המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מצרים: מה מעמדם של נוצרים שהתאסלמו וחזרו בהם
4/8/2007

 

פס"ד שנוי במחלוקת במצרים: מה מעמד של נוצרי שהתאסלם וחזר בו

 

לאחרונה מתנהל במצרים דיון ציבורי בנוגע ליחס המשטר לאזרחי מצרים הנוצרים. דיון זה התעורר 

בשל תביעה משפטית של נוצרים שהתאסלמו וחזרו אח"כ לנצרות, אשר דרשו ממשרד הפנים המצרי לקבל את דרישתם לעדכן את סעיפי הדת והשם במסמכיהם הרשמיים. 

 

באפריל 2007 דחה בית הדין המנהלי המצרי את עתירתם של נוצרים שהתאסלמו ולאחר מכן חזרו לנצרות, ואף האשימם בכפירה באסלאם, שדינה - על פי הפרשנות הרווחת - מוות. כחודשיים לאחר פסיקת בית הדין, התקבל ערעורם של העותרים. בית הדין המנהלי העליון הורה למשרד הפנים לאפשר לעותרים לשנות את דתם בחזרה לנצרות בתעודת הזהות, ובמקביל קרא לחוקק חוק האוסר "משחק" בדתות. המשך המשפט בתיק זה נדחה לחודש ספטמבר.[1]

 

הממסד הדתי המצרי העניק גיבוי להחלטות בית המשפט, ובמקביל טען כי המרות דת תכופות יוצרות  בלבול המסכן את יציבות החברה. בעיתונות המצרית פורסמו מאמרים ברוח זו, בהם נטען כי אין להחליף דתות לשם השגת מטרות חומריות. במחאה על כך, טענו נציגי הנוצרים וארגוני זכויות אדם במצרים כי מדובר באפליה ובהפרה של חופש הדת.

 

בית דין מצרי: נוצרי שהתאסלם והתנצר הוא מורתד[2]

בשאי רזק בשאי – נוצרי שהתאסלם ושינה את שמו למחמד רזק מהדי, ואחר כך שב והתנצר – הגיש תביעה נגד שר הפנים המצרי וראש המחלקה לעניינים האזרחיים בדצמבר 2005, על שלא אפשרו לו להוציא תעודת זהות ותעודת לידה ובהן שמו המקורי בסעיף השם ודתו המקורית בסעיף הדת.[3] בפני בית הדין המצרי מונחים עוד עשרות מקרים דומים הממתינים להכרעה.[4]

 

בית הדין הסביר כי החוקה המצרית ערבה לעקרון שוויון הזכויות והחובות הציבוריות ולחופש האמונה והפולחן המעוגנים גם באמנות הבינ"ל, ללא הבחנה בין מין, מוצא, שפה, דת או אמונה, כל עוד אין הדבר פוגע בסדר הציבורי. לצד זאת, קבע בית הדין, כי השריעה הקדימה את האמנות הבינ"ל ואת החוקה המצרית בביסוס חופש האמונה, כשקבעה כי "אין מקנים דת בכפייה" [256:2].

 

עם זאת, נאמר בהחלטת בית הדין: "קיים הבדל גדול בין חופש האמונה והפולחן לבין החופש שחלק מבקשים לשחק באמונה על ידי מעבר מדת אחת לזולתה לשם השגת מטרות חומריות. במשחק זה שני שלבים: הראשון - משחק בדת [הנוצרית] אותה אימץ [אדם] ושבשמה קיבל תעודות רשמיות ממשרד הפנים וניהל יחסים חברתיים עם שאר האזרחים, והשני - משחק בדת [האסלאם] שאליה הוא התמסר לתקופה מחייו ובמהלכה קיים יחסים חברתיים עם הזולת, בכוונה לשוב לדתו הראשונה..."

 

נימוק נוסף שהובא בהחלטת בית הדין היה: "דיני האסלאם שכל מי שמצטרף אליו מסכים להם, אוסרים על מי שנולד כמוסלמי או [החל] להאמין באסלאם [במהלך חייו] מרצונו החופשי, למרוד באסלאם ולעבור לכל דת אחרת... מי שעוזב את דתו הנוצרית על מנת שלא לשוב אליה ונכנס לדת האסלאם במלוא רצונו וללא כפיה – מחויב לדיניה ולעקרונותיה, ובכללם אי כוונה לכפור באסלאם או לצאת ממנו לאחר מכן... האסלאם אינו מתיר לאדם שנכנס לאסלאם מרצונו החופשי לעזוב אותו... לשם השגת מטרה מסוימת או לשנות את הדת על פי כיוון הרוח..."[5]

 

המשחקים באמונות מעוררים מלחמת אזרחים

בכירים בממסד הדתי המצרי קבעו כי יש לבחון את הסוגיה לפי מידת הנזק שנגרם לחברה מהמעבר בין הדתות, וכי הסמכות שצריכה לעשות זאת היא בית הדין המצרי. המופתי של מצרים, ד"ר עלי גומעה, הסביר כי השריעה אוסרת על מוסלמי לשנות את דתו, אך העונש על חטא זה לא צריך להינתן בעולם הזה, אלא על ידי אללה ביום הדין, משום שמדובר בעניין מצפוני שבין הפרט לאלוהיו. רק במידה שיש בכפירה באסלאם סכנה לציבור, יש להעביר את הסוגיה להכרעת בית משפט שיקבע את העונש הנדרש. בהתייחסו לפסיקה הראשונה של בית הדין המצרי בתביעה לשינוי סעיף הדת בתעודת הזהות, אמר גומעה: "נוצרים אלה, גם אם כפרו באסלאם מבחינה הלכתית, הרי שהזכויות האזרחיות הנובעות מכפירתם באסלאם... הן עניינם של מנגנוני המדינה... ללא קשר לפסיקה הדתית בנושא."[6]

 

גם לאחר קבלת ערעורם של העותרים גיבה גומעה את מערכת המשפט. לשיטתו, האמונה הדתית היא עניין אישי, שהחברה מתערבת בו רק כאשר הוא הופך לעניין ציבורי המאיים על טובת החברה: "השאלה המרכזית שלפנינו היא האם יכול אדם מוסלמי לבחור דת אחרת שאינה דת האסלאם? התשובה היא כן, מאחר שבקוראן נאמר: 'לכם דתכם ולי דתי' [6:109], 'החפץ יאמין, והחפץ יכפור' [29:18], ו'אין מקנים דת בכפיה' [256:2]... אולם מבחינה דתית, נטישתו של אדם את דתו היא חטא שאללה יעניש עליו ביום הדין... אם מדובר רק באדם המתנגד לאמונה [מבלי שהדבר יפגע בכלל החברה], אין עונש בעולם הזה. אך אם מדובר בפשע הממוטט את אושיות החברה בנוסף לחטא הרדה, יש להעביר את הסוגיה למנגנון המשפטי כדי שימלא את תפקידו בהגנה על החברה..."[7]

 

ד"ר עבד אל-מועטי ביומי, חבר האקדמיה למחקרים אסלאמיים באל-אזהר, סבר כי נוצרי שהתאסלם ומבקש לחזור לנצרות מאיים על החברה, ומחובת מערכת המשפט לדון אותו. במאמר בשבועון המצרי הממסדי "אל-מצור", כתב ביומי: "בעידן של התנגשות בפועל [בין] ציביליזציות, של תחרות בין אידיאולוגיות הפוגמת בקדושת האמונות והדתות ואינה בוחלת בשום אמצעי לקניית תומכים באמצעות שוחד, הסתה נגד המקומות הקדושים והפקרת המולדת, יש להתייחס למורתד לפי [מידת] סכנתו לסדר הציבורי ולחברה... עליו לעבור בדיקה קפדנית האם הוא מסכן את החברה ועלול לעורר מלחמת אזרחים. אם הוא [אכן] מהווה ראש חץ להצתת מלחמת אזרחים, יש לנהוג בו על פי ההלכה האסלאמית, ולהגן על ביטחון הקהילה הלאומית, כי אז המורתד כמוהו ככל מרגל לטובת האויב...

 

עזיבת [העותרים] את הנצרות פירושה כי האמונה בנצרות לא העניקה להם שלמות רוחנית ושקט [פנימי]. גם פנייתם לאסלאם ואחר כך חזרתם ממנו פירושה כי האסלאם לא העניק להם שלמות רוחנית וביטחון [נפשי]. מכאן, שהם אנשים חסרי שלווה ולא נורמאליים... לכן התעקשותם לשוב לנצרות אינה הגיונית... הם זקוקים לטיפול יותר מאשר לשינוי תעודת [הזהות] שלהם. אם יימצא בבדיקת מצבם השכלי והנפשי כי הם אינם חולים, הרי שהם בהכרח משחקים בנצרות, ואחר כך באסלאם. המשחק באמונות הוא מחוץ [למה] שהחירות [מתירה]... הם מעוררים מלחמת אזרחים..."[8]

 

עורך לשעבר של שבועון דתי ממסדי: אין לסחור בדתות

אל-סיד עבד אל-ראוף, העורך לשעבר של העיתון המצרי הממשלתי לענייני דת "עקידתי", הביע תמיכה בהחלטה לאסור על נוצרים שהתאסלמו לחזור לנצרות. במאמרו כתב: "[תופעה זו] נראית כמעין משחק וחיפוש אחר אינטרסים פרטיים ומטרות אישיות, אם במקרה של אימוץ האסלאם ואם במקרה של נטישתו, או שכמה מהם היו נתונים ללחצים שאילצו אותם לשוב לדתם [המקורית], בין אם לחצים משפחתיים או לחצים הנובעים ממקור אחר.

 

בית הדין עקר מן השורש את המשחק [של מעבר בין דתות] כאשר פסק כי זכותו של משרד הפנים לא לאשר המרת דת בתעודות [הרשמיות] האישיות של נוצרים שהתאסלמו וחזרו בהם, מאחר שיש לראות בכך משחק בדת. בעוד אנו מאמינים בזכותו של אדם באשר הוא לאמץ כל דת שהיא, אנו מאמינים כי אין להתיר לשחק בדת. אנו מאמינים כי אין להתיר לאף אדם לסחור בדתות, ולעשות בזה שימוש כאמצעי להשגת רווח בלתי מכובד או כדי לעורר מלחמה עדתית [בין נוצרים למוסלמים]..."[9]

 

הקהילה הקופטית: פסק הדין סותר את הדמוקרטיה

אנשי הכנסייה הקופטית במצרים הביעו מחאה על פסק הדין הראשון. הפטריארך הקופטי, באבא שנודה, שלח מזכר לנשיא מובארכ בו דרש לשים קץ לקיפוח הקופטים, לתת תוקף לסעיפי החוקה הנוגעים לאזרחות ולערוך דיון מחודש בפסק הדין שקבע כי אין לאפשר לנוצרי שהתאסלם לשוב לנצרות.[10]

 

בישוף הקהילה הקופטית באל-מעאדי אמר כי פסק הדין סותר את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם והאזרחות. עוד אמר: "פסק דין זה מעכיר את היחסים ההדוקים בין המוסלמים לקופטים. [מדוע] החירות הולכת בכיוון אחד? הלא כאשר האזרח בוחר באסלאם, הכול הולך בקלות, ואילו [הפעולה] ההפוכה נקראת 'רדה'..." לדבריו, היגיון זה נוגד את עקרון הסובלנות שהאסלאם מתפאר בו. בנוסף, קרא לערוך שינוי של ממש בחוקים כך שיעלו בקנה אחד עם האמנות הבינ"ל שמצרים חתומה עליהן.

 

הוגה הדעות הקופטי, ד"ר וסים אל-סיסי, אמר כי מצרים לא תרוויח דבר מפסק דין זה, למעט הכפשת שמה כלפי חוץ. הוא קרא לשנות את הסעיף השני לחוקה הקובע כי השריעה היא מקור החקיקה הראשי, ולהגדיר  את חוקיהן של כל הדתות המונותיאיסטיות כאחד ממקורות החקיקה.[11]

 

החוקר הקופטי האני לביב כתב: "פסק דין זה [האוסר חזרה לנצרות] משקף מגמות המנוגדות לתיקונים שנעשו לאחרונה בחוקה ועיגנו את עיקרון האזרחות כסעיף הראשון. מגמות אלו מנוגדות לנטייה המצרית הכללית להדגיש את ערכי המדינה האזרחית ואת עקרונות החירות לכל אזרח. בנוסף, פסקי דין כגון אלה מכניסים את מצרים לעימות עם העולם החיצוני משום שהם סותרים רבים מן ההסכמים והאמנות הבינ"ל שמצרים מחויבת כלפיהם על פי החוק... במיוחד לאור העובדה כי בעבר הוציא בית הדין המנהלי פסקי דין [בסוגיות דומות] הסותרים את פסיקתו [זו שעוררה גלים]..."[12]

 

ארגוני זכויות אדם מצריים: לחדול מהאפליה הדתית

ביקורת על פסק הדין נשמעה גם מצידם של ארגוני זכויות אדם מצריים. ארגון "מצריים נגד אפליה" אף קרא לבטל את סעיף הדת בתעודות הזהות. בגילוי דעת הפונה למועצת העם, לממשלת מצרים ולארגוני החברה האזרחית, קראו 150 משכילים מצריים להפוך את סעיף הדת בתעודות הזהות לאופציונאלי, לכל הפחות. בגילוי הדעת נאמר כי לאור העלייה במספר פסקי הדין האוסרים על אזרחים מצריים לתעד את דתם במסמכים האישיים, יש להקים ועדה לאומית שתבחן את החוקים המצריים הפוגעים בזכותו של האזרח המצרי לבחור את דתו. פסקי דין אלה, נכתב, נוגדים את החוקה האוסרת אפליה בין אזרחים ומבטיחה את חופש האמונה והפולחן.[13]

 

בהודעה מטעם ארגון האיחוד המצרי לזכויות אדם נאמר: "פסק הדין מהווה הפרה של החוקה ושל הסדר הציבורי."[14]  יו"ר הארגון ויועצו המשפטי של הפטריארך שנודה, עורך הדין נגיב גבראאיל, שגם ייצג את העותרים במשפט הנדון, הוסיף: "פסק הדין גרם מבוכה למדינה אל מול הקהילה הבינ"ל והציג אותה כמי שמכריחה את האנשים לאמץ אמונות שהם אינם דוגלים בהן..."[15]

 

ארגון זכויות האדם "היוזמה המצרית למען הזכויות האישיות", פרסם אף הוא הודעת גינוי לפסק הדין. בהודעה נכתב כי הארגון מצר על כך שפסק הדין אינו מכיר בזכות האזרחים לשוב לנצרות לאחר שהתאסלמו. עוד נכתב: "פסק דין זה הוא בבחינת נסיגה נוספת בעמדת מועצת המדינה ביחס להגנה החוקתית והחוקית על הזכות לחופש הדת והאמונה."[16]



[1]  אל-מצריון (מצרים), 2.7.2007

[2]  העולמאא המוסלמים מסכימים כי מי שחזר בו מהאסלאם הוא מורתד. לגבי עונשו של מורתד, נהוג להבחין בין שני מקרים: אם אדם שינה את אמונתו בליבו מבלי לשנות את התנהגותו ברבים, אין להענישו ודינו בידי אללה. לעומת זאת, אם אדם הכריז בפומבי על חזרתו מן האסלאם, ולא חזר בו כעבור מספר ימים, יש להענישו. הדעות חלוקות בדבר העונש הראוי במקרה כזה. על פי הפרשנות הרווחת, דינו של מוסלמי שהכריז בפומבי על כפירתו באסלאם – מוות, וזאת על פי מסורת המיוחסת לנביא מחמד שלפיה אמר: "מי ששינה את דתו – הרגו אותו." לפי דעת המיעוט, דינו של אדם כזה נתון בידי בית הדין שיטיל עונש על כל מקרה לגופו. אוקטובר (מצרים), 6.5.2007

[3]  רוז אל-יוסף (מצרים), 11.5.2007

[4]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 26.4.2007; אל-ופד (מצרים), 26.4.2007

[5]  רוז אל-יוסף (מצרים), 13.4.2007, 11.5.2007

[6]  www.alarabiya.net  14.5.2007

[7]  דבריו של גומעה פורסמו באנגלית באתר הבלוג  On Faith: Muslims Speak Outמבית העיתונים Newsweek

ו- The Washington Postב-21.7.2007 http://newsweek.washingtonpost.com/onfaith/muslims_speak_out/2007/07/sheikh_ali_gomah.html

היומון המצרי "אל-מצרי אל-יום" ציטט חלקים מדבריו אלה של גומעה ב-24.5.2007. למחרת, פנתה לשכתו של גומעה ל"אל-מצרי אל-יום" בתלונה כי ציטוט הדברים לא היה מדויק, ושלחה את הגרסה הערבית המלאה לפרסום.

[8]  אל-מצור (מצרים), 4.5.2007

[9]  עקידתי (מצרים), 1.5.2007

[10]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 29.5.2007

[11]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 27.4.2007

[12]  רוז אל-יוסף (מצרים), 18.5.2007

[13]  אל-קאהרה (מצרים), 15.5.2007

[14]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 27.4.2007

[15]  אל-מצריון (מצרים), 18.6.2007

[16]  www.alarabiya.net, 14.5.2007