המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
שיח' סעודי בכיר: להגיע לפתרון זמני של שלום עם היהודים
29/7/2006

 

שיח' סעודי בכיר: על פי ההלכה האסלאמית פעולות חזבאללה אינן לגיטימיות;

 יש להגיע לפתרון זמני של שלום עם היהודים

 

עבד אל-מוחסן אל-עוביכאן, החבר במועצת השורא הסעודית, פרסם מאמר ביקורת על פעולות ארגון חזבאללה בטורו ביומון "אל-שרק אל-אוסט".[1] במאמרו כתב אל-עוביכאן כי לארגון אין סמכות להילחם מלחמת ג'יהאד וכי הנזק שנגרם כתוצאה מפעולותיו עולה על התועלת. עוד טען כי מאחר ולמוסלמים אין יכולת לנצח את היהודים במערכה, יש צורך להגיע לפתרון זמני של שלום או שביתת נשק  עמם, כפי שעשה מחמד עם הכופרים בהסכם אל-חודיבייה. להלן עיקרי מאמרו:

 

"בים האירועים האחרונים המסעירים את ארצנו ובמצולות המחלוקות והדעות גועשות, מבקש האדם את סיועו והדרכתו של אללה. זאת במיוחד לנוכח העובדה שרבים ניגשים למלא משימות לא להם ובכלל זה משימת הג'יהאד למען אללה, שהשריעה האסלאמית המכובדת הבהירה אותה באופן נהיר וברור.

 

השריעה הטהורה פסקה כי יש להשיג את מירב התועלת ולהדוף ולהמעיט את מה שנפסד, זאת על פי עיקרון היסוד [ההלכתי] המוכר. כמו כן, קיים העיקרון הדיפת הנפסד קודמת להשגת התועלת...

 

השריעה קבעה כי להכרזה על הג'יהאד יש תנאים וסייגים שחובה להתייחס אליהם למען טובתה של האומה ועל מנת להרחיק את הדברים הרעים, כדי לגרום לנזק הפחות ולמנוע את הנזק החמור מבין השניים. אחד התנאים לג'יהאד הוא התנאי שתהיה [ללוחמי הג'יהאד] יכולת לפגוע באויב או להרחיק את הרוע שלו ושהם [יבטיחו] את חיי המוסלמים, רכושם וכבודם ויגנו עליהם מפני תוקפנות או גרימת נזק: כלומר, הריסת רכושם, חילול כבודם ושפיכת דמם.

 

ללא קיומו של תנאי היכולת, מי שמכריז על ג'יהאד לא יהיה בטוח מפני התרחשותה של [תוצאה] נפסדת הגוברת על הגשמת התועלת הקטנה. הטקסטים מהקוראן ומהסונה באו להדגיש את העיקרון הזה. אללה אמר: 'הו הנביא דרבן את המאמינים להילחם. אם יהיו בכם עשרים עזי רוח, יהיה עליהם לגבור על מאתיים, ואם יהיו בכם מאה יהיה עליהם לגבור על אלף כופרים, כי הם עם אשר לא יבין. ואולם עתה הקל אלוהים עליכם כי הוא יודע כי יש בכם רפיון: אם יהיו בכם מאה עזי רוח, עליהם לגבור על מאתיים ואם יהיו בכם אלף, עליהם לגבור על אלפיים בעזרת האל, אלוהים הוא עם עזי הרוח. [קוראן 8; 65-66]

 

כמה חכמי הלכה, פרשני קוראן ועלמאא, הסיקו מן ההקלה המופיעה בפסוק הזה כי הלוחמים המוסלמים חייבים לברוח [מן המערכה] אם מספרם של אנשי האויב גדול מפי שניים ממספר המוסלמים. זה מה שהנביא הבהיר לנו בסונה שלו באמצעות האמירות והמעשים [שלו]. הוא פעל על פי דבריו של אללה: 'אל תתנו למעשי ידיכם להביאכם לאבדון. עשו טוב כי אלוהים אוהב את המיטיבים' [קוראן 2;195]...

 

[מחמד] הסכים ש[המצביא] ח'אלד בן אל-וליד ואנשיו ינוסו מפני האויב בקרב מואתה [שנת 629] בשל מספרם הרב. הצחאבה חשבו כי בריחה זו אסורה. ואמרו: אנו הבורחים. אז [מוחמד] אמר להם: אדרבה אתם נסוגים לצורך התקפה... כמו כן, כאשר הנביא היה במכה לא הורשה לו [על ידי אללה] להדוף את הנזק או להילחם מלחמת ג'יהאד לצורך הגנה מאחר ולא היתה לו את היכולת לכך.  

 

אם נשווה בין המקרה של הנביא ואנשיו, כאשר ערך שביתת נשק ושלום עם הפוליתיאיסטים בהסכם אל-חודיביה, לבין המקרה של אחינו הפלסטינים עם היהודים, היינו מוצאים שמצבם של הנביא ואנשיו היה אז מסוכן יותר והוא ניזוק יותר.[2]  לכן, אמירתם של אנשים מסוימים – במטרה למנוע שביתת נשק או שלום – שהיהודים מחללים את קדושת ירושלים, אינה טענה ניצחת. אנו אומרים להם [בתגובה] שהפוליתיאיסטים חיללו גם את קדושת הכעבה ואת החרם [האזור הקדוש של מכה], ושיש קונצנזוס על כך שמסגד אל-חראם במכה חשוב ובעל מעמד גבוה יותר מירושלים.

 

אם יאמרו שיש מי שמטמא את ירושלים, הרי שאנו נאמר להם [בתגובה] שהפוליתיאיסטים טימאו את הכעבה באמצעות השיתוף שלהם [של אלילים אחרים נוסף לאללה]. ואם יאמרו כי היהודים הם האנשים הרעים ביותר והתוקפנים ביותר כלפי מוסלמים, נאמר להם כי הפוליתיאיסטים כופרים יותר מהם ושיש קונסנזוס שאהל אל-כתאב - והיהודים ביניהם - קרובים יותר למוסלמים מהפוליתיאיסטים. אללה קבע בעניינם דינים מיוחדים - שלא נקבעו לגבי הפוליתיאיסטים - כמו [ההיתר] להתחתן עמם, לאכול משחיטתם, ודינים אחרים.

 

אם ייאמר כי אנשי פלסטין רדופים, עשוקים וניזוקים, נאמר כי זה מה שנעשה למוסלמים שהיו במכה על ידי הכופרים ואף יותר מזה. חלק מן המוסלמים הודחו מדתם עונו, הולקו, נאסרו, נרצחו וניזוקו וכו'.

 

אם נדע כל זאת ונתבונן בהשוואה זו של שני המקרים, יתברר לנו כי הפניה לשלום עם היהודים או לשביתת נשק, או לפתרונות בדרכי שלום וטיפול מדיני היא הדבר הנדרש כעת, מתוך ההנחה שתנאי היכולת [לפגוע באויב] אינו מתממש. זאת עד שהמוסלמים יהיו כשירים להשיב את זכויותיהם, ועד שתנאי היכולת יתממש ויהיה יישום של מעשי הנביא בסונה המילולית והמעשית שלו...

 

אם ניענה לקריאות האמוציונאליות החפוזות והלא שקולות, הרי שלעולם לא נצליח ולא נשיג את המתבקש. הוכחה לכך היא מעשי ארגון חזבאללה בלבנון, כאשר קיבל לבדו את ההחלטה בנוגע למלחמה, מבלי שהחלטה זו תצא ממקורה [הראוי - ממשלת לבנון], ללא הסכם בנוגע להכרזת מלחמה כנגד היהודים, וללא דאגה לאינטרסים. שבי שני חיילים יהודים, דבר הנחשב [בעיניו] כהגשמת תועלת, למעשה הביא אסון ודבר נפסד ברור.

 

התמורה לנפילת יהודים בשבי היתה הרס של ארץ שלמה מבין ארצותינו, נזקים חמורים לתשתיות, גירוש תושביה, הרעבה והרג של רבים מהם, החלשת כוחם של המוסלמים, שבירת עמדתם האחידה ופירוד בשורותיהם. כל זה לא הופיע בשריעה האסלאמית והוא נוגד את הטקסטים ההלכתיים שהצבענו על חלקם.

 

מצער שהאנשים הפשוטים אשר אינם יודעים ואינם מבינים החלו להתערב בעניינים חשובים כאלה שהם זכות [בלעדית] של השליטים והמצביאים. כפי שהורו אנשי ההלכה, הלחימה מופקדת בידי השליט... עצתי לאחים המוסלמים להשאיר את עניין קביעת גורל המדינה ונושא מלחמה ושלום בידי מנהיגיה ושליטיה המסתייעים בעלמאא בני סמכא  ובאנשי הדעה והעצה כדי להחליט את הדבר הטוב ביותר."  

 



[1]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 27.7.2006.

[2]  הסכם חודייביה נערך בין הנביא לאויביו במכה בשנת 628 לתקופה של עשר שנים, אך הופר לאחר שנתיים עם כיבוש מכה בידי מחמד. ההסכם מהווה תקדים לחתימת הסכמי שלום לפרק זמן מוגבל, כאשר טובת המוסלמים היא האינטרס העליון.