כללי

 

ויכוח במדינות ערב: האם חזבאללה הוא ארגון 'התנגדות'?

 

המלחמה בין ישראל וחזבאללה חשפה מחלוקות עמוקות בעולם הערבי בדבר הלגיטימיות של פעולות חזבאללה נגד ישראל. בעולם הערבי התגבשו שני מחנות עיקריים: המחנה הראשון בראשו עמדה סעודיה התנגד לפעולות חזבאללה והגדיר אותן כ"הרפתקאות בלתי מחושבות", ולא "התנגדות" ואילו המחנה השני, בראשו עמדה סוריה, תמך בחזבאללה כארגון התנגדות מובהק.

 

מחלוקת זו בדבר הלגיטימיות של פעולות חזבאללה כתנועת התנגדות, חושפת כרסום בעמדה הערבית המאוחדת בשאלת ההתנגדות נגד ישראל, כפי שקרה בעבר בעניין הלגיטימיות של פעולות ההתאבדות. מתנגדי חזבאללה, שטענו כי פעולות חזבאללה אינן פעולות התנגדות, קבעו כי להגדרת הארגון כהתנגדות נדרשים תנאים שחזבאללה כלל אינו עומד בהם. תומכי הארגון דחו טענות אלו וקבעו כי חזבאללה מנהל התנגדות לאומית לגיטימית המפארת את כבוד האומה הערבית, וכי התנגדות היא תמיד לגיטימית ואינה תלויה בתנאים מסוימים.

 

שר החוץ הלבנוני, פוזי צלוח', הביע את מורת רוחו משינוי של העמדה הערבית ביחס להתנגדות. בנאום שנשא בועידת שרי החוץ הערביים בקהיר אמר: "ישנה התפתחות של מושגים וקריטריונים בהם משתמשים בזירה הבינלאומית. [מושגים אלו] מתגבשים [עתה] באופן המנוגד לאינטרס הערבי. [על פי קריטריונים אלה] ההתנגדות היא טרור ו[אילו ישראל נוקטת] בהגנה העצמית המעניקה לה חופש פעולה להרס ולהריגה ללא גבולות."[1]     

 

בכירים סעודיים: הרפתקה בלתי מחושבת

הקביעה כי מעשי חזבאללה אינם נחשבים להתנגדות נשמעה לראשונה  מפי בכיר סעודי ב-12 ביולי שקבע כי: "אין מנוס מלערוך הבחנה בין ההתנגדות הלגיטימית לבין הרפתקאות לא מחושבות שמבצעים גורמים בתוך המדינה ואילו העומדים מאחוריהן, זאת מבלי לחזור אל הרשות השלטונית הלגיטימית במדינה שלהם, וללא תיאום או התייעצות עם מדינות ערב. סעודיה רואה בכך מצב מסוכן מאוד המביא חורבן על מדינות ערב והישגיהן, מבלי שמדינות אלו יכולות להביע את דעתן [בענין]. הגיע הזמן שגורמים אלו לבדם ישאו באחריות המלאה להתנהגויות לא אחראיות אלה וכי הם לבדם ישאו בעול המשבר שהם יצרו."[2]

 

דברים דומים אמר שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פיצל בנאום שנשא בישיבת החירום של שרי החוץ הערביים בקהיר ב- 15 ביולי 2006: "החלטה מצד מדינה אחת היא דבר לא מקובל, לא כל שכן כאשר גורמים חסרי אחריות שאינם מקבלים את מרות המדינה מקבלים לבדם החלטות שלא רק מסבכות את אותה מדינה, אלא דוחפות את שאר המדינות להרפתקאות בלתי מחושבות."[3] 

 

תפקיד ההתנגדות מסתיים כשהשטח משוחרר

שגריר סעודיה בליגה הערבית, אחמד עבד אל-עזיז קטאן, הסביר את העמדה הסעודית: "אף אחד אינו מתנגד להתנגדות בכל מקום בעולם הערבי, אולם המטרה האמיתית של כל התנגדות [צריכה להיות] שחרור האדמה. אם האדמה משוחררת הרי שתפקידה של ההתנגדות צריך להסתיים והיא צריכה להתמסמס בכור ההיתוך של המדינה..."[4]

 

הארגון אינו נאמן ללבנון ופועל בניגוד לדעתה

במאמר המערכת של היומון הסעודי עוכאט' נטען כי חזבאללה אינו עומד בתנאים להגדרתו כהתנגדות לגיטימית: "ישנה תמימות דעים בנוגע להגדרה 'כובש' שהוא כל מי שגוזל אדמה שאינה אדמתו בכוח הזרוע מידי תושביה שלא כדין. אולם יש חילוקי דעות בנוגע להגדרת 'ההתנגדות הלגיטימית'. במקרה של ההתנגדות בדרום לבנון ומידת הלגיטימיות של חזבאללה כהתנגדות לאומית, אנו מוצאים עצמנו בפני פרשנות שונה [מן הפרשנות הרווחת התומכת בארגוני ההתנגדות]... היותו של ארגון חזבאללה [ארגון] המגן על האדמה הלבנונית איננה מספיקה כדי שהוא ייחשב כתנועת התנגדות לגיטימית אם הוא פועל הרחק מן המטריה של הממשלה הלבנונית. פעולות הנחשבות בעיני חלק מן האנשים [הכוונה לאנשי חזבאללה] כפעולות איכותיות נגד האויב הישראלי - למעשה ממיטות אסונות וצרות על לבנון כולה.

 

כמו כן, התנגדות [חזבאללה] אינה יכולה להיחשב התנגדות לאומית לגיטימית אם הוא נאמן לגורם כלשהו זולת לבנון מסיבה כלשהיא; והיא אינה יכולה להיות התנגדות לאומית לגיטימית כל עוד היא אינה זוכה לברכת הממשלה והעם גם יחד. היא גם אינה יכולה להיחשב כהתנגדות לגיטימית הזוכה לתמיכת דעת הקהל הערבית והאסלאמית אם [היא מבצעת] פעולות חד צדדיות שתוצאותיהן בלתי מחושבות, ואם ישנה התעלמות מהתגובות [הערביות] לכך..."[5] 

 

כאשר נגרם עוול לאנשים, זו אינה התנגדות

בעל הטור המצרי, עבדאללה עבד אל-סלאם, טען גם הוא כי מעשי חזבאללה כבר אינם נחשבים להתנגדות. במאמר ביומון המצרי "אל-אהראם" כתב: "האין זה מוזר שחזבאללה התעלם אפילו מן הצורך להודיע לממשלת לבנון על הפעולה מבעוד מועד, ואחר כך הוא דורש ממנה להיות עדה שלא ראתה דבר, לחתום על כך שהאסטרטגיה שלו נכונה ולסבך את לבנון במלחמה רשמית עם ישראל, וזאת לאחר שחזבאללה הפקיע את ההחלטה בנוגע למלחמה מידי הממשלה והפך אותה להחלטה שלו...

 

אחת המטרות החשובות ביותר של ההתנגדות היא להסיר עוול ולהשיב לאנשים את כבודם הגזול. אך כאשר [ההתנגדות] הופכת לכלי הנותן לאויב אמתלה להפר את ריבונות המדינה, למחוק את המתקנים על הקרקע ולרצוח לבנונים חפים מפשע וחמור מכך, כשמדינות אחרות יכולות לנצל את ההתנגדות להסלמה, אז ההתנגדות מפסיקה לגמרי להיות התנגדות."[6]

 

ריבונות השלטון הופקעה בשם ההתנגדות

יחיא רבאח, ששימש שגריר אש"פ בתימן וכיום בעל טור ביומון הרש"פ "אל-חיאת אל-ג'דידה", כתב: "כוחות ההתנגדות הפלסטינית [הכוונה לחמאס] חטפו את [קבלת] החלטות המדיניות מהמסגרת המדינית הפלסטינית [הכוונה לאש"פ] וכוחות ההתנגדות הלבנונית – החזבאללה - חטפו את קבלת ההחלטות המדיניות [מן השלטון] הלבנוני. כוחות ההתנגדות פה [ברש"פ]  ושם [בלבנון] גרמו לכך ששני המשטרים הפוליטיים, הפלסטיני והלבנוני, משלמים מחיר יקר, אף שלא ידעו על המתרחש ואף שלא ניתנה להם שום הזדמנות ולו המזערית ביותר לנהל את המשבר שנגרם על ידי שתי הפעולות. כלומר, תפקידם של שני המשטרים הופקע, הלגיטימיות שלהם נעקפה והם נותרו בלתי רלוונטיים למתרחש. כוחות ההתנגדות פה ושם חטפו את תפקידם של המשטרים במדינות ערב והותירו אותם ניצבים מבולבלים, חסרי אונים, משותקים כמעט כליל... כל זאת באמצעות ציר קואליציוני אזורי המשתרע מעזה לדרום לבנון, לדמשק ולטהרן".[7]

 

בכירים סורים: ההתנגדות היא תמיד מעשה לגיטימי

המדינות התומכות בפעולות חזבאללה, וסוריה בראשן, טענו כי חזבאללה מנהל התנגדות לגיטימית וגינו את הביקורת הערבית נגדה. וליד אל-מעלם, שר החוץ הסורי, הגן בועידת שרי החוץ בקהיר על "הזכות של חזבאללה ושל העם הלבנוני להתנגד להשתוללות הישראלית שאינה זקוקה לתירוצים" וכי מתיחת ביקורת על צד ערבי כלשהו היא "גיבוי ערבי לתוקפנות [הישראלית]."[8]  

 

שר ההסברה הסורי לשעבר וראש מחלקת המחקרים בהנהגה הסורית, מהדי דח'ל אללה, אמר: "אנו גאים בתמיכתנו בחזבאללה ובהתנגדות היכן שהיא מתנהלת. זו גאווה גדולה ולא אשמה. אנו תומכים בהתנגדות בכל כוחותינו ויכולותינו, בין אם היא בדרום לבנון או בפלסטין... העם הערבי לקח את העניינים לידיו. הסוגיה כבר אינה בידי מוסדות רשמיים, ממשלות וצבאות, אלא העם הוא זה שמחליט. זו התפתחות חיובית לטובת הערבים."[9]   

 

יומונים סוריים בשבח ההתנגדות

זו התנגדות גיבורה המייצגת את פני האומה

במאמר ביומון הסורי הממסדי אל-ת'ורה נכתב: "ההתנגדות הגיבורה היום, כפי שאמר חסן נאסרללה, מובילה את המערכה של האומה [כולה], וזוהי הזדמנות היסטורית להשיג את ניצחון האומה על האויב שלה. ההתנגדות... מייצגת את הפנים האמיתיות של אומה שההיסטוריה שלה מלאה במעשי תפארת. הפנים האלה לעולם לא יסכימו למכות ההשפלה ויש בהם רעננות וחיוניות המאפשרות להם להיות פניו של המזרח החדש."[10]

 

ההתנגדות לא צריכה אישור של איש

מאמר שפורסם ביומון הסורי הממסדי "אל-ת'ורה" התקיף בחריפות את המטילים ספק בהגדרת חזבאללה כארגון התנגדות: "לא יעלה על הדעת שבזמן שהאומה עומדת בפני השנאה הישראלית חסרת הגבולות [ונתונה] לפשעים המטורפים האלה מתהפכים הקריטריונים במילון של חלק מהערבים, והאחריות למתרחש מוטלת על ההתנגדות [הכוונה לחזבאללה]... מה שמוזר הוא שבעלי קולות אלה... עדיין לא מבינים שההתנגדות היא תמיד מעשה לגיטימי שלגביו לא צריך לקבל רשות מאף אחד, או להתייעץ עם אף אחד. לאור [עובדה] זו, הפעולה האיכותית שביצעה ההתנגדות האסלאמית בדרום לבנון היא רגע של תפארת וניצחון לאומה הזו שכבודה הופקר ע"י העמדות הערביות הבוגדניות וע"י הקונספירציה הגלויה [של חלק מן הערבים] עם אויבי האומה..." [11]

 

ביקורת על ההתנגדות היא הצדקה של התוקפנות הישראלית

במאמר ביומון הסורי הממסדי "אל-ת'ורה" נכתב: "עדיף היה שקולות [מבקרים] אלה ששתקו במשך תקופה ארוכה ולא נקפו אצבע נוכח מה שקורה בעזה ובערי הגדה המערבית... ימשיכו לשתוק כל עוד הם אינם מבינים את המשמעות של פעולת חטיפת שני החיילים הישראלים...  שכן, הרחוב הערבי שציפה לעמדות התומכות בהתנגדות האסלאמית, נדהם מהקולות האלה שהדבר המינימאלי שניתן לומר עליהם הוא שהם מצדיקים את התוקפנות הברברית של ישראל ואת פשעיה הפראיים ונותנים לה אור ירוק להמשיך בהתקפותיה ובמלחמתה הפתוחה בכל החזיתות...  בעלי הקולות האלה היו צריכים להקשיב לדופק הלב של הרחוב הערבי."[12]

 

מאמרים בעיתונות הערבית: ללבנונים זכות להתנגד לכיבוש

הטענה הסורית כי חזבאללה הוא ארגון התנגדות מובהק הופיעה במאמרים אחרים בעיתונות הערבית. כך למשל עורכו הראשי לשעבר של היומון המצרי הממשלתי "אל-אח'באר", כיום בעל טור, גלאל דוידאר, כתב: "כידוע לכולם, וגם לישראל, סירובה לשוב לשולחן המשא ומתן גרם לייאוש בקרב העם הפלסטיני. כמו כן נחישותה להמשיך בכיבוש אדמות לבנוניות ולהפעיל לחצים דרך ארצות הברית כדי להטיל מצור על ההתנגדות הלגיטימית לכיבוש זה – הם בין הגורמים שעודדו את התפרצותו של משבר זה. לא ניתן להפריד בין התוקפנות וההרס שתוכננו מראש ושמתרחשים בלבנון, לבין מה שקורה בשטחים הפלסטיניים. האם ישראל חשבה שהפלסטינים והלבנונים צריכים להיכנע ולקבל את הכיבוש ואת ההתפשטות? הרי האמנות הבינלאומיות מעניקות לעמים את הזכות להתנגד לכיבוש ולצאת נגד הכוחות הצבאיים..."[13]

 

בעל הטור אחמד בהג'ת כתב ביומון המצרי "אל-אהראם": "נאסרללה לא טעה כאשר שבה שני חיילים ישראלים. השבי נעשה על אדמת לבנון הכבושה בידי הכוחות הישראלים. משמעות הדבר כי יש לו זכות לשבות או לחטוף כל חייל ישראלי הדורך על אדמת לבנון כחלק מן ההתנגדות הלגיטימית. החוקים הבינלאומיים וההומאניים והדתיים מעניקים לו את הזכות הזו... דרום לבנון הוא אדמה כבושה ועל פי היגיון זה, תושבי הדרום הכבוש יכולים להתנגד לצבא הכיבוש."[14]