עיתוני הרש"פ על הבחירות בישראל כביטוי לדמוקרטיה
מאז פרסום תוצאות הבחירות מתמקדת התקשורת הפלסטינית בהשלכותיו הצפויות של השינוי הפוליטי שחל בישראל על הפלסטינים ועל תהליך השלום. אולם, בשולי הדיון הפוליטי מתייחסים הכותבים גם למהותן של בחירות במדינה דמוקרטית. כותבים אלו משבחים את הדמוקרטיה בישראל ואף מביעים את קנאתם על העדר דמוקרטיה דומה במדינות ערב.
מנכ"ל משרד ההסברה ברשות הפלסטינית, חסן אל-כאשף, מתאר את תגובתו של הציבור הפלסטיני לתהפוכות הפוליטיות בישראל, כדלקמן: "הציבור הפלסטיני עקב אחר ההכרה המיידית של נתניהו בכישלונו ואחר פרישתו [מן החיים הפוליטיים] בשמחה ובפליאה, בדיוק כפי שהיה [בעקבות] פרישתו של אריה דרעי [מראשות ש"ס] למען טובת מפלגתו וכפי שהיה [בעקבות] היעלמותם מרצון של בני בגין, רפאל איתן, אביגדור קהלני ואחרים שנדחו בהחלטת רוב הבוחרים."
לדברי אל-כאשף, "אין אף פלסטיני שיכול להשכיח מתודעתו את ההשוואה המעליבה [בין הדמוקרטיה בישראל לבין המצב הפוליטי של הפלסטינים]. אין הוא יכול להשכיח את השאלה הנשאלת בחיינו הפוליטיים לגבי כמה שמות בהנהגה, בזרמים [הפוליטיים], במפלגות ובכוחות [הציבוריים] הממשיכים [לשלוט] בתוקף החלטה סובייקטיבית של הועד המנהל שלהם בלבד, למרות שמשקלם ברחוב הפלסטיני - הנכסף לזכות בחירה והחלטה חופשית - שווה לאפס ואינו מגיע לאחוזים אמיתיים כלשהם..
בהיסטוריה של התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה לא נרשמה הכרה מצדו של שום "מנהיג" פלסטיני בתבוסתו [כמנהיג], או [הכרה בכישלון] תוכניתו, או [הכרה] במידה [המועטת של] הכשרתו למעמדו. בהיסטוריה זו לא נרשמה [גם שום] היעלמות טבעית [של אישים וזרמים פוליטיים]..."[1]
בעל הטור עטא אל-קימרי, מביע ביומון 'אל-קדס' קנאה גלויה בדמוקרטיה הישראלית: "שמחתי [בשמחת] שכני [היהודים על נפילתו של נתניהו], אולם אני גם מקנא בהם. הביטו אל כל הנמרים והאריות הערבים [הכוונה לשליטי ערב] העומדים על רגליהם האחוריות בציפייה לגזר דינו של האזרח הישראלי הפשוט, אשר יכול באמצעות פתק אחד שהוא מטיל בתיבת עץ קטנה, להשפיל מנהיג אחד ולהרים אחר, לתבוע דין וחשבון מממשלה אחת ולהעלות אחרת [תחתיה]. אני מקנא בהם ואני משתוקק למשטר כדוגמת המשטר שלהם במדינתי העתידית. נכון שאני סולד מתרבות הקללות והגידופים בזירה הפוליטית הישראלית, אולם אני מכבד את הדיון, הויכוח וההכרעה הדמוקרטיים ואת ריבונות החוק וחופש העיתונות..."[2]
בעל הטור ד"ר עלי אל-ג'רבאוי, מסביר ביומון 'אל-איאם' מהי מהותן של בחירות אמיתיות: "...בין הדברים החשובים ביותר שניתן להסיק מהבחירות בישראל... שהן בחירות אמיתיות המותירות סימן ושינוי במצב הפוליטי של החברה ואינן קישוט מתוכנן המעניק למנהיג המשכיות נצחית בשלטון.
נתניהו שכונה 'מלך ישראל' נפל ותוך חצי שעה פרש מהנהגת מפלגתו; הלקח [שיש ללמוד] מכך אינו נוגע רק לשמחה לאיד, אלא גם להערכת משמעות קיומן של בחירות אמיתיות המבטאות את דעת הקהל המשתנה ביחס לשרידותו של השליט על כס [השלטון] עד סילוקו או עד מותו...
בחירות כאלו הן תוצאה של משטר דמוקרטי שמקבל את השינוי [בדרך של] בחירות כבסיס לשלטון."
אל-ג'רבאוי מוסיף גם הוא השוואה למדינות ערב ואומר: "...במציאות הערבית לא קיימות בחירות אמיתיות ולכן הקיפאון המדיני הוא בסיס הפעילות המדינית שבמרכזה עומדת השמירה על המשכיות [שלטונו של] המנהיג עד שהוא נעלם מן הזירה הפוליטית ואז מתחילים לקרוע לגזרים את דרכו של המשטר [לאחר שכבר] חלף מן העולם."[3]
בעל הטור ד"ר טלאל אל-שריף מעלה ביומון 'אל-קדס' את השאלה "האם ישראל היתה בסכנה בתקופת נתניהו?" ומשיב על השאלה בחיוב: "הדמוקרטיה הישראלית - המקיפה את כל חילוקי הדעות [בציבור הישראלי] ומשביעה את רצונם של כל הצדדים ברוח ספורטיבית - הצילה אותה..."
לדבריו, "יתכן כי ההוכחה החותכת ביותר לכך שהדמוקרטיה הישראלית הצילה את העם הישראלי מן הייסורים שהביא עליו נתניהו היא שאילו היה [שורר] מצב כזה במדינה ערבית, היא היתה נכנסת למעגל הסכנה מבלי שלמישהו מאזרחיה היתה אפשרות להחליף את השליט או לעצור בעדו [גם] אילו הפך סכנה [לארצו]. אדרבה, המתופפים והמחללים היו מתחרים [ביניהם] על פיאור פיקחותו, כוחו וגאוניותו של השליט. זאת למרות התבוסות, הפורענויות והסבל הנובעים מכך בשל העדר הדמוקרטיה..."
אל-שריף מוסיף ומפנה ביקורת כלפי החברה הפלסטינית עצמה: "ישראל הוכיחה במשך חמישים שנה כי כוחה האמיתי הוא בדמוקרטיה שלה, בשמירה על זכויות אזרחיה, ביישום החוק [הן] על העני ו[הן] על העשיר [הן] על הקטן ו[הן] על הגדול... ובהשתתפות העם בפיתוח המוסדות על פי [קריטריונים של] יכולת ויעילות ולא על פי קירבה [לשליט], [השתייכות] למפלגה ופרוטקציה. מנגד, המפלגות והפלגים הפלסטינים, כולל מפלגת השלטון, הוכיחו שהם אינם מסוגלים לשאת את הדמוקרטיה והם עוסקים בויכוח ביזנטיני בנוגע להשתתפות או אי השתתפות [בחיים הפוליטיים]. יתר על כן, במשך שלושים שנה הם היוו מכשול יסודי לדמוקרטיה הפלסטינית... כל המפלגות שלנו, כולל מפלגת השלטון, עדיין אינן מסוגלות להוביל את עמנו אל הדמוקרטיה האמיתית..."[4]
בעל הטור ביומון 'אל-קדס', מחמד אל-נובאני, גורס כי "העדר הדמוקרטיה במולדת הערבית [הוא הגורם אשר] עמד, ועדיין עומד, בראש הסיבות לתבוסה [הערבית ב - 1967]. כאשר אין דמוקרטיה – שולט הצבא, וכאשר הצבא שולט אין שלטון מוסדי, גם אם המוסדות קיימים באופן פורמלי. [במצב כזה] המינויים לכל המשרות מתבצעים לא על בסיס הכשרון, הידע והניסיון, אלא על בסיס הנאמנות האישית לשליט ואז הכל סובל מחולשה - כולל הצבא והמוסדות הביטחוניים האחרים."
לדברי אל-נובאני, "הכתיבה על תבוסת יוני 1967 היא בעלת חשיבות אקטואלית גדולה ביותר, משום שהסיבות שהובילו לתבוסה זו הן עדיין אותן הסיבות אשר מונעות את מחיקת תוצאותיה [של תבוסת 67'] ואשר מובילות את הערבים מתבוסה לתבוסה שביניהן מפרידה תבוסה [נוספת]."[5]
