המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המלצות "האגודה האוסטרית-עיראקית לפיתוח" בנושא הטרור
1/3/2006

 

ביקורת על המלצות "האגודה האוסטרית-עיראקית לפיתוח" בנושא הטרור

 

במהלך ינואר 2006 נערכה בוינה הועידה הראשונה של "האגודה האוסטרית-עיראקית לפיתוח" בנושא הקנאות והטרור בעולם. בוועידה השתתפו חוקרים, אינטלקטואלים ודיפלומטים ערבים, מוסלמים ואירופים. בהצהרת הסיכום המליצו המשתתפים להציג את פניו ההומאניים והרציונאליים של האסלאם הקוראים לדו קיום ולקבלת האחר; לגנות את כל צורות האלימות והטרור; לקרוא לדיאלוג ולשיתוף פעולה בין התרבויות בעולם ולקרוא לאנשי הדת לבלום את הקיצוניות. כמו כן, הדגישו המשתתפים את זכותו של העם הפלסטיני למדינה עצמאית וקראו לביסוס האחדות הלאומית העיראקית על יסוד אזרחות, דמוקרטיה ודו קיום בשלום בין המרכיבים השונים של החברה.[1]

 

ד"ר כאמל אל-נג'אר, ליבראל הכותב ביומון האינטרנטי העצמאי "כתאבאת" ובאתר האינטרנט הליבראלי "אילאף", הביע את השגותיו ביחס להמלצות הועידה.[2] להלן תרגום חלקים מדבריו:

 

"תופעת הוועידות הערביות והאסלאמיות, במיוחד לאחר הטרגדיה של ספטמבר 2001 בארה"ב, כמעט והשתלטה על כל הפעילויות האחרות בעולם הערבי והאסלאמי [...] הניסיון מלמד שמי שמדבר הרבה עושה מעט, ומי שעושה אינו מדבר. אני מקווה שהועידה של האגודה האוסטרית-עיראקית לפיתוח איננה מסוג הוועידות האסלאמיות הללו, אבל עיון בהמלצות הועידה אינו מעורר אופטימיות."

 

בהתייחסו להמלצה להציג את האסלאם בפניו ההומאניים והרציונאליים הקוראים לקבלת האחר ללא קשר לדת, עדה, זרם מחשבה או מין, כתב אל-נג'אר: "משתתפי הועידה לא טרחו להבהיר לנו מהן הפנים ההומאניות של האסלאם. מתי היה האסלאם הומאני המכבד את האחר וקורא לדו קיום? מי שבוחן את ההיסטוריה של האסלאם יודע שהאסלאם היה סובלני רק בתקופת מכה כאשר היה חלש. אז נתגלו פסוקי הקוראן הסובלניים כגון [...] 'לכם דתכם ולי דתי'[3], 'קרא אל דרך אלוהיך בחוכמה והזהרה נאה והתווכח עמם בדרך הטובה יותר'[4] [...]

 

אחר כך היגר הנביא לעיר אל-מדינה ופרשת הקוראן הראשונה שנתגלתה לו אז – פרשת הפרה – מתחילה בדחיית האחר [...] בהמשך [הקוראן] הורה להלחם בכל מי שלא מתאסלם: 'והרגתם אותם בכל אשר תתפשום וגירשתם אותם מכל המקומות אשר גרשו אתכם'[5] [...] אחר כך התגלתה פרשת התשובה ופסוק החרב: 'אך כחלוף החודשים האסורים [במלחמה] והרגתם את המשתפים [הפוליתיאיסטים] בכל אשר תמצאום ותפשתם אותם [בשבי] וצרתם עליהם וישבתם להם בכל מארב'[6] [...] פסוק החרב וכל פסוקי המלחמה של תקופת אל-מדינה התגלו לאחר הפסוקים של תקופת מכה, ולכן הם חדשים יותר ומחליפים את פסוקי מכה. לדברי חכמי הדת, פסוק החרב ביטל לכל הפחות מאה ועשרים פסוקים סובלניים. אם כך, היכן הם פניו הסובלניים של האסלאם? [...]

 

אם נניח לאמירות התיאורטיות בקוראן ובחדית', ונתייחס לפעולותיהם של הנביא וחבריו [...] האם נמצא אצלם משהו שאפשר לומר עליו שהוא סובלנות וקבלת האחר? הנביא הרי הוציא את היהודים מחצי האי ערב וערך פשיטות על השבטים הערביים על מנת שיתאסלמו מתוך פחד; [הח'ליפה הראשון] אבו בכר לחם בשבטים שחזרו בהם מן האסלאם; [הח'ליפה השני] עמר [בן אל-ח'טאב] כפה על הנוצרים את החוזה המפורסם שלו, שאילץ אותם לגזוז את שערם וללבוש בגדים מיוחדים כדי שיהיה קל יותר לזהות אותם, ואסר עליהם להשתמש בפעמוני התפילה בכנסיותיהם. הכיבושים האסלאמיים נגד בני הדתות האחרות נמשכו עד ימי הח'ליפות העות'מאנית במאה החמש עשרה וגם אחריה. הניתן, איפוא, למצוא באמירות או במעשים הללו פנים קורנים של האסלאם?"

 

בנוגע להמלצה הקוראת לגנות את כל צורות האלימות והטרור, כתב אל-נג'אר: "הבעיה שלנו עם האסלאם היא שהאלימות מושרשת בו ומתחילה מהילדות. האסלאם מצווה להכות ילד בן עשר אם הוא לא מתמיד בתפילה. האסלאם מתיר להכות אישה אם היא אינה מצייתת לבעלה [...] ישנו טרור מצד המדינה נגד המיעוטים הלא מוסלמיים, כפי שקורה במצרים. ישנו טרור מצד אנשי הדת [...] הנושאים מקל כדי להכות את רגלי הנשים אם נחשף מהן חלק כלשהו, ולהכות את הגברים בשווקים ביום שישי כדי שימהרו למסגדים. ישנו טרור מצד קבוצות דתיות, כגון 'האחים המוסלמים', 'הטאליבאן', הקבוצות השיעיות בבצרה והקבוצות הסוניות בפאלוג'ה, שהציתו חנויות המוכרות דיסקים למחשב וחנויות לממכר יינות [...] כל יום אנו פוגשים את הטרור המוסרי של אל-אזהר ומוסדות דת אחרים בדמות החרמת ספרים, עיתונים וסרטים שאינם עולים בקנה אחד עם דעותיהם ובדמות פסקי הלכה המאשימים את הוגי הדעות המוסלמים בכפירה [...]"

 

בהתייחסו להמלצה הקוראת לשיתוף פעולה בין התרבויות בעולם, כתב אל-נג'אר: "כיצד אנו קוראים לדו קיום בין הדתות בשעה שחכמי הדת המוסלמים באל-אזהר, בנג'ף ובקום אומרים מדי יום שהתורה והברית החדשה מסולפות, שהנוצרים פוליתיאיסטים משום שהם סוגדים לשילוש, ושהיהודים הם צאצאי הקופים והחזירים? ובכל יום שישי המתפללים קוראים לאללה לחסל את היהודים ולועגים להינדים משום שהם סוגדים לפרה? מי הם הקוראים [לדיאלוג]? האם אלו אנשי הדת המאמינים בעליונות האסלאם [...] או שאלו החילונים שבעיני הציבור אין כל ערך לקריאתם?"

 

בנוגע להמלצה להכיר בזכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה עצמאית על פי החלטות האו"ם, כתב אל-נג'אר: "האיבה שכל אחד מהצדדים נטע בילדיו לא תאפשר להם לחיות בדו קיום של שלום בטווח הקרוב. כל עוד ישנם חכמי דת, כמו שיח' אל-קרצ'אוי, המתירים לבני הנוער הפלסטינים להתפוצץ בקרב אזרחים ישראליים, וחכמי דת ושיח'ים מחמאס המאמנים ומגייסים את בני הנוער הללו, אזי אין תועלת בכך שנדגיש את הצורך להקים מדינה פלסטינית על פי ההחלטות הבינלאומיות."

 

באשר להמלצה לבסס את האחדות הלאומית העיראקית ולשמור על פניה הערביים והאסלאמיים של עיראק, כתב אל-נג'אר: "למולדת אין דת. הדת היא של אללה והמולדת היא של כולם. אבל משום שהאסלאם אינו מכיר באחר זולתו, משתתפי הועידה קראו לשמור על פניה הערביים והאסלאמיים של עיראק. עיראק, לפני היותה ערבית או מוסלמית הייתה אכדית, אשורית, בבלית ונוצרית, וכעת מרבית אוכלוסייתה הפכה מוסלמית. לפיכך, כיצד נשמור על אחדות המולדת ונאמר שהיא מולדת אסלאמית וערבית? לאיזה אסלאם אנו מתכוונים? האם לאסלאם השיעי ולשלטון חכמי הדת או לאסלאם הסוני המאשים את השיעה בכפירה? [...]

 

באסלאם קיימים דברים תיאורטיים שהמוסלמים אינם מיישמים באופן מעשי. למשל, [נאמר בקוראן] 'ועניינם מוכרע במועצה [שורא]'[7]. ואולם, כאשר הטליבאן תפסו את השלטון במטרה ליישם את השריעה האסלאמית, הם לא תפסו את השלטון דרך השורא ולא יישמו את עקרון השורא בשלטון. כאשר אל-תראבי ואל-בשיר תפסו את השלטון בסודאן בשם האסלאם, הם לא עלו דרך השורא ולא יישמו אותה. גם ממשלות המפרץ, שהשלטון בהן עובר בירושה, לא עלו באמצעות שורא [...]

 

המוסלמים תמיד מתפארים, שלא בצדק, במה שאין להם, וטוענים שלאסלאם יש מה שאין לו. הנה האדון ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, מצהיר מדמשק: 'המוסלמים הם אומת השלום והם מושיטים את ידם למי שרוצה לעשות שלום.' ממתי הפכו המוסלמים לאומת השלום? מי הזרים את נהרות הדם באסיה הקטנה כאשר כבש את עריה ושעבד את נתיניה? [...] מי כבש את ספרד ואת צפון אפריקה?

 

אם המוסלמים רציניים בהצגת פנים קורנים של האסלאם, עליהם לזנוח את ההתנשאות הנבובה והשקרית הזו, ולהכיר בעברם השחור ובהווה שלהם שהוא שחור עוד יותר. עליהם להקים מועצה עולמית לפסיקת הלכה שתפקידה יהיה להעניש כל שיח' שיוציא פסק הלכה המעודד או מתיר לנהוג באלימות מעשית או מוסרית... כמו כן, עליהם לפרש מחדש את הקוראן ולשים את פסוקי הלחימה ופסוק החרב ואת החדית'ים הדומים להם במסגרתם ההיסטורית שאבד עליה הכלח [...] אולי מוטב שייקחו דוגמה מאלו הדבקים בקוראן לבדו וייפטרו מכל החדית'ים ומהסונה [...]"



 [1] להודעת הסיכום באתר הליגה האוסטרית-עיראקית לפיתוח (AIAD) ר' http://www.aiad.at/Arabic/viewarticle.php?id=news_austria-20060202-39.

[3]  קוראן 109: 6.

[4]  קוראן 16: 125.

[5]  קוראן 2: 191.

[6]  קוראן 9: 5.

[7]  קוראן 42: 38.