כללי

 

אינטלקטואל קופטי על יחסי מוסלמים-קופטים בעיני "האסלאם המתון"

 

במאמר העוסק בהתייחסות הזרם האסלאמי לקופטים במצרים, מנתח האינטלקטואל הקופטי מגדי ח'ליל את השקפותיו של ד"ר מחמד סלים אל-עוא, נציג בולט של האסלאם הפוליטי בעולם הערבי, כפי שהן באות לידי ביטוי בספרו האחרון שיצא לאור במרץ 2006  - "הדת והמולדת – פרקים ביחס המוסלמים כלפי לא מוסלמים".[1]

 

ד"ר מחמד סלים אל-עוא משמש כמזכ"ל "ההתאחדות הבינלאומית של חכמי הדת המוסלמים", שבראשות האסלאמיסט שיח' יוסף אל-קרדאוי. הוא חבר בצוות הערבי לדיאלוג מוסלמי-נוצרי, חבר במוסדות אסלאמיים רבים ומיוזמי מפלגת 'אל-וסט' האסלאמית במצרים. ד"ר אל-עוא נוהג להופיע בטלוויזיה המצרית ובערוץ "אל-ג'זירה" והוא כותב במספר רב של עיתונים ערבים ובעל טור בשבועון האופוזיציה המצרי "אל-אוסבוע".

 

במאמרו מבקש מגדי ח'ליל לחשוף את עמדותיו של אל-עוא, הנוהג להציג עצמו כמוסלמי מתון, ולהראות כי הן אינן שונות במהותן מעמדות אסלאמיסטים קיצוניים. להלן חלקים ממאמרו:

 

הקופטים חייבים להתאים עצמם לדיני האסלאם ומנהגיו

"הדבר הראשון המעורר תשומת לב" – כותב גינדי – "הוא כותרת ספרו של אל-עוא: 'פרקים ביחס המוסלמים כלפי לא מוסלמים'. מעמדם של הקופטים, לשיטתו [של אל-עוא], קשור באסלאם: הם אינם מוסלמים. לכל אורך הספר קובע אל-עוא את מעמדם של הקופטים בכל תחומי החיים כספיחים של [המערכת] האסלאמית והדת האסלאמית שחובה עליהם להתאים את עצמם לדיני האסלאם, מנהגיו, כלליו ותרבותו."

 

"אל-עוא מקדיש את ספרו 'למי שאינם מתנשאים... וכאשר הם שומעים את דברי ההתגלות של הנביא [מחמד] עיניהם מתמלאות דמעות בשל האמת שהם יודעים... והם אומרים: ריבוננו אנו מאמינים [באסלאם]...'" כלומר, מסביר מגדי ח'ליל, "אל-עוא מפנה את ספרו לקופטים המאמינים באסלאם, בשעה שהוא יודע שאין נוצרי בעולם המאמין בנביא האסלאם ובשליחותו, כפי שאין מוסלמי בעולם  המאמין באלוהותו של ישו, בצליבתו, בקימתו לתחייה ובהקרבתו למען האנושות. לכל דת יש אמונות משלה ולכן אין טעם להתווכח בנוגע לאמונות אלו או ללחוץ שצד אחד יכיר באמונות הצד האחר..."

 

אזרחות במובנה האסלאמי ולא במובנה המודרני

טענה מרכזית שמעלה מגדי ח'ליל במאמרו היא שאל-עוא אומנם מתייחס לקופטים כאל אזרחים "אך לא בהתאם לכללי האזרחות במדינה מודרנית, אלא בהתאם לכללי האזרחות החלים על לא מוסלמים במדינה מוסלמית... והוא מצהיר זאת בגלוי בהקדמה לספרו: 'אנו מגנים על הקופטים מתוך אמונתנו האסלאמית'... הוא אינו מכיר במושגים מודרניים [בתחום החברתי] ולשיטתו 'ההתייחסות לאנשים במדינה האסלאמית היא על בסיס האמונה – האם הם מוסלמים או לא-מוסלמים'." (עמ' 19)

 

"למרות שאל-עוא מדגיש בכל מפגשיו וכתביו כי מנגנון 'אהל אל-ד'מה' [בני החסות] שייך להיסטוריה ואינו קיים עוד - הוא מטיף למנגנון חסות חדש המחסל את האזרחות, ולפיו כל הזכויות והחובות אינן נובעות מן האזרחות אלא מהדת: 'האסלאם מעניק לקופטים את הגנת אללה ושליחו ואין הוא מציב אותם תחת הגנת הממשלה, המשטרה והשלטון המקומי. מי שתוקף קופטי תוקף את חסות האסלאם הכללית..." (עמ' 78) 'הדת מטילה על המוסלמים להגן על הקופטים במצרים עוד לפני שהחוק מטיל זאת...' (עמ' 93)"

 

אסור לאנשי דת נוצרים לדון בסוגיות הנוגעות לאסלאם

"בפרק הראשון של מחקרו אומר אל-עוא בפירוש כי 'הקוראן הוא המקור היסודי והראשון במעלה לכל הדינים, הערכים והמידות האסלאמיים' (עמ' 25); וכי 'הקוראן הוא הקובע את אופי היחסים בין מוסלמים ללא מוסלמים מכל הדתות האחרות' (עמ' 33). לפיכך, 'בחברה שרובה מוסלמית אסור לאנשי דת נוצרים לדון בסוגיות הדת, ההלכה והשריעה האסלאמית, לקבל מה שמוצא חן בעיניהם ולהתנגד למה שאינו תואם את מגמתם' (עמ' 73). 'אסור לאהל אל-כתאב [היהודים והנוצרים] לדון במצווה אסלאמית בדרך של הטלת ספק בנכונות יישומה...' ( עמ' 74)

 

על יסוד זה [מסביר מגדי ח'ליל] מגנה אל-עוא את התנגדות [הפטריארך הקופטי] באבא שנודה לכפיית השריעה על הקופטים ואת הדיון בפרטיה באומרו: 'אשר לסוגיות ספציפיות שהעלה באבא שנודה בנוגע לשריעה ויישומה, הרי שהעיסוק בהן משמעו הודאה בזכותו לדון בנושא השריעה האסלאמית ודיניה. אנו לא מסכימים שבאבא שנודה או מישהו אחר שאינו מוסלמי [יעשה] זאת.' (עמ' 76)"

 

הקופטים כופרים

לשיטתו של אל-עוא, מסביר מגדי ח'ליל, הקופטים הם כופרים. בספרו הוא מציין כי "הקוראן קבע כי אהל אל-כתאב, המאמינים כי אללה הוא המשיח [קרי: הנוצרים], הם כופרים" (עמ' 31). ואולם, מפרט ח'ליל, "למרות שאנו כופרים, מותר למוסלמי להתחתן עם נוצרייה שמצאה חן בעיניו, אפילו אם היא מאמינה שהמשיח הוא אללה, שכן למוסלמי יש זכות להינשא לנוצרייה או ליהודיה המאמינות בדתן מבלי להיכנס לפרטי אמונתן (עמ' 40)... [ואולם] למוסלמית אסור באופן מוחלט להינשא לנוצרי או ליהודי. ראשית, משום שהוא כופר בדתה ושנית, בשל עקרון האפוטרופסות. המוסלמי חייב להיות האפוטרופוס [במערכת היחסים] ומשום שהגבר הוא האפוטרופוס [של האשה] אסור שתהיה לו אפוטרופסות על אשה מוסלמית. כמו כן, המוסלמי חייב להיות העליון במטה..."

 

בהקשר זה, מוסיף ח'ליל, כי גם לגבי יחסי שכנות קובע אל-עוא ש"עדיף שהשכן יהיה מוסלמי מאשר לא מוסלמי" (עמ' 36). כמו כן, אם אחד ההורים מוסלמי, ילדיו נחשבים גם הם למוסלמים, "שהרי אין ללא מוסלמי סמכות חוקית על מוסלמי." (עמ' 212-213)

 

התבטאויות הקופטים בתקשורת הן בגדר מיסיונריות

"מחמד סלים אל-עוא מסרב להעניק לקופטים חלק צודק באמצי התקשורת על מנת ששותפיהם למולדת יכירו את דתם, והוא רואה בכך מיסיונריות אסורה במדינה אסלאמית: 'אסור שהמדינה תיכנע לדרישה הנשמעת מפעם לפעם להתיר הטפה דתית נוצרית באמצעי התקשורת הממלכתיים. זאת משום שמצרים היא מדינה מוסלמית על פי חוקתה והשריעה האסלאמית היא המקור הראשי לחקיקה. לקופטים יש זכות להטיף [רק] בכנסיותיהם, בקרב בניהם ובשכונותיהם'." (עמ' 101)

 

הקופטים שולטים בכלכלה המצרית ונהנים מפריבילגיות

בחציו הראשון של הספר – מנתח מגדי ח'ליל - מתייחס אל-עוא לכללים המסדירים את היחסים בין המוסלמים לזולתם ובחציו השני הוא מתייחס למצב הקופטים "ובו הוא מפתיע בכמות השקרים, ההמצאות, ההטעיות וההסתה".

 

לדברי אל-עוא, "הקופטים מחזיקים ב-60% מהכלכלה המצרית... הדבר אינו מהווה בעיה, אם האדם משיג כוח כלכלי כתוצאה ממאמציו... אך אם המצב הכלכלי [המשופר] הוא תוצאה מסיוע חיצוני, מקשרים עם כוחות חיצוניים או שהוא נובע מסיוע מותנה, הרי שכאן טמונה סכנה". (עמ' 99)

 

ארבע פעמים בספרו הוא חוזר על כך שהקופטים הם רק 6% מאוכלוסיית מצרים בדומה לקביעתם של  כל הזרמים האסלאמיים. זאת בשעה שלדברי הממשלה הם מהווים 10% ולטענת הקופטים הם מהווים לכל הפחות 15%.

 

לטענת אל-עוא, הקופטים נהנים מפריבילגיות שמן הראוי היה שהמוסלמים ייהנו מהן: "אם המדינה קנאית, הרי שהיא קנאית לטובת הקופטים. על הכנסיות אין פיקוח וכוחות הביטחון מגנים עליהן, אף שאיש אינו יודע מה מתרחש בתוכן. לעומת זאת, לכל תפילה באים למסגדים אנשי ביטחון [המפקחים על המתרחש] וזאת בנוסף לעשרת התנאים לבניית מסגדים שקבע משרד ההקדשים." (עמ' 98)

 

בנוסף לכך מצדיק אל-עוא את הצעירים המוסלמים האלימים שפגעו ברכוש קופטי בזמן האירועים באלכסנדריה וקורא למוסלמים לבקרם בכלא: "הקורבן הטוב ביותר לאללה הוא לבקרם ביום החג בכלא ושכל אחד יקל עליהם בהתאם ליכולתו. גם אם הם עברו עבירה הרי שהדבר נעשה מתוך קנאות לדתם ולצורך הגנה על דתם".[2] (עמ' 241)

 

מגדי ח'ליל: "איננו מסכימים לזכויות שמקורן בטקסטים דתיים"

לסיכום מאמרו דוחה מגדי ח'ליל לחלוטין את "האסלאם המתון" שמציג סלים אל-עוא: "איננו מסכימים לזכויות שמקורן בטקסטים דתיים. מקור הסמכות היחיד המקובל הוא האזרחות, כפי שהיא מוגדרת בחוק הבינלאומי המודרני והזכויות כפי שנקבעו באמנות בינלאומיות. אדם מקבל את זהותו עם לידתו וזהות זו מעניקה לו את זכות האזרחות. הדת, לעומת זאת, היא עניין אישי ואדם יכול לאמצה או לשנותה כרצונו ובכל זמן. הוא אינו מחויב לדת ספציפית בעת לידתו אלא במדינות נחשלות..."