם המערב. ניתן לראות את ההאצה במגעים בין הצד המצרי לצד האיראני בחודש האחרון על רקע התגברות המתיחות בין מצרים לבין ארה"ב, האיחוד האירופי וישראל בעקבות החלטת הקונגרס האמריקאי להקפיא חלק מהסיוע האמריקאי למצרים, החלטת הפרלמנט האירופי לגנות את מצב זכויות האדם במצרים והאירועים בגבול מצרים - רצועת עזה.

 

אולם החשדנות במצרים ביחס לכוונות האיראניות נמשכת. מצרים אמנם תמכה פומבית בזכותה של איראן לפתח יכולת גרעינית למטרות שלום, אך בעיתונות המצרית ניתן להבחין בחשש מפני כוונותיה הצבאיות של איראן בתחום הגרעין. זאת ועוד, כותבים מצריים טענו כי פעולותיה של איראן ביחס לחזבאללה, ביחס למדינות המפרץ, לעיראק ולפלסטינים מעוררות במצרים חששות במקום להשיב את אמונה. יתרה מכך, נרמז למעורבות איראן בפריצת גבול רפיח על ידי חמאס לשם פגיעה בביטחונה של מצרים.[6]

 

הצד האיראני: פגיעה בארה"ב וקביעת סדר היום במזה"ת

במספר התבטאויות הן מצד בכירים איראניים והן בשבועון המזוהה עם המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, במשמרות המהפכה, צבח-י צאדק, הובהר כי האינטרס האיראני הוא לדחוק את רגלי ארה"ב מהאזור אגב שינוי מאזן הכוחות לטובת איראן. בראיון שהעניק לסוכנות הידיעות האיראנית השמרנית פארס, במהלך ביקורו בקהיר, אמר לאריג'אני כי "אסור לאיראן להרשות לאמריקאים ולאחרים לחתור תחת שיתוף הפעולה ויחסיה [עם מדינות המזה"ת]. שיתוף פעולה טוב יכול לסייע לצעדינו הבאים וזה מה שאיראן מנסה לעשות... למדינות החשובות באזור יהיה יותר חופש ומרחב להתקדם לקראת העתיד בעקבות התמוטטות המערכת האמריקאית החד קוטבית, והתבוסה שנחלה אמריקה... [7]

 

עוד הצהיר לאריג'אני כי "הנסיגה במעמדה החד קוטבי של אמריקה באזור... מעניקה לאיראן ולמצרים הזדמנות – כשתי המדינות החזקות באזור –  למלא תפקיד גדול יותר בהשכנת יציבות באזור, ע"י שיתוף פעולה ביניהן... לשיתוף פעולה זה יש תועלת לכל המדינות הערביות והאסלאמיות."[8]

 

גם שופרו של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, ב'משמרות המהפכה', צבח-י צאדק, הדגיש, במאמר שפורסם ב-1 בינואר 2008, כי איראן היא זו שצריכה ליטול את שרביט ההנהגה במזה"ת לנוכח מתקפת המערב, מכוח היותה מגינת אומות המוסלמים ומובילת האינטרסים האסלאמיים, ולהוביל את הבריתות האזוריות: "איראן יכולה וצריכה להיות זו המניחה את התשתית ליחסים באזור כאשר הגורם הראשי לכך הוא אבטחת האינטרסים של אומות המוסלמים ללא מעורבות גורמים זרים. היחסים האלו יכולים לבטל את הפחד מהסכנה האיראנית בקרב מדינות המזרח התיכון, ולזהות ולהציג את האיומים האמיתיים [קרי, הסכנה מארה"ב והתרבות המערבית] במקום האיומים המדומים [קרי, איראן אסלאמית].

 

הבנת המציאות הזו, בה איראן הינה סוללת [מגן] מבוצרת עבור מדינות האזור הערביות והאסלאמיות מול המתקפות והתאוותנות של העולם המערבי, ובמיוחד אמריקה והמשטר הציוני... יכולה להוות תשתית לחידוש יחסים בטוחים ולהקמת בריתות אזוריות משותפות...

 

תמימות דעים בין הצירים המשפיעים של העולם האסלאמי אף פעם לא תנעם לעולם המערבי, במיוחד לאמריקה ולמשטר הציוני, ובאמצעות חוכמה ותבונה, יכולות האוזניים והעיניים של הנבונים ושל מרחיקי הראות באזור לסכל את התעמולה הדמיונית של המערב."[9]

 

הכרה איראנית בחשיבותה של מצרים

משום כך, הסביר ביטאונו של ח'אמנאי במשמרות המהפכה, צבח-י צאדק, את חשיבותה האסטרטגית של מצרים עבור איראן, ורמז מדוע כדאי לאיראן לחדש את היחסים עימה: "... מעמדה הגיאו-פוליטי של מצרים, המחוברת לשלוש היבשות אפריקה, אסיה ואירופה, שליטתה על תעלת סואץ, יכולותיה התעשייתיות, החקלאיות והתיירותיות העצומות... שכנותה עם מדינות צפון אפריקה, גבולה המשותף עם פלסטין הכבושה, פעילותן של תנועות אסלאמיות כמו 'האחים המוסלמים', ועשרות גורמים אחרים, מעניקים למצרים תפקיד חשוב ואסטרטגי...

 

למרות כל העליות והמורדות שהיינו עדים להן בשלושת העשורים האחרונים במעמדה האזורי, האסלאמי והערבי, של מצרים לאחר חתימת קמפ-דיוויד, עלינו להודות שהמדינה הזו, מכיוון שהיא נהנית מיכולות מדיניות, תרבותיות, דתיות, כלכליות וגיאו-פוליטיות רחבות ועמוקות, עודנה המדינה הערבית המובילה ברבים מהתחומים. לפיכך, היא נחשבת למתחרה רצינית לסעודיה, הרואה עצמה מעין אם [שאחראית] על [כל] העולם האסלאמי...

 

איראן אף היא, לאור הבנת מעמדה האסטרטגי של מצרים, אינה יכולה להתעלם מההזדמנות מעוררת הקנאה הזו. ממשלת מצרים יכולה לשמש גשר בטוח לתהליך כניסתה של איראן לצפון אפריקה, ולהכשיר את הקרקע ליחסים קרובים יותר עם מדינות כמו אלג'יריה, מרוקו ותוניס.

 

היחסים הקרובים בין טהראן, קהיר, דמשק ובגדאד ימלאו תפקיד בלתי ניתן להכחשה בפתרון המשברים האזוריים, ויחלישו את התנועות [כך במקור] של השנים האחרונות של אמריקה והמשטר הציוני להעביר את מרכז הכובד הפוליטי מקהיר אל מדינות המפרץ הפרסי."[10]

 

איראן כמחזקת מעמדה האסטרטגי של מצרים:

לפיכך, מקדמת איראן עמדה הקובעת שבלעדיה, אין מצרים יכולה לשוב כמנהיגה לעולם הערבי-אסלאמי ולהשיב יוקרתה שנפגעה. איראן אף מציעה פיתויים למצרים בדמות שת"פ גרעיני וחשיפה למרחב האסיאתי – בתמורה לויתור על הסיוע האמריקאי.

 

"ממשלת מצרים אינה יכולה להצליח לייצב ולרכוש שוב את מעמד [הבכורה] שאיבדה, מבלי להיעזר באיראן. לכן אין לה ברירה אלא להיאחז ביחסים היציבים בין קהיר לטהראן..."[11]

 

א. שדרוג אסטרטגי במעמד מצרים: שת"פ גרעיני

בביקורו בקהיר הצהיר לאריג'אני כי איראן מוכנה להגיש סיוע גרעיני למצרים אם כי סייג ואמר כי סיוע כזה יהיה בפיקוח סבא"א: "שיתוף הפעולה בין קהיר לטהראן יכול להועיל לכל המדינות הערביות והאסלאמיות... איראן מוכנה להגיש למצרים סיוע בתחום הגרעין, תחת פיקוח סבא"א..."[12]  דרישה כזו [לקבל מאיראן סיוע גרעיני], אם תוצב על ידי מצרים, לא תיתקל בשום עיכוב מצד איראן, בתנאי שצעד כזה יפוקח על ידי סבא"א".[13]

 

גם צבח-י צאדק הדגיש את היתרון בחיזוק המעמד האסטרטגי שמציעה איראן למצרים הודות לנכונותה לשת"פ גרעיני: "איראן יכולה לסייע באופן משמעותי להגברת משקלה האסטרטגי של מצרים בעולם האסלאם ובמזרח התיכון. הממשלה והעם המצרי יכולים להיות אחד הנמענים של איראן בפרויקט 'אופ"ק הגרעיני'. עד שנת 1986 היתה קהיר מחלוצי המדינות האסלאמיות בהשגת הטכנולוגיה הגרעינית, אך בעקבות לחצי המערב והאיומים המתמשכים מצד המשטר הציוני, היא נאלצה להפסיק את תוכנית הגרעין שלה. בנוסף לנטרול התעמולה המערבית המעצימה את הסכנה מהגרעין האיראני, יכולים יחסי [שיתוף הפעולה בתחום] הגרעין בין איראן למצרים להוות אור ירוק למדינות האזור [לכך שהן יכולות] ליהנות מהטכנולוגיה הגרעינית של איראן, טכנולוגיה שתופקד ברשות העמים המוסלמים באזור במחיר נמוך מאוד, מבלי שתעניקנה [למערב] ויתורים, ותתלנה [בו] ציפיות."[14]

 

ב. איראן כמנוף השפעה אזורי עבור מצרים

בנוסף לשת"פ הגרעיני, מנסה איראן להציג עצמה כחלופה עבור מצרים בשל יכולתה, לטענתה, לשמש עבורה מכשיר להעצמת כוחה במרחב הערבי, האסלאמי והאסיאתי – זאת בתמורה לויתור על הסיוע האמריקאי השנתי בסך שני מיליארד דולר:

 

"בזמן הנוכחי, נהנית איראן מיכולת כזו המאפשרת לה להחיות את מעמדה ההיסטורי של מצרים בתמורות [החלות] באזור המזרח התיכון. נוכחותה המשפיעה ובעלת העוצמה של איראן בתמורות האזוריות, במיוחד בעיראק, בפלסטין ובלבנון, יכולה להכשיר את הקרקע לדריסת רגל מחודשת של מצרים [שם] ...

 

באמצעות ויתור על הסיוע האמריקאי השנתי בסך שני מיליארד דולר, יכולה ממשלת מצרים להכין עצמה לכניסה – דרך איראן – למזרח אסיה, אסיה התיכונה, הקווקז, ומדינות דרום מערב אסיה. הפוטנציאל הטכני והכלכלי של איראן בייצוא שרותי הנדסה, ההשקעות בתחום התעשייה והאנרגיה, שליחתם של לפחות חצי מליון מטיילים איראנים לקהיר בשנה, הניסיון המוכח של המומחים של איראן בבניית סכרים וממגורות, סלילת כבישים, בניית מזחים ונמלים ימיים, תחנות חשמל ותקשורת, וחשוב מכל – תחיית היחסים התרבותיים, החברתיים והדתיים בין שתי המדינות, יכולים לשמש פלטפורמה להצגת דוגמא לציוויליזציה האסלאמית בעולם המודרני...."[15]

 

הצד המצרי: היסוס מופגן לצד חזרה לתפקיד המתווכת

אם איראן מפגינה התלהבות ואפילו לוחצת לחידוש היחסים, הרי שמצרים נראית כמהססת.[16] בראיון ליומון הממסדי הכוויתי "אל-ראי", הבהיר שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-ע'יט, את עיקרי העמדה המצרית במו"מ על חידוש היחסים עם איראן: "איראן היא מעצמה בעלת השפעה השוכנת באזור המפרץ. לאורך השנתיים-שלוש האחרונות... ניסתה איראן להיכנס לעוביין של הבעיות הערביות באופן שיקנה לה יכולת השפעה אותה תוכל לנצל במאבק מול העולם המערבי. לכן מצרים סבורה כי לאיראן יש בעיה עם העולם הערבי וכי ל[התערבותה] בבעיות אלה השלכות על האינטרסים הערביים. זו העמדה המצרית בשלב זה...

 

מצרים מנסה לשדר את המסר הבא לאיראן: אל לכם להפוך בכוח את הבעיות הערביות לענייניכם ולחלק מיחסיכם עם העולם [המערבי] ועם מועצת הביטחון. כמו כן עליכם לחתור להסדר הגיוני ושקט עם הקהילה הבינ"ל באמצעות סבא"א ומועצת הביטחון [בתיק הגרעין], אחרת [צפויות] לכם התפתחויות לא חיוביות, שיהיו להן בהכרח השלכות שליליות מאוד על האזור כולו, אזור שמצרים פועלת להבטחת יציבותו, משום שיציבות פותחת את הדרך לפיתוח. זה פן אחד [ביחסי מצרים-איראן].

 

פן נוסף הוא בקשתה המתמדת של מצרים להכריז על אזור [המזה"ת] כאזור מפורז מנשק להשמדה המונית ומנשק גרעיני כל עוד מספר הגורמים הגרעיניים באזור הולך וגדל ללא סוף... הניסיון הוכיח כי נשק גרעיני אינו המפתח אפילו לא להרתעה, אלא הוא רק נשק שמונח במחסן ויש עליו הוצאות רבות... פן אחר ביחסים הוא פן הבילטראלי. אנו מנסים להתגבר על המצב שאליו הגענו באמצעות הדיונים.

 

לבסוף, [ניצב בינינו] נושא ההשקפה המצרית ביחס לאזור, ההשקפה האיראנית ביחס אליו וההשפעות העיקריות של [השחקניות] הגדולות של האזור, [כלומר] איראן, מצרים, תורכיה וסעודיה – אלו הם הצדדים בעלי ההשפעה באזור זה... אם נתעלם מההשפעה האיראנית בשאלת לבנון, למשל, ומיחסיה של איראן עם חזבאללה, אם נתעלם מיחסיה של איראן עם חמאס ומיכולתה להשפיע על עמדותיה, לחזקה או לתמוך בה, אם נתעלם מיכולתה של איראן להיות נוכחת בדרום עיראק או בעיראק בכלל, ומיכולה להידבר עם גורמים עיראקיים רבים בעלי קשרים ארוכים עימה בעבר – יהיה זה כאילו מכסה מצרים עיניה [מפני המציאות]... בעיות האזור במסגרתן הערבית, צריכות להיות אחריותם של הערבים באופן בסיסי, ולא אחריותם של צדדים אחרים אזוריים או חיצוניים...

 

ברצוני לומר כי מצרים ואיראן אינן [מצויות] בסכסוך. מצרים מכירה בערכה של איראן ומעריכה אותה מהזווית הדתית בהיותה בעלת היסטוריה אסלאמית. מצרים מעריכה גם את ההשפעה האיראנית באזור מערב אסיה, אפגניסטן, פקיסטן או המפרץ...

 

לא ניתן להעלות על הדעת שמצרים תסכים ליחסים נורמאליים מלאים עם מדינה אחות שמכבדת את דמותו של רוצח הנשיא המצרי [סאדאת]. ישנו קונצנזוס במצרים כי אנו מתנגדים לכך..."[17]

 

בעד חידוש היחסים: מצרים בתפקיד המתווכת

במאמרי הדעה בעיתונות המצרית ניתן ביטוי לשיקוליה של מצרים בעד ונגד חידוש יחסיה הרשמיים עם איראן. במאמר ביומון המצרי הממסדי "אל-אהראם", כתב המומחה ללימודים איראניים מאוניברסיטת עין שמס, ד"ר מחמד אל-סעיד עבד אל-מואמן: "יש לבחון מחדש את ההשקפה המצרית ביחס לתועלת שביחסים עם איראן. חשוב שהאינטרסים המצריים לא יימדדו על פי מאבקי התקשורת בין איראן למערב או בין איראן לישראל, אלא להיפך. אולי מוטב לנצל את המלחמה התקשורתית הזו למימוש האינטרסים הלאומיים. ניתן [לעשות זאת] בצורות שונות, [למשל על ידי כך] שהדיפלומטיה המצרית תמלא תפקיד של תיווך. היא הצליחה בתפקיד זה פעמים רבות בעבר, ואף הצליחה לפתור באמצעותו בעיות רבות, לבסס לעצמה מעמד רם ולקצור רווחים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים...

 

יש שיחשבו כי התקרבות בין מצרים לאיראן תהיה בבחינת קריאת תגר על היחסים בין מצרים לארה"ב. זאת בעוד שארה"ב, איראן ומצרים [כבר] הוכיחו כי הן מסוגלות לנצל יחסים בין שתי מדינות לטובת האינטרסים של צד שלישי, ולא על חשבונו, כפי שקורה ביחסים בין איראן ומדינות המפרץ [לטובת האינטרסים של] ארה"ב, וביחסים בין מצרים וארה"ב או ישראל [לטובת האינטרסים של] הפלסטינים או הסורים. פירוש הדבר שארה"ב תרוויח מיחסי מצרים ואיראן אם יתאפשר למצרים לשמש כמתווך טוב למען שיפור היחסים החיוביים בין איראן לארה"ב, ולפתור את הסוגיות עליהן הן חלוקות. למצרים ניסיון רב בתחום זה...

 

אין ספק כי אחמדי נז'אד פועל לחידוש היחסים עם מצרים, במיוחד לאחר הצלחתם של סיוריו האזוריים והבינ"ל של מנהיג הרפורמיסטים ונשיא איראן לשעבר, מחמד ח'אתמי, שהביאו לפרוץ תחרות בין השמרנים לרפורמיסטים על השלטון. מבחינה זו, מצרים היא קלף מרוויח. הפונדמנטליסטים חותרים להקים ציר אסלאמי הכולל את מצרים, איראן וסעודיה, ולכל אחת מהן יש מחשבה הזוכה להד במספר מדינות אסלאמיות. הסכמה בין הקטבים הללו עשויה להביא לאחדות של השיח האסלאמי. בנוסף, מצרים היא השער הראשי לאפריקה, ופעילות באפריקה מחייבת שיתוף פעולה עם מצרים...

 

‏אין ספק כי התמורות העולמיות הקנו לתפקיד [של מצרים ואיראן] באזור משנה חשיבות, ולכן [עליהן] לבחון מחדש את עמדותיהן אחת כלפי השנייה."[18]

נגד:  על הערבים להתאגד ולפתח יכולת הרתעה מפני איראן גרעינית

לעומת זאת, סאמח עבדאללה, נשיא איגוד עורכי ענייני החוץ באיגוד העיתונאים, כתב בטורו ביומון המצרי הממסדי "אל-אהראם" כי על מצרים והעולם הערבי להיערך לאפשרות שלאיראן יהיה נשק גרעיני: "על פי הפרשנות הנאיבית המצויה ברבים מהעיתונים, איראן היא מדינה שכנה בעלת קשרים טובים עם הערבים, ולכן [אם יהיה] בבעלותה נשק גרעיני [יהווה הדבר] תמיכה במדינות ערב במאבקן בישראל. זהו היגיון שגוי המנוגד לעקרונות הבסיסיים ביותר של היחסים הבינ"ל, והוא אינו עולה בקנה אחד עם העובדות ההיסטוריות המוכיחות כי קו הגבול בין איראן לערבים מאז האימפריה הפרסית ועד עכשיו היה תמיד קו של מתיחות והתנגשויות, [ורק לעיתים רחוקות היה זה קו] של שיתוף פעולה.

 

[אם יהיה] לאיראן נשק גרעיני, פירוש הדבר היווצרותו של פער משמעותי במאזן הכוחות באזור המפרץ והופעתה של מעצמה אזורית בעלת יד ארוכה. הדבר בהכרח ישפיע לרעה על האינטרסים של מדינות ערב והמפרץ ועל תפקידה האזורי של מצרים...

 

כפי הנראה, איראן נחושה להמשיך קדימה בתכניתה להעשרת אורניום על אדמתה, והדבר עשוי להכשירה ליצר נשק גרעיני בהמשך, הרחק מן ההצהרות המבטיחות כי התכנית [נועדה] לצרכי שלום. אם תהיה לטהראן טכנולוגיה של נשק גרעיני מבלי לייצר אותו, יהיה זה דבר מוזר בעולם מלא אתגרים שאינו מכיר אלא בכוח. לפיכך, הפתרון היחיד העומד בפני מדינות ערב כדי לשמור על האינטרסים שלהן ולהתרחק מהמאבקים הנוכחיים בין איראן לארה"ב, הוא להיערך לאפשרות שאיראן תגיע לנשק גרעיני בעתיד, על ידי תמיכה בשיתוף פעולה צבאי ערבי וחתירה בכל הדרכים האפשריות ל[יכולת] הרתעה שתשמור על מאזן [הכוחות].

 

הדיבורים על הרתעה ומאזן [כוחות], אין משמעותם תוקפנות ומלחמה... בינינו לבין איראן קשרים דתיים וגבול גיאוגרפי שלא ניתן לפקפק בהם, אך אין פירוש הדבר כי האינטרסים שלנו תואמים, אלא להיפך. ישנה סתירה גדולה בין האינטרסים הנובעים מהתעניינותה המיוחדת של איראן באזור המפרץ הערבי... זו קריאה לבניית היכולות הערביות להתמודד עם סכנות פוטנציאליות מבעוד מועד..."[19]

יחס איראן לדמותו של רוצח סאדאת מעודד טרוריסטים

יו"ר מועצת המנהלים של השבועון המצרי "רוז אל-יוסף", כרם גבר, כתב בטורו: "איראן היא זו שהרחיבה את הפער בינה לבין המדינות השכנות, ומצרים ביניהן. היא זו שיצרה את משבר רחוב

אל-אסלאמבולי [הקרוי על שם רוצח נשיא מצרים לשעבר, אנור סאדאת] ושיחקה בו משחק קטן שאינו יאה כלל ביחסים בין מדינות...

 

עם זאת, מצרים מתייחסת לתיק האיראני בנחת רוח וביישוב הדעת. היא אינה מתמהמהת בפיתוח היחסים בין המדינות וגם אינה ממהרת, אלא היא מתרכזת בראש ובראשונה בהכשרת הקרקע ובהשבת האמון, משום שאיראן היא אשר הקיפה את עצמה במעגלים גדולים של חשד...

 

האם מתקבל על הדעת שאיראן תתלה את יחסיה עם מצרים במשחק קטן שהוא תמונתו של ח'אלד אל-אסלאמבולי, רוצח סאדאת, ותעמוד על כך שאחד הרחובות ייקרא על שמו, [פעולה] המהווה התגרות בוטה ברגשות המצריים?... איראן אינה רוצה להבין כי התעקשותה על כך פירושה שהיא מעודדת רוצחים וטרוריסטים [לבצע] את פעולותיהם הנפשעות, ושהיא דוחפת את אפה בעניין פנימי במסגרת תורתה הכושלת של 'יצוא המהפכה' במטרה לערער את הביטחון והיציבות במדינות השכנות. [איראן] משתמשת בתכסיסים, בהבטחות שווא ובעורמה בסוגיה זו, כאילו שהיא אחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ האיראנית.


איראן הכריזה לפני שנים ארוכות על התנגדותה להסכם השלום בין מצרים לישראל, וזו זכותה. אך איראן אמרה בהתבטאויות רבות של בכיריה כי היא תפעל בכל הכוח על מנת לבטלו, ואין זו זכותה, במיוחד בשל כוונתה לסחור בסוגיה הפלסטינית מבלי שאף טיפת דם איראני לא נשפכה על אדמת פלסטין, ומבלי שאף טיל או כדור [איראני] לא נורה למען פלסטין, זו שאיראן מזילה עליה דמעות.

 

איראן צריכה הייתה לכבד את רצונו של העם המצרי שבחר בשלום, לאחר שהשתתף במלחמות ארוכות וקשות ושילם את מחירן הכבד למען פלסטין [על ידי כך שהקריב] את נשמות בניו, את דמו ואת מקורותיו הכלכליים, ולא על ידי סיסמאות [ריקות], נאומים, מסחר והתעמרות באחרים. איראן מעולם לא תמכה בעם הפלסטיני והיא לעולם לא תעשה כן מסיבה חשובה מאוד, והיא שזהו עם סוני, בעוד שאיראן תומכת רק בשיעים...


איראן מעודדת את חזבאללה ותומכת בו בכסף ובנשק, למרות שהרפתקה שלו במלחמה בישראל עלתה ללבנון בקורבנות רבים. אם לישראל היה האומץ לפרסם את דו"ח וינוגרד, מדוע אין לחזבאללה וללובי האיראני במצרים גם אומץ להוציא דו"ח שיבהיר את ממדי האבידות שספג העם הלבנוני...?

 

עם זאת, מצרים הייתה נחושה לפני ביקור בוש להכריז באומץ ובבירור על התנגדותה לכל פעולה צבאית נגד איראן. אין זה סוד שהנשיא מובארכ יעץ לממשל האמריקאי מספר פעמים לא להיכנס להרפתקה כזו, לבל יהפוך האזור כר עבור ארגוני הטרור וימשוך אליו טרוריסטים מכל רחבי העולם...

מצרים אינה מנהלת את יחסיה עם איראן למען ארה"ב. לכן לא מעניין אותה מה אומר בוש ומה ארה"ב מתכננת. מה שמעניין אותה הוא למנוע פריצתן של עוד מלחמות באזור המשפיעות על המצב במצרים... בשעה זו, איראן איננה הסכנה. הסכנה היא שארה"ב תפתח בפעולה צבאית נגד איראן...

 

פעולותיה של איראן אינן בונות אמון אלא מעוררות חשד

איראן לא פעלה להרגיע את שכנותיה באזור, כפי שפעלה לעורר את חששותיהן מפעולותיה ואת חשדותיהן כלפיה. בנושא הגרעיני, מדינות האזור חשות כי איראן רוצה להפוך למעצמה האזורית היחידה שתטיל את מרותה ושליטתה על כל מדינות האזור ותהווה חלופה לנוכחות האמריקאית...

 

איראן עדיין מתעקשת לכנות את המפרץ הערבי 'המפרץ הפרסי'; היא מסיתה לקנאות אתנית ועדתית; חותרת להצית את מאבק הדמים ההיסטורי בין הסונים לשיעים; מהתלת בביטחונה ויציבותה של עיראק; משחקת בקלף של חזבאללה בלבנון; תוקפת את איי האמירויות ומפגינה את כוחה במימי המפרץ; ועוד פעולות רבות אחרות שאינן בונות אמון, אלא [רק] מעוררות חששות וחשדות. איראן ניסתה להתקרב למדינות המפרץ רק למען האינטרס שלה, וזאת על מנת למנוע היווצרותו של לובי ערבי-אמריקאי נגדה, כפי שקרה עם הנשיא העיראקי, סדאם חוסין. היא רוצה לחסות תחת המטריה הערבית בעת מצוקה, מבלי שהציעה אף יוזמה המעידה על כוונות טובות...

הלובי האיראני במצרים הוא מיעוט חסר השפעה שאיש אינו מתעניין ברעיונותיו ובדעותיו הנוטפים שנאה וטינה...."[20]

 



[1]  יש לציין כי כלי תקשורת המקורבים ליריבו הפוליטי של אחמדי-נז'אד, עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, ולרפורמיסטים מתחו ביקורת על השינוי במדיניות ועל ההתקרבות למצרים. למשל מאמר המערכת של היומון ג'ומהורי-י אסלאמי, 13.12.2007

[2]  ראו דוח ממרי מה-13.6.07: http://www.memri.org.il/Memri/LoadArticlePage.a...>"אחמדי-נז'אד 'איראן מוכנה לחדש את יחסיה עם מצרים'"  

[3]  במסגרת זאת נפגשו עם נשיא מצרים מובארכ בקהיר, נציג ח'אמנאי במועצה העליונה לביטחון לאומי באיראן, עלי לאריג'אני; יועצו של ח'אמנאי, עלי אכבר נאטק נורי, ויו"ר המג'לס, ע'ולאם עלי חדאד עאדל. יו"ר הוועדה הפרלמנטרית לביטחון לאומי ומדיניות חוץ, עלא א-דין בורוג'רדי ביקר אף הוא במצרים. ג'ומהורי-י אסלאמי (איראן) 3.1.2008; אירנא (איראן) 3.2.2008; אפתאב-י יזד, טהראן טיימס (איראן), 2.2.2008.

[4]  במסיבת עיתונאים שערך לאחר פגישתו עם שר החוץ המצרי בקהיר, הצהיר עלי לאריג'אני, נציגו של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, במועצה העליונה לביטחון לאומי, כי "איראן רואה את יחסיה עם מצרים כאסטרטגיים", וכי "אין שום מכשול לחידוש יחסים דיפלומטיים מלאים בין איראן למצרים". אפתאב- י יזד (איראן), 2.1.2008;  אירנא (איראן), 2.1.2008

[5]  כך למשל אמר שר החוץ האיראני, מנוצ'הר מותכי, כי "טהראן היתה על סף חידוש היחסים הדיפלומטים עם קהיר, אבל ציפתה לאיתות ממנה." טהראן טיימס (איראן),  2.2.2008 במסיבת עיתונאים אמר שה"ח המצרי, אחמד אבו אל-ע'יט: "אני יכול לומר כי אין מתיחות כלשהי ביחסים בין המדינות, אולם הם נמצאים עדיין במסגרת של שיג ושיח במטרה לקדמם קדימה." אל-אהראם (מצרים), 27.12.2007

[7]  פארס (איראן), 1.1.2008.

[8]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 31.12.2007. סוכנות הידיעות האיראנית איסנא, כתבה במסמך המנתח את ההתקרבות כי: "איזה מודל טוב יותר מהאומה האיראנית יכולים לבחור העם והממשלה במצרים, שבדומה לעבר, הבינו היטב את הצורך להיאבק ביהירות ובשלטון השררה של כמה מעצמות כלפי האזור וכלפי עולם האסלאם?" איסנא (איראן), 19.12.2007.

[9]  צבח-י צאדק (איראן), 1.1.2008

[10]  צבח-י צאדק (איראן), 1.1.2008

[11]  צבח-י צאדק (איראן), 1.1.2008

[12]  איסנא (איראן), 31.12.2007, אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 31.12.2007.

[13]  פארס (איראן), 1.1.2008.

[14]  צבח-י צאדק (איראן), 1.1.2008

[15]  צבח-י צאדק (איראן), 1.1.2008

 [16] על-פי מקורות איראניים נראה כי חוגים המקורבים לנשיא חוסני מבארכ אינם תומכים במהלך כזה. בפאנל של סוכנות הידיעות האיראנית מהר אמר האדי ח'סרושאהי, לשעבר ראש משרד האינטרסים של איראן במצרים, כי "האמת היא ששלטונות מצרים לא נטו ואינם נוטים [לתמוך ב]נושא הזה... חוגי הביטחון במצרים, שזוכים להערכה מיוחדת אצל [הנשיא] חוסני מובארכ אינם תומכים ב[חידוש] היחסים עם איראן, וכל אימת שכינון היחסים מגיע לכלל ביצוע, הוא אינו מבוצע בשל ההתנגדות הגלויה והסמויה של חוגי ביטחון אלו... אל לכם לפקפק בכך שהמצרים אינם מעוניינים לכונן כעת יחסים נרחבים עם איראן, ובכך שהם מנסים לקדם את היחסים הדיפלומטים עם טהראן בתנאים הנוכחיים על מנת להשיג מטרות מיוחדות מהתהליך הזה. לפיכך, הצהרה נלהבת שחידוש היחסים עם מצרים מצוי בשלבי [הטיפול] האחרונים אינה נכונה בכלל, ולמעשה אין למהר לכיוון מצרים..." מהר (איראן), 1.2.2008. גם חבר מערכת היומון טהראן טיימס, חסן האניזאדה, אמר כי "מצרים רואה בכינון יחסים דיפלומטיים עם איראן אמצעי... עלינו לשים לב לכך שבעיותינו עם מצרים עודן עומדות בעינן. מצרים מחפשת כיום מקל כדי להתמודד מול האיומים של אמריקה. לכן אל לאיראן להפוך לקלף המנצח של מצרים בהתמודדות מול אמריקה... המצרים מאוד פסימיים ביחס לאיראן, והפסימיות הזו עודנה נמשכת. למרות הנטייה הרחבה הקיימת בציבור במצרים [בעד חידוש היחסים עם איראן], נבחרי [השלטון] החילוניים בה עודם פסימיים ביחס לאיראן." מהר (איראן), 1.2.2008.

[17] אל-ראי (כווית), 15.1.2008 ; יו"ר המג'לס חדאד עאדל נשאל בביקורו במצרים על האפשרות לשינוי שם הרחוב ע"ש ח'אלד אל-אסלאמבולי, רוצח הנשיא סאדאת, ואמר כי "הסוגיה פתירה ... אך אינה חשובה." ג'ומהורי-י אסלאמי, 3.2.2008.

[18] אל-אהראם (מצרים), 19.12.2007

[19] אל-אהראם (מצרים), 9.1.2008

[20] רוז אל-יוסף (מצרים), 2.2.2008
תגיות