המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אבו מאזן קורא להפסיק את ירי הטילים מעזה לישראל
20/5/2006

 

אבו מאזן קורא להפסיק את ירי הטילים מעזה לישראל

 

בנאום לציון יום "הנכבה" קרא אבו מאזן להפסיק את ירי הטילים לישראל. בכירים פלסטיניים נוספים  השמיעו דברים דומים ואף התבטאו נגד פיגועי ההתאבדות משום שהם מזיקים לפלסטינים. 

 

להלן תרגום קטעים מההתבטאויות הללו:

 

בנאום לציון יום "הנכבה" ב-15 במאי 2006 אמר אבו מאזן: "יש להפסיק את ירי הטילים חסרי התועלת אשר לרוב מספקים לישראל תירוץ להסלים את תוקפנותה כלפי תושבינו ברצועת עזה".[1]  

 

לאחר הפיגוע בתחנה המרכזית בתל-אביב לא הסתפק אבו מאזן בגינוי והשתמש במינוח חריף במיוחד כאשר הצהיר: "פרסמנו הודעה רשמית בשם הרש"פ ובה גינינו אותה [את הפעולה] בכל לשון של גינוי והתייחסנו אליה כאל אחת הפעולות הבזויות הפוגעות בעם הפלסטיני [...] הרשות, הממשלה ומנגנוני הביטחון צריכים למנוע ביצוע פעולות כאלה".[2]

 

האני אל-מצרי, מנכ"ל במשרד ההסברה הפלסטיני ובעל טור ביומון הרש"פ "אל-איאם" כתב: "הפסיקו את שיגור הטילים מעזה לישראל. אני אומר זאת אף שאמירה זאת עלולה לחשוף אותי להאשמות שאני קורא לפלסטינים להיכנע ואין הדבר כך. להיפך, הקריאה להפסיק את שיגור הטילים והמרגמות היא חלק מהדרך שעשויה לחזק את יכולתם של הפלסטינים לגלות עמידה איתנה על אדמת מולדתם. זה יתמוך ביכולתם להוביל התנגדות המסוגלת לסיים את הכיבוש ולא התנגדות לשם התנגדות, או לחיסול חשבונות פנימי.

 

בעבר קראנו, אני וכמה מעטים כמותי, להפסיק את [שיגור] הטילים וזאת כאשר חמאס היא ששיגרה את הטילים בהיותה מחוץ לשלטון, ואני דורש זאת היום, כאשר חמאס בשלטון ומובילה את הממשלה. אינני דורש זאת לשם הקנטה אלא למען האינטרס הלאומי העליון.

 

[...] הפסקת ירי הטילים תשמיט מישראל את היכולת להשתמש בתירוצים, תציג אותה כפי שהיא באמת ותחשוף את כוונותיה ומטרותיה [...] אמנם יש ערך מסוים לשיגור הטילים לעבר ישראל, שהרי הוא פוגע בתורת ההרתעה הישראלית ומזעזע את הביטחון בישראל, אולם ניהול מרוץ חימוש ומלחמה קלאסית עם ישראל הוא משגה מדיני חמור, שלא לומר אווילות מדינית מוחלטת. התוצאה של מלחמת המרגמות והטילים היתה מרה, למרות כל הטענות שכנגד. אי אפשר לסכם את 'שחרור' עזה [ולתאר זאת] כבריחה של הכיבוש מן המרגמות ומן הטילים [...] נוכח מאזן הכוחות הנוכחי תהיה זאת טעות חמורה לנהל סכסוך צבאי, משום שלישראל יש עליונות צבאית מכרעת, היא זוכה לגיבוי אמריקאי והקהילה הבין-לאומית אדישה באופן חסר תקדים. ההתנגדות הצבאית צריכה להיות משנית ומוגבלת ולשמש כהגנה עצמית.

 

ההתנגדות היא זכות טבעית וצורך לאומי כדי להביס את הכיבוש, אולם ההתנגדות הצבאית בעיקרה, ובפרט שיגור הטילים ופעולות מסירת הנפש בתוך ישראל, חורגת מתנאי המציאות ומהאפשרויות של העם הפלסטיני, שאינו יכול להתחרות עם ישראל במלחמה צבאית. [ההתנגדות] אינה מביאה בחשבון את התוצאות הרות האסון [של שיגור הטילים ופעולות מסירת הנפש] שהיו בעבר ועדיין ישנן. האבדות הישראליות מירי המרגמות והטילים היו מועטות וכיום הן אפסיות, למעט נזקים מורליים. לעומת זאת, בכל יום יש שהידים ופצועים [פלסטינים] ונוצר דימוי בדעת הקהל בעולם כי מדובר בסכסוך בין שני צבאות ולא בין עם בלתי חמוש, חסר כל אמצעי התנגדות זולת רצון חזק ונחישות לנצח, לבין כיבוש בעל כל היכולות הנדרשות למלחמה צבאית.

 

הממשלה הפלסטינית נדרשת לתמוך בזכות ההתנגדות [...] להתנגד לסחטנות [הבין-לאומית],  שמטרתה להכריח את הפלסטינים לעשות ויתורים מדיניים, ולמתוח ביקורת על שתיקת הקהילה הבין-לאומית. חובתה להגדיר את עמדתה בנושא ההפגזות חסרות התועלת [...]

 

חמאס הפסיקה את פעולות מסירת הנפש מאז ההסכם הפלסטיני הכללי על תהדיאה ועודנה מכבדת זאת [...] היא הפסיקה אותן לפני למעלה משנה והפסיקה את שיגור הטילים והמרגמות לפני כמה חודשים, ערב הבחירות הפלסטיניות למועצה המחוקקת.

 

אילו ההתנגדות באמצעות שיגור מרגמות וטילים או באמצעות פעולות של מסירת הנפש בעת הזאת היתה יעילה ויכולה היתה להשיג את המטרות, לא היה צריך להימנע מלהשתמש בה. על הממשלה לספק את כל האמצעים החיוניים הדרושים לעמידה איתנה, כדי לאפשר להתנגדות לצאת לדרך בחופשיות מוחלטת וללא שום מגבלות.

 

ההתנגדות מחייבת קביעת אסטרטגיה משותפת [של כל הפלגים הפלסטיניים], שתבהיר את צורות המאבק המתאימות והיעילות המסוגלות להגשים את המטרות הלאומיות וגם את צורות העשייה הפוליטית והמו"מ היעיל והמסוגל להגשים את המטרות הלאומיות. לפיכך, צריך להפסיק להתייחס למו"מ או להתנגדות כאילו היו מגזר פרטי שכל פלג, קבוצה או איש מחליטים לגביהם כרצונם [...] חמאס נכווית כעת מן האש שהיא הציתה בעבר [...] יש להתחיל לנהל דיאלוג לאומי ורציני כדי לגבש אסטרטגית פעולה אחידה שתנבע ממנה תוכנית לאומית משותפת המגדירה את מטרות המאבק ואת אופיו [...]"[3]

 

שגריר אש"פ בתימן לשעבר וכיום בעל טור ביומון הרש"פ "אל-חיאת אל-ג'דידה", יחיא רבאח, כתב: "ערכנו בחירות וחמאס ניצחה. במקום להגיע להסכמה לאומית ולשכנע את העולם בכדאיותה של הדמוקרטיה וביכולתה לפתוח בדיאלוג עם האחר, פנינו עורף לעצמנו והשמענו שוב דברים חסרי תועלת לפיהם העולם חייב לקבל את תוצאות המשחק הדמוקרטי הפלסטיני [...] כאשר גורם כלשהו מבצע פיגועים או משגר טילים, ללא תאום מכל סוג שהוא עם הגורמים האחרים ומבלי לקרוא את המפה,  אנו ממשיכים לטעון 'הכיבוש עשה כך וכך' [...]  

 

המצב הזה מחמיר מאוד היום ואנו מבודדים. באחד הימים נתעורר ונמצא שכוחות צבא ישראליים חזרו לרצועת עזה [...] הגורמים השונים אינם יכולים להפנות גבם כאילו דבר אינו מעניין אותם".[4]          

 

       

 



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 16.5.2006

[2] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 18.4.2006

[3] אל-איאם (רש"פ), 11.4.2006

[4] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 19.4.2006